תוצאת חיפוש

עמיר שמואלי¹, ציונה חקלאי², עטל שולמית גורדון<sup>2

1</sup>האוניברסיטה העברית ומכון גרטנר, ²משרד הבריאות, תחום מידע

רקע: התאמה נכונה של הקצאת המשאבים לקופות החולים המתחרות לסיכון המבוטחים, היא חוליית מפתח באבטחת הוגנות המערכת ויעילותה. מאז שנת 1995, ההקצאה לקופות בישראל מבוססת על גיל בלבד, בעוד שבכל המדינות המפותחות שהנהיגו מערכת דומה, נעשה מאמץ לשפר את הנוסחה ולהכיל בה את מצב בריאות המבוטחים.

מטרות: להציע נוסחת הקצאה המבוססת על אבחנות רפואיות באישפוז.

שיטות: על בסיס מאגר האישפוזים של משרד הבריאות בשנים 1994-1997, ובאמצעות תוכנת DxCG, נבנה דגם ראשוני לחיזוי עלויות האישפוז בשנה נתונה, על סמך אבחנות באישפוז, גיל ומין באישפוז בשנה שקדמה לה. השלב השני, חיזוי סך עלויות הטיפול הרפואי על סמך מידע מתקופת האישפוז, לא התממש עקב סירוב הקופות לספק את הנתונים הדרושים.

תוצאות: יישום דגם האבחנות בנתוני מאגר האישפוזים נמצא אפשרי, אם כי נדרש מחקר נוסף כדי להגיע לדגם המתאים ביותר. דגם האבחנות מניב תחזית מדויקת יותר לעלויות האישפוז מאשר הדגם הדמוגראפי (גיל ומין בלבד).

מסקנות: לאחר עשור של הקצאת המשאבים לקופות החולים על בסיס גיל המבוטחים בלבד, המערכת הישראלית נקראת, כפי שעשו מערכות דומות באירופה ובארה"ב, לשכלל את נוסחת ההקצאה ולכלול בה את מצב הבריאות של המבוטחים. תוצאות הביניים המובאות במחקר הנוכחי יכולות להוות בסיס לתחילתו של מאמץ מחקרי שכזה.

גל שובל^2,1, איריס מנור^2,1, שמואל טיאנו^2,1

¹המרכז לבריאות הנפש "גהה", פתח תקוה, ²הפקולטה לרפואה "סאקלר", אוניברסיטת תל אביב

ילדים רבים מגיעים לבדיקת הפסיכיאטר תחת הכותרת "ילד קשה". מאחורי מושג עממי ולא-מדעי זה מסתתרות תיסמונות פסיכיאטריות מרכזיות שהעיקריות בהן הן הפרעת קשב וריכוז, הפרעות התנהגות, הפרעות במצב הרוח ותיסמונת בתר-חבלתית. במאמר ייסקרו ההיבטים הקליניים השונים של ההפרעות הללו, האבחנות המבדילות שלהן, התחלואה הנילווית והפרוגנוזה. מדובר בהפרעות שכיחות מאוד, בעלות השלכות מרחיקות לכת על תהליך התפתחותו של הילד. היכרות עם ההפרעות הללו, איבחון מוקדם וטיפול נכון יכולים למנוע סיבוכים ולשפר את הפרוגנוזה.

אליעוז חפר^2,4, שמואל רשפון^2,3, אירנה וולוביק¹

¹משרד הבריאות, לשכת הבריאות הנפתית חדרה, ²משרד הבריאות, לשכת הבריאות המחוזית חיפה, ³בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה ללימודי רווחה ובריאות, אוניברסיטת חיפה, ⁴החוג למינהל מערכות בריאות, מכללת עמק יזרעאל

מטרות: במאמר זה מתוארת התפרצות של זיהום ממזון שנגרם מסלמונלה בבית- ספר באור עקיבא שבנפת חדרה, וניתוח לקחיה.

שיטות: חקירה אפידמיולוגית של ההתפרצות, סקירת מיקרה, בקרה רטרוספקטיבית.

תוצאות: מקרב 89 איש שהשתתפו במסיבה לכבוד קבלת ספר תורה בכיתות א', חלו 43 בדלקת מעיים. בחקירה האפידמיולוגית זוהתה כמקור ההדבקה עוגה שנרכשה ממקור פרטי אשר לא נשמרה בתנאי קירור ואיחסון ראויים.

