תוצאת חיפוש

לקריאת המאמר מאת אילן אשר, דניאל אלבירט, קרן מחלב-גורי, שירה רוזנברג בצלאל, בן ורנר וזאב שטגר. "הרפואה" – כרך 152 חוב' 4, אפריל 2013

אילן אשר, דניאל אלבירט, קרן מחלב-גורי, שירה רוזנברג בצלאל, בן ורנר, זאב שטגר

מחלקה פנימית ב' והמערך לאלרגיה אימונולוגיה ואיידס, מרכז רפואי קפלן, רחובות, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

הקדמה: מחלת האיידס בשנים האחרונות משנה את פניה ואינה עוד מחלת צעירים, בשל יעילות הטיפול האנטי-רטרו-נגיפי, המאריך את חיי החולים, ובשל אבחנות חדשות הנעשות בגיל מבוגר (מעל גיל 50 שנה). על כן, חולים רבים המטופלים כיום במרכזי האיידס הם מבוגרים.

מטרת המחקר: קביעת שיעור החולים המאובחנים לראשונה בגיל מבוגר כנשאי HIV או חולי איידס ולאפיין קבוצה זו מבחינה דמוגרפית, קלינית ואימונולוגית בהשוואה לחולים המאובחנים בגיל צעיר (מתחת גיל 50 שנה).

שיטות: מחקר רטרוספקטיבי חד מרכזי בשנים 2009-2004, שהוכללו בו 282 חולים עם אבחנה חדשה של נשאות HIV או מחלת איידס במרכז הרפואי קפלן, מתוכם 62 (22%) חולים מעל גיל 50 שנה. במחקר נבדקו ההבדלים הדמוגרפיים, האימונולוגיים והקליניים בין קבוצת החולים המבוגרת לצעירה.

תוצאות: הגיל הממוצע של כל החולים החדשים במועד האבחנה היה 15.7±39 (טווח 18-88 שנים). גיל החולים במועד האבחון עלה לאורך שנות המחקר.  במקביל, שיעור החולים החדשים המבוגרים עלה בהדרגה לאורך שנות המחקר. לעומת החולים הצעירים, קבוצת הגיל המבוגר התאפיינה בשיעור גבוה יותר של גברים לעומת נשים ובשיעור מופחת של חולים שנדבקו מיחסים הומוסקסואליים. לחולים המבוגרים היו ערכי CD4  נמוכים יותר ועומס נגיפי גבוה יותר במועד האבחון. החולים המבוגרים לוקחים הטיפול היטב, אך השיפור האימונולוגי שלהם אינו שלם ורבים נשארים עם דיכוי חיסוני משמעותי.

מסקנות: שיעור החולים המבוגרים החיים עם נגיף ה-HIV-1 בישראל, כמו במדינות המערב,  עולה והולך. יש לפתח, לכן, תוכניות מניעה, הסברה, סיקור ואיתור ייחודיים לקבוצת גיל זו, ולהיערך לשינוי בגיל החולים המטופלים במרכזי האיידס בישראל. 

מיכאל שראל¹,   עפר חומסקי ¹, דליה שכטר²

¹שירותי בריאות כללית מחוז דן, פתח תקווה, ²המכון לרפואת שינה ועייפות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר

רקע: תסמונת דום נשימה חסימתי בשינה (Obstructive Sleep Apnea Syndrome) שכיחה בקרב האוכלוסייה הבוגרת. שיעור של 5% מהמבוגרים לוקים בתסמונת זו, אשר שכיחותה עולה עם הגיל. שיטת הטיפול היעילה והנפוצה ביותר כיום לתסמונת דום נשימה חסימתי בשינה היא על ידי שימוש במכשיר המזרים אוויר בלחץ חיובי באמצעות מסיכה CPAP – Continuous Positive Air Pressure)).

מטרה: המטרה במחקר זה הייתה לעקוב  אחר הרגלי ההיענות לטיפול במכשיר ה-CPAP  בקרב  קבוצת חולים עם תסמונת דום נשימה חסימתי בשינה, אשר הומלץ להם טיפול זה.

