אורן פרוכטר, מרדכי קרמר

המכון למחלות ריאה, מרכז רפואי רבין קמפוס בילינסון, פתח תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

נפחת הריאות, המופיעה בעיקר לאחר חשיפה לעישון, היא מחלה מתקדמת, המתאפיינת בהרס של רקמת הריאה התפקודית ומוליכה לנכות נשימתית. למעט הפסקת עישון, הטיפול התרופתי המצוי כיום אינו מעכב את התקדמות המחלה, ויעילותו בהקלת קוצר הנשימה המתקדם של החולים מוגבלת. ניתוח שבמהלכו נכרתת רקמת ריאה הנגועה בנפחת, מהווה טיפול יעיל המשפר את איכות חיי חולים נבחרים, אם כי כרוך בשיעורי תחלואה ותמותה ניכרים. טיפולים ברונכוסקופיים זעיר פולשניים שונים, אשר משפרים את המכאניקה של הריאה, נבחנים בשנים האחרונות במספר מרכזים בעולם ובישראל. המטרות בסקירתנו זו הן לדווח על שיטות שונות אלה, לבחון את יעילותן לנוכח המידע הקיים בידינו ולפרט את הסיבוכים הכרוכים בהן.

אלכס טוזוב, קונסטנטין זייצב, ריקרדו נחמן, יהודה היס

המרכז הלאומי לרפואה המשפטית, מרכז רפואי אסף הרופא, תל אביב

דלקת של עורק כלילי היא גורם התמותה הרביעי בשכיחותו מכלל המחלות הקטלניות של הלב, אחרי טרשת, בתירה (Dissection) ומומים מלידה.

דלקת אאוזינופילית של עורק כלילי היא מחלה נדירה מאוד. היא פוגעת בעורקים הכליליים הראשיים, מופיעה כמחלה מבודדת או כחלק מתסמונת Churg-Strauss או גרנולמטוזיס  על שם ואגנר, שבהן קיימת מעורבות של איברים פנימיים אחרים.

מובאת במאמרנו פרשת חולה של אישה צעירה, ללא מחלות רקע, שנפטרה באופן פתאומי ובלתי צפוי. בנתיחה לאחר המוות נמצאו דלקת אאוזינופילית בעורק הכלילי היורד הקדמי השמאלי, עם פקקת וסתימת הנהור, שגרמו לכשל קטלני של הלב. לא נמצאו סימני מחלה אחרים או סימני חבלה.

במאמר זה אנו דנים בחשיבות הנתיחה המלאה באנשים צעירים שנפטרו בפתאומיות. חשוב לכלול בנתיחה בדיקה מיקרוסקופית של הרקמות, במטרה לקבוע את סיבת המוות, אשר עשויה להיות מחלה נדירה – כמו בפרשת החולה הנדונה.

יהודה שינפלד¹, חנן מוניץ², גיורא פילר^3,4,5

¹רופא פנימי, עורך עיתון הרפואה, ²ההנהלה הראשית, שירותי בריאות כללית תל-אביב, ³מחלקת ילדים, בית חולים כרמל, ⁴מערך השינה בקופת חולים כללית מחוז חיפה, ⁵מרפאת שינה לילדים בבית החולים רמב"ם הפקולטה לרפואה של הטכניון, חיפה

ביקורתו של יהודה שינפלד על הספר "סיפורי רופאים – הומניזם ברפואת המשפחה", ביקורתו של חנן מוניץ על הספר "דמויות בהיסטוריה של הפסיכיאטריה" וביקורתו של גיורא פילר על הספר "כוחה של מנוחה".