הסיכון הצולב לחלות עקב אכילת העוגה היה גבוה ומובהק ((OR=43.00 95%-CI=7.82-313.66. בתרביות צואה של שני חולים צמח חיידק סלמונלה מקבוצה D ((Salmonella enterica.

מסקנות: כדי למנוע התפרצויות של מחלות העוברות בדרך פקאלית אוראלית חשוב להקפיד על רכישת מזון ממקור מוכר הפועל ברישיון, ועל איחסונו בתנאים נאותים עד להגשתו.

נדיה כגנסקי , אפרים רימון, אברהם אלירז, שמואל לוי 

המח' לגריאטריה חדה, מרכז רפואי קפלן, רחובות, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית ו-הדסה ירושלים

לאחרונה פורסמו בסיפרות הרפואית מספר עבודות שלפיהן אכלזיה ראשונית של הוושט (אר"ו) יכולה לפגוע בכל הגילאים - כולל בגיל המבוגר. אולם דווח על חולים ספורים בלבד בני למעלה מ-80 שנה שלקו במחלה, והמהלך הקליני של המחלה בחולים אלה והטיפול המתאים להם אינם ברורים.
בסקירה רטרוספקטיבית של תיקי חולים באר"ו במחלקות ובמירפאות של המרכז הרפואי קפלן שטופלו במוסד  במהלך תקופה של 5 שנים (2003-1998), נמצאו 11 חולים בני יותר מ-80 שנה (טווח גילאים 90-81 שנה). חלקם התלוננו על שיעול וקשיי נשימה, רוב החולים התלוננו על קושי בבליעה, ורק חולה אחד סבל מכאב בבית-החזה. מרבית החולים אובחנו על-פי צילום של הוושט או תוצאות בדיקת אנדוסקופיה, ללא הסתייעות במנומטריה. מרבית החולים לא הגיבו לטיפול בניטרטים או בחוסמי סידן. הזרקת רעלן הבוטולינום או הרחבה פנימטית היטיבו עם כל החולים לתקופה של שנה.

 
בניגוד לחולים צעירים, קשישים אינם מתלוננים בדרך-כלל על תעוקה בבית-החזה, אלא על קשיים בבעילה, שיעול וקוצר נשימה. מבחינת גישת הטיפול בקשישים, קיימת על-פי הנתונים שהתקבלו העדפה להזרקת רעלן הבוטולינום או להרחבה פנימטית על-פני ניתוח, שהוא טיפול הבחירה בצעירים.

אליעוז חפר(1,2), שמואל רשפון(1,3), אירנה וולוביק(4) 

(1)משרד הבריאות, לישכת הבריאות המחוזית חיפה, (2)החוג למינהל מערכות בריאות, מיכללת עמק יזרעאל, (3)בית-הספר לבריאות הציבור, הפקולטה ללימודי בריאות ורווחה, אוניברסיטת חיפה, (4)משרד הבריאות, לישכת הבריאות הנפתית, חדרה

שערנת (טריכינוזיס - Trichinosis), הקרויה גם Trichinelliasis או Trichiniasis, אינה שכיחה בישראל, והתחלואה בה עד כה הייתה לרןב אקראית. החולים הם בעיקר תושבים זרים שנדבקו מחוץ לתחומי המדינה או עובדים מחו"ל שאכלו בשר נא. בחודשים פברואר-מרס 2002 אירעה התפרצות תחלואה בשערנת בקרב מהגרי עבודה מתאילנד במושב שדה יצחק. שלושים מתוך 120 עובדים במושב לקו במחלה. ככל הידוע, זוהי ההתפרצות הגדולה מסוגה ובהיקפה בישראל.

המטרות בסקירה זו הן לעורר את מודעותם של הרופאים בבתי-החולים ובמירפאות לאפשרות זו לנוכח מספרם הגדול של מהגרי העבודה במדינה שנאמד בכ-238 אלף, במאמר הנוכחי מדווח על אירוע של התפרצות תחלואה בשערנת, ונסקרים מאפייני התחלואה ודרכי ההעברה של המחולל והטיפול.

מקרב 30 החולים שטופלו בבית-החולים, 23 (76%) סבלו מכאבי שרירים ומחולשה. בבדיקות המעבדה: ב-22 מהם (73.3%) נמצאה אאוזינופיליה. רמת ה-CPK הממוצעת ב-27 מהחולים (90%) הייתה .1,312 בבדיקות נוגדנים לשערונית (טריכינלה) נמצאו נוגדנים בכל 12 החולים שהסכימו לעבור בדיקות אלו.

