תוצאת חיפוש

דינה ון דייק¹, קרן הולצמן שוייד²^,¹, גבי בן נון¹, תלמה קושניר³

¹המחלקה לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות והפקולטה לניהול, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²אגף נשים ויולדות, מרכז רפואי וולפסון, חולון, ³המחלקה לסוציולוגיה של הבריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

בעשור האחרון מתרבות העדויות בעולם לחוסר שביעות רצון של רופאים מהעיסוק ברפואה ואף לעזיבת המקצוע.

מטרות: מדידת שביעות הרצון מהעיסוק ברפואה ושיעור עזיבת העיסוק, בקרב רופאים צעירים בישראל.

משיטות המחקר: סקר טלפוני של 733 רופאים ורופאות, בוגרי הפקולטות לרפואה בישראל, אשר קיבלו את רישיונם בשנים 2000, 2002, 2004 ו-2006. המדגם מהווה 61% מאוכלוסיית הרופאים בשנתונים הללו.

תוצאות: נמצא, כי 5.5% מהרופאים במדגם עזבו את העיסוק ברפואה. שיעור העזיבה בשני השנתונים הוותיקים יחסית (2000 ו-2002) הוא 8%. בהוספת שיעור השוהים בחו"ל (6.5%), מדובר בכ-12% רופאים אשר קיבלו את רישיונם בישראל בשנות האלפיים ואינם מועסקים כרופאים בישראל.

בנוסף על העוזבים, עוד 9% מהרופאים פנו לחברות השמה במטרה לבחון חלופות תעסוקתיות, ו-13% חושבים לעיתים קרובות על עזיבה. עוד נמצא, כי שביעות הרצון מהגורמים החיצוניים של העיסוק (תנאים פיזיים, יחסי עבודה, שכר, ויכולת לאזן בין העבודה למשפחה) נמוכה במובהק בקרב הרופאים הנשארים בהשוואה לעוזבים. שביעות הרצון מהגורמים הפנימיים (משמעותיות, עניין ואתגר) הייתה מעט יותר גבוהה בקרב הנשארים בהשוואה לעוזבים. בנוסף, הגורמים הפנימיים הם שניבאו באופן החזק ביותר את כוונות העזיבה.

מסקנות: (1) שיעורי העזיבה שנמצאו מעידים על מגמת עלייה בשיעור העזיבה של רופאים את העיסוק ברפואה, (2) שביעות הרצון של הרופאים מתנאי עבודתם ומשכרם נמוכה לעומת אלו שעזבו את העיסוק לטובת משרות אחרות (כגון: חברות טכנולוגיות, מחקר, חברות תרופות).

דיון וסיכום: השילוב של כוונות עזיבה גבוהות ושביעות רצון נמוכה מהתנאים הפיזיים, מהשכר ומחוסר היכולת לאזן בין עבודה למשפחה, מציירים תמונה עגומה בנוגע לעמדותיהם של הנשארים במקצוע כלפי עיסוקם, ובנוגע לסיכויי הישרדותם במערכת הבריאות מול חלופות תעסוקתיות יוקרתיות ומתגמלות יותר.

נורית ניראל¹, ברוך רוזן¹, אסף שרון¹, אורנה בלונדהיים², מיכאל שרף³, ארנון ד' כהן⁴

¹מרכז סמוקלר לחקר מדיניות הבריאות, מאיירס-ג'וינט-מכון ברוקדייל, ²מרכז רפואי העמק, שירותי בריאות כללית, ³מרכז רפואי סורוקה, שירותי בריאות כללית, ⁴משרד הרופא הראשי, שירותי בריאות כללית

רקע: החל משנת 2005 מופעלת בשירותי בריאות כללית מערכת מידע מקוונת (אופק) משולבת בתי חולים-קהילה, המיועדת לייעל את הטיפול  ולשפר את איכותו.

מטרות: לבחון את שכיחות הצפייה במסכי אופק (מספר הכניסות למסכים), ואת השפעתו על מדדי איכות רפואיים וצריכת שירותים רפואיים.

שיטה: בחינת שכיחות הצפייה במסכי אופק באמצעות מעקב אחר נתוני ה-Track-log של המערכת, בחינת השינוי במדדי איכות רפואיים וצריכת שירותים רפואיים על-ידי השוואה 'לפני'-'אחרי' בין קבוצות ניסוי לבקרה.