דנה יהודאי¹, זהבה ודס²

¹מחלקה פנימית א', מרכז רפואי בני ציון, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ²המכון לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית, מרכז רפואי בני ציון, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

חשיבות הנוגדנים הטבעיים האוטוריאקטיביים מסוג IgM במערכת החיסונית הגבירה את המודעות לחשיבותה של התגובה החיסונית המוטבעת, והועלו לדיון אפשרויות טיפוליות חדשות – בעיקר במחלות אוטואימוניות ובאלח דם. בהיותם נוגדנים בעלי אפיניות (Affinity) נמוכה וסגוליות רחבה, הם מתפקידים כנוגדנים מגנים, תכונה זו הובילה לגישה טיפולית חדשה של מתן אימונוגלובולינים מועשרים ב- IgMאו מתן תרכיז של אימונוגלובולינים מסוג IgM (IVIgM בדומה ל .(IVIgG-בסקירה זו נפרט את המאפיינים של נוגדנים אלה, נדון במנגנוני פעילותם, ונבהיר מהי היעילות הטיפולית שלהם באלח דם ובמחלות אוטואימוניות.

מיה אמיתי^1,2, מרים פסקין^1,2, דורון גוטהלף^2,3, גיל זלצמן^1,2,4,

¹חטיבת ילדים ונוער, המרכז לבריאות הנפש גהה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ³היחידה לפסיכיאטריה של הילד, בית החולים אדמונד ולילי ספרא לילדים, המרכז הרפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ⁴המחלקה להדמיה מולקולארית, אוניברסיטת קולומביה, ניו יורק, ארה"ב

הפרעות מקשת האוטיזם (Autistic Spectrum Disorders – ASD) כוללות מספר הפרעות הנבדלות ביניהן בהסתמנות הקלינית. בשנים האחרונות נוצר רושם בישראל ובעולם שחלה עלייה בשכיחות הפרעות אלו. אולם נראה כי אין זו עלייה אמיתית בהיארעות, אלא ביטוי להגברת המודעות לנושא ולפיכך לעלייה באבחון התסמונת. למרות הטווח הרחב של התסמינים הקליניים, חסר מידע אמין לגבי האטיולוגיה של הפרעות אלו.

אולם בעשרים השנים האחרונות הצטבר מידע רב בנוגע לתורשתיות הגבוהה של ההפרעות, ולשינויים מבניים במוח ובמערכותיו הקשורים בהפרעה. קיימת תחלואה נלווית נרחבת עם הפרעות נוירו-התפתחותיות נוספות. הטיפול המוצע כיום רב-תחומי, וכולל בעיקר טיפולים התנהגותיים וכן טיפול בתסמינים סגוליים (Specific) בתרופות פסיכוטרופיות.

איגור אויפה, יובל מלמד

המרכז לבריאות הנפש לב השרון, נתניה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

רבות נכתב על הטיפול הכפוי במרפאה בעולם בכלל ובישראל בפרט. עקרונות ההגנה על חולי נפש ושיפור הטיפול הרפואי – כפי שאומצו על ידי העצרת הכללית של האו"ם בהחלטה 46/119 מיום 17.12.91 – נקבעו בחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991. מתכונת טיפול זה נקבעה על פי שיטה שהייתה נהוגה כבר בעולם. היה זה חידוש לעומת חוק הטיפול בחולי נפש, התשט"ו-1955 – גם בכך שהחוק איפשר טיפול במרפאה בכפייה, על פי סעיף 11.

דיצה ענתבי-צחור

המרכז לאוטיזם, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין

הפרעות ברצף האוטיזם (Autism Spectrum Disorders – ASD) הן בין הלקויות ההתפתחותיות השכיחות ביותר, ועל פי סקירות אפידמיולוגיות חדשות, שיעורן מגיע ליותר מ-1% מכלל האוכלוסייה – גבוה כמעט פי 15 מההיארעות שדווחה לפני כעשור. אחד האתגרים הבולטים ברצף האוטיזם הוא הקושי באבחון מוקדם ומדויק. יחד עם זאת, תוצאות מחקרים רבים מצביעות על החשיבות הרבה שבאבחון מוקדם של ASD. אבחון מוקדם של ילדים אלה מאפשר התערבות  מוקדמת ויעילה, בתקופה שבה המוח עדיין גמיש, וכך ניתן להביא לשינויים משמעותיים בתפקוד.