לסיכום, בשל שינויים דמוגרפיים בישראל בשנים האחרונות, יש לכלול אפשרות לשערנת בכל אבחנה מבדלת בחולה המציג תסמינים, סימנים ואנאמנזה מתאימים. חלה חובה חוקית על הרופא המטפל לדווח ללשכת הבריאות על התפרצות של מחלה זו. יש להסביר לאוכלוסיות בסיכון על מאפייני התחלואה, דרכי העברה ומניעתה.

איתן מור(1), נתי בר-נתן(1), עזרא שהרבני(1), רחל ברגרין(2), אפרת הר-לב(2), יעקב אמיר(3), רבקה שפירא(4) 

(1)מח' השתלות, (2)היח' לטיפול נמרץ, (3)מח' ילדים ג', (4)ומכון גסטרואנטרולוגיה לילדים, מרכז שניידר לרפואת ילדים המסונף לפקולטה לרפואה סוראסקי, תל-אביב 

השתלת כבד בילדים צברה תאוצה בעשור האחרון, עם ההחדרה של השתלת אונות כבד מתוום חי ומפיצול הכבד מתורם מת.

במאמר הנוכחי מדווח על הניסיון הראשוני בביצוע השתלות כבד בילדים במרכז שניידר לרפואת ילדים.

לשם כך נאספו נתוני כל ההשתלות שבוצעו בין השנים 1996-2003 בוצע ניתוח של שיעור הישרדות החולים והשתלים, ופורטו הסיבוכים השונים.

בתקופה זו בוצעו 90 השתלות כבד, כולל 2 השתלות נישנות, ב-38 ילדים שגילם הממוצע 6.2 שנה. סוגי השתלים סווגו ל-15 השתלות כבד שלם ול-25 אונות כבד, הכוללות 12 אונות כבד מתורם חי, 8 שתלי כבד מוקטן ו-5 אונות של כבד מפוצל מתורם מת. במעקב ממוצע של 40 חודשים נפטרו 7 ילדים: 5 בחודש הראשון ו-2 נוספים 6 חודשים (מחלה נשנית בשתל) ו-13 חודשים (שאת המשלחת גרורות) לאחר ההשתלה. שיעור ההישרדות של החולים בסידרה זו היה 81.5% ושיעור הישרדות השתלים – 72.5%.סיבוכים בהשקת כלי-הדם כללו אירוע של חסימה מוקדמת ואירוע של חסימה מאוחרת של וריד השער (Portal vein) (5%), וכן 6 אירועים של חסימת עורק הכבד (15%). שלושה מבין 6 הילדים עם חסימה עורקית עברו בהצלחה ניתוח לסילוק הקריש, ואילו השלושה הנותרים עברו השתלה נשנית. סיבוכים בדרכי המרה כללו דלף מרה (5%) והיצרות דרכי מרה (15%). אחד הילדים עבר ניתוח לתיקון ההיצרות ו-4 אחרים עברו בהצלחה הרחבה אכגיופלסטית. ילד אחד נותר עם היצרות באחד משני הקטעים (Segments) למרות ההרחבה.

לסיכום, היכולת לנצל אונות כבד לצורך השתלה מאפשרת להגדיל את מספר השתלות הילדים המבוצעות בישראל, מיומנות גבוהה וניסיון מצטבר מבטיחים שיפור בתוצאות.

שמואל רזניקוביץ'(1), רן בליצר(1,2)

(1)הוועדה להיערכות מדינת ישראל למחלת ה- SARS, משרד הבריאות, (2)חיל הרפואה, צה"ל

ההתמודדות עם ההתפרצות מחלת הסארס (SARS) העמידה בפני מערכת הבריאות הקנדית שורה של אתגרים מורכבים ביותר, שאליהם לא הייתה המדינה ערוכה באופן מספק.

