תוצאת חיפוש

דורית שמואלי, ורדה גרוס-צור

היח' לנירולוגיה של הילד, מרכז רפואי שערי-צדק, ירושלים

מתילפנידאט, הפסיכוסטימולנט המוכר בשמו המסחרי הנפוץ ריטלין, הוא התרופה העיקרית הניתנת כטיפול בהפרעת קשב וריכוז (הק"ר). מתילפנידאט הוכח במחקרים רבים לאורך עשרות שנים כתרופה יעילה ובטוחה. למרות זאת, רבים, הן בקרב הציבור הרחב והן בקרב המטפלים מהתחומים השונים, הנרתעים מנטילת תרופה זו. בנוסף, חלק מהילדים שאינם מגיבים לטיפול במתילפנידאט, חלק מהמטופלים לוקים בהפרעות-לוואי הגורמות להפסקת הטיפול, וחלק מהמטופלים נזקקים לטיפול בתרופות למשך שעות רבות, בעוד שתרופות הריטלין הנפוצות הן קצרות-טווח יחסית. סיבות אלה הביאו לצורך במציאת חלופות לריטלין. עד לאחרונה החלופות הזמינות לא נימנו עם קו הטיפול הראשון בהפרעה, ולא נתנו מענה מספק לבעיות שפורטו. לאחרונה, הוחל בשיווקן של תרופות חדשות המהוות חלופה הולמת לריטלין. במאמר זה נסקרות התרופות החדשות העיקריות וחלק מהתרופות הוותיקות יותר. נדון בפסיכוסטימולנטים החדשים קונצרטה, שהיא מתילפנידאט ארוך-טווח במיוחד, אדרל, שהיא תערובת של נגזרות אמפטמינים, ודקסדרין (דקסאמפטמין). נציג את המידע המחקרי העדכני לגבי התרופות החדשות, יתרונותיהן וחסרונותיהן. נזכיר את הסיילרט (פמולין, ניתאן), פסיכוסטימולנט שהיה עד כה אחת החלופות העיקריות, אולם בעייתי הן מבחינת השפעות-הלוואי הקשות שנגרמו מנטילתו והן מבחינת ההשפעה הטיפולית. כן נדון בתרופה חדשה נוספת, שאינה נמנית עם הפסיכוסטימולנטים – סטרטרה (אטומוקסטין), ונדווח בקצרה על תרופות נוספות שהועלו לאורך השנים כחלופה טיפולית לריטלין. התרופות החדשות לא זו בלבד שאינן יעילות ובטוחות כמו ריטלין, אלא שמעצם היותן "לא ריטלין" מפיגות חלק מן ההתנגדות הבסיסית לטיפול בתרופות בהק"ר, התנגדות שעיקרה מכוון לריטלין עצמו. בנוסף, תרופות אלה מספקות מענה לאותם פלחי אוכלוסייה שאינם מגיבים לריטלין או שלקו בהשפעות-לוואי מהטיפול.

קרלוס גורדון, נתן גדות

המח' למחלות עצבים, מרכז רפואי ספיר, בית-חולים מאיר, כפר-סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

סחרחורת תנוחתית טבה לסירוגין (סתט"ל¹ - Benign paroxysmal positional vertigo) היא סיבה שכיחה ביותר לסחרחורת. סתט”ל יכולה לנבוע מגירוי כל אחת משלוש התעלות הסהרוניות, וזו האחורית (Posterior semicircular canal) מעורבת בשכיחות הגבוהה ביותר, בעוד שהתעלה הקדמית מעורבת לעתים נדירות בלבד. בשנים האחרונות פותחו תרגילים גופנים שבאמצעותם ניתן להפסיק את התקפי הסתט"ל; וכאשר אלה נובעים מהתעלה האחורית, היעילות מגיעה לשיעור של 80%-90% מהמטופלים. לאחרונה אנו נתקלים בלא מעט חולים שאובחנו אבחנה שגויה של סתט"ל וחולים שלא אובחנו או שניתן להם טיפול לא מתאים. בסקירה זו מדווח על הצורות השונות של סתט"ל, מפורטים הטיפולים הגופניים השונים ויעילותם, ומוצעות הנחיות ברורות לגבי איבחון וטיפול.