תוצאות: שכיחות הצפייה במרפאות הקהילה באופק עלתה במאות אחוזים בין השנים 2006-2005, והמשיך לעלות בשנים 2007 ו-2008 בשיעורים נמוכים יותר. במרפאות באגני אשפוז של בתי חולים עם אופק, שמיישמות את אופק באופן נרחב, הפחיתה מערכת אופק בדיקות דימות, ובדומה, אך במידה פחותה, בדיקות מעבדה, ושיפרה מספר מדדי איכות. ההשוואה בין כל מרפאות הניסוי והבקרה באגני האשפוז של בתי-החולים שיש בהם מערכת אופק, ובקרב כל מרפאות המחקר, העלתה השפעה פחותה. בבתי-החולים עלתה הצפייה באופק בעשרות אחוזים מדי שנה. במחלקות הפנימיות חלה ירידה מובהקת בבדיקות המעבדה ובשלוש בדיקות טומוגרפיה מחשבית (CT) בקבוצת הניסוי (מאושפזים חברי כללית) בהשוואה לבקרה (מאושפזים אחרים). בנוסף, במחלקות פנימיות עם שיעור צפייה רב באופק, נמצאה ירידה מובהקת חזקה יותר בבדיקות הטומוגרפיה המחשבית ובבדיקות דימות נוספת, וירידה מובהקת במספר הממוצע של אשפוזי יום ללא לינה בקרב קבוצת הניסוי לעומת השינוי בקבוצת הבקרה. במחלקות כירורגיה כללית לא נמצאו שינויים אלה.

מסקנות: אופק משפיע על חלק ממדדי התוצאה שבדקנו. הוא משפיע באופן שונה במרפאות הקהילה ובמחלקות בתי החולים, כאשר ההשפעה בקהילה ברורה יותר.

סיכום: המחקר תורם להערכה עד כמה הושגו המטרות אשר לשמן יושם אופק. בנוסף, המחקר תורם לפיתוח מדדים לבחינת ההשפעה של מערכות כגון זו, אשר עשויים לסייע בהערכת מגוון רחב של מערכות מידע רפואי ממוחשבות.

בן שופטי^1,4, שלומי קונסטנטיני⁴, סיגל פרידמן^1,4, ליאת בן סירה^3,4, ענת קסלר⁴,

¹המחלקה לנירוכירוגיה ילדים, בית חולים דנה לילדים, מרכז רפואי סוראסקי, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, ²היחידה לנירואופתלמולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, ³היחידה לרדיולוגיה ילדים, מרכז רפואי סוראסקי, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, ⁴המרכז הישראלי לנירופיברומטוזיס על שם גילברט, בית החולים דנה לילדים, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב 

*העבודה הוגשה כחלק מהדרישות האקדמיות של הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, לקבלת תואר דוקטור לרפואה

גליומות של מערכת הראייה (OPG - Optic Pathway Glioma) הן השאתות הראשוניות הנפוצות ביותר במסלולי הראייה העצביים, ומהוות כ-1% מכלל שאתות המוח באוכלוסייה וכ-5% מכלל שאתות המוח בילדים. בקרב חולי נירופיברומטוזיס מסוג 1 (מחלה תורשתית גנטית המתאפיינת בשכיחות יתר של שאתות ממקור עצבי) זוהי השאת השכיחה ביותר, ושיעורה נע בין 15% ל-20% מכלל שאתות מערכת העצבים. שאתות אלו גדלות בקצב איטי ויציב, ויכולות להישאר שקטות שנים רבות לאחר האבחון, בעיקר בילדים הלוקים בנירופיברומטוזיס מסוג 1. אולם בקרב חלק מהחולים השאתות גדלות עד לגרימת פגיעה קשה בראייה, עיוורון, הפרעות אנדוקרינית ומוות, וחולים אלו נזקקים לעיתים לטיפול (כימותרפיה, ניתוחים, הקרנות). כיום קיים קושי קליני בהערכת מהלך השאת, בבחירת המועמדים המתאימים לטיפול אונקולוגי ובהתאמת הטיפול לכל חולה באופן פרטני. במאמר זה נסקרים מאפייני השאתות, מובאים חידושים מהספרות העדכנית, ומפורטות דרכי מעקב וטיפול מומלצות.
 

ירון ברקוביץ, גבי נירנברג, מאזן פלאח, מיכאל סודרי

מחלקה אורתופדית א', רמב"ם - הקריה הרפואית לבריאות האדם, הפקולטה לרפואה רפפורט של הטכניון, חיפה

רכיבת אופניים היא תחביב ששכיחותו נמצאת במגמת עלייה, ובעקבות זאת עולה שכיחות הפציעות הנלוות.