יניב ספינזי¹, ישראל קריגר²

¹מרפאת מבוגרים, מרכז רפואי לבריאות הנפש שלוותה, הוד השרון, ²מחלקה ב' ומרפאת דיכאון, מרכז רפואי לבריאות הנפש שלוותה, הוד השרון

רקע: סכיזופרניה נחשבת להפרעה הנפשית הקשה ביותר. היא מתאפיינת בין היתר בתובנה חלקית של המטופלים למחלתם, בהיענות נמוכה לטיפול, בהחמרות נשנות של המחלה ובהתנהגויות מסכנות חיים. בישראל, בדומה למדינות רבות בעולם, חוקקו חוקים המאפשרים מתן טיפול כפוי במרפאה למטופלים שמצבם הרפואי מהווה סיכון לעצמם או לסביבה. במחקרים מועטים בלבד נבדקה היעילות שבמתן טיפול כפוי במרפאה, אך תוצאותיהם אינן חד משמעיות.

מטרות ושיטות: בעבודה רטרוספקטיבית ומבוקרת זו, נסקרו תיקיהם הרפואיים של כל המטופלים הלוקים בסכיזופרניה אשר קיבלו טיפול תחת הוראה לטיפול מרפאתי כפוי, בין השנים 2010-2003, במרכז הרפואי לבריאות הנפש שלוותה. מתוכם, נכללו בקבוצת המחקר 77 מטופלים. בקבוצת הבקרה נכללו אותם מטופלים עצמם, כאשר כל מטופל מהווה בקרה לו עצמו, והישרדותם מחוץ לאשפוז נבדקה לאורך שלוש שנים – לפני ואחרי הוצאת ההוראה לטיפול כפוי במרפאה. במחקר נבדקה השפעת ההוראה לטיפול כפוי במרפאה על הישרדותם של המטופלים מחוץ לאשפוז פסיכיאטרי. כך, ניסינו להעריך האם אכן משפרת ההוראה לטיפול כפוי במרפאה את מהלך המחלה במטופלים אלו.

תוצאות: ערכנו לקבוצת המחקר תבחין T למדגמים מזווגים (Paired T-test). מצאנו, כי הזמן הממוצע ללא אשפוז לאחר הוצאת ההוראה לטיפול כפוי במרפאה היה גבוה יותר (M=426 days, SD=392) בהשוואה לממוצע משך הזמן ללא אשפוז לפני הוצאת ההוראה. (M=345 days, SD=366, N=77), אך ההבדל אינו מובהק סטטיסטית (t= -1.34, p=0.2).

מסקנות: תוצאת המחקר היא, כי לא הייתה השפעה מיטיבה משמעותית להוראה לטיפול כפוי במרפאה בקרב קבוצת המטופלים שבדקנו. נמצא, כי משך הזמן הממוצע מחוץ לאשפוז תחת ההוראה לטיפול כפוי במרפאה לא גדל באופן מובהק סטטיסטית. המחקר שערכנו מעלה שאלות למחוקק ולמקבלי החלטות בתחום בריאות הנפש, בנוגע לחשיבות הטיפול הכפוי במרפאה, יישומו ואכיפתו. 

* המושג "טיפול כפוי במרפאה" אשר נידון במאמרנו (להלן טכ"מ) מוצג בחוק לטיפול בחולי נפש במדינת ישראל (סעיף 11) כ"טיפול מרפאתי כפוי".

מעיין מיליקובסקי-איילון, רבקה סופרין, רענן רז, איה שילון- הדס,  מרסי יהודה, מנשה מוקאמל, לידיה ו' גביס

המכון להתפתחות הילד על שם  וינברג, המרכז הרפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

רקע: לקויות בטווח האוטיזם (Autistic Spectrum Disorder- ASD) מאופיינות בטווח רחב של תחלואה נוירו-פסיכיאטרית נלווית, המשתנה במהלך ההתפתחות המוקדמת. עבודה משותפת ומתואמת בין מטפלים ומאבחנים מתחומים שונים, תוך שילוב מדדים, תצפיות ושיפוט קליני, עשויה להוביל לאבחנה מקיפה של הפרעות בטווח האוטיזם. בנוסף, נודעת חשיבות רבה לאבחנה מבדלת רחבה. גן אבחוני-תקשורתי, שבמסגרתו מטופלים ילדים עם הפרעה בטווח האוטיזם או עם חשד להפרעה מסוג זה, יכול לאפשר מבט מעמיק ואבחון רב-מערכתי כחלק בלתי נפרד מהטיפול בילד ובהורה. 