שיטות: נערך מחקר פרוספקטיבי, בתשאול טלפוני לאורך ארבע שנים, בקרב 371 מטופלים שאובחנו בבדיקה במעבדת שינה כלוקים בתסמונת דום נשימה בשינה, לאחר שקיבלו המלצה של רופא המעבדה לטיפול במכשיר ה-CPAP אשר נקנה והותאם עבורם.

תוצאות: בתום השנה הראשונה, כשליש (34%, 126) טופלו במכשיר באופן קבוע, שליש (% 32.3, 120) לא טופלו בו כלל, וכשליש (33.7%, 125) טופלו בו לסירוגין. מספר המטופלים הקבועים במכשיר ה-CPAP עלה בין השנה הראשונה לשנייה מ-126 (34%) ל-163 (44%) p<0.07)) על חשבון המטופלים לסירוגין. קבוצת הלא מטופלים גדלה מ-120 (32.3%) נבדקים בשנה הראשונה ובכל שנה בהמשך עד ל-221 (59.6%) בשנה הרביעית (p<0.02). לעומת זאת, נצפתה ירידה משמעותית במספרם של המטופלים לסירוגין מהשנה הראשונה מ-125 (33.7%) עד ל-18 (4.8%) בלבד בשנה הרביעית (p>0.005). מרבית המטופלים היו גברים (92.9%). ממוצע הגיל בקבוצת המטופלים בקביעות במכשיר ה-CPAP היה גבוה יותר 59.6 (+11) מאשר ממוצע הגיל בקבוצת הלא מטופלים 55.9 (+10.3) ומממוצע הגיל של קבוצת המטופלים לסירוגין 58.9 (+12.6) (0.064p=). פרט לכך, לא נמצאו הבדלים סטטיסטיים משמעותיים בנתונים דמוגרפיים ואישיים אחרים או בשיעורי התחלואה הנלווית בין המטופלים בשלוש קבוצות הנבדקים. קבוצת המטופלים בקביעות במכשיר CPAP היו עם ניקוד גבוה יותר בשאלון הישנוניות ESS ועם רמת ריווי חמצן מינימאלית (% 90 >) בדם בשינה,  שהייתה נמוכה יותר לעומת הנבדקים שלא טופלו במכשיר ולעומת הנבדקים בקבוצת המטופלים לסירוגין ( p=0.019 ו-p=0.03, בהתאמה).

מסקנות:  בתום ארבע שנות מעקב, כשני שלישים מקרב המטופלים עם תסמונת דום נשימה חסימתית בשינה לא טופלו כלל במכשיר ה-CPAP. ההסתברות לפנייה לטיפול זה עלתה ככל שגילו של הגבר המטופל היה גבוה יותר, ככל שמידת הישנוניות הסובייקטיבית היומית (על פי ESS) הייתה גבוהה יותר וככול שרמת ריווי החמצן בדם הייתה נמוכה יותר. לנוכח המימצאים במחקר ועקב העלויות הגבוהות של הטיפול, יש מקום לשקול מיון קפדני יותר של המטופלים טרם מתן ההמלצה לקנייה ולטיפול במכשיר ה-CPAP, וכן לשקול פתרונות חלופיים לאילו שהטיפול במכשיר אינו מתאים להם או המסרבים לטיפול בו. בנוסף, מימצאי המחקר מחזקים את הטענות כי נדרשים מעקב, תמיכה ומעורבות מערכתית מיידיים עם התחלת הטיפול ולאורך כל שנות הטיפול במכשיר.

יוספה הורוביץ 

מחלקת עיניים, מרכז רפואי כרמל, חיפה 

נצור (פיסטולה) בין העורק התרדמני הפנימי והגת המחילתית עשוי לבוא לידי ביטוי קליני בצורות שונות בתלות בקוטר העורק המעורב. כאשר הנצור הוא ישיר בין העורק הראשי ובין הגת, הביטוי הקליני משמעותי. כאשר הנצור הוא בין סעיף של העורק התרדמני  (הפנימי או החיצוני) ובין הגת הוורידית, ההסתמנות מתונה ואיטית. חולים עם מחלת Ehlers Danlos מסוגIV  סובלים מכלי דם שבירים ומשכיחות יתר של מפרצת (Aneurysm), נצור (Fistula) או בתירה (Dissection) בכלי הדם.