רוב הפציעות הלא טראומטיות נגרמות  בגף תחתון. מרבית הפציעות הלא טראומטיות סביב הברך נגרמות עקב פעילות יתר, טכניקת אימון לקויה, ציוד לא מתאים או שילוב בין הגורמים. עיקר הטיפול שמרני וכולל מנוחה, רטיות קרות ותרופות נוגדות דלקת.

שינוי טכניקת האימון והתאמת הציוד מהווים רכיבים מונעים חשובים. היעדר טיפול מתאים או עיכוב עלולים לגרום לפגיעות כרוניות המציבות אתגר טיפולי.
 

מיכאל דרקסלר, אמיר חיים, תמיר פריטש, יריב גולדשטיין, ניר כהן

החטיבה לאורתופדיה, מרכז רפואי סוראסקי, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

ניתוחים להחלפה מלאה של מפרק הירך הביאו לפריצת דרך בטיפול בחולים עם מחלת מפרקים ניוונית, ומציעים תשובה הולמת לשיכוך כאב ולשיפור הניידות במטופלים. העלייה בשיעור הניתוחים המוצעים גם למטופלים בגיל צעיר באופן יחסי, הגבירה את הצורך בשיפור העמידות של המישתלים. כיום מקובל להניח, כי הגורם העיקרי לכשל המישתלים הוא תגובה ביולוגית לחלקיקי שחיקה של המסבים המביא לספיגת עצם (Osteolysis). בעקבות זאת, הושקע מאמץ ניכר במחקר לפיתוח טכנולוגיית מסבים חדישה, המציעה קינמטיקה משופרת ויצירת נפח מופחת של חלקיקי שחיקה. הטכנולוגיות העדכניות העומדות לרשותנו היום כוללות פוליאתילן מועשר בקשרים צולבים (Highly cross-linked polyethylene), מסבי קרמיקה על קרמיקה ומסבי מתכת על מתכת.

בסקירה הנוכחית נתמקד במסבי מתכת על מתכת, מתוך מטרה עיקרית לדון בעקרונות הביומכאניים העומדים מאחורי טכנולוגיית מסבי מתכת על מתכת ובתוצאות הקליניות של יישום טכנולוגיה זאת.
 

אייל לשם^1,2, איריס קלירס¹, מתי בקון³, טל צוקר⁴, ישראל פוטסמן⁵, אלי שוורץ¹

¹המרכז לרפואה גיאוגרפית ומחלות טרופיות, ומחלקה פנימית ג', ²היחידה למחלות זיהומיות, ³נירורדיולוגיה, ⁴ומחלקה פנימית ה', מרכז רפואי שיבא, תל השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ⁵היחידה למחלות זיהומיות במרכז הרפואי בני ציון והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון

רקע: נירוציסטיצרקוזיס היא המחלה ההלמינטית הפוגעת במערכת העצבים המרכזית בשכיחות הגבוהה ביותר. נירוציסטיצרקוזיס נחשבת לגורם השכיח ביותר לפרכוסים בגיל מבוגר במדינות מתפתחות. בשנים האחרונות, עם העלייה במספר המטיילים ממדינות המערב למדינות אנדמיות, ובמספר המהגרים ממדינות אנדמיות למדינות המערב, עולה הסיכוי להימצאות  חולים בנירוציסטיצרקוזיס גם במדינות שאינן אנדמיות.

מטרות: בעבודה זו מפורטים מאפייני חולים בנירוציסטיצרקוזיס שנרכשה בישראל או אובחנה בקרב מהגרים לישראל.

שיטות: נערך סקר ארצי רטרוספקטיבי של חולי נירוציסטיצרקוזיס בין השנים 2009-1994. תועדו המאפיינים האפידמיולוגיים והקליניים. קביעת אבחנה של חולה בנירוציסטיצרקוזיס הסתמכה על מאפייני דימות, ועל ממצאים סרולוגיים ופתולוגיים.

תוצאות: מבין 17 חולי נירוציסטיצרקוזיס שאובחנו בישראל בשנות המחקר, תשעה (53%) דיווחו על טיול באזורים אנדמיים, ושישה (35%) הם מהגרים ממדינות אנדמיות. שתיים היו חולות תושבות ישראל שלא טיילו באזור הנחשב אנדמי. רוב המהגרים לקו במספר נגעים במוח. שניים מהמהגרים עברו ביופסיה של המוח לצורך אבחונם. שאר החולים אובחנו על סמך מאפיינים קליניים ודימותיים. סרולוגיה חיובית הודגמה בארבעה חולים.