מטרות: בחינת השינויים באבחנות ילדים לאחר שנת תצפיות וטיפולים בגן האבחוני-תקשורתי. בנוסף, נבחנו האבחנות הנוירו-פסיכיאטריות הנלוות ללקות בטווח האוטיזם והאבחנה המבדלת, וכן המלצות למסגרות המשך.

שיטות: חושבו השינויים בשכיחותן של אבחנות בטווח האוטיזם בקרב 76 ילדים שלמדו בגן האבחוני-תקשורתי במכון התפתחות הילד על שם וינברג, במהלך העשור האחרון, טרם הכניסה לגן וביציאה ממנו. בנוסף, חושבו שכיחויות האבחנות הנלוות ללקויות בטווח האוטיזם והאבחנה המבדלת. 

תוצאות: כמחצית (44.7%) מהאבחנות טרם הכניסה לגן עברו שינויים לאחר שנת טיפול בגן. 14.2% מהילדים שהתקבלו עם אבחנות התפתחותיות אחרות, אובחנו בסיום השנה עם לקות בתקשורת בטווח האוטיזם. לעומת זאת, 25% מן הילדים שהגיעו לגן עם לקות בטווח האוטיזם, הוסרה ושונתה אבחנתם במהלך השנה. בהתייחס לתחלואה נוירו-פסיכיאטרית נלווית ללקות בתקשורת, זו הופיעה ב-66% מהילדים. האבחנה המבדלת הנפוצה ביותר הייתה לקות שפה, שהופיעה בקרב 76%.

מסקנות: מחקר זה מחדד את חשיבותו של תהליך אבחון מעמיק הנערך על ידי צוות רב מקצועי מיומן, במהלך טיפול ולאחריו. כרבע מהילדים שאובחנו עם לקות בטווח האוטיזם בילדותם המוקדמת, עשויים לקבל אבחנה שונה ולרוב אף יפגינו סממנים קלים יותר, ייתכן שכתוצאה משינויים התפתחותיים בשילוב עם טיפול מרוכז ומשולב. 

תמר צור¹, לילי אסלנוב², אייל שיינר¹, עמליה לוי²

¹חטיבת נשים ויולדות, מרכז רפואי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²המחלקה לאפידמיולוגיה והערכת שירותי הבריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע 

הקדמה: תופעת ההתמכרות לסמים בלתי חוקיים הולכת ותופשת ממדים של מגפה, המהווה נטל כלכלי כבד על מערכת הבריאות. התמכרות נשים בגיל הפוריות מעלה את השכיחות של צריכת סמים בזמן הריון, על כל הסיכונים הכרוכים בכך.

המטרה במחקר: לבדוק את הקשר בין צריכת סמים לא חוקיים במהלך הריון לבין תוצאות מילדותיות וסיבוכים בתר לידתיים.

שיטות: מחקר קוהורט היסטורי המשווה תוצאות הריון ולידה וסיבוכים בתר לידתיים בין נשים מכורות לסמים לשאר הנשים היהודיות אשר ילדו במרכז רפואי "סורוקה" בין השנים 2008-1989.

תוצאות: מתוך 106,100 לידות של נשים יהודיות, ידוע היה על 119 נשים שהיו מכורות לסמים. לא נמצא הבדל מובהק במאפיינים דמוגרפיים כגיל האם ומדינת מוצא. בקבוצת המכורות נמצאו יותר נשים מעשנות שלא היו במעקב הריון. נמצאו בקבוצה זו יותר סיבוכי הריון ולידה כגון: הפלות נשנות, שלית פתח, היפרדות שליה ולידה מוקדמת, וכן תוצאות לידה גרועות: משקל לידה נמוך, מומים מלידה, תמותה סב לידתית וימי אשפוז ממושכים בשנת החיים הראשונה.