סתט"ל היא בעיה רפואית, וככזאת רק רופא מוסמך לאבחנה. אנו סבורים שכל רופא שעבר הדרכה מתאימה על-ידי מומחים בתיסמונת זו מסוגל לאבחן סתט"ל של התעלה האחורית ולטפל בהצלחה באמצעות תרגילים גופניים ב- 70%-90% מהחולים. פיזיותרפיסטים שעברו הכשרה מתאימה רשאים אף הם לטפל בחולים אלה. אנו ממליצים על טיפולים גופנים נשנים באותו ביקור, המעלים במקצת את שיעור ההצלחה, כאשר אין אנו רואים צורך בהנחיות המונעות שכיבה לאחר הטיפול או חבישת צווארון לקיבוע הראש והצוואר. אם חלה הישנות של סתט"ל בתדירות גבוהה בחולים עמידים לטיפול, אנו מלמדים את המטופל לטיפול עצמי עם שיעורי הצלחה טובים.

האיבחון של סתט"ל של התעלה האופקית והקדמית מצריך מיומנות מיוחדת, והאבחנה המבדלת מגוונת יותר. חולים עם חשד לסתט"ל יש להפנות לבדיקה נירולוגית מדוקדקת, ואם אין מימצאים נירולוגיים נוספים, אנו ממליצים שהאבחנה והטיפול ייעשו במרכזים המקצועיים לטיפול בסחרחורת.

רונן ש' גולד, אסנת גרוץ, יוסף ב' לסינג, דוד גורדון

היח' לאורו-גינקולוגיה וריצפת האגן, בית חולים ליולדות ליס, מרכז רפואי תל-אביב, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב

לידה לדנית היא אחד מהגורמים העיקריים לאי-נקיטת צואה (אנ"צ) בנשים. בעבר נטו לייחס אנ"צ לאחר לידה בפגיעה עצבית בריצפת האגן ובשרירי שוער פי-הטבעת עקב הלידה. אך כיום ידוע, כי נזק מכאני מהווה אף הוא מרכיב חשוב ביותר לפגיעה זו, בייחוד כאשר התסמינים מופיעים בשלב מוקדם. כגורמי-סיכון משמעותיים לקרעים נמצאו לידת מלקחיים, לידה ראשונה, משקל ילוד מעל 4 ק"ג ומצג עורף אחורי. בקרב 42% מהנשים אירע הקרע למרות ביצוע אפיזיוטומיה פסטרו-לטרלית. חשיבות ביצוע אפיזיוטומיה למניעת קרעים בחיץ-הנקביים שנויה במחלוקת. לנוכח זאת, תשומת לב הרופא המטפל צריכה להיות בראש ובראשונה למניעת הבעיה על-ידי הימנעות מלידות טראומתיות, ולאחר-מכן זיהוי מוקדם של נזקים ורכישת מיומנות בתיקון פגיעות בשוער פי-הטבעת.

רן שוורצקוף¹, ורד פינסק², ירון וייזל¹, דן אטר¹, יאיר גורצק¹

¹המח' לניתוחים אורתופדיים, ²והיח' לאישפוז יום ילדים, בית-החולים האוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע

CIPA ((Congenital Insensitivity to Pain with Anhidrosis היא תיסמונת אוטוסומית רצסיבית נדירה אשר דווח עליה לראשונה לפני 40 שנה. תיסמונת זו מאופיינת בהסתמנות קלינית הכוללת התקפים נישנים בלתי מוסברים של חום בינקות, אי-יכולת לייצר זיעה, היעדר תגובה לגירוי כאב, פגיעה עצמונית, פיגור שיכלי, זיהומים נשנים ושברים. השילוב של חוסר תחושת הכאב ופיגור שיכלי בילדים גורם לפגיעות נישנות בגפיים, כולל שברים וכיבים עמוקים אשר אינם נוטים להתרפא בקצב הצפוי. ב-CIPA נעדרת תחושת כאב על רקע של חוסר ב-Dorsal root ganglia, האחראיים על תחושת הכאב. כמו-כן, נמצא חוסר בסיבי עצב אפרנטיים (Afferent) בעלי קוטר קטן המשופעלים על-ידי גירויים המזיקים לרקמות. Nerve Growth Factor (NGF) הוא גורם גדילה המאפשר את הישרדותם של נירונים אוטונומיים סימפתטיים ו- Nociceptive sensory neurons ב- Dorsal root ganglia . Neurotrophin Tyrosine Receptor Kinase (NTRK 1) מקדד לקולטן של Tyrosine kinase ומשופעל על-ידי NGF. נמצאו מוטציות ב- NTRK 1 הגורמות ל-CIPA. תיסמונת זו נדירה, ועד שנת 2000 דווח בסיפרות המקצועית על 84 בני-אדם שלקו בה. במספר זה לא נכללים 28 חולים CIPA ידועים ממוצא בדואי באזור הנגב וצפון-ישראל. כיום מאפשר המידע המולקולתי טיפול מונע על-ידי איבחון טרום-לידתי במשפחות בסיכון, כפי שנעשה בנגב.

