תוצאת חיפוש

אלינור מגידו¹, דן ג'וסטו², ירון ארבל³, עמית אורן³, רפי חרותי⁴, שמואל בנאי^5,6

¹הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים, ²המחלקה לגריאטריה ב', מרכז רפואי תל אביב, ³המחלקה לרפואה פנימית ד', המרכז הרפואי תל אביב, ⁴המרפאה לשיקום מיני, המרכז הרפואי רעות, תל-אביב, ⁵היחידה לקרדיולוגיה פולשנית, המרכז הרפואי תל-אביב, ⁶הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

*מחקר זה נערך במסגרת עבודת הגמר של הסטודנטית לרפואה אלינור מגידו, לצורך מילוי חלקי של הדרישות לקבלת תואר דוקטור לרפואה מטעם הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים

רקע: שכיחות הפרעות בתפקוד המיני בנשים מבוגרות עם מחלת לב כלילית נחקרה פעמים ספורות בלבד, והקשר בין חומרת הפרעות הפרעות בתפקוד המיני לבין חומרת מחלת הלב הכלילית מעולם לא נחקר.

מטרות: חקר שכיחות וחומרת הפרעות בתפקוד המיני בנשים מבוגרות עם מחלת לב כלילית בדרגות חומרה שונות.

שיטות: נשים שעברו צנתור כלילי במרכז הרפואי תל-אביב, מילאו שאלון  Female Sexual Function  Index (FSFI). ציון 23 ומטה בשאלון זה הוגדר כהפרעה בתפקוד המיני. הנשים סווגו לשלוש קבוצות: 1) נשים ללא מחלת לב כלילית חסימתית, 2) נשים עם מחלת לב כלילית, שעירבה עורק כלילי אחד, 3) נשים עם מחלת לב כלילית, שעירבה שניים או שלושה עורקים כליליים. מחלת לב כלילית הוגדרה כהיצרות של 50% או יותר בעורק כלילי אחד או יותר, ו\או היסטוריה של אוטם בלב. שכיחות הפרעות בתפקוד המיני ושכיחות גורמי הסיכון הקרדיווסקולריים הושוו בין הקבוצות.

תוצאות: במחקר נכללו 104 נשים מבוגרות (טווח גילאים: 92-42 שנה , גיל ממוצע: 11.2±68.7 שנה). שישים-וחמש (62.5%) נשים לקו במחלת לב כלילית שעירבה עורק כלילי אחד (27 נשים) או יותר (38 נשים). בקרב 39 (37.5%) נשים לא נמצאו הצרויות משמעותיות בעורקים הכליליים ו\או היסטוריה של אוטם בלב. רוב הנשים (68n=, 65.4%) לא היו פעילות מינית כלל. בקרב 36 הנשים הפעילות מינית, ל- 11 (30.6%) נשים בלבד היה תפקוד מיני תקין. תפקוד מיני תקין היה שכיח פי שניים יותר בנשים ללא מחלת לב כלילית בהשוואה לנשים עם מחלת לב כלילית (15.4% לעומת 7.7%, 0.049=P). לאחר תקנון לגיל, הבדל זה לא נמצא מובהק סטטיסטית. ככל שיותר עורקים כליליים היו מוצרים, כך פחת הסיכוי לתפקוד מיני תקין, אך מגמה זו לא הייתה מובהקת סטטיסטית.

מסקנות: לראשונה הודגמה מגמה של קשר בין הפרעות בתפקוד המיני לבין חומרת מחלת לב כלילית בנשים מבוגרות. היעדר תפקוד מיני והפרעות בתפקוד המיני שכיחים מאוד בקרב נשים מבוגרות עם מחלת לב כלילית. ככל שיותר עורקים כליליים מוצרים, כך פוחת הסיכוי לתפקוד מיני תקין, אך נדרש מדגם גדול יותר של נשים כדי להוכיח מגמה זו.