מדווח במאמרנו על חולה עם אנמנזה של תסמונת Ehlers Danlos  מסוג IV, שהגיעה עם סימנים מתונים של נצור בלתי ישיר ולאחר כשבועיים החמיר מצבה במהירות. בצנתור נמצא נצור  ישיר בין העורק התרדמני הפנימי ובין הגת המחילתית, והיא טופלה בהצלחה. ברצוננו להדגיש את חשיבות החשד הקליני הגבוה לנצור ישיר בחולים עם תסמונת Ehlers Danlos, והצורך בהתייעצות מוקדמת עם נירו-רדיולוג פולשני, גם כאשר הביטוי הקליני הראשוני מתון.

שירה שין-אופיר, יהושע אלמוג 

מחלקת עיניים, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא

בוטולינום A  (בוטוקס, אלרגן) נחשב לרעלן החזק ביותר בטבע ומוכר בשימושו הקליני ברפואה כבר משנות השמונים. ברפואת העיניים מצא רעלן זה את מקומו בעיקר בהזרקה לשרירי העיניים כטיפול בפזילה ובהזרקה לשריר האורביקולריס כטיפול בבלפרוספזם. טיפולים אלו אושרו בשנת 1989 על ידי הFDA-. הבוטוקס פועל בסינפסות הכולינרגיות על ידי מניעת האקזוציטוזה  של השלפוחיות (וסיקולות) המכילות אצטילכולין מהעצב ובכך נמנע כיווץ השריר המעוצבב.

טיפול בבוטוקס נחשב בטוח, והשפעות הלוואי שתוארו מועטות וחולפות. פורסמו בספרות דיווחים ספורים בלבד על ראייה כפולה (דיפלופיה) לאחר הזרקת בוטוקס למטרה קוסמטית ונראה כי התופעה נדירה. בשל השכיחות הגדלה של הטיפול בבוטוקס למטרות רפואיות וההזרקות הקוסמטיות בהזרקה סביב העיניים, אנו רואים לנכון לתאר שלוש פרשות חולים עם ראייה כפולה שהופיעה לאחר הזרקת בוטוקס. בשלוש פרשות החולים הללו המטופלות לא דיווחו על הזרקת בוטוקס, ולכן בוצע בירור מקיף ובדיעבד מיותר לסיבת הראייה הכפולה שפיתחו. במהלך שלושת חודשי המעקב זוויות הפזילה קטנו ותלונותיהן חלפו ללא כל טיפול.

תופעה זו נדירה ומתועדת רק מעט בספרות הרפואית. לנוכח הטיפול הגובר בהזרקות קוסמטיות, יש לצפות ליותר ויותר אירועים כאלו. חשובה המודעות של הרופאים להשפעת לוואי זו, הן כדי ליידע את המטופלים על סיבוך אפשרי זה והן כדי למנוע את הצורך בבירור נירולוגי מיותר.

ניבי דיין, פסח שורצמן



המחלקה לרפואת המשפחה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

מהגרים נבדלים במאפייני התחלואה והתמותה שלהם לעומת אוכלוסייה שאינה מהגרת, כמו גם במאפייני צריכת שירותי הבריאות ורפואה מונעת העומדים לרשותם. עם שהותם המתמשכת במדינה הקולטת משתנה תמונת התחלואה והתמותה של המהגרים, ומקבלת מאפיינים שבחלקם דומים לדפוסים המקומיים – שינוי המיוחס לתהליך האקולטורציה (Acculturation). נשים מהגרות מבצעות פעמים רבות מעקב הריון חלקי או לקוי ומגיעות למעקב בשלבי הריון מתקדמים יחסית, הן משתמשות פחות באמצעי מניעה ועוברות יותר הפסקות הריון באופן יחסי לשיעורן באוכלוסייה. תחתית הטופס

הן עוברות פחות בדיקות סקירה לאיתור סרטן, מאובחנות בשלבים מאוחרים יחסית, וסיכויי ההחלמה וההישרדות שלהן פחות טובים. הגורמים המאפשרים והחסמים הקשורים להתנהגות בריאותית של מהגרות ולשינויים החלים בה כוללים: תפיסות ואמונות תרבותיות, ותק במדינה הקולטת ורמת אקולטורציה, מחסומים לשוניים, נגישות השירותים, קשר עם הרופא הראשוני, עומס תפקידים, ידע ומודעות.