בעקבות ההתפרצות ולנוכח תוצאותיה הקשות - בריאותית, חברתית וכלכלית - החליטה ממשלת קנדה בצעד חריג למנות ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת האירועים. ועדה זו וועדות מקצועיות נוספות בחנו במשך חודשים רבים לעומקם את כל ההיבטים של תיפקוד מערכת הבריאות הקנדית בשעת חירום שהביאו להתמודדות הלקויה עם המגיפה. במאמר זה מובאת מתוך דו"ח הוועדות תמצית המסקנות הרלבנטיות באופן ישיר גם למדינת ישראל. על מדינת ישראל ללמוד וליישם את לקחי מערכת הבריאות הקנדית לקראת ההתמודדויות הצפויות בעשורים הקרובים עם מחלות מגפתיות חדשות ומתחדשות.

חיים קריסי^1,2, תמר בורקובסקי², דב פלדברג³, שמואל ניטקה²

¹השירות לאורוגינקולוגיה ושיקום ריצפת האגן, מח' נשים ויולדות, ²מח' נשים ויולדות, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אי-נקיטת שתן במאמץ (Stress Urinary incontinence) גורמת להפרעה קשה באיכות חיי האישה בחלק מהנשים ניתוח הוא טיפול הבחירה. דווח על למעלה ממאה ניתוחים שונים לטיפול בבעיה, מאחר שלא קיים ניתוח מיטבי לכל הנשים. ניתוח הבחירה לכל אישה נקבע לפי האבחנה המדויקת, הכוללת את תוצאות הבדיקה האורודינמית, מחלות נלוות, רצון האישה, ציפיותיה, מיומנות המנתח וסיבוכים אפשריים. בסקירה זאת בחרנו להתמקד בידוע לנו על הסיבוכים האפשריים בעקבות תיקון אי-נקיטת שתן במאמץ.

מיכל צור¹, בת-שבע שמואל¹, נטשה בילנקו^2,3, אמנון הדר⁴, ארקדי בולוטין², אייל שיינר⁴.

¹לימודי מוסמך בבריאות הציבור, ²אפידמיולוגיה והערכת שירותי בריאות, ³משרד הבריאות, מחוז הדרום, ⁴החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, ^1-4מרכז רפואי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב

חלב אם הוא המזון המיטבי בשל יתרונותיו לתינוקות, לאמהות ולחברה.

המטרה במחקר היא לבחון קשר בין דפוסי הנקה ומוצא עדתי בקרב אמהות לילדים בני שנתיים בשתי תחנות לבריאות המשפחה, בבאר-שבע ובאופקים.

לשם כך בוצע חקר חתך (Cross-sectional study) שנכללה בו אוכלוסיית האמהות הרשומות ברשומון האחות האחראית בטיפת חלב באופקים (תחנה א' ובבאר-שבע (תחנה ו'), עם ילדים ילידי שנתון 2000. סך-הכל רואיינו 132 אמהות. נכללו בשאלון שאלות על נתונים דמוגרפיים, דפוסי הנקה והרגלי חיים.

מאה-ושש (106) אימהות (80%) היניקו, ואילו 26 אמהות (20%) לא היניקו כלל. משך ההנקה המלאה הממוצע היה 10.7 שבועות (SD=13). נמצאו הבדלים אתניים לגבי הנקה, והקבוצה שהיניקה באופן מובהק זמן ארוך יותר הייתה של יוצאות פרס/עיראק/טורקיה (39.8+29.7), והקבוצה שהדגימה משך הנקה קצר ביותר הייתה של נשים שמוצאן מצפון-אפריקה (p<0.05, 8.8+21.1), משך הנקה משולבת בשבועות היה ממושך יותר בנשים שעבדו מחוץ לבית לעומת אמהות שעבדו בביתן (7.7 +14.5 vs. 16.9 +29.3; P=0/05) כמו-כן נמצא ממוצע שנות השכלה גבוה יותר, המובהק סטטיסטית, בקרב הנשים שעבדו מחוץ לביתן בהשוואה לעקרות הבית

 ( 14+2.7לעומת p<0.01, 11.6+1.4). הבדל מובהק נמצא במשך הנקה ארוך יותר בין אמהות לשני ילדים לבין אמהות לשלושה ילדים ויותר (8.8+10.6 vs. 16.1+19.7; p<0.05).

בביצוע והערכת תוכנית התערבות לעידוד הנקה בקרב נשים הרות יש לשים דגש על עידוד הנקה בקרב נשים שמוצאן בצפון-אפריקה, בנשים חילוניות, בנשים העובדות בביתן ובקרב אמהות לשלושה ילדים ויותר. במחקרים נוספים יש לבחון את היעילות של תוכניות הדרכה קבוצתית ופרטנית בנושא הנקה.