נחום ורבין

המחלקה לכירורגיה א', בית חולים איכילוב, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

כידוע, לפני שנים ניתחתי את בן דודי הסופר משה שמיר ז"ל. שיחותינו אז נסבו בנושא הניתוח, ההרדמה וההתאוששות, ולפתע הוא שאל אותי, ללא קשר לנושא השיחה, כיצד אני, אנחנו הרופאים, מתמודדים עם הדם הנשפך כמים במהלך הניתוח.

צבי שטרן, אלי מרזל, נחום גדליה

מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה, ירושלים

"כִּי מֶה הוֹוֶה לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ, וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ, שֶׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת, פרק ב', כב)

רקע: בסעיף 25 בחוק זכויות החולה הוטל על כל מנהלי המוסדות הרפואיים למנות עובד שיהיה אחראי לזכויות המטופלים, ושעליו מוטל יהיה לבדוק את התלונות ולטפל בהן. החוק בא לחזק את מעמדו של המטופל אל מול ספקי השירותים. אשר על כן, רצוי שבעל התפקיד, המטפל בין היתר בתלונות מטופלים על ספקי השירותים, יפעל בעצמאות מרבית, ללא מורא וללא משוא פנים.

מטרות: עם חלוף למעלה מעשור מאז חוקק החוק ביקשו מחברי מאמר זה לבדוק: האם מונו אחראים לזכויות המטופלים כנדרש? מיהם הנושאים בתפקיד? באילו נושאים הם עוסקים? מהו המשקל היחסי של שלושת מרכיבי התפקיד כפי שהוגדרו בחוק, מסך פעולותיהם? האם הם נהנים מקיומם של מנגנונים המבטיחים את עצמאותם ואת אי תלותם במערכת הנילונה? כיצד הם תופסים את תפקידם – על רצף שבין היותם נציגי המטופלים לפי רוח החוק, או כנציגי ההנהלה?

שיטות: נערכו ראיונות אישיים באמצעות שאלון אחיד, לכל 26 מנהלי בתי-חולים כלליים במדינת ישראל ולכל האחראים לזכויות המטופלים במוסדותיהם.

תוצאות: בכל בתי החולים הכלליים מונו אחראים לזכויות המטופלים. אולם לרוב הם ממלאים תפקיד זה בנוסף לתפקידי ניהול או מטה באִרגונם. כנובע מכך, תלותם בהנהלות בתי החולים כמעט מוחלטת. בנוסף, לרשות רובם לא הועמדו אמצעים הנדרשים למילוי כל תפקידיהם לפי חוק. תפיסת התפקיד של רוב האחראים לזכויות המטופלים אינה עולה בקנה אחד עם רוח חוק זכויות החולה, שנועד לחזק את המטופל מול ספקי השירותים הרפואיים. נמצא מִתאם בין תפיסות כאלה לבין היות האחראים לזכויות המטופלים בו זמנית בעלי תפקידי ניהול נוספים ואף בכירים בהיררכיה האִרגונית, וכן לוותק שלהם במוסד ובתפקיד, אשר העצימו את הזדהותם עם האִרגון.

מסקנות: ההגנות הניתנות בחוק לנושאי תפקיד האחראים לזכויות המטופל אינן מאפשרות להם עצמאות מספקת אל מול הנהלות מוסדות הבריאות. מוצע להביא לחיזוק מעמדם העצמאי בחקיקה או בתקנות, ולהעמיד לרשותם אמצעים הנדרשים למילוי תפקידיהם על פי חוק, ובכלל זה לנושא ההדרכה וההנחיה של חברי הסגל הרפואי בנוגע לשמירה על זכויות המטופלים. יש לשאוף לכך שלא יוטלו עליהם תפקידי ניהול בנוסף לתפקידיהם כאחראים על זכויות המטופלים, וכן להגביל את משך כהונתם בתפקיד.

