תוצאת חיפוש

איברהים מרעי, יוסי בורנשטיין ויהודה שינפלד

תפילה לשלומו של חולה היא תגובה מקובלת לחולי מימים עברו. בכל הדתות והאמונות בני-אדם מתפללים לשלום יקיריהם כאשר אלה לוקים במחלה, בתקווה שהתפילה תסייע להם להתגבר על מחלתם.

בחברות מסויימות תפילות נחשבות כטיפול הטוב ביותר, העולה לדעתם על הטיפול הרפואי השמרני. בני-אדם רבים מאמינים שהטיפול בתרופות מסייע רק בזכות התפילות שלהם. לכל דת ולכל קבוצה אתנית הצורה המקובלת שבה מתבצע טקס התפילה הטיפולי, אך הרעיון מאחורי אמונה זו משותף לכולן. על-פי הבודהיזם, לדוגמה, מהות קיום האדם היא הסבל, ומטרתו של האדם היא להשתחרר מסבל, לשחרר אחרים מסבל ולהשליט את הרוח על הגוף.

ההקלה על הסבל יכולה להתבצע על-ידי תפילה מעומק הלב. בתפילה זו קוראים לעזרתה של 'ההוויה המוארת', כמו בודהה או פאדמאסאמבהווה, שבכוח ברכתם ניתן להחלים. למרות אמונתם של בני-האדם ביעילות התפילה, הקשר בין תפילות לרפואה לא נבדק באופן מדעי עד לאחרונה.

דניאל גוטליב, מיה גולדשטיין, ארנה מאיר, מריאה קפניס, שולמית חוולס ושי בריל

אירוע מוחי (stroke) הוא הגורם העיקרי לנכות קבועה באוכלוסייה המבוגרת, ומדי שנה זקוקים אלפי חולים שלקו באירוע מוחי לשיקום כדי שיוכלו לשוב לביתם. הדרך המקובלת ביותר לספק שיקום לחולים ששרדו אירוע מוחי ונפגעו באופן בינוני עד קשה היא אישפוז שיקומי. האישפוז השיקומי, ביחד עם האישפוז הראשוני והמשך הטיפול, הם המרכיבים העיקריים בהוצאות הגדולות הנדרשות לטיפול בחולים אלו. מאחר שניתן לפתח חלופות לאישפוז השיקומי, חשוב להערכיך על-פני תקופה ממושכת את הכדאיות של הקצאת המשאבים לשיטת שיקום זו בהשוואה לשיטות אחרות.

המטרה במחקר היתה לבדוק את סוגי שירותי הבריאות והיקף צריכתם במהלך השנה הראשונה לאחר אירוע מוחי של מחלימים שעברו אישפוז שיקומי.

שיטות המחקר כללו מעקב פוספקטיבי שנכללו בו 75 חולים עוקבים שלקו באירוע מוחי, נותרו עם נכות בינונית והתקבלו לניסיון שיקומי במחלקה ייעודית. במעקב נבדקו שירותי הבריאות שנצרכו במהלך השנה לאחר האירוע המוחי, מצבם הרפואי של החולים ומידת הצלחתם לשוב לתיפקוד עצמאי.

האישפוז השיקומי, שנמשך כ-50 יום, החלב בשלב מוקדם יחסית והשיב לחולים רמת עצמאות בסיסית טובה. במהלך השנה חזרו כמחצית מהחולים לאישפוז, ותרמו לכך באורח ניכר הגורמים הקשורים באירוע המוחי. רק חלק מהחולים נמצאו במעקב מסודר במירפאות הקהילה, ומרביתם לקו בתיפקוד יומי מתקדם מוגבל ובדיכאון.

מתוצאות המחקר הוסק כי יש הצדקה בהשקעה הראשונית באישפוז שיקומי, המכין את החולים להמשך שיקומם במסגרת הבית. יש צורך בשיפור הרצף הטיפול ובשיכלול אמצעי המעקב, על-מנת לעמוד על הצרכים הרפואיים והפסיכו-חברתיים של המחלימים מאירוע מוחי החוזרים לתפקד במסגרת הקהילה.

אבי שי, דניאל ורדי ואלכס זבולונוב

המילה העברית המקובלת כיום לפסוריאזיס היא 'ספחת'. המילה 'ספחת' מופיעה לראשונה בתנ"ך ואין יודעים מה היתה משמעותה המקורית. אי-בהירות דומה קיימת גם ביחס לצרעת, מחלה נוספת המוזכרת בתנ"ך. במאמר זה נדונים הפירושים האפשריים למונחים המקראיים 'ספחת' ו'צרעת'.