מסקנות: מחקר זה מהווה סיכום ראשון של נירוציסטיצרקוזיס שנרכשה בישראל או אובחנה במהגרים לישראל. יש לכלול נירוציסטיצרקוזיס באבחנה המבדלת בכל בירור של פרכוס, כאב ראש או חסר נירולוגי עם ממצא מתאים בבדיקת דימות של המוח – בעיקר אם הנבדק הוא מהגר ממדינה אנדמית.  אם ההסתמנות הקלינית של החולים מתאימה לאבחנה של נירוציסטיצרקוזיס, ניתן להימנע מפעולות פולשניות המסכנות חיים על ידי קביעת אבחנה קלינית, אשר יש לאששה בבדיקת דימות ולעיתים גם בסרולוגיה תומכת. היכרות קהל הרופאים בישראל  – בעיקר  נירולוגים, נירוכירורגים, רופאי משפחה ורדיולוגים  – עם המאפיינים הקליניים והאפידמיולוגיים של מחלה זו, חשובה בייחוד משום שניתן לחסוך בפעולות פולשניות ובמתח הרב הנלווה לאבחון נגע במוח. 

רועי ענבר¹,  רון גרינברג¹,  סמדר ניר¹, עינת שמואלי², יהודה סקורניק¹, שמואל אביטל¹

¹המחלקה לכירורגיה א' ²והמחלקה לאונקולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב

רקע: בשנים האחרונות חלה הטמעה הדרגתית של הגישה הלפרוסקופית לניתוחי הכרכשת ("המעי הגס") והחלחולת ("הרקטום"). הזרז המרכזי לכך היה ההוכחה הסופית ליעילותה ובטיחותה של הגישה הלפרוסקופית לצורך טיפול בשאתות ממאירות של הכרכשת (סרטן המעי הגס). עם זאת, עקב מורכבותם, מחייבים ניתוחים לפרוסקופיים של הכרכשת והחלחולת מנתח בעל ניסיון רב ומיומנות גבוהה. 

מטרות: להעריך את בטיחות הניתוח בגישה הלפרוסקופית, דרגות הקושי ושיעור ההישרדות של חולים במחלות ממאירות שעברו ניתוחים לפרוסקופיים ברירניים של הכרכשת במחלקתנו.

שיטות: ניתוח המידע שנאסף באופן פרוספקטיבי מסדרה רציפה של חולים במהלך תקופה של 5 שנים, שעברו ניתוח בגישה לפרוסקופית של הכרכשת והחלחולת.

תוצאות: 300 חולים עברו בתקופה זו במחלקתנו ניתוחים לפרוסקופיים ברירניים של הכרכשת והחלחולת. ההוריות לניתוח היו מחלה ממארת (58%), פוליפים טבים (Benign) (16%), מחלה סעיפית (Diverticular disease) (10%), מחלת קרוהן (Crohn's disease) (6%) והוריות נוספות (10%). ניתוחים למחלה סעיפית כרוכים היו בשיעורי מעבר גבוהים לניתוח פתוח ובזמני ניתוח ארוכים. תמותה סב ניתוחית אירעה בחולה אחד (0.3%). 4.6% מהחולים נזקקו לניתוח נשנה עקב סיבוכים מהניתוח, ו-7.3% מהחולים פיתחו זיהומי פצע לאחר הניתוח. מאה שבעים ואחד (171) חולים נותחו עקב מחלה ממארת. המספר הממוצע של קשריות למפה שנדגמו היה 16. שיעור ההישרדות ללא מחלה לשנתיים בחולים שנותחו למטרת ריפוי היה 87%. בחולים בשלב I לא נצפתה הישנות המחלה בתקופת המעקב.

מסקנות: ניתוחים לפרוסקופיים לכריתת הכרכשת הם יעילים ובטיחותיים, והתוצאות המיידיות של ניתוחים אלה חיוביות: שיעור ההישרדות לשנתיים בחולים עם שאתות ממאירות הוא גבוה, ואינו נופל מאלו של ניתוחים פתוחים. 

אנו סבורים, כי תוצאות טובות בניתוחים לפרוסקופיים מורכבים מסוג זה – הן קצרות-טווח והן ארוכות-טווח – ניתנות להשגה אם הניתוחים מתבצעים על ידי צוות ניתוח ייעודי המקדיש עצמו לנושא זה.
 