מנחם בן-חיים^1,2,3, רישרד נקש^1,2,3, יוסף קלאוזנר¹

החטיבה לכירורגיה ב'¹, היחידה לניתוחי כבד² והיחידה להשתלות³ בחטיבה לכירורגיה ב', מרכז רפואי סוראסקי, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

מבוא: בעשור האחרון הוגדר והתעצם תחום התמחות-על נוסף בכירורגיה, המבוסס על ניתוחי כריתות והשתלות  כבד ולבלב, ניתוחים מורכבים בדרכי מרה ומגוון פעולות פולשניות מונחות אנדוסקופיה ודימות שאינן ניתוח: Hepato-Pancreato-Biliary surgery (HPB).

עם זאת, הזיקה ומסלול ההתמחות (השתלות לעומת כירורגיה אונקולוגית), אִרגון העבודה (מחלקת השתלות ו/ או ניתוחי HPB עצמאית לעומת יחידות מקצועיות בחטיבה לכירורגיה רב-תחומית) ותבנית הפניית החולים – כל אלה לא הוגדרו ושנויים במחלוקת.  

שיטה: תיאור אִרגון העבודה, אופן העבודה ונפחי העבודה בתחום זה במרכז הרפואי סוראסקי, דיון בחלופות וסקירת סִפרות רפואית.

היחידה להשתלות והיחידה לניתוחי כבד פועלות כגוף אחד במִסגרת החטיבה לכירורגיה. תִכנון הטיפול מתבצע על ידי צוות רב תחומי ועל פי עקרונות אחידים. בביצוע הניתוחים ובטיפול הבתר-ניתוחי משתתפים המתמחים בכירורגיה כללית. 

תוצאות: בשנים 2003-2007 בוצעו 870 ניתוחי HPB והשתלות איברי הבטן הכוללים 70 השתלות כבד, מתוכם 9 מתורם חי, 100 ניתוחי הנצלת איברים לתרומה, גם להשתלה במרכזים אחרים, 165 השתלות כליה וכליה-לבלב, כ-30% מתוכם מתורם חי. בוצעו 250 כריתות כבד מסוגים שונים ובהוריות שונות. בוצעו 35 ניתוחים לשִׁחזור דרכי המרה, 250 כריתות לבלב (150 ראש לבלב ותריסריון, 90  גוף-זנב ו-10 אחרות), וכן לוו עשרות פעולות בתחום זה המבוצעות ברדיולוגיה פולשנית או באנדוסקופיה פולשנית. התוצאות שהושגו בטווח המיידי (תחלואה ותמותה) ובטווח הארוך (הישרדות) דומות למדווח במרכזי מצוינות בעולם. 

מסקנות: שילוב ניתוחי HPB והשתלות איברי בטן במִסגרת החטיבה לכירורגיה, מאפשר חשיפה מרבית למתמחים ולמומחים, הפעלה נכונה ויעילה של כוח האדם והמשאבים, והשגת תוצאות כמותיות ואיכותיות מצוינות. למבנה זה יתרונות נוספים בתחומי החינוך הרפואי, ההכשרה הניתוחית והמודעות להשתלות. בדומה לתחומים נוספים בכירורגיה, מתבקש דיון בהגדרת מרכזים המסוגלים לספק את מכלול אפשרויות הטיפול והכשרת המומחים, ובהתאם – בתבנית הפניית החולים.
 

אבידור גינסברג^2,1, זיוה שטל^2,1, אלכס לבנטל^3,2

¹המחלקה לתזונה, ²שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ירושלים, בית ספר לבריאות הציבור בראון, ³הפקולטה לרפואה של הדסה והאוניברסיטה העברית בירושלים

חשיבות צריכת חומצות שומן מסוג אומגה-3 כתוסף תזונה או במזון שמקורו בדגים, הפכה ל"מידע לכול", המופץ באמצעי התקשורת, בין היתר בכתבות מעין מדעיות או בפִּרסומות. מסיבה זו מצאנו לנכון לסקור את הסּפרות העדכנית ומבוססת העובדות Evidence based)) לגבי הקשר בין צריכת חומצות שומן מסוג אומגה-3 ממקורות שונים לבין תחלואה או מניעת תחלואה, החל ממחלות לב וכלי דם, סרטן, מחלות במערכת העיכול, סוכרת, מחלות עצם, מחלות כִּליה, גנחת (אסטמה), מחלות אוטואימוניות, מחלות נפש, מחלות במערכת העצבים, וכלה בהשפעה על בריאות העין, השתלות, ובריאות האם והתינוק. עד עתה, התועלת המוכחת היחידה היא בהורדת רמת התלת-גליצרידים בדם. שאר התועלות מחייבות הוכחה נוספת במחקרים.