המונת 'ספחת' לפסוריאזיס הוטבע לפני עשרות שנים בלבד. המילה ספחת נושאת בחובה מסר שלילי מובהק, והשימוש בה מטיל מעמסה רגשית מיותרת על הלוקים במחלה. לנוכח זאת אנו סבורים כי יש להעדיף את המילה 'פסוריאזיס', הטעונה פחות, ולהימנע משימוש במילה 'ספחת'.

אריק קרסנטי ואלכס לבנטל

מצב זיהום האוויר בישראל מחמיר והולך בשל עלייה במספר המכוניות בכבישים, ובפרט בעלות מנועי דיזל. בשנים האחרונות נוספו היבטים נוספים: העניין שמגלה הציבור בזיהום האוויר כחלק מההתעניינות הגוברת והולכת בסביבה ובמודעות לכך שזיהום-האוויר מיגע לכל בית בישראל. בנוסף חלה עלייה בשכיחות גנחת-הסימפונות בקרב האוכלוסייה, המיוחסת לזיהום האוויר, כפי שמצויין במאמר זה.

סוגיית זיהום האוויר מהווה אתגר בבריאות-הציבור. על פי הנתונים המובאים בסקירה זו עולה כי אמצעי המדידה של ערכי תחמוצת החנקן, הגופית או תרסיסי החומצה שבהם הסתייעו עד עתה החוקרים לקביעת רמת זיהום האוויר, היו פחות מדוייקים בהשוואה למדידת החלקיקים המרחפים של הפיח הנקראים PM10 ולמדד החדש, המדויק יותר, של PM2.5. דרושים מחקרים רבים יותר במדינת ישראל בסוגיית זיהום-האוויר והשפעתו על בריאות האוכלוסייה, שיהוו בסיס מוצק לנקיטת מדיניות מתאימה בנושא זה.

סיון ליברמן, ריפעת ספדי, חיים ענר, אנטוני פרשטנדיג, טליה ששון ואלן י' בלום

הטיפול המקובל בפקקת ורידים בגפיים התחתונים הוא מתן נוגדי-קרישה, לא קיים שוני בטיפול בין חולים עם פקקת של הוורידים הקריבניים לבין חולים עם פקקת של הוורידים הרחיקניים. טיפול ממיס קרישים (תרומבוליטי) מוקדי באמצעות צנתר הוא שיטה חדשה ופולשנית, המהווה אפשרות טיפולית לחולים מתאימים הלוקים בפקקת של הוורידים הקריבניים. במאמר זה נדווח של שתי פרשות חולים שעברו טיפול ממיס קרישים בהצלחה, וכן נסקור את הספרות הרפואית בנושא.

שני חולים עם פקקת של הגפיים התחתונים המערבת את ודירי הכסל וורידי המיפשעה, טופלו בהמסת קרישים מוקדית על-ידי הזלפת אורוקינאזה בנוסף לטיפול בנוגדי-קרישה. בשני החולים אובחנו הצרויות בוורידים שטופלו על-ידי הרחבה עם בלון והשתלת תומך מתכתי. המסת הקרישים נמשכה כ-36-60 שעות בקצב הזלפה של 100,000 יח'/שעה.

בעקבות הטיפול נצפה שיפור משמעותי במצב הגף, ובבדיקת דימות הודגם שיפור משמעותי בשני החולים, עם חידוש זרימת הדם בוורידים כלפי המרכז. לא ניצפו סיבוכים משמעותיים. במעקב של 8 ו-24 חודשים, בהתאמה, ניצפה שיפור מתמיד במצב הגף.

המסקנות מתוצאות אלו היו, שטיפול מוקדי להמסת קרישים באמצעות צנתר מהווה אפשרות טיפולית נוספת בחולים הלוקים בפקקת חדה של הוורידים הקריבניים בגפיים התחתונים. ניתן לטפל בהיצרות בווריד המתגלה לאחר פירוק הקריש בהרחבת הווריד באמצעות בלון, ובמידת הצורך גם בהשתלת תומך מתכתי.

חידוש מהיר של זרימת הדם בוורידים גורם להקלה מהירה של הסימנים והתסמינים בשלב החד, ויכול למנוע התהוות של תיסמונת בתר-פקקתית (post thrombotic syndrome). ניתן להציע טיפול זה לחולים שאין לגביהם הוריות-נגד לטיפול.