יוצאות אתיופיה בישראל הן חלק מקהילה שעברה עם העלייה לארץ מעבר חד בכל מימדי החיים. מימצאי מחקרים מצביעים על תמונת בריאות והתנהגות בריאותית של יוצאות אתיופיה המאפיינת נשים מהגרות. עם השנים, חל שינוי בדפוסי הילודה של יוצאות אתיופיה, כשהוותיקות מתקרבות לשיעורי הילודה של האוכלוסיה היהודית בישראל. המידע אודות שימוש באמצעי מניעה לוקה בחסר, שיעור הפסקות ההריון בקרב יוצאות אתיופיה גבוה פי ארבעה לעומת שיעור הפסקות ההריון בקרב יהודיות ילידות ישראל. שיעור הפנייה לבדיקות לגילוי מוקדם ורפואה מונעת נמוך יותר בהשוואה לוותיקות.

נשים יוצאות אתיופיה מסתמנות כקבוצה בסיכון גבוה בכל הנוגע לבריאותן. הבנת הגורמים לדפוסי ההתנהגות של נשים יוצאות אתיופיה בתחום בריאות האישה, השינויים החלים בדפוסים אלה עם הוותק בישראל, וזיהוי החסמים לנגישות לשירותים – כל אלה יסייעו בתכנון שירותים שיהיו מותאמי תרבות וצרכים ליוצאות אתיופיה, ובפיתוח תוכניות לקידום בריאותן.

רוני שטרקשל

בית הספר לבריאות הציבור ורפואה קהילתית של האוניברסיטה העברית והדסה

בעשורים האחרונים של המאה שעברה ובעשור הראשון של המאה הנוכחית, התחזקה ההכרה שהתאמה תרבותית של שירותי בריאות ורפואה מהווה תנאי חשוב וחיוני בשירותים אלה. התאמה כזו מאפשרת לבני אדם מתרבויות שונות לפנות לשירותי בריאות ורפואה ולהפיק מהם את התועלת המיטבית. תועלת זו באה לידי ביטוי בשביעות הרצון מהטיפול, בתוצאות הטיפול, ובמניעת סיכונים לתחלואה ותמותה [3-1]. מחד גיסא, הכשירות התרבותית חייבת לאפשר לצוותים להבין את האדם הפונה ואת המערכת המושגית שמתוכה הוא מבין ומפרש את הבריאות והחולי, ומאידך גיסא, לאפשר לפונה להבין את ההסברים וההנחיות של הצוות למען בריאותו שלו או של אלה הנסמכים עליו [4].

שני שרמן, קירה אולייניקוב, מאיר מועלם

המחלקה לרפואה פנימית ה', מרכז רפואי שיבא, תל השומר ומסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

סטרואידים מערכתיים מהווים טיפול שכיח במגוון מצבים דלקתיים ואלרגיים. בעשורים האחרונים מצטברים דיווחים אודות תגובות אלרגיות לסטרואידים. הנדירות יותר הן תגובות אלרגיות מסוג רגישות יתר מיידית, חלקן משמעותיות ואף מסכנות חיים. אנו מדווחים על פרשת חולה, מטופלת בת 86 שנים שפיתחה שירנוק (סטרידור) בעקבות מתן  הידרוקורטיזון לתוך הווריד. הדיון בספרות מעלה את גורמי הסיכון להופעת תגובה אלרגית מן הסוג הזה, דרכי האבחון כשעולה חשד קליני וההחלטה על חלופות טיפול ממשפחת הגלוקוקורטיקואידים. על הרופאים המטפלים להיות מודעים לאבחנה זו ולנקוט במישנה זהירות במתן סטרואידים באוכלוסיות בסיכון.

טל סלע¹, יעקב סגל², איריס גורן¹, גבריאל חודיק^1,3, ורדה שלו^1,3, רוי הומברג², רחל בכר², שחר קול⁴

¹חטיבת הבריאות,  מחלקת אינפורמציה רפואית, מכבי שירותי בריאות, ²חטיבת הבריאות, תחום רפואת נשים, מכבי שירותי בריאות, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ⁴מכון בריאות האישה, חיפה, מכבי שירותי בריאות

הקדמה: ישראל ניצבת במקום ראשון בעולם במספר טיפולי הפריה חוץ גופית לנפש, אך המידע על תוצאות טיפולי הפריה חוץ גופית בישראל חלקי בלבד. עד כה, מאמץ לכונן רשם פוריות ארצי לא צלח.