במאמר הנוכחי נסקרות ההמלצות של רשויות בריאות שונות בעולם ובישראל לגבי הצריכה המיטבית של חומצות שומן אלה במעגל החיים. לסיום, מובאות ההמלצות היישומיות של המחברים לצריכתן של חומצות שומן מסוג אומגה 3 בקרב אוכלוסיית ישראל: לכלל האוכלוסייה מומלצת צריכת דגים, רצוי שמנים, לפחות פעמיים בשבוע, לחולים הלוקים ברמה גבוהה של תלת-גליצרידים בדם, יש לשקול בנוסף להמלצות הנ"ל מתן תוספי תזונה המכילים שמן דגים, שיהווה חלק ממכלול הטיפול והמעקב הרפואי. כמו כן, מובאת התייחסות להגבלה בצריכת דגים על סוגיהם בקבוצות סיכון כמו נשים הרות.
 

דניאל א' ורדי^2,1, רפאל קיים¹, אליעזר קיטאי^3,1

¹הנהלת קופת-חולים לאומית, תל-אביב, ²הפקולטה למדעי הבריאות, מרכז סיאל למחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ³החוג לרפואת משפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הרופאים מהווים את אבן הפינה של כל מערכת רפואית. לתיפקוד והתנהגות רופאים יש השפעה מרכזית על פעילות ותוצאי המערכת הרפואית שבה הם עובדים. תיפקודם של הרופאים מושפע ממערכות תמריצים אשר מובנים בתוך מערכות הבריאות. ניתן לסווג את מערכות התמריצים לשלוש קבוצות: 1) התמריץ המוסרי (Moral incentive), כגון מקצועיות, אמפתיה ותחושת שליחות, 2) התמריץ החברתי (Social incentive), כגון מוניטין, חיקוקים, הגבלות מנהליות וסביבת עבודה, 3) התמריץ החומרי (Financial incentive) כגון תגמול, שכר ובונוסים. התנהגות רופאים מושפעת משילוב של שלושת סוגי התמריצים ולא רק מתמריץ מבודד כגון תגמול. לתמריץ החומרי יש השפעה רבה יותר בגיוס רופאים לעומת התמריצים החברתיים, הקשורים יותר לשימור רופאים במערכת ולמניעת שחיקה. במאמר זה נדונות השפעות מערכות תמריצים על התנהגות רופאים במיסגרת של מערכות בריאות וההשפעה עליהן.

תומר אדר¹, דבורה רובינגר², גדי לאלזר¹, לירן לוי¹, מאיר מזרחי¹, נעמה ר' בוגט³

¹מח' פנימית א', ²היח' לנפרולוגיה, ³מח' הדימות, מרכז רפואי הדסה, ירושלים

בשנים האחרונות אובחנה מחלה חדשה בקרב חולים עם אי-ספיקת כליות הנקראת לייפת כלל-גופית כלייתנית (להלן לכג"כ)¹ )במקור - Nephrogenic Systemic Fibrosis– NSF). מחלה זו מתפתחת בדרך-כלל לאחר חשיפה לחומרי-ניגוד על בסיס גדוליניום, המיועדים לבדיקות דימות על בסיס תהודה מגנטית. המחלה גורמת הן לפגיעה שטחית (בעור) והן לפגיעה עמוקה יותר עם מעורבות איברים כגון לב, ריאה, שרירים ועוד. נודעת חשיבות רבה בהכרת מחלה זו, על-מנת לזהות את החולים בה ולמנוע פגיעה במטופלים אחרים. התפתחות מחלה זו שינתה את ההנחיות למתן חומר-ניגוד לתוך הווריד בחולי אי-ספיקת כליות; במקום להעדיף בדיקות המבוססות על תהודה מגנטית עם גדוליניום, מומלץ לבצע טומוגרפיה מחשבית עם חומר-ניגוד על בסיס יוד.