שאול מ' שאשא ושאול ג' מצרי

בין המאות ה-12 עד ה-16 היו רוב האוניברסיטאות באירופה בפיקוחו של האפיפיור ונמנעו מקבלת יהודים. מיוחדת במינה היתה האוניברסיטה בפדובה, שהוקמה ב-1222 בלא אישור האפיפיור והיתה "אוניברסיטה אוניברסלית וחופשית", ששררה בה אווירה של סבלנות וסובלנו, פתיחות וחופש אקדמי. האוניברסיטה קיבלה לשורותיה גם יהודים, אשר הורשו להיבחן ולזכות בתואר אקדמי, הפקולטה לרפואה הוקמה בשנת 1250, ובמאה ה-14 הפכה לחלק מהאוניברסיטה לאומנויות ונחשבה לטובה באירופה. הפקולטה משכה אליה סטודנטים מכל העולם, ביניהם צעירים יהודים רבים מכל חלקי אירופה.

יהודים אלו נתקלו בקשיים רבים בתחילת דרכם. רובם לא עמדו בדרישות הקדם ללימודים, ואף לא ידעו לטינית, שהיתה שפת ההוראה באוניברסיטה. הקהילה היהודית בפדובה נחלצה לעזרתם, ובעיקר רופאים בוגרי פדובה כמו שלמה קוניאן, שפתח בביתו מעין "מכינה קדם-אקדמית"; מכינה זו סייעה לתלמידים היהודים להתקבל ללימודי הרפואה, וסיפקה להם סביבה תומכת וידידותית לאורך כל שנות לימודיהם.

משנת 1409 עד שנת 1816 הוסמכו בפקולטה בפדובה 325 רופאים יהודים, ביניהם כאלה שזכו לפירסום ולתהילה כמו יוסף דל מדיגו, יוסף חמיץ, בנימין מוספיא, טוביה כהן ורבים אחרים. משפחות של רופאים בוגרי פדובה היו תופעה שכיחה, בעיקר בפולין.

מעבר לתרומתם כרופאים, נטלו רבים מבוגרי פדובה חלק פעיל ומרכזי בחיי קהילתם כרבנים, מנהיגי ציבור וראשי עם. לחלקם אף היה מעמד רם במדינותיהם כרופאי החצר של מלכים ונסיכים. בהיותם יוצאי אסכולה רפואית זהה, עם רקע חברתי ותרבותי דומה, שהיו נתונים בשנות לימודיהם בפדובה להשפעה בלתי-אמצעית של התרבות האירופית בעידן המודרני של הרנסנס, חשופים לתמורות החברתיות שחלו אז ושמרו על קשרים מקצועיים בינם לבין עצמם ועם עמיתיהם למקצוע הלא-יהודיים שנים רבות לאחר גמר לימודיהם – היוו בוגרים אלה קבוצה חברתית, אם כי לא תמיד במעמד רשמי, שהשפיעה רבות על התמורות החברתיות והתרבותיות שחלו ביהדות אירופה בעידן החדש, והיו ממבשריה של תנועת ההשכלה שפשטה באירופה, ובעיקר בגרמניה, בשלהי המאה השמונה-עשרה.

אבי ישראלי ויצחק פטרבורג

במאמרם "משמעות ועלות בדיקות מעבדה בסקר טרום-ניתוחי בבית חולים ציבורי בישראל" מדגימים המחברים, כי לו היו נמנעים מביצוע בדיקות קדם-ניתוחיות בחולים עד גיל 40 ללא אנאמנזה רפואית או ללא מימצאים בבדיקה הגופנית, היו נמנעות 93% מכלל ההוצאות על בדיקות-מעבדה ובדיקות-עזר.

המחברים הגיעו למסקנה, כי למימצאי רוב הבדיקות אין משמעות קלינית והן אינן נחוצות. המחברים מזכירים במאמרם כי בנושא זה קיימים נוהלים שהוצאו על-ידי משרד הבריאות. ואכן, כבר בשנת 1993 פורסם חוזר שירותי אישפוז בעניין בדיקות שיגרה לפני הרדמה כללית. בחוזר זה ניתנים קווים מנחים לבדיקות שיגרה מיקטיות (minimal) לפני הרדמה כללית או אזורית של חולים המיועדים לניתוח ברירני ואינם לוקים במחלות רקע במערכות החיוניות בגוף.

פיטר סמוק, בוריס גורביץ, זהר דותן, דיב זבידה, דניאל גבע וטיבריו עזרי

המטרה במחקר הנוכחי היתה בדיקת המשמעות הקלינית ועלות בדיקות מעבדה ובדיקות עזר כסקר טרום-ניתוחי בחולים צעירים בבית-חולים ציבורי בישראל.