מטרות: לתאר את הפעילות בתחום ההפריה החוץ גופית בישראל בשנים 2007 עד 2010 במכבי שירותי בריאות – גורם עצמאי ובלתי תלוי, שאינו מעורב בעצמו בטיפולים.

שיטות: נתונים אודות מחזורי הטיפול ושיעורי ילודה נאספו מתוך "רישום בעיות הפוריות" שבמסדי הנתונים של מכבי שירותי בריאות.  ניתוח סטטיסטי בוצע בחתכים של שנה וגיל בעת תחילת מחזור הטיפול.

תוצאות: בארבע השנים שנסקרו חלה עלייה בגילן הממוצע של המטופלות מ-35.12 שנים ל-36.19 שנים, מספר הטיפולים עלה בכ-50%, ושיעור הטיפולים המוצלחים ("לידת חי") ממחזורים טריים ירד מ-18.8% ל-14.8%. כמו כן, נרשמה ירידה בשיעורי ההצלחה למחזור טיפולים לאחר גיל 35 שנה וביתר שאת לאחר גיל 40 שנה. מעבר לגיל 43 שנה סיכויי ההצלחה מגיעים לאחוזים בודדים והעלות המשוערת של לידת חי היא  399,000 ש"ח.

סיכום: על אף ההובלה הכמותית בביצוע טיפולי הח"ג, התוצאות הקליניות בישראל אינן טובות יחסית למקובל בעולם ואף נמצאות במגמת ירידה. לדעתנו, הסיבה העיקרית לכך היא ביצוע מספר גבוה של טיפולים שמראש הסיכוי להצלחתם קטן מאוד. יש ליישם בהקדם רשם פוריות שיאגור נתונים באופן מבוקר ופרוספקטיבי מכל היחידות להפריה חוץ גופית בישראל.

אלי צוקרמן¹, ריפעת ספדי² , רן אורן³, אורן שבולת⁴ ,יעקב ברוך⁵, רפאל ברוק⁴, יואב לוריה⁶ ,רן טור-כספא ⁷ , סייף אבו מוך ⁸ , דני שובל ², זיו בן ארי ⁹ *

¹היחידה למחלות כבד, מרכז רפואי כרמל ומחוז חיפה וגליל מערבי, שירותי בריאות כללית, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ²היחידה למחלות כבד, בית חולים הדסה עין כרם, והפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים, ³המכון לגסטרואנטרולוגיה ומחלות כבד, בית חולים הדסה עין כרם, והפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים , ⁴היחידה למחלות כבד, מרכז רפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ⁵יחידת הכבד, רמב"ם, הקריה הרפואית לבריאות האדם והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ⁶היחידה למחלות כבד, בית חולים שערי צדק, ירושלים, ⁷המכון למחלות כבד, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ⁸היחידה למחלות כבד, בית חולים הלל יפה, חדרה, ⁹המכון למחלות כבד, מרכז רפואי שיבא, תל השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