דב זלוף¹, שמואל אבן-זהר ², רנטו פוסמן^1,3

¹קופת חולים כללית, מחוז דן פתח-תקווה, ²אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, ³המח' לרפואת המשפחה, מרכז רפואי רבין והחוג לרפואת המשפחה, אוניברסיטת תל-אביב

המטרה במחקר הייתה לבדוק אם קיימים הבדלים ברמת החרדה, בתפיסת הסכנה, בהסתמכות על כוחות הבטחון, ובסימני מצוקה פסיכולוגית בעיתות מלחמה בין שתי קבוצות ניצולי שואה: יהודים מיוון ויהודים ממזרח - ומערב-אירופה - כל זאת בהתמודדותם הנפשית מול גלי הטרור כנגד האוכלוסייה האזרחית בישראל.

יהודי יוון תוארו כשונים הן על-ידי הנאצים, הן על-ידי יהודים שאינם יוונים והן על-ידי היוונים עצמם. עוז רוחם, לכידותם, נטייתם למרוד ולהתנגד, וכוחם הגופני - היו שם דבר במחנות הריכוז. לכל התכונות הללו יש עדויות מדויקות בספרי ההיסטוריה העוסקים בשואת יהודי יוון.

חמישים-ושמונה שנים לאחר השואה ולפני שייעלמו מעל דפי ההיסטוריה, נבדקו בכלים מדעיים חוסנם הנפשי של יהודי יוון ניצולי שואה מול גלי הטרור.

לשם כך מולאו ארבעה שאלונים שחוברו על-ידי פרופסור סולומון מאוניברסיטת תל-אביב, ואשר נמצאו מהימנים.

להלן המימצאים העיקריים: רמת החרדה הממוצעת של ניצולי שואה יוצאי יוון נמוכה באופן מובהק מזו של ניצולי השואה האחרים - ממוצע של 10.00 לעומת 16.48 (t=4.83, p>0.001) ממוצע תחושת המצוקה הפסיכולוגית בעיתות מלחמה בקרב יוצאי יוון היא 2.10 לעומת 2.65 בקרב ניצולי שואה האחרים (t=4.24, p<0.001); ממוצע מידת האמון בכוחות הביטחון בקרב יוצאי יוון הוא 3.67 לעומת 2.70 בקרב הניצולים האחרים (t=2,60, p<0,001); ממוצע תפיסת המצב כמסוכן בקרב יוצאי יוון הוא 2.75 לעומת 3.39 בקרב ניצולים אחרים (t=4.354, p<0,001); המוכנות להגירה מהארץ היא 1.02 בקרב יוצאי יוון לעומת 2.09 בקרב הניצולים האחרים (t=4.06, p<0.001).

תוצאות המחקר מאששות את ההשערה, שאכן יוצאי יוון מגלים חוסן נפשי ניכר ומובהק סטטיסטית בהשוואה מול ניצולי שואה שאינם יוצאי יוון.

ההבדלים בין יוצאי יוון לבין ניצולי שואה אחרים גדלו אף יותר כאשר נבדקו תת-קבוצות של אסירי מחנות הריכוז בלבד מכלל הניצולים.

לסיכום, ניצולי השואה אינם קבוצה אחידה המגיבה באופן אחיד לאירועים טראומטיים. לכן אין לראותם כמיקשה אחת, מאחר שהם נושאים עימם מיטען חברתי שונה וערכים אוניברסליים שאותם ספגו בארץ מוצאם.

שמי קרסו (1), טלי שמואלי (1), רונן ארנון (1), יצחק אשכנזי (1,2)

(1) המרכז לשירותי הרפואה והציוד הרפואי חיל הרפואה, צבא הגנה לישראל (2) אוניברסיטת בן-גוריון, נגב

רקע: שיעור האישפוז של חולים מחדר מיון, תלוי במשתנים דמוגרפיים, קליניים ואחרים. ממעקב רב-שנים עולה הרושם כי קיימת שונות בין בתי-החולים במאפייני אישפוז חיילים, וייתכן שבחלקם אף קיים אישפוז-יתר.

מטרות: לאפיין את מדיניות האישפוז של חיילים בבתי-החולים השונים, לאתר אם קיים אישפוז-יתר ולהעריך את עלותו הכספית.