משה גורדון^1,2, שמואל רשפון^2,3, מאיר גורסקי¹,

¹הפקולטה לרפואת שיניים, אוניברסיטת תל-אביב, ²משרד הבריאות ,לישכת הבריאות המחוזית חיפה, ³הפקולטה ללימודי רווחה ובריאות, בית-הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת חיפה

כארבעה אחוזים (4%) מכלל סוגי הסרטן מאובחנים בחלל-הפה ובלוע, וכ-95% מסוגי סרטן אלו הם מסוג סרטן תאי קשקש (Squamous Cell Carcinoma–SCC). שיעור הנפטרים מסרטן חלל-הפה מגיע ל-50%. לאיבחון המוקדם של המחלה נודעת חשיבות גדולה בשיפור סיכויי ההישרדות של החולה. באיבחון של נגע ממאיר בחלל-הפה ובטיפול בו עוסקים רופאים מומחים ברפואת עור, אף-אוזן-גרון, וכן מומחים ברפואת המשפחה, אך גם מומחים ברפואת הפה ובכירורגיה של הפה והלסתות. מדווח במאמר זה על מטופל שהופנה לרופאת עור עקב נגע בצד הלשון שלא נעלם במשך כחודשיים לפני פנייתו.  על-סמך תוצאות של בדיקה קלינית איבחנה הרופאה אפטה ורשמה טיפול בהתאם. לאחר שטיפול זה, שניתן כחודשיים וחצי, לא הועיל, ולאחר בדיקה קלינית נוספת, קבעה הרופאה אבחנה של קנדידה ורשמה טיפול תרופתי מתאים למשך 3 שבועות. המטופל הוזמן לביקורת לאחר השלמת הטיפול. לאחר שלא חל שיפור במצבו למרות הטיפול, פנה החולה לקבל חוות-דעת נוספת. הוא הופנה למומחה בכירורגיה של הפה והלסת. הותקנה ביופסיה ואובחן כי החולה לוקה בסרטן תאי קשקש (להלן סת"ק)¹. הטיפול כלל כריתת שליש מהלשון, קישריות –לימפה ובלוטת הרוק בתת-לסת הימנית. 

במחקר שנבדקו בו תיקי מטופלים בישראל עלה, כי רופאי שיניים היטיבו לאבחן סרטן הפה בשלביו המוקדמים בהשוואה למומחים בתחומי הרפואה הכללית. להערכת המחברים, מומלץ להפנות מטופלים עם נגעים בחלל-הפה, ברפואת הפה או בכירורגיה של הפה והלסתות, ובכך להביא להגדלת סיכויי האיבחון המוקדם של סרטן הפה.

עמיר שמואלי¹, ציונה חקלאי², עטל שולמית גורדון<sup>2

1</sup>האוניברסיטה העברית ומכון גרטנר, ²משרד הבריאות, תחום מידע

רקע: התאמה נכונה של הקצאת המשאבים לקופות החולים המתחרות לסיכון המבוטחים, היא חוליית מפתח באבטחת הוגנות המערכת ויעילותה. מאז שנת 1995, ההקצאה לקופות בישראל מבוססת על גיל בלבד, בעוד שבכל המדינות המפותחות שהנהיגו מערכת דומה, נעשה מאמץ לשפר את הנוסחה ולהכיל בה את מצב בריאות המבוטחים.