הטיפול המקובל עד היום כנגד זיהום כרוני בנגיף דלקת כבד C, Standard Of Care therapy (SOC), כולל טיפול ב-Pegylated interferon alpha (pegIFNα-2a/2b) וב-Ribavirin (RBV) למשך 48-24 שבועות, בהתאם לגנוטיפ הנגיפי. טיפול זה כרוך בהשפעות לוואי ומוביל להשגת Sustained Virologic Response (SVR) רק ב-40%–50% מהמטופלים עם גנוטיפ 1. פיתוח תרופות נוגדות נגיפים (אנטי-ויראליות) הפועלות ישירות נגד אתרים החיוניים למעגל החיים של נגיף ההפטיטיס C, ה-Direct Acting Antiviral agents (DAAs), הוביל לאחרונה לפריצת הדרך גדולה בטיפול בזיהום הכרוני בנגיף. ה-DAAs מסווגים לשתי קבוצות עיקריות: מעכבי פולימרזות ומעכבי פרוטיאזות. תוצאות מחקרים קליניים מעידות על כך שטיפול בתרופות החדשות מקבוצת מעכבי הפרוטיאזות (Telaprevir ו-Boceprevir) במישלב עם ה-SOC במטופלים עם גנוטיפ 1, הוביל לשיפור משמעותי בשיעור השגת SVR בקרב מטופלים שטופלו לראשונה ("נאיביים") (70%) ובמטופלים "מנוסים". הטיפול במעכבי הפרוטיאזה מאפשר קיצור של משך הטיפול בקבוצות מטופלים מסוימות. על פי הנחיות משרד הבריאות בישראל, המישלב בין Telaprevir (Incivo) אוBoceprevir   (Victrelis) לבין  pegIFNα-2a/2b  וריבווירין  הוא היום סטנדרט הטיפול החדש בזיהום כרוני בנגיף דלקת כבד C, גנוטיפ 1. מוצגים  בזאת המלצות ועדה מקצועית מטעם החברה הישראלית לטיפול הסטנדרטי החדש בזיהום כרוני בנגיף דלקת כבד C (הפטיטיס C), גנוטיפ 1.

אלי צוקרמן

היחידה למחלות כבד, מחוז חיפה וגליל מערבי ומרכז רפואי כרמל, שירותי  בריאות כללית

הטיפול המקובל כיום בזיהום כרוני ב-HCV (Hepatitis C virus) כולל Pegylated interferon-alpha  ו-Ribavirin (RBV) למשך 48-24 שעות, כתלות בגנוטיפ הנגיפי. טיפול זה ארוך, קשור בהשפעות לוואי משמעותיות ומביא לשיעור הצלחה (SVR) רק בכ-50% מהחולים עם גנוטיפ 1.

במהלך העשור האחרון לא חל שינוי משמעותי בטיפול או בשיעורי ההחלמה מהזיהום הנגיפי. פיתוח התרופות נוגדות הנגיפים בשנים האחרונות, הפועלות ישירות כנגד אתרים החיוניים למעגל החיים של HCV (direct acting antiviral agents) (DAAs), הביא לפריצת הדרך הממשית והגדולה ביותר מאז זוהה הנגיף לראשונה בשנת 1989 ולמהפכה אמיתית בטיפול בזיהום הכרוני של HCV. הטיפול ב-DAAs בשלב זה, במישלב עם הטיפול המקובל, הביא לשיפור משמעותי בשיעורי השגת SVR, הן בחולים שטופלו לראשונה (שיפור בשיעור של כ- 30%) והן בחולים שכשלו בהשגת SVR בטיפול קודם (שיפור בשיעור 24-64% כתלות בסוגי החולים). כמו כן, בעזרת מישלב תרופות אלו בטיפול ניתן לקצר את משך הטיפול בקבוצות חולים מסוימות, מבלי לפגום בסיכויי ההחלמה.

מאידך, הטיפול ב-DAAs יוצר בעיות חדשות הקשורות בהשפעות לוואי נוספות, מורכבות של הפרוטוקולים הטיפוליים, ניטור מסובך יותר של הטיפול, תגובות בין-תרופתיות, התמודדות עם בעיית ההיענות לטיפול המורכב והופעת עמידות לתרופות החדשות. בסקירה זו מפורטים המידע העדכני הקשור לתרופות נוגדות הנגיפים הישירות, האתגרים החדשים הקשורים בטיפול זה והצפי לעתיד.

אריאלה לחמי-אפשטיין, משה מזור, אשר בשירי

החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע

איבודי הריון נשנים גורמים לטראומה פסיכולוגית. הסיבה לכך נעוצה הן בעובדה שמחצית מאיבודי ההריון הנשנים נגרמים מסיבה לא ידועה והן בשל  החשש מתוצאות ההריון הבא. יתרה מכך, ניכר שחלק מהנשים מפתחות תופעות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות שונות בעקבות איבוד ההריון. במאמר זה נסקרים הפרסומים בספרות על תופעות הפסיכולוגיות המתפתחות עקב איבוד הריון, הכוללות: דיכאון, חרדה, הפרעת דחק בתר חבלתית (PTSD) והפרעה טורדנית-כפייתית (OCD). 