שיטות: נסקרו שלושה בתי-חולים בצפון הארץ: מרכזי (א') ושני היקפיים (ב' ו-ג'), בתקופה שבין מאי 2002 ואפריל 2003. נבחרו, באופן אקראי, כ-20% מסיכומי האישפוז ונסקרו, ולכל אישפוז נקבעה הערכת סיכון לפי המימצאים הקליניים של חדר המיון. מימצא חריג הצדיק את האישפוז. נערכה השוואה בין בתי-החולים, על פי מדד הסיכון, של הנתונים כדלקמן: מספר הפונים למיון ולאישפוז, משך זמני האישפוז, האיבחונים, והאמצעים לאיבחון.

תוצאות: בתקופת הסקירה ביקרו בחדר המיון בבית-החולים המרכזי: 65+-1105, ב-ב': 39+-536, וב-ג': 54+-485 חיילים לחודש. מתוכם אושפזו 1.0%+-6.5%, 1.4%+-12.6. ו-2.7%+-11.8%, בהתאמה. לגבי כ-25% מהחיילים שאושפזו בבית-החולים המרכזי, לא אובחן בחדר המיון סיכון, לעומת לגבי כ-50%, בהיקפיים. אישפוז לא מוצדק היה קצר ביממה בית-החולים המרכזי, לעומת מישכו בשני האחרים. לא היה הבדל במשך תקופות האישפוז שהוגדר כמוצדק. עלות אישפוז ללא סיכון בכל אחד מבתי-החולים ההיקפיים היתה כפולה מעלותו במרכזי, והגיעה ל-5 מיליון ₪ לשנה, בשלושת בתי-החולים.

מסקנות: שיעור האישפוז מחדר המיון בבית-החולים המרכזי, קטן במחצית משיעורו בהיקפיים. שיעור האישפוז של חיילים ללא סיכון, בבית-החולים המרכזי (על פי המדד שתואר לעיל) נמוך ב-27% מאשר שיעורו בהיקפיים. הנטייה בבתי-החולים ההיקפיים לאישפוז-יתר, מוכפלת על ידי נטייתם להאריך את משך האישפוז. הסיבות לשיעור הגבוה יותר של אישפוז בבתי-החולים ההיקפיים, אינן ברורות. כנראה שהן קשורות בניסיון ובידע קליניים, ברצון להתחשב במרחק ממגורי הפונים, במדיניות אישפוז כלכלית וכיוצ"ב.

דורון נצר, אלדר ברקוביץ, שמואל רייס, טוביה וינברגר

המח' לרפואת המשפחה, קופת-חולים כללית, מחוז חיפה וגליל מערבי, הפקולטה לרפואה ברוך רפפורט, הטכניון, חיפה

מספר בדרש טיפולי - מנד"ט - הוא כלי גישור בין מושגים סטטיסטיים חישוביים הנגזרים מתוצאות הניסוי לבין היישום הקליני. המנד"ט הוא מספר משוערך של חולים הנדרשים לקבל טיפול כלשהו כדי שאחד מהם יפיק תועלת מהטיפול. מושג זה משקף את המאמץ הטיפולי הנדרש על-מנת להשיג את

התוצאה הטיפולית הטובה ביותר. לדוגמה, המנד"ט לטיפול אנטיביוטי בדלקת אוזן תיכונה (acute otitis media) בילדים הוא 8, דהיינו נדרש טיפול ב-8 ילדים החולים בדלקת אוזן תיכונה ורק אחד מהם יוכל להפיק תועלת מהטיפול. בעולם הרפואה, המבוסס על evidence based medicine  ומסתמך יותר על מחקרים אקראיים מבוקרים (randomized controlled trials) וסקירות שיטתיות, (systematic reviews) המנד"ט מהווה כלי נוסף, ולהערכתנו יעיל מאוד, בבחירה נבונה של שיטת טיפול זו או אחרת.

ערן פיקהולץ, גיל זלצמן, שמואל טיאנו

המח' לנוער, המרכז לבריאות הנפש גהה, מרכז רפואי רבין, קמפוס ביילינסון, פתח-תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

ניצול לרעה של חומרים נדיפים הוא הפרעה נפוצה הנמצאת בתת-איבחון בקרב ילדים ומתבגרים. התחלואה הרפואית והפסיכיאטרית גבוהה עד כדי להוות סכנת-חיים. בסקירה זו מדווח על האפידמיולוגיה, ההסתמנות הקלינית, וכן הנזק הנגרם למערכות הגוף השונות ולמצבו הנפשי של הילד. ניתנו המלצות לזיהוי מוקדם של ניצול חומרים אלו והוצעה גישה טיפולית.