איתי בן ציון¹, אלון האריס¹, יוסי וייצמן², ריטה ארליך³, אהוד רכטמן⁴

¹מח' עיניים, אוניברסיטת אינדיאנה, אינדיאנפוליס, ארה"ב, ²אדום, טכנולוגיות אופטיות מתקדמות, ³מח' עיניים, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, ⁴מח' עיניים, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

העקרונות הפיזיקליים בבסיס שיטות מדידות החימצון ברשתית החלו עוד במאה ה-18. השיטות האופטיות מבוססות על תגובות שונות של המוגלובין מחומצן לעומת מחוזר במעבר אור בדם. כיום מקובלות שיטות שונות למדידת ריווי החמצן בכלי-הדם הוורידיים והעורקיים ברשתית העין, כדוגמת השיטה הפוטוגרפית, השיטה הדיגיטלית, ספקטרוסקופיה ושיטת החזר פאלס. למדידות אלו חשיבות רבה בהבנתנו הן את הפיזיולוגיה התקינה בקרקעית העין והן את הפתולוגיה במחלות עיניים שונות. הפחתה בריווי החמצן או ירידה בהפרש החימצון העורקי-ורידי ברשתית דווחו במחלות כגון ברקית, רטינופתיה שמסוכרת ומחלות ניוון הרשתית של הגיל המאוחר. שינויים אלו יכולים להעיד על פתולוגיה ואסקולרית איסכמית כחלק ממנגנון הנזק. השינוי בריווי החמצן ברשתית יכול להקדים את השינויים המורפולוגיים ברקמות  ואת הנזק הקליני. כמו-כן, שינויים במדידות נשנות בחולים יכולים לתת מידע אודות התקדמות המחלה או להערכת הטיפול הרפואי. לכל אחת מהשיטות הנהוגות כיום למדידת חימצון ברשתית יש יתרונות וחסרונות. כמו-כן, אין עדיין סטנדרטיזציה. אין ספק שלהבנת תהליכי החימצון ברשתית חשיבות מכרעת בהבנת הפיזיולוגיה של הרשתית הבריאה והפתופיזיולוגיה של מחלות עם רקע איסכמי.

משה נחמיה

מח' ילדים, מרכז רפואי קפלן, רחובות

נשיכת עכביש אינה אירוע נדיר במדינה חמה כמו ישראל. שני מיני העכבישים הארסיים הנפוצים בישראל הם השישן החום והאלמנה השחורה. האלמנה מפורסמת יותר מהשישן, למרות שעל כל נשיכה של אלמנה שחורה מדווח על מאות עקיצות שישן.

למרות ריבוי המקרים, קיימת מודעות דלה בקרב הרופאים לסימנים הקליניים של נשיכת שישן. לרוב מבוצעת אבחנה שגויה, המביאה לעיתים לטיפול מיותר ומורכב. הסיבות לכך הן, שמספר רב של מצבים מחקים נשיכת שישן, התיעוד של נשיכות שישן נדיר יחסית ובמרבית הנפגעים הנשיכה נגרמת מבלי שהעכביש ניצפה בשעת מעשה.

במאמר הנוכחי מובאות שלוש פרשות חולים, ילדים. הם אושפזו במחלקתנו עם הסתמנות קלינית של חום גבוה, נגע נמקי ותיפרחת כתמית-נקודתית מפושטת, אשר אובחנו בסופו של דבר כנשיכות שישן. בהמשך מפורטת סקירת הסיפרות הרפואית בנוגע לסימנים הקליניים של נשיכת שישן, סיבוכים אפשריים ואמצעי הטיפול הנהוגים כיום. המטרה במאמר הנוכחי היא להגביר את המודעות לנשיכת שישן, על-מנת למנוע איבחון שגוי וטיפול מיותר.