מטרות: להציע נוסחת הקצאה המבוססת על אבחנות רפואיות באישפוז.

שיטות: על בסיס מאגר האישפוזים של משרד הבריאות בשנים 1994-1997, ובאמצעות תוכנת DxCG, נבנה דגם ראשוני לחיזוי עלויות האישפוז בשנה נתונה, על סמך אבחנות באישפוז, גיל ומין באישפוז בשנה שקדמה לה. השלב השני, חיזוי סך עלויות הטיפול הרפואי על סמך מידע מתקופת האישפוז, לא התממש עקב סירוב הקופות לספק את הנתונים הדרושים.

תוצאות: יישום דגם האבחנות בנתוני מאגר האישפוזים נמצא אפשרי, אם כי נדרש מחקר נוסף כדי להגיע לדגם המתאים ביותר. דגם האבחנות מניב תחזית מדויקת יותר לעלויות האישפוז מאשר הדגם הדמוגראפי (גיל ומין בלבד).

מסקנות: לאחר עשור של הקצאת המשאבים לקופות החולים על בסיס גיל המבוטחים בלבד, המערכת הישראלית נקראת, כפי שעשו מערכות דומות באירופה ובארה"ב, לשכלל את נוסחת ההקצאה ולכלול בה את מצב הבריאות של המבוטחים. תוצאות הביניים המובאות במחקר הנוכחי יכולות להוות בסיס לתחילתו של מאמץ מחקרי שכזה.

אורה שובמן¹, ויטור פורדאוס¹, לריסה גורנדה², אלי קונן²,

¹מח' פנימית ב' והמרכז למחלות אוטואימוניות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, ²מכון דימות, מרכז הרפואי שיבא, תל השומר

בת 18 שנה אושפזה בשל תלונות על שיעול יצרני וקוצר נשימה שהחל חודש לפני שהתקבלה למחלקה. מתוך הנחה שמדובר בדלקת ריאות ממקור זיהומי טופלה החולה באמצעות אנטיביוטיקה, אך ללא הטבה...

אולגה גורדון, רפאל כראל, אלה קורדיש 

המח' לרפואה תעסוקתית, המח' לאפידמיולוגיה, החטיבה לבריאות בקהילה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע

במחקר מקרה-בקרה שנערך בדרום-ישראל אושש הקשר שבין חשיפות תעסוקתיות מסוימות לבין הסיכון ללקות בסרטן שלפוחית השתן (סש"ה). חשיפות תעסוקתיות עיקריות שזוהו הן ממיסים אורגניים (OR=3.5; 95%CL=1.4-8.4), אמינים ארומטיים וחומרי צבע (OR=2.7; 95%CL=1.1-6.3) והידרוקרבונים פוליארומטיים, PAHs) OR=1.9; 95%CL=1.2-4.3). כמו-כן, נמצא שהסיכון עולה עם העלייה במספר החשיפות בו-זמנית. נמצא סיכון-יתר ללקות בסש"ה בקרב עובדים בעיסוקים הבאים - עובדי מתכת, מסגרות וריתוך. החשיפות המוגדרות שצוינו לעיל ידועות כשכיחות במקומות עבודה ועיסוקים כאלה.
המימצאים הנוכחיים נמצאים במיתאם עם מימצאי מחקרים דומים בעולם. הם מדגישים את הצורך באיתור מקומות עבודה שבהם מנוצלים חומרים אלו והפעלת מנגנוני בטיחות שיקטינו (או ימנעו) את חשיפת העובדים לגורמי-סיכון (מסרטנים) תעסוקתיים מסוג זה. בנוסף, גם בעבודה הנוכחית מודגם הקשר שבין עישון לבין הסיכון ללקות בסש"ה (OR=2.3; 95%CL=1.2-4.4), מימצא זה מדגיש את החשיבות של נקיטת פעולות למניעת עישון ולהפסקת עישון בכלל האוכלוסייה ובקבוצות עובדים אלו בפרט.