מוני בניפלא^1,2, אילן שלף³, ישראל מלמד², ולדימיר מרקין², רויטל בראלי², אבי כהן^1,2

¹היחידה לנירוכירורגיה ילדים, ²המחלקה לנירוכירורגיה, ³היחידה לנירורדיולוגיה, מרכז רפואי סורוקה 

והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

דמם תוך מוחי הוא ההתבטאות הקלינית הראשונית ב-80%-60% מהילדים עם מום עורק וריד (להלן מע"ו). בחלק מהילדים עלול הדמם לגרום ללחץ משמעותי עם אפקט מסה ובקיעה (הרניאציה) של רקמת מוח, אלה עלולים לגרום לפגיעה נירולוגית משמעותית עד כדי תרדמת ואף מוות של הילד החולה. למרות שלעיתים נדרשת התערבות ניתוחית דחופה לניקוז הדמם, הרי שלעיתים רחוקות ביותר המע"ו נכרת בשלב החד. ניתוח לכריתת המע"ו נדחה בדרך כלל לשלבים מאוחרים יותר – לאחר שהחולה מתאושש ועובר צנתור של כלי הדם במוח.

מדווח במאמר זה על שלושה ילדים (בגילאים 5 חודשים, 7 ו-9 שנים) שעברו חיתוך דחוף בגולגולת (קרניוטומיה) לצורך ניקוז קריש דם תוך מוחי וכריתת מע"ו במוח תוך מספר שעות ממועד הדימום. שלושת הילדים הגיעו לבית החולים עם ירידה במצב ההכרה וחסרים נירולוגיים משמעותיים, שנגרמו מהדימום התוך-מוחי. הילד בן חמשת החודשים אף לקה בהלם תת נפחי עקב כמות הדם הגדולה שאיבד. ההחמרה המהירה במצבם חייבה התערבות מיידית לצורך ניקוז הדמם במוח והפחתת הלחץ התוך גולגולתי. בנוסף, כבר בניתוח הדחוף ולנוכח הנסיבות שחייבו זאת,  נכרת המע"ו שדימם באופן פעיל בשיטות זעיר-ניתוחיות. לאחר מעקב שנמשך לפחות שנה, השתקמו שלושת הילדים באופן מלא, ובצנתור כלי הדם במוח הודגמה כריתה מלאה של המע"ו, ללא שארית.

על פי רוב, הטיפול השלם במע"ו אינו מתבצע בשלב החד של הדימום התוך מוחי, אלא נדחה לשלבים מאוחרים יותר – לאחר התאוששות הילד. האבחון והטיפול כוללים צנתור של עורקי המוח ובמידת האפשר סגירת כלי הדם המזינים את המוח, ולאחר מכן השלמת טיפול ברדיוכירורגיה או בניתוח המתבצע בשלב מאוחר יותר. במאמר זה, מדווח על שלושה ילדים שעברו כריתה דחופה של המע"ו עם התאוששות קלינית מלאה, נסקרת הגישה האבחונית והטיפולית המומלצת למומים מסוג זה, ומוצגים ההבדלים בין ניתוח דחוף לניתוח המתבצע בשלב מאוחר יותר.
 

לידיה גביס, רענן רז

המכון להתפתחות הילד על שם וינברג, בית חולים ספרא לילדים, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: רופאי ילדים בקהילה נדרשים לאתר ילדים שקיים לגביהם חשש ללקות בהתפתחות, כגון הפרעה בטווח (ספקטרום) האוטיזם, שיתוק מוחין, פיגור שכלי או הפרעת שפה, ולעקוב אחריהם. על מנת לבצע משימה זו נדרש ידע בסיסי, אך עדכני, בתחום התפתחות הילד והנירולוגיה של הילד. המשך הבירור לגבי הילד נעשה בדרך כלל במכונים להתפתחות הילד או במסגרות אחרות.

שיטות: במחקר הנוכחי נבדק הידע של רופאי ילדים בישראל באמצעות שאלון מקורי, בעזרת מדגם של 86 רופאים העוסקים ברפואת ילדים.

תוצאות: קיימת שונות גבוהה בין הרופאים ברמת הידע בתחום, וזו אינה מוסברת על ידי משתנים שונים, כגון מקום ההעסקה, שנות ניסיון, ותק או ביצוע בדיקות התפתחות. מרבית המשתתפים (64%) במחקר הביעו צורך בהכשרה בתחום זה.