מתוך מטרה לברר את המשמעות הקלינית ביחס לעלות של בדיקות מעבדה ובדיקות עזר טרום-ניתוחיות בבית-חולים ציבורי בישראל, נסקרו תיקיהם של 300 חולים צעירים (18-40 שנה) שהוגדרו כ- ASA 1 על פי סולם סיכון ההרדמה של איגוד המרדימים האמריקאי (ASA). משמעות חיובית של בדיקות מעבדה ובדיקות עזר הוגדרה כשתוצאות הבדיקות הובילו לקביעת אבחנה חדשה, לעיכוב הניתוח או לדחייתו.

מתוך 300 חולים, בקרב 34 (11%) נמצאו בבדיקות מעבדה ובדיקות עזר טרום-ניתוחיות מימצאים פתולוגיים. בקרב 31 (91%) מהם נמצא קשר ישיר בין הבדיקה הפתולוגית לבין האנאמנזה או מימצאי הבדיקה הגופנית. אצל אף אחד מהחולים לא נמצאה יותר מבדיקה פתולוגית אחת.

מכלל 300 החולים, בשלושה חולים בלבד נקבעה אבחנה שלא היתה ידועה, ומתוכם לחולה אחד בלבד היתה האבחנה שנקבעה בעלת משמעות קלינית.

העלות הכוללת של בדיקות המעבדה ובדיקות העזר הטרום-ניתוחיות לחולים שנכללו בעבודה היתה 114,000 ש"ח.

ניתן היה לחסוך מעלות זו 104,000 (93%) לו היו נמנעים מביצוע בדיקות קדם-ניתוחיות לחולים ללא אנאמנזה או מימצאים בבדיקה הגופנית. אנו סבורים שניתן להימנע מביצוע בדיקות קדם-ניתוחיות בקבוצת החולים הצעירים עד גיל 40 שנה ללא אנאמנזה או מימצאים בבדיקה הגופנית, הזקוקים לניתוחים קטנים, זאת מבלי לחשוף אותם לסיכון נוסף.

אלון ילין, דויד סמינסקי, מיכאל פלאי, הנרי פרידמן, מאיה טפרברג ויעל רפאלי

חולים הלוקים בשאתות המערבות את חלל הצדר (pleura) הם בעלי תוחלת חיים קצרה. סיבת המוות העיקרית היא התפשטות השאת לצדר. טיפול הבחירה בחולים אלו אינו ברור.

המטרה במחקר הנוכחי היתה לבדוק האם טיפול אורי משולב הכולל ניתוח, כימותרפיה מקומית וחימום-יתר אפשרי הוא בטוח ויעיל בלוקים בשאתות עם פיזור צידרי.

נבדקו רטרוספקטיבית 43 חולים שעברו ניתוח עם זילוח צידרי כימותרפי בחימום-יתר. מרבית החולים לקו בשאתות בצדר או ההרת (thymus) עם פיזור בחלל הצדר. עשרים-וחמישה (25) חולים קיבלו טיפול אחר בעת כלשהי לפני הזילוח. במהלך הניתוח בוצעה כריתה לפי סוג השאת ומצב החולה. הזילוח בוצע באמצעות משאבה סיבובית, מתמר חום וציספלטינום במינון של 60-200 מ"ג.

הטמפרטורה התוך-צידרית בכל החולים היתה מעל 40 מ"צ. לא ניצפו בעיות המודינמיות או בעיות נשימה הקשורות לזילוח. לא היתה תמותה תוך-ניתוחית ולא רעילות המטולוגית, כילייתית או מערכתית. שלושה חולים נפטרו בתקופה הבתר-ניתוחית (7% תמותה) ו-14 לקו בסיבוכים, ברובם קלים. שיעור ההישרדות בחיים של כלל החולים לשנה אחד, שנתיים, שלוש וחמש שנים היה 78%, 72%, 50% ו-36%, בהתאמה. שיעור ההישרדות הגבוה ביותר ניצפה בחולים עם תימומה – 70% לאחר שלוש וחמש שנים, והנמוך ביותר ניצפה בחולים עם גרורות – 31% לשלוש שנים.

מבין 39 חולים שהיו במעקב לטווח קצר ובינוני (24 חיים ו-15 שנפטרו), ב-28 מהם (72%) לא ניצפתה הישנות של השאת בריאה או בצדר בצד המנותח.