בוריס צ'רטין(1), אלון פרידמנס(1), דמיטרי קוליקוב(1), וואהיל אבו-ערפה(1), משה זילברמן(1), עירית הדס-הלפרין(2), עמיצור פרקש(1)

 (1)המח' לאורולוגיה, (2)והמח' לדימות, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

המטרה במאמר הנוכחי הייתה לסקור את היעילות ארוכת-הטווח של הזרקה אנדוסקופית לטיפול ברפלוקס שלפוחיתי-שופכני. החומר המוזרק מגבה את דופן השרירית של שלפוחית השתן ובצורה זו משנה את זווית כניסת השופכן לשלפוחית השתן. הטיפול האנדוסקופי אורך כ-15 דקות ומתבצע במיסגרת אמבולטורית. כיום זהו טיפול מקובל, המהווה חלופה לטיפול אנטיביוטי מונע ארוך-טווח או לניתוח בטן פתוח. נסקר במאמר ניסיון ארוך-טווח בטיפול האנדוסקופי ברפלוקס שלפוחיתי-שופכני.

לשם כך נסקרה מערכת מידע רפואי, תוך הסתייעות במילות מפתח כגון רפלוקס שלפוחיתי-שופכני (Vesicoureteral reflux). טיפול אנדוסקופי ותוצאות ארוכות- טווח.

מהסקירה עלה, כי קיימים חומרים שונים המתאימים לטיפול האנדוסקופי. ניסיון רב עד כה נרכש באמצעות Polytetrafluoroethlene (PTEE): מבחינת היעילות וההצלחה ארוכת-הטווח זהו החומר המוזרק האמין ביותר לטיפול ברפלוקס שלפוחיתי-שזפכני. Dextranomer/hyaluronic acid copopolymer (Deflux) הו חומר חדש ללא נטייה לפיזור מרוחק ועם תוצאות ראשוניות מבטיחות.

לסיכום, טיפול אנדוסקופי הוא טיפול קל ויעיל להיעלמות רפלוקס שלפוחיתי-שופכני. PTEE עדיין נחשב לחומר היעיל ביותר במעקב ארוך-טווח, אך לא ניתן להתעלם מאפשרות של פיזור מרוחק של ה- PTEE לאחר ההזרקה. דפלוקס הוא חומר הזרקה חדש, והתוצאות הראשוניות בהיבט הטיפולי והבטיחותי מעודדות, אך מחייבות הוכחה נוספת במחקרים פרוספקטיביים ורב-מרכזיים.

אפרת חדי, אסנת גרוץ, רונן גולד, יוסי לסינג, דוד גורדון

היח' לאורוגינקולוגיה, בית-חולים ליס ליולדות, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

הקשר בין הריון, לידה ופגיעה בריצפת האגן ידוע זה מכבר. הפגיעה עלולה להתהוות במהלך ההריון עצמו, אולם עיקר הנזק נגרם כפי הנראה במהלך הלידה. הפגיעה יכולה להיגרם עקב פגיעה עצבית, פגיעה מכאנית ישירה בשרירי ריצפת האגן וריקמת החיבור או מישלב של שתיהן. התוצאה מפגיעה זו – אי-נקיטת צואה, אי-נקיטת שתן, קשיים בהטלת שתן או צניחת אברי האגן. תפקידם ומשקלם היחסי של גורמים מיילדותיים שונים המובילים לפגיעה באגן שנויים במחלוקת. בנוסף, נראה שלידה בניתוח לחיתוך הדופן (Cesarean section) אינה ערובה לשימור ריצפת האגן. הגדרת גורמי-הסיכון ומשקלם היחסי, זיהוי מוקדם של נשים בסיכון והגברת המודעות של הצוות הרפואי לנושא – כל אלה יאפשרו למנוע או להקטין פגיעות מיילדותית בריצפת האגן.

פטר אלתרמן, יצהל ברנר

המח' לגריאטריה, בית חולים מאיר, מסונף לפקולטה לרפואה סאלקר, אוניברסיטת תל אביב 

ידוע מזה שנים רבות על ההשפעה ההרסנית של החום על מהלך האירוע המוחי בבעלי-חיים ועל ההשפעה ההגנתית המובהקת של היפותרמיה על הנירונים.