(1) טיביו עזרי, (2) זהר דותן, (1) שמואל עברון

(1) המח' להרדמה, מרכז רפואי וולפסון, (2) המח' להרדמה, מרכז רפואי קפלן, רחובות

שיתוק מחזורי תת-אשלגני (שמת"א) (hypokalemic periodic paralysis) הוא מחלה תורשתית אוטוסומית שולטנית נדירה, המתאפיינת בהתקפים נדירים של שיתוק רפה. הגורמים להתקפים אלו הם רבים: לחץ נפשי, טמפרטורת סביבה ירודה, מזון עשיר בפחמימות או במלח בישול, זיהומים, תרופות והפרעות אנדוקריניות. המחלה יכולה לגרום למוות כתוצאה מאי-ספיקת נשימה או משאיפת תוכן קיבה וזיהומים בדרכי-הנשימה. הרדמה וניתוח עלולים לגרום להתקף, ולכן בטיפול בחולה המנותח יש להתמקד בשיטות מנע של גורמים המעוררים התקף, ובמקרה של התקף יש לתת אשלגן כלורי בעירוי לתוך הווריד, תוך ניטור רמת האשלגן בדם ופעילות שרירי הפנים. במאמר הנוכחי מדווח על שני חולים שעברו ניתוחים אורתופדיים בהרדמה אזורית לתוך הווריד, ללא סיבוכים.

שמואל שטייר, שלמה וינקר, נטלי בנטוב, איילה לב ואליעזר קיטאי

החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

נטייה להירדמות היא גורם קובע בחמישית מתאונות הדרכים. הנהג מודע לנטייתו להירדם. ומודעות זו מאפשרת לו להילחם בנטייתו זו, אולם קיימים אמצעים יעילים אחרים למנוע הירדמות בזמן נהיגה.

המטרה במאמר זה היא לבדוק את הנטייה להירדם בנהיגה בקרב נוהגים בתנאי עייפות ואת אמצעי המגע שהם נוקטים על-מנת לא להירדם. לשם כך נבחרו שלוש קבוצות נוהגים בתנאי עייפות: 1) רופאים המבצעים תורנויות; 2) אחיות העובדות במשמרות לילה; 3) ועובדי טכנולוגיה עלית העובדים 12 שעות ברציפות לפחות יומיים בשבוע. הועבר שאלון אנונימי שכלל שאלות אודות גורמי-סיכון לתאונות, מעורבות בתאונות-דרכים או על סף תאונת דרכים, שיטות של הנהג למניעת הירדמות ונתונים דמוגרפיים.

נכללו במחקר 115 נהגים (38 רופאים, 37 אחיות ו-40 עובדי היי-טק). גילם הממוצע היה 7.9+-36.0 שנה ו-53% מהם היו גברים. 13% היו מעורבים בשנה האחרונה בתאונות דרכים כנהגים, מתוכם 53% זכרו כי התאונה היתה קשורה להירדמות או לעייפות. 37% זכרו אירוע אחד או יותר של הירדמות במהלך נהיגה עד לסף תאונה או סטייה מנתיב הנסיעה. נוהגים בשעות המסוכנות היו מעורבים יותר באירועים של הירדמות תוך נהיגה עד כדי כמעט תאונה או סטייה מהנתיב (69% לעומת 29%, בהתאמה, p<0.001) ובתאונות (17% לעומת 11%, P לא משמעותי). רופאים היו מעורבים יותר בסף תאונות ('כמעט תאונות') (p>0.005). השיטות השכיחות ביותר למניעת הירדמות היו הפעלת רדיו או טייפ (86.1%), פתיחת חלון (65.2%) והפעלת מזגן (57.4%).

לסיכום, נהיגה בתנאי עייפות מהווה גורם-סיכון חשוב לתאונות דרכים. קיימות קבוצות עובדים, ביניהם הרופאים, המצויות בסיכון מוגבר לכך. לפיכך, יש להעמיק את מודעותם ומעורבותם של רופאים במניעת תאונות דרכים הן בקרב הרופאים עצמם והן בקרב מטופליהם.