מסקנות: צריכת סמים בלתי חוקיים במהלך ההריון או לפניו מהווה גורם סיכון מובהק לתוצאות הריון גרועות, בעיקר לידות מוקדמות ומשקלי לידה נמוכים. צריכת סמים בלתי חוקיים נמצאה כגורם סיכון עצמאי ומובהק  סטטיסטית לתחלואה ואף לתמותה של הילוד.

דיון: במחקר זה נבחנת תופעה קשה שהיקפה בפועל עשוי להיות אף נרחב יותר. במחקר נמצא סיכון גבוה להיפרדות שליה, שליית פתח, לידה מוקדמת ומשקל לידה נמוך, היכולים לרמוז על פגיעה בתפקוד השליה.

לסיכום: צריכת סמים בלתי חוקיים מהווה גורם סיכון מובהק לתוצאות הריון ולידה גרועות. יש מקום למחקרים גדולים רב מרכזיים ארציים, שיאפשרו להגיע להבנה מעמיקה של היקף התופעה בישראל, מאפייניה והשלכותיה, ובעקבות זאת לאפשר השקעת משאבים בפתרונה.

* העבודה בוצעה בתמיכה כלכלית של הרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול.

נורית ניראל¹, אילה הנדין¹, מיכה רבאו²

¹מאיירס-ג'וינט, מכון ברוקדייל, ²המחלקה לכירורגיה, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב והמרכז הרפואי העירוני-ממשלתי סוראסקי, תל אביב-יפו

הקדמה: במחקר קודם הגדרנו קריטריונים למצוקת מקצוע רפואי ומדדים לאומדן היקף המצוקה, זיהינו את סיבותיה בשני מקצועות רפואיים, והצענו פתרונות אפשריים לה על פי הניסיון בעולם. המחקר הנוכחי מוסיף לידע הנצבר על ידי בחינה כיצד מנתחים בשטח רואים את הבעיות ואת הפתרונות האפשריים.

מטרות: לזהות דרכים להתמודדות עם מצוקת כוח האדם בכירורגיה כללית כבסיס לתוכנית פעולה, תוך התמקדות בסוגיות אשר עמן ניתן להתמודד ברמת המחלקה ובית החולים. 

שיטות המחקר: "מחקר פעולה" שנערך בשני שלבים:

א. סקר (ראיונות חצי-מובנים) בקרב כ-180 מתמחים במחלקות לכירורגיה כללית.

ב. נקיטת גישה רטרוספקטיבית של מתודת ה"למידה מהצלחות" בחמש מחלקות לכירורגיה כללית שזוהו כ"מוצלחות" במשיכת מתמחים, ושילובה במחלקה תוך קיום הכשרה ברמה גבוהה.

תוצאות: במאמרנו מוצגים הגורמים המושכים סטודנטים לרפואה להתמחות בכירורגיה כללית ומובאות הבעיות שהמתמחים רואים בתקופת ההתמחות. בנוסף, מוצגים 12 עקרונות פעולה כלליים שעלו מתהליך הלמידה מהצלחות ומסקר המתמחים, הניתנים להעברה ויישום במחלקות לכירורגיה כללית. עקרונות פעולה אלו נוגעים לשלושה נושאים מרכזיים: אופן ההכשרה בהתמחות ואיכותה, סדרי העבודה, ארגון העבודה ואווירת העבודה במחלקה, והתנהלותם של הרופאים הבכירים. את כדאיות יישומם אנו מציעים לבחון במונחים של מידת היותם "מנופים לשינוי". 

מסקנות: ממצאי המחקר, המצביעים על הגורמים הפנים-ארגוניים והמקצועיים המשפיעים על משיכת מתמחים למקצוע רפואי ולמחלקה בה יתמחו, ועל שילובם בה, יאפשרו להגיע להמלצות בנוגע למשיכת מתמחים למקצוע רפואי. המחקר יכול גם להוות בסיס למחקר פעולה דומה במקצועות רפואיים אחרים.