בשנים האחרונות פורסמו עבודות רבות בנושא השפעת החום על מהלך האירוע המוחי גם בקרב בני-האדם. בעבודה הנוכחית נסקרת הספרות הרפואית העוסקת בהשפעת החום כגורם-סיכון בלתי תלוי על עוצמת האירוע המוחי: מידת הנזק לתיפקוד ושיעור התמותה.

כן נסקרים הדגמים הטיפוליים הנגזרים מהמחקרים אודות השפעת החום, כגון טיפול בהיפותרמיה או טיפול אנטיפירטי בשלב החד (Acute) של האירוע המוחי. להערכתנו, יש מקום לטיפול מיידי בהורדת החום בחולה שלקה באירוע מוחי והמפתח חום בימי האישפוז הראשונים. על טיפול זה להינתן ללא קשר למקור החום; זה האחרון חייב להיבדק במקביל לצורך טיפול סגולי. מועלית בנוסף סוגיית הטיפול בתרופה שעלותה נמוכה, כמו אצטמינופן במינונים בטוחים, גם בקרב חולי אירוע מוחי עם חום תקין המצויים בשלב החד לצורך מניעת העלייה השכיחה בחום הגוף בשלב החדיד (Subacute phase).

אמיר ורדי¹, מחמוד עאבד¹, דוד מישאלי², ענבל לוין¹, גדעון פרת¹, זהר ברזילי¹   

ורד בלוש-קליינמן (1, 4), מיכאל פוירובסקי (2, 4), דני קורן (3), מיכאל שניידמן (4), אברהם ויצמן (5), דן שניט (1)

(1) בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל אביב, (2) הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה, (3) החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה, (4) המרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל, (5) הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

היענות (adherence) לטיפול התרופתי בתכשירים נוגדי- פסיכוזה מהווה בסיס לטיפול הכוללני הפסיכו-חברתי-שיקומי בתסמיני מחלת הסכיזופרניה. מימצאי מחקרים מעידים על כך, שלתופעת ההיענות לטיפול התרופתי השלכות רבות-משמעות עבור מהלך המחלה והפרוגנוזה. אולם למרות זאת, כ-50% מחולי הסכיזופרניה מגלים חוסר היענות לטיפול.

במאמר הנוכחי נסקרת סוגיית ההיענות של חולי סכיזופרניה לטיפול התרופתי והגורמים המשפיעים על היענות

או אי-היענות לטיפול, תוך שימת-דגש על ארבע קבוצות גורמים: גורמי מחלה, גורמים הקשורים לחולה, גורמי טיפול וגורמים סביבתיים. בנוסף יוצג דגם האמונות הבריאותיות, המשמש אחת המסגרות התיאורטיות להבנת התופעה ותידונה שיטות ההתערבות לשיפור ההיענות לטיפול.

ורד מולינה, מירי בלנק, יהודה שינפלד

המח' לרפואה פנימית ב', המרכז למחלות אוטואימוניות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

לייפת (fibrosis) היא תהליך פתולוגי, הכולל יצירה של ריקמת צלקת כחלק מתהליך התיקון המבוצע על-ידי ריקמת החיבור, בתגובה לפגיעה ודלקת באיבר או בריקמה. אלו תהליכים עם יחסי-גומלין מורכבים בין מיגוון סוגי תאים, חלבוני מיבנה במשתית (matrix), גורמי גדילה ופרוטאינזות. הציטוקינים הפרו-לייפתיים העיקריים הם: IL-4, transforming growth factor ביתא, ו-platelet derived growth factor. גורם חשוב נוסף הוא הקולטן CD40 ואמצעי הקישור (ligand) שלו. ציטוקין נוגד לייפת עיקרי הוא אינטרפרון גאמא.

לייפת פתולוגית עלולה לפגוע באיברים שונים וקשורה במחלות שונות: לייפת פתולוגית בעור, צמקת הכבד והמרירה, וכן לייפת בשריר הלב, בכליה, בריאות ובלשד-העצם.