המסקנות מהמחקר היו שניתוח עם זילוח כימותרפי בחימום-יתר ניתן לביצוע והוא בטוח יחסית. השיטה מעניקה סיכוי טוב להכחדה מקומית מלאה לטווח בינוני של שאתות עם מעורבות הצדר. בחולי תימומה עם פיזור צידרי מסתמן יתרון ריפויי על-פי שיטות טיפול אחרות. יש לבדוק בעתיד זילוח עם תרופות כימותרפיות אחרות כטיפול חד-תכשירי או רב-תכשירי.

קרלוס בן-בסט, ארוין שטרן וגרשון פינק

חולת הסוכרת רגיש לסידרה של סיבוכים כרוניים ונמצא בסיכון של מוות מוקדם. הסיבוכים המיקרו-וסקולריים מוכרים היטב. למרות המידע המועט הקיים בנושא השלכות הסוכרת על תיפקודי הריאה, קיימות הוכחות לפיהן מערכת הנשימה מושפעת גם היא ממחלת הסוכרת. ירידה משמעותית בנפח הריאות ובפיעפוע דווחה במספר עבודות. הליקויים בתיפקודי הריאות המדווחים בחולי סוכרת נובעים קרוב לוודאי מהשינויים בריקמת הקולגן וב- microcirculation שדווחו בחולים אלו. המימצאים במחקרים הקליניים האחרונים שנערכו בנושא זה, שנויים במחלוקת. במאמר זה נסקרת הספרות הרפואית שפורסמה בהקשר זה.

אורי ניצן, אוריאל הרשקו ופסח ליכטנברג

חקר השפעת האינבו הוא שדה פורה, אך הקהילה המדעית-רפואית משדרת יחס אמביוולנטי כלפי תחום זה עקב היותו לא מדויק. המטרה בסקירה הנוכחית היא לדווח על היקף התופעה, על נוכחותה המרשימה בתחומים רבים של הרפואה, ולהציג את חזית המחקר העוסק במנגנונים נירוכימיים ופסיכוביולוגיים, העומדים בבסיס תופעת האינבו.

"Placebo” היא מילה בלטינית שפירושה "אני אשביע רצון", מקור המילה הוא פסוק מספר תהילים, פרק קט"ז, פסוק ט': "אתהלך לפני ה' בארצות החיים". שורה זו, שבלטינית מתחילה במילה placebo, פתחה את התפילה מסורתית שהכומר נשא עבור נשמות המתים, ועם השנים הפכה המילה לסמל ביקורתי כלפי תפילה זו, הבאה לסבר את אוזנו של האבל ולגדוש את כיסיו של הכומר.

החל משנות ה-50 של המאה העשרים הוענקה משמעות חדשה למילה placebo (אינבו) – הענקת תרופה למטופל מבלי שידע כי מדובר בתרופת סרק. התרופה אכן עוזרת למטופל, ברמה זו או אחרת, אך קיים ממד של הונאה – לא מספקים למטופל את כל המידע, ובאופן זה מבטיחים את הפעולה המוצלחת של התרופה.

הגדרות רבות ניתנו להשפעת האינבו, וכון שנויות במחלוקת. הגדרה מוצלחת יחסית היא זו של Johnson: "כל השפעה המיוחסת לגלולה, שיקוי או הליך, אך לא לתכונות הפארמקודינאמיות הסגוליות המיוחסות לאותה תרופה". השפעת האינבו מצריכה ידיעה ואמון של המטופל במטפל, ודגמה קיצונית לכך היא תופעת ה- "voodoo death" בחברות השיבטיות בהאיטי ובשבטים אחרים בעולם, המיוחסת לאמונה הקיצונית שיש לקורבן בכוחותיו של המכשף, עד כדי מוות הנגזר מאמונת הקורבן ברצון המכשף במותו (המוות עצמו, על-פי Engel, מיוחס למעברים מהירים בין ההשפעות של המערכת הסימפאתטית והפארהסימפאתטית על המערכת הקרדיוואסקולרית). נראה שעד המאה ה-19 של המאה העשרים התבסס חלק ניכר מהרפואה על השפעת האינבו, ודבריו של תומס ג'פרסון ממחישים את תפקידו המרכזי ברפואה של ימיו: "אחד מהרופאים המוצלחים ביתר שהכרתי, סיפר לי שהוא משתמש ביותר גלולות לחם, טיפות מים צבועות ואבקות אפר, מאשר בכל שאר התרופות ביחד... אני מחשיב זאת כהונאה רחומה". ואכן, עם התקדמות המדע, המחקר האמפירי והתפשטות הרציונליזם, נדחק האינבו לזווית פינה, הפך מנת חלקם של שרלטנים ורופאי אליל, ותפקידו המסורתי כ"תרמית שופעת חסד" נשכח והוצא אל מחוץ למחנה הרפואה המערבית.