אילן הלפרין¹, עמוס קורצ'ין²

¹מרכז רפואי סוראסקי, המח' לנירולוגיה, מירפאת זיכרון, ²הקתדרה לנירולוגיה שירצקי, אוניברסיטת תל-אביב

שיטיון (Dementia) ודיכאון הם מחלות נפוצות בגיל מבוגר. שיטיון מתבטא בדרך כלל כמחלה ניוונית הפוגעת במוח ובתהליכי חשיבה, כגון התמצאות, עיבוד מידע, דיבור ובמיוחד זיכרון. השיטיון נפוץ ביותר בגיל מבוגר ושכיחותו עולה עם הגיל – מ-1% לערך בגיל 65 שנה עד לכ-50% בגיל 90 שנה ומעלה.

דיכאון מופיע בדרך כלל כמחלה חולפת (Episodic), שאורכה יכול לנוע ממספר שבועות עד שנים. עם זאת, קיימות גם צורות של דיכאון מתמשך וכרוני. תסמיני הליבה של דיכאון כוללים מצב-רוח ירוד, אובדן הנאה והתעניינות, תחושת אנרגיה מופחתת, הפרעות שינה ותיאבון, השקפות פסימיות על העתיד וחוסר רצון לחיות.

עד כה הייתה מקובלת ההנחה, כי כשלים קוגניטיביים המתלווים לדיכאון נפרדים משיטיון בשל אטיולוגיה שונה, וזכו לכינוי "פסידו-שיטיון" (Pseudo-dementia), בהנחה שייעלמו עם נסיגת המצב הדיכאוני. מאידך, ידוע כי דיכאון רבא (Major depression) ואירועי דיכאון נפוצים עלולים להקדים הופעת שיטיון, ובמיוחד מחלת אלצהיימר. למרות שהתאמה אינה מוכיחה בהכרח קשר סיבתי, מעניין לבדוק את האפשרויות לקשר כזה – האם זוהי מחלה אחת, שבה הדיכאון יכול להיות לעיתים תסמין ראשון, או שמא קיימים  גורמים ביולוגיים היכולים להשפיע הן על המצב האפקטיבי והן הנורמטיבי, או האם מאפיינים ביולוגיים מסוימים של דיכאון יכולים לגרום להופעת פגיעה אורגנית במוח שתתבטא בשיטיון.

לסיכום דיכאון ושיטיון מדגימים מאפיינים משותפים רבים הכוללים שינויים בחומר הלבן במוח, שינויים בגודל ההיפוקמפוס, שיבוש בציר ההורמוני של ההיפותלמוס-בלוטת יותרת המוח-בלוטת הטוחה (אדרנל) (axis HPA-Hypothalamic-Pituitary-Adrenal), ושינויים במערכת הסרוטונרגית והנוראדרנרגית. שיבוש מערכות אלו מלווה עלייה בגיל וקשור למצבו הרפואי של האדם. הופעת דיסתימיה ואירועי דיכאון המובילים לדיכאון רבא, ובהמשך השנים להתפתחות שיטיון, יכולים להיות מוסברים על-ידי נזק להיפוקמפוס ובהמשך לחלקים אחרים של המוח בעקבות הפרשת-יתר של קורטיקוסטרואידים.

דנטה אנטונלי, אהוד רוזנר, נחום אדם פרידברג, יואב תורג'מן

מכון הלב, המרכז הרפואי "העמק", עפולה

חסם הולכה פרוזדורי-חדרי יכול לגרום מדי פעם לסיבוכים עקב התקפי Morgagni-Adam-Stokes (MAS). המטרה במחקר הנוכחי הייתה לגלות את גורמי-הסיכון ל-Torsade de pointes (TDP) במהלכו של חסם הולכה פרוזדורי-חדרי.