אהרן ש' פיינסטון¹*, איריס אשד²*, יהודה פרידמן³, יפתח בר¹, צבי בר-סבר⁴, יבגני קוץ⁵, אליהו אדר⁶, גדעון מן⁷

בשם הקבוצה לכתיבת קווים מנחים לשימוש מושכל בדימות הברך.

¹המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, ²המחלקה לדימות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ³המחלקה לדימות, מכבי שירותי בריאות, תל אביב, ⁴המכון לרפואה גרעינית, מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, פתח תקווה, ⁵המחלקה לדימות, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ⁶המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי וולפסון, חולון, ⁷המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא

*תרומתם של שני המחברים הראשונים זהה

*בנוסף למחברים השתתפו מתחום האורתופדיה: גבריאל אגר, וידל ברצי'לון, צ'רלס הווארד, סוזנה הורוביץ, יורם ליטווין ועידו ציון, מתחום הדימות: יעקב אפלבאום, גבריאל ברטל, ארנסטו גלזר, משה גרייף, דניאלה מלטיאנו, אליסיה נכטיגל, יעל סרוודיו, גדעון פלוסר ונוגה שבשין, מתחום הראומטולוגיה: רפי סגל ומשה טישלר, ומתחום הרפואה הגרעינית: עינת אבן ספיר, דוד גרושר, ליאונרדו טרחו, מרדכי לוברבויים, צילה צבס וארנון שוורץ.

הקדמה: מפרק הברך הוא מפרק מורכב ויש בו פתולוגיות מגוונות. הטיפול הנכון בתלונות הקשורות למפרק הברך מחייב שימוש מושכל באמצעי הדימות השונים העומדים לרשות הקלינאי והתחשבות בדיוקם במצב הקליני הנתון, בבטיחות המטופל, בזמינות הבדיקות השונות ובעלותן. מקצת השיקולים הם אוניברסליים ומקצתם משתנים בין מערכות ביטוח רפואי ומקומות שונים. נוכחנו לדעת, כי קיימת אי בהירות לגבי אילו בדיקות ראוי לעשות באילו מצבים.

מטרה: ליצור קווים מנחים לשימוש מושכל באמצעי הדימות השונים.

שיטה: כינסנו רופאים מכל הדיסציפלינות הנוגעות לדימות הברך, וסיכמנו במליאה ובתת-ועדות את היעילות בבדיקות הדימות השונות במצבים הקליניים השונים.

תוצאות: העקרונות המנחים בבדיקות השונות הוגדרו לפי סדר חשיבות, החשובים ביותר הם דיוק הבדיקה במצב הקליני הנתון ובטיחות הנבדק, ורק אחרי שיקולים אלו יש להתחשב בזמינות הבדיקה ובעלותה. כן הוסכם, כי מי שצריך להחליט על הבדיקה הוא הרופא המטפל, שיתייעץ במידת הצורך במומחים מתחום האורתופדיה או הדימות ויודרך בנבכי הבדיקות השונות. נבנתה טבלה מסכמת הכוללת את המצבים הקליניים השכיחים ואת חשיבות הבדיקות השונות.

דיון וסיכום: לראשונה גובשו בישראל קווים מנחים לשימוש מושכל בבדיקות דימות של הברך, המתחשבים במצבים קליניים ובשיקולי זמינות ועלות הנכונים לישראל 2010. קווים מנחים אלו ישמשו רופאים בדיסציפלינות שונות וכן מבטחים רפואיים, ועשויים לשפר את ניהול המטופלים ולחסוך בדיקות מיותרות.