לצד ההשלכות הפסיכולוגיות המתפתחות עקב איבוד הריון, במחקרים ספורים בלבד נדונים הטיפולים הפסיכולוגיים, הפסיכיאטריים והתרופתיים, שמטרתם לטפל בהשלכות אלה. אחד הטיפולים המוצעים והיותר מקובלים – בעיקר בקרב נשים שעברו איבודי הריון נשנים ללא סיבה ידועה – מוגדר כטיפול תומך (Supportive care), או לחלופין Tender Loving Care (TLC). במחקרים שנבדקה בהם יעילות טיפול זה הודגם, כי ביכולתו להשפיע באופן משמעותי על הסיכויים ללידת עובר חי בהריונות הבאים.

במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה בבאר שבע, במירפאה לאיבודי הריון נשנים, נכתב פרוטוקול מפורט על כל זוג המטופל במירפאה לאיבודי הריון נשנים, הכולל גם את ההיבטים התומכים. שיעור לידות החי בקרב נשים שהגיעו למירפאה היה בשיעור של כ-80%.

שירה רוזנברג בצלאל, אילן אשר, זאב שטגר

היחידה לאלרגיה אימונולוגיה ואיידס ומחלקה פנימית ב', מרכז רפואי קפלן, רחובות

CVID) Common Variable Immunodeficiency) היא הפרעה המאופיינת ברמה נמוכה של אימונוגלובולינים עם שכיחות גבוהה של זיהומים נשנים. הבסיס למחלה זו הטרוגני וכולל הפרעות שונות במערכת החיסון. לכן מלווה מחלה זו במחלות אוטואימוניות.  תרומבוציטופניה חיסונית (ITP) ואנמיה המוליטית אוטואימונית (AIHA) הן שתי הפרעות אוטואימוניות ששכיחותן מוגברת בקרב חולי CVID. בשנים האחרונות גובר הטיפול ב- Rituximab, נוגדן חד שבטי כנגד CD20, לטיפול בציטופניות אוטואימוניות שהיו עמידות לטיפול המקובל.

מדווח במאמר זה על חולה שטופל ב- Rituximab בשל תרומבוציטופניה עמידה. כשנה לאחר סיום הטיפול החל לפתח זיהומים נשנים. כעבור כחמש שנים נוספות אובחן כלוקה ב-CVID  והוחל טיפול חלופי, כמקובל, עם השפעה חיובית. האבחנות האפשריות העיקריות שהועלו בפרשת חולה זה הן הסתמנות ראשונית של CVID  כתרומבוציטופניה חיסונית והחמרה של החסר החיסוני בעקבות הטיפול ב- Rituximab, לעומת התפתחות CVID  משנית לטיפול ב-Rituximab .

יצהל ברנר

המחלקה לרפואה גריאטרית, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

בחודשים האחרונים, מאז הוכרז סכסוך העבודה האחרון של הרופאים, אנו חווים את משבר הרפואה בישראל בעוצמה רבה. משבר זה מעמיד בפני הרפואה בכלל ותחום הגריאטריה בפרט צורך בחשבון נפש, תוך העמדת המטופל במרכז החשיבה והעשייה.

במאה העשרים, החלו החוקרים להבין את ההתפתחות הנפשית והביולוגית של הגדילה. במהלך מאה זו, זכתה רפואת הילדים למעמד מרכזי ועצמאי. המאה העשרים הסתיימה עם שיעור גבוה באופן מוחלט ויחסי של קשישים. שיעור הקשישים במדינות המפותחות הגיע לרמה שלא הייתה כמותה בהיסטוריה. בדור האחרון הוכפלה אוכלוסייתה של מדינת ישראל, והיא כוללת כיום קרוב ל-800,000 בני 65 שנים ומעלה, כאשר כמחצית מהם חצו את גיל 75 וכרבע את גיל 80. אם נצא מנקודת הנחה שאדם סיים את תפקידו הביולוגי בשימור המין בסביבות גיל 50 שנה, ניתן לראות את שלושים שנות הפעילות למען עצמו ולמען החברה לאחר גיל זה כהישג ההיסטורי הגדול ביותר של החברה האנושית.