לשם כך, עברנו על תיקי אישפוז של 7 חולים מאושפזים שפיתחו MAS עקב TDP בזמן שהמתינו להשתלת קוצב קבוע עקב חסם הולכה פרוזדורי-חדרי.

אף לא אחד מהחולים טופל בתרופות נוגדות-הפרעות-קצב או לקה בהפרעות אלקטרוליטיות.

מתוך שבעת החולים שש היו נשים. גילם הממוצע היה 3±75 שנה. כל אירועי ה-TDP הסתיימו באובדן ההכרה של החולים והצריכו היפוך חשמלי. אורכו הממוצע של קטע QT ו-QTc היה 28±608 מילישניות ו-47±506 מילישניות, בהתאמה. אורך המחזור החדרי הממוצע בזמן חסם ההולכה היה 156±1476 מילישניות. פעימות חדריות מוקדמות נמצאו ב-6 מהחולים לפני תחילת ה-TDP.

לסיכום, למרות שחולים עם חסם הולכה פרוזדורי-חדרי יכולים להיות אי-תסמיניים במידה קלה בלבד, המימצאים שלנו מעלים, כי TDP ודום לב פתאומי יכולים להתרחש, בעיקר בנשים עם קטע QT ארוך מ-600 מילישניות בנוכחות פעימות חדריות מוקדמות.

רפאל איטח, נחום ורבין, יהודה סקורניק, רון גרינברג

המח' לכירורגיה כללית א', מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

אדנוקרצינומה של תעלת פי-הטבעת היא נדירה יחסית: שכיחותה מגיעה ל-3%-11% מכלל שאתות תעלת פי-הטבעת. השאת מתפתחת מאחד משלושה מקורות תאים: תאי אפיתל בלוטני המצפים את החלחולת הרחיקנית (Distal rectum) ונפוצים עד לקו המשונן (Dentate line); תאי אפיתל בלוטני המצפים את בלוטות פי-הטבעת (Anal glands); נצור פי-טבעת-חלחולת (Ano-rectal fistula). הקשר שבין שאת לנצור פי-הטבעת-חלחולת עשוי להיגרם ממספר פתולוגיות: נצור פי-הטבעת-חלחולת כסיבוך של סרטן הכרכשת (Colon cancer) ולאו דווקא באזור החלחולת; שאת שחדרה את כל שכבות הכרכשת ופרצה לעור כנצור; או שאת שהתפתחה כסיבוך של נצור כרוני של פי-הטבעת-חלחולת. אדנוקרצינומה המפרישה מוצין שמקורה בנצור פי-הטבעת-חלחולת (Anorectal fistula) היא נדירה ביותר: דווח על פחות מ-150 פרשות חולים כאלו עד כה בסיפרות הרפואית. האיבחון של שאת המתפתחת בנצור פי-טבעת-חלחולת טמון בהכרת מצבים אלו והסיבוכים של מחלה זו, גם הנדירים שביניהם. הטיפול המקובל בחולים עם שאת המתפתחת בנצור פי-הטבעת חלחולת הוא שילוב מקדים של כימותרפיה וקרינה לאחר כריתת השאת. 

לסיכום, בעבודה הנוכחית מדווח על שתי פרשות חולים בשאת מפרישה מוצין של תעלת פי-הטבעת שמקורה בנצור פי-טבעת-חלחולת כרוני, ונסקרות אפשרויות הטיפול במצבים נדירים אלו.

יואב נחום

מרכז רפואי רבין, בית-חולים בילינסון, פתח-תקווה

בשנים האחרונות הפך החיפוש באינטרנט למשימה שיגרתית בקרב רופאים, כחלק מעבודתם הקלינית והמחקרית. כמות המידע ברשת, חוסר אחידות בין טקסטים ממקורות שונים ומיומנות חלקית בהפעלת מנועי חיפוש – כל אלה מקשים על הרופא לאתר מידע מקצועי בזמן סביר. במאמר זה נסקור מספר שיטות מתחום המידענות המסייעות לאיתור מידע טקסטואלי, ויוצגו פונקציות מתקדמות במנועי החיפוש אשר עשויות לסייע לרופא להשיג את מטרות החיפוש ביעילות ובמהירות. כמו-כן, נכיר כמה מנועי חיפוש ייעודיים המאפשרים שליפה ממוקדת של תוצאות מתוך מקורות סיפרות מדעית רפואית, וביצוע חיפושים מתוחכמים המותאמים לעוסקים ברפואה קלינית ובמחקר ביו-רפואי.
 