רוני כהן, אבינועם שופר

המחלקה לנירולוגיה ילדים, מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, פתח תקווה

נירופיברומטוזיס מסוג 1 (נ"פ 1) היא מחלה גנטית מקבוצת המחלות הנירוקוטנאיות, המערבות את העור  ואת מערכת העצבים. המחלה נגרמת על ידי מוטציה בגן ,nf1 הנמצא על פני כרומוזום17q11.2  ותוצרתו נירופיברומין (Neurofibromin). פגיעה בנירופיברומין עלולה לחולל פגיעה בוויסות צמיחת התאים, ולהוביל להתפתחות שאתות טבות וממאירות. המחלה מועברת בתורשה אוטונומית שולטנית, למרות שב-50%-30% מהחולים מופיעה מוטציה חדשה. שכיחות המחלה היא 1:4,000 בני אדם. האבחנהקלינית ונקבעת בנוכחות שניים או יותר מהקריטריונים הבאים: כתמי "קפה בחלב", למעלה משתי נירופיברומות, או נירופיברומה פלקסיפורמית אחת, נמשים יתר-צבעניים (היפרפיגמטריים), גליומה אופטית, המרטומות על פני הקשתית, פגיעה בהתפתחות העצמות וקרוב משפחה מדרגה ראשונה החולה בנ"פ. כמה מהתופעות השכיחות בחולי נ"פ 1, המופיעות בשני שלישים מהחולים, הן עיכוב בהתפתחות וליקויי למידה.

אורית יוספוביץ’1, עמוס נאמן2, תמר גוטסמן1

1היחידה למחלות זיהומיות, בית חולים וולפסון, חולון, 2המחלקה לאורולוגיה, בית חולים מאיר, כפר סבא

צעירה בת 20 שנה החלה ללקות כבר בילדותה המוקדמת בזיהומים נשנים בדרכי השתן. במקביל, היא לקתה בהפרעות בתפקוד מערכת השתן שכללו אי נקיטת שתן (דליפת שתן) ביום ובלילה, וקשיים בהטלת שתן, עד כדי אצירות שתן נשנות. בבדיקות דימות ותפקוד מערכת השתן נמצאה שלפוחית שתן טרבקולרית, עם שאריות שתן גדולות לאחר התרוקנות, וכן זרימות שתן מקוטעות ובלתי תקינות שלוו בהתכווצויות בלתי רצוניות של שריר הדטרוסור. בבירור המקיף לא התגלה גורם אורגני או נירולוגי היכול להסביר את התופעה. הבירורים הנשנים נמשכו לאורך שנים מבלי שתרמו להבהרת ההסתמנות הקלינית. הלקות בתפקוד שהחמירה והלכה, והזיהומים שהתפתחו שוב ושוב, לוו בנזק רגשי-תגובתי ניכר. 

בהתעמקות בסיפור המחלה התברר, כי התלונות החלו בשלב מוקדם ביותר של חייה, במקביל לניסיון לגמילה מחיתולים. הגמילה עצמה נעשתה בשלב התפתחותי מוקדם מדי, תחת תנאים של מתח נפשי רב, והייתה רצופת קשיים וכישלונות. הדבר גרר אחריו נזק רגשי אשר מצידו הזין שוב את הפרעות ההשתנה. השתלשלות אירועים זו מתאימה להגדרה של התסמונת הינמן Hinman) syndrome), אשר מחקה מהלך של שלפוחית נירוגנית ללא בסיס נירוגני. התסמונת נובעת מרכישה מוקדמת מאוד של הרגלי השתנה לקויים על רקע רגשי-התנהגותי. הטיפול בתסמונת יעיל אם האבחנה נקבעת בשלב מוקדם, והוא כולל במקביל מרכיב של תרופות והתערבות רגשית-התנהגותית. הצלחת הטיפול תלויה רבות גם ביכולת החולה ובני משפחתו לגלות מסירות והתמדה בשיתוף פעולה עם הצוות המטפל.

הלה בן פזי¹, אלכסנדר לוסוס², אסתר עדי-יפה³

¹היחידה לנירולוגיה של הילד, מרכז רפואי שערי צדק, ²המחלקה לנירולוגיה, הדסה עין כרם, ירושלים, ³ובית הספר לחינוך ומרכז גונדה לחקר המוח, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן

כתיבה היא אחת המיומנויות המוטוריות המורכבות ביותר וממטלות הלימוד המרכזיות בילדות. לצורך כתיבה נדרשים יכולות בסיסיות של מיומנות מוטורית, תפקודים ויזו-מרחביים ויכולות קוגניטיביות גבוהות, כגון תכנון, ארגון ובקרת הטקסט הכתוב. כתב יד לא קריא ושינויים בזמן ובמרחב הם חלק מהמאפיינים שנמצאו קשורים לקשיים בכתיבה. בילדים עם קשיים בכתיבה קצב הכתיבה איטי, ומלווה בדרך כלל בלחץ מוגבר על כלי הכתיבה ועל משטח העבודה, דבר הגורם להתעייפות מהירה של הכותב.