טרשת העור (scleroderma), מהווה אב-טיפוס למחלה שבה מתהווה לייפת מפושטת בעור ובאיברים פנימיים אחרים, ולכן היא נכללת לעתים קרובות במחקרים בנושא הלייפת. זוהי מחלה כרונית של ריקמת החיבור, המתאפיינת בדלקת ובלייפת, וכן בשינויים הרסניים ניוונים בכלי-הדם, בעור, בציפוי המיפרק (סינוביום) ובאיברים פנימיים – בעיקר בריאות, בכליות, בלב ובמערכת-העיכול. יש לציין כי בעידן הדיאליזה, מהווה לייפת הריאות גורם התמותה העיקרי מהמחלה.

לייפת נחשבת תהליך בלתי-הפיך, והטיפולים המקובלים היום כוללים נוגדי-דלקת ומדכאי מערכת החיסון, שיעילותם הקלינית מועטה ולעתים הנזק אף עולה על התועלת. עם הבנת התהליכים המולקולתיים המטרה היא לפתח טיפול שיעכבו את התהליכים הלייפתיים ויהוו ריפוי של ממש.

קרלוס גורדון, ויטלי יופה, רונן לויטה, נתן גדות

המח' למחלות עצבים, מרכז רפואי ספיר, בית-חולים "מאיר, כפר-סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב         

ההערכה היא, כי 15%-18% מכלל הלוקים בסחרחורת תנוחתית טבה לסירוגין (Benign paroxysmal positional Vertigo) (סתט"ל) נפגעו בראשם זמן קצר טרם הופעת התיסמונת. למרות שכיחות גבוהה יחסית של התופעה, לא זכתה תת-קבוצה זו של חולים להתייחסות הראויה, והתיעוד באשר למאפייניה ותוצאות הטיפול בה לוקים עדיין בחסר.

בעבודה הנוכחית נכללו 20 חולים בסתט"ל לאחר פגיעת ראש; שנים-עשר מהם אותרו מבין 150 חולים בסתט"ל הנמצאים במעקב במירפאתנו ו-8 האחרים מבין 75 חולים עוקבים עם פגיעת ראש המלווה בסחרחורת שנבדקו בחדר-המיון. האבחנה הוודאית של סתט"ל התבססה על קיום ניד (nystagmus) סיבובי או סיבובי-אופקי במבחן Dix ו-Hallpike. כל החולים טופלו מיד לאחר שנקבעה האבחנה בשיטה גופנית, כפי שדווח על ידי Epley. שיבעה מהנפגעים בראשם היו מעורבים בתאונת-דרכים, ובשניים מהם תועדה פגיעה בצוואר במנגנון 'צליפת השוט'; 5 נחבלו בעת נפילה; 5 הוכו בראשם; והשלושה הנותרים לקו בפגיעות מסוגים שונים. רק ב-2 מקרים היתה הפגיעה מלווה באובדן הכרה קצר מאוד. האבחנות שעמן הופנו החולים למירפאה כללו סחרחורת בלתי-סגולית (unspecified dizziness) ב-7 חולים, סחרחורת שמקורה בצוואר ב-4 חולים ואירוע מוחי חולף בחולה אחד. שני חולים בלבד הופנו למירפאה עם אבחנה משוערת של סתט"ל. בחמישה מ-20 החולים היתה הסתט"ל דו-צדדית.

לאחר טיפול גופני יחיד חלפו לחלוטין כל התסמינים והסימנים ב-8 חולים (40%). שנים-עשר החולים הנותרים נזקקו לשני טיפולים או יותר, עד להיעלמות הסתט"ל. במהלך המעקב נישנתה הסתט"ל ב-11 חולים (55%). יעילותו של טיפול גופני יחיד ב-40 החולים עם סתט"ל וללא פגיעת ראש היתה גבוהה יותר, והביאה להיעלמות מלאה של כל ההתסמינים והסימנים ב-34 (85%) מהם. מתוצאות אלו ניתן להסיק, כי הופעת סתט"ל לאחר פגיעת ראש אינה נדירה אולם לעתים קרובות אינה מאובחנת. טיפול גופני מיידי, פשוט ולעתים חד-פעמי, עשוי להביא להחלמה מהירה, אם כי חלקם של החולים יזדקקו לטיפולים נישנים. מבחן לפי Dix ו-Hallpike הכרחי לאיבחון סתט"ל, ויש לבצעו בכל חולה המתלונן על סחרחורת לאחר פגיעת ראש.