טליה דור, איתי ברגר

המירפאה לנירולוגיה של העובר, הפג והילוד, היח' לנירולוגיה של הילד, מרכז רפואי הדסה-האוניברסיטה העברית, הר-הצופים, ירושלים

פגות מהווה גורם-סיכון מרכזי לשיתוק-מוחין. שיתוק-מוחין בפגים נגרם לרוב כתוצאה מפגיעה בחומר הלבן הסמוך לחדרי המוח הצדדיים. במחקרים רבים נעשה ניסיון לברר מהי הסיבה לפגיעה בחומר הלבן. ההשערות המובילות מצביעות על נזק בעקבות איסכמיה מקומית או בעקבות חשיפה לזיהום ולדלקת. להבנה מעמיקה של הסיבות המובילות לפגיעה בחומר הלבן סביב החדרים עשויות להיות השלכות טיפוליות חשובות.

הטיפול ב-N-acetylcysteine (NAC) למניעת נפרופתיה ניגודית (משנית לחשיפה לחומר-ניגוד) בחולים עם הפרעה בתיפקודי הכליות שנוי במחלוקת, למרות קיומם של מחקרים אקראיים מבוקרים ומטה-אנליזות. חוסר ההתאמה בין המחקרים השונים נובע מקיום הגדרות שונות לאי-ספיקת כליות, מחוסר אחידות בסוג, במינון ובתדירות החשיפה לחומר-הניגוד שנחקר, מסוגי הדימות השונים ומקיום אפשרי של סיבות אחרות לאי-ספיקת כליות חדה.

במחקר זה בוצעה סקירה רטרוספקטיבית של כל החולים עם אי-ספיקת כליות כרונית מדרגה 3, שעברו צינתור כלילי בבית-החולים שערי צדק בין ינואר 2000 ועד ינואר 2004. בקבוצת החולים שנסקרה הושוותה היארעות נפרופתיה ניגודית בין חולים שטופלו לבין אלו שלא קיבלו טיפול מונע ב-NAC.

נאספו סך-הכל 189 חולים עם אי-ספיקת כליות מדרגה 3 שעברו צינתור כלילי. כל החולים טופלו בנוזלים בריכוז 0.9% או 0.45% לפני הצינתור. מבין החולים 83 קיבלו טיפול מונע ב-NAC לעומת 57 שלא קיבלו טיפול זה. מבין 57 החולים שלא טופלו ב- NAC, 11 פיתחו פגיעה חדה בכליות (19.3%). בקבוצה שכן טופלה ב-NAC, 6 מתוך 83 פיתחו פגיעה חדה בכליות (7.2%). ההבדל בין הקבוצות היה מובהק סטטיסטית (P<0.05). תשעה-עשר חולים עברו צינתור כלילי פעמיים או יותר. בחולים אלו לא נמצאו מאפיינים קבועים שניבאו את הסיכון ללקות באירועים נשנים של פגיעה חדה בכליות, בין אם טופלו ב-NAC ובין אם לאו.

בסקירה זו ניצפה שמתן מונע של NAC בחולים עם אי-ספיקת כליות כרונית מדרגה 3 הקטין משמעותית את שיעור התפתחות הנזק החד לכליות. היארעות פגיעה חדה בכליות בחולים אלו לא ניבאה פגיעה נשנית בכליות בעקבות צינתור כלילי נוסף. כמו-כן, לא ניצפה גורם-סיכון שניבא את הסיכוי לאירועים נשנים של פגיעה חדה בכליות.