ניתן לסווג הפרעות בכתיבה להפרעות ראשוניות, הנובעות מקשיים התפתחותיים, ולהפרעות כתיבה משניות, הנגרמות ממחלה נירולוגית נרכשת. נפוצה בילדים הפרעת כתיבה ראשונית. ילדים עם ליקוי בשפה, קשיים במוטוריקה עדינה, ליקויי למידה, והפרעות קשב וריכוז, מצויים בסיכון להפרעת כתיבה ראשונית. לעומת זאת, התדרדרות במיומנות הכתיבה יכולה להיות ההסתמנות הראשונה של פגיעה נירולוגית נרכשת. הפרעה משנית בכתיבה מחייבת לקיחת אנמנזה מפורטת, ועריכת בדיקה גופנית ונירולוגית מדוקדקת. בדיקות אלו חיוניות לאיתור סימנים מוטוריים ולא מוטוריים של המחלה הנרכשת. הפרעת תנועה משנית מצריכה בדרך כלל בדיקות מעבדה והדמיה לבירור הפרעות תנועה, מחלות אימונולוגיות, נגעים וסקולריים ומחלות נירודגנרטיביות, בהתאם להסתמנות הקלינית.

בסקירה זו מדווח על אירועי הפרעות נרכשות בכתיבה, לצד דיון בנושא. בנוסף, נסקרת הספרות הרפואית העוסקת בהפרעות הכתיבה ההתפתחותיות הנרכשות בגיל הילדות.

דוד רבינרסון, ניר מלמד

בית החולים לנשים הלן שניידר, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה

השוקולד מוכר במדינות המערב למן המאה ה-16, עת הובא לאירופה ממכסיקו בידי הכובשים הספרדים. מאז הוכר כפריט מזון, לשוקולד כוח משיכה עז המביא לעיתים קרובות להתמכרות לאכילתו, במיוחד בקרב נשים. כוח משיכה זה נובע מטעמו, מרקמו וריחו של השוקולד, וממרכיבים שונים המצויים בו, אשר מיוחס להם כוח השפעה פסיכו-פרמקולוגי, כמפורט בסקירה. הקשר בין שכיחות ההתמכרות לשוקולד לבין מחזור האישה, על השינויים ההורמוניים החלים בו, נדון אף הוא בסקירה. למרות כל התיאוריות הנדונות, אין עדיין הסבר מספק ומקיף להשפעת המשיכה של השוקולד באוכלוסייה בכלל ובנשים בפרט.

אסתר-לי מרקוס¹, יקיר קאופמן², אמיר כהן-שלו³

¹המחלקה לגריאטריה, בית החולים הרצוג, ירושלים, ²השירות הנירולוגי, בית החולים הרצוג, ירושלים, ³החוג לתקשורת, מכללת כינרת, עמק הירדן

מחלת אלצהיימר מתבטאת בירידה הדרגתית וממושכת בכישורים קוגניטיביים ותפקודיים. בעשור האחרון תוארו בספרות הרפואית כמה ציירים שהמשיכו לצייר למרות שחלו במחלה. במאמר זה מתוארים השינויים שחלו ביצירותיהם של שלושה ציירים בתקופה שבה הם לקו במחלת אלצהיימר: ויליאם אוטרמולן, קרולוס הורן וּ-וילם דה קונינג.

ויליאם אוטרמולן (1935–2007) אובחן כלוקה במחלה בהיותו בן 61 שנה. סדרת הדיוקנאות העצמיים (15 במספר) שצייר בשנים שבהן כבר לקה במחלה, פותחת צוהר לעולמו של חולה האלצהיימר ומהווה עדות להניעה (מוטיבציה) ליצור חרף החמרה קשה במצב הקוגניטיבי. אומנם ניכרים בדיוקנאות אלו עיוות בפרופורציות ופגמים בארגון המרחבי, אשר התגברו והלכו עם התקדמות המחלה. אולם הם משקפים יכולת גבוהה של הבעת רגשות ושימור הכושר היצירתי, וכל דיוקן הוא יצירה חדשה שאינה בגדר ניסיון להעתיק ציור קודם.