חן מקרנץ ^1,2, יובל חלד ^1,2, יאיר שפירא ^1,4, יורם אפשטיין ^1,3, דניאל ס' מורן ^1,2,4

בחסות החברה לרפואת ספורט – קבוצת העניין בפיזיולוגיה וחיל הרפואה

¹מכון הלר למחקר רפואי, המרכז הרפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²היחידה לפיזיולוגיה צבאית, מקרפ"ר, חיל הרפואה, צה"ל, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ⁴המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון

במהלך פעילות גופנית, תהליכים פיזיולוגיים ומטבוליים משפיעים  על מאזן הנוזלים והמלחים בגוף. אובדן נוזלים, בעיקר בזיעה, שאינו מפוצה כראוי בשתייה, עלול להתבטא בהתייבשות. ההסתמנות הקלינית במצב של התייבשות תלויה בכמות הנוזלים שאבדו, ככל שדרגת ההתייבשות חמורה, ניתן לצפות בפגיעה קשה יותר בתפקודים הגופניים והקוגניטיביים של המתאמן. מומלץ לשתות מים בכמויות קטנות ולעיתים קרובות. על מנת לעודד צריכת נוזלים, חשוב שהשתייה תהיה קרירה, טעימה, נגישה ולא מוגזת.

במהלך פעילות גופנית יכולת הכליה להפריש מים נפגעת, ולכן קיים סיכון לרווית יתר ולהתפתחות של תת נתרן בנסיוב (היפונתרמיה), בעיקר במצבים של שתייה ביתר. אובדן נתרן בזיעה והתפתחות היפונתרמיה כתוצאה מכך מופיעים בעיקר בפעילויות מאומצות הנמשכות מעל ארבע שעות. הסתמנות קלינית של היפונתרמיה מופיעה לרוב בריכוזי נתרן שמתחת ל-130 מילימול/ליטר. על מנת להימנע מהיפונתרמיה, יש להימנע משתיית יתר, ובפעילויות ממושכות (מעל 4 שעות) יש להשלים את כמויות הנתרן האובדות בזיעה באמצעות ברות (Diet) מתאימה. צריכת מלחים וסוכרים כחלק מהתזונה עדיפה על פני צריכת משקאות ספורט או תוספת נתרן חיצוני.

על מנת להימנע הן מהתייבשות מחוסר שתייה מספקת והן מהיפונתרמיה כתוצאה משתיית יתר, יש להתאים את כמות השתייה לכמות הנוזלים האובדת במהלך הפעילות.  מכיוון שקיימת שונות בין פרטים שונים, וגם באותו פרט קצב איבוד הנוזלים והמלחים תלוי בסוג הפעילות ובתנאי הסביבה – יש להתאים את כמות הנוזלים והמלחים הנצרכת בכל מקרה באופן פרטני, כפי שמפורט בנייר עמדה זה.

נייר עמדה זה מתמקד בתהליכים פיזיולוגיים, בתופעות הקשורות למאזן הנוזלים והמלחים במהלך פעילות גופנית, ובגישות המומלצות למניעתן: התייבשות, רווית יתר ותת נתרן בנסיוב (היפונתרמיה). כמו כן, מובאות המלצות לצריכת נוזלים לפני פעילות גופנית, במהלכה ולאחריה – בהתאם לספרות העדכנית בנושא, ובהסתמך על הניסיון והידע רב השנים שהצטבר במכון הלר וביחידה לפיזיולוגיה צבאית.

ברק חביב^1,2, שלמה ברונק¹, רפאל טיין^1,2

¹היחידה לארתרוסקופיה ופגיעות ספורט, המחלקה לאורתופדיה, בית חולים השרון, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, ²החוג לאורתופדיה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

קרעים בגידי השרוולית המסובבת של הכתף שכיחים בגיל המבוגר ועלולים להיות מלווים בכאב ממושך. שכיחות הקרעים בעשורים השישי, שביעי, שמיני ותשיעי לחיים היא 12.8%, 25.6%, 45.8% ו-50%, בהתאמה. הועלו תיאוריות פתופיזיולוגיות שונות להתהוות הקרע והן מסווגות לפנימוניות (Intrinsic) (כגון מיקרו-טראומה נשנית) וחיצוניות (Extrinsic) (כגון לחץ סובאקרומיאלי).