קרולוס הורן (1921–1992) אובחן כלוקה במחלה שנתיים לפני שמלאו לו 60 שנה. בציוריו מאותה תקופה ניתן לראות טעויות בפרספקטיבה, ציור "פרימיטיבי", היעדר מאפיינים אישיים בציורי דמויות, ציור סכמטי יותר והעדפה של צבעים אדומים וצהובים. רק בשלב מתקדם מאוד של המחלה הוגבלה יכולת הציור שלו לדרגת שרבוטים בלבד. למרות מגבלותיו, הוא הוסיף לצייר מדי יום ביומו, אף בשלבים המתקדמים של מחלתו ועד סמוך למותו.

וילם דה קונינג (1904–1997) אובחן כלוקה במחלה בתקופת יצירתו האחרונה. בתקופת מחלתו הוא צייר למעלה מ-300 ציורים בסגנון מופשט. יש המעריכים עבודות אלו בין היצירות הטובות והרגישות שנוצרו על ידי אמן בתקופה המודרנית. למרות מגבלותיו הקוגניטיביות, הוא היה מסוגל להתרכז מול כן הציור.

המשותף לשלושת הציירים האלה הוא הרצון להמשיך ליצור חרף מחלת האלצהיימר שבה לקו. יצירתם פותחת צוהר לעולמו של האדם הלוקה במחלה זו. המשך היצירתיות מחד גיסא והשינויים שחלים בציורים עקב המחלה מאידך גיסא, תורמים להבנת החוקרים את סוגי הפגיעה הקוגניטיבית במחלת אלצהיימר, ופותחים בפניהם היבטים נירולוגיים של תהליך היצירה האמנותית.

צבי פרי^1,2, מירב פלויטקל³, נועם ינקלביץ⁴, ליאור קורן⁶, ניר רוזנברג⁵

¹המרכז לחינוך רפואי, אוניברסיטת בן-גוריון, ²המחלקה לכירורגיה א', ³חטיבת הילדים, ⁴מחלקת עיניים, ⁵ו-המחלקה לכירורגיה פלסטית, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ⁶המחלקה לאורתופדיה ב', המרכז הרפואי האוניברסיטאי רמב"ם

פגיעות כוויה נפוצות מאוד ופוגעות בכ-1% מהאוכלוסייה מדי שנה. הן מהוות מעמסה רצינית על מערכות הבריאות בכל רחבי העולם. בארה"ב, למעלה מ-2 מיליון בני אדם נפגעים מדי שנה מכוויות ופונים לטיפול רפואי. מתוכם, מאושפזים כ-75,000 נפגעי כוויות. תמותה ותחלואה עקב כוויות תלויים במספר גורמים: שטח הכוויה – מבוטא כאחוז משטח הגוף, עומק הכוויה, מיקום הכוויה, גיל הנפגע, רקע בריאותי קודם וחומרת הפגיעות הנלוות (במיוחד פגיעה בריאות).

שטח הכוויה נקבע על פי טבלאות מותאמות לגיל, והוא מתואר כאחוז משטח הגוף הכולל. קיימות מספר שיטות לקביעת הגודל: הפשוטה ביותר היא "חוק התשיעיות". על פי שיטה זו מחולק הגוף לאזורים, וכל אזור מתואר בכפולות של תשע (במבוגרים לדוגמה, לכל יד מיוחס שיעור של 9% משטח הגוף, ואילו לגב או לבטן מיוחס שיעור של 18% משטח הגוף).

הטיפול בפצועי כוויה הוא קשה ומאתגר לצוות הרפואי. הטיפול הראשוני בכוויה כולל הרחקה ממקור החום, אבטחת נתיב אוויר (אם מתעורר חשד לפגיעת שאיפה) והחייאת נוזלים נמרצת. קיימות שיטות רבות להחייאת נוזלים, והנפוצה ביותר מתבססת על נוסחת פרקלנד. הטיפול בעור עם כוויה מחולק לשתי גישות עיקריות: טיפול שמרני (הקפדה על חבישות נִשנות, ניקיון וטיפול אנטיביוטי), וניתוח (התערבות מוקדמת על ידי הטרייה [Debridement], כריתה משיקה וניתוחי השתלת עור). נתונים ממספר מחקרים מצביעים על ירידה בשיעורי התמותה בחולי כוויה קשים שנותחו בשלב מוקדם בהשוואה לחולי כוויה שקיבלו טיפול שמרני.