מקובלת הסברה שהאמתחת (הבורסה) התת-אקרומיאלית היא מקור הכאב במחלות השרוולית המסובבת. מעורבות קרע השרוולית המסובבת כגורם כאב כשלעצמו מוטלת בספק, בשל השכיחות הגבוהה של קרעים אי תסמיניים. ההסתמנות הקלינית היא לרוב התפתחות הדרגתית של כאב וחולשה סביב הכתף, אך תיתכן הסתמנות חדה בעקבות חבלה. קיים קושי בביצוע פעולות הכרוכות בהרמה ובסיבוב פנימי ואף בכאב לילי. מידת החולשה בזמן בדיקת כוח תנועת הכתף במישור מסוים עשויה לרמז על גודל הקרע. צילום רנטגן חיוני בפרט לשלילת אבחנות אחרות. בדיקות סקירת על שמע (Ultrasound) ותהודה מגנטית (Magnetic resonance) יעילות בהערכת קרע השרוולית המסובבת, ויש לנקוט בהן אם הן תשפענה על הטיפול. ההוריות המקובלות לתיקון בניתוח הן קרע חד מחבלה באדם צעיר יחסית ופעיל, או כישלון של טיפול שמרני בקרע כרוני. רוב התיקונים מבוצעים כיום בשיטה ארתרוסקופית באמצעות חתכי עור קטנים, אשר יתרונה הוא נזק מופחת לרקמה הרכה ושיקום קל יותר ופחות כואב.

¹בית הספר לחינוך גופני, המכללה האקדמית אוהלו, קצרין,²המדור לתזונה, המרכז לרפואת ספורט ולמחקר על שם ריבשטיין, מכון וינגייט

עם העלייה בשיעורי ההשתתפות של נשים באירועי ספורט ברמות שונות (ובעיקר ברמות הגבוהות), אנו עדים לעלייה מדאיגה בתסמונת המשולשת של הספורטאית (FTS), המתבטאת בהפרעות אכילה, אל וסת, אוסטיאופניה ועוד. FTS שכיחה במיוחד בענפי ספורט המדגישים רזון (כגון התעמלות, החלקה על קרח וריקוד), בענפים קטגוריאליים (כגון ג'ודו), וגם בענפי סיבולת (מרתון, טריאתלון). אלמנטים של FTS קשורים מבחינה פתופיזיולוגית, ועלולים להגביר את הסיכון ללקות במספר סוגי מחלות ואף לתמותה. למרות המידע הרב בתחום של תזונת ספורטאים, עדיין לא קיימת הסכמה בין המומחים לגבי המשטר התזונתי המתאים לנשים ספורטאיות.

עם זאת, המומחים מסכימים שצמצום תנודות גדולות ב"משקל המטרה" (שמירה על מסת הגוף הרזה, FFM) מהווה מדד של משק אנרגיה מאוזן לאורך זמן. הבעיה היא שלספורטאיות (במיוחד בענפים שצוינו לעיל) קשה מאוד לצרוך את הכמות המומלצת של פחמימות ושומנים הדרושה להן, בשל המאבק המתמיד להיות "רזות" ועם אחוז שומן נמוך. מומלץ להעלות את אחוזי הפחמימות והשומנים כדי לשמור על ה-FFM, ובכך לשמר את יכולת הביצוע האתלטית ואת הבריאות. יש למנוע תחושה של "הירתמות למבצע קצר טווח", ובמקום זאת להנחות את הספורטאית להקפיד על תבניות אכילה שתאפשרנה לה לשמור על משקל יציב גם בתקופות של פגרה ולאחר תחרויות (בתקופות של הפוגה מאימונים יש לעיתים אווירת פורקן, וכתוצאה מכך עלולה הספורטאית לעלות במשקל). יש להימנע במיוחד ממאזן אנרגטי שלילי, לא רק בכל היממה, אלא גם בטווחי זמן קצרים יותר במהלכה, ויש לתקן כל חריגה מהמאזן ככל האפשר סמוך למועד היווצרותה.