• כרטיס רופא והטבות
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        אוגוסט 2016

        שגית שטרן, אלעד דגן, ערן אלון, זיו גיל וגדעון בכר
        עמ' 511-515

        שגית שטרן1,3, אלעד דגן2,3, ערן אלון2,3, זיו גיל 4,5, גדעון בכר1,3

        1מחלקת אא"ג וניתוחי ראש צוואר, מרכז רפואי רבין קמפוס בלינסון, פתח תקווה, 2מחלקת אא"ג וניתוחי ראש צוואר, מרכז רפואי שיבא תל השומר, רמת גן, 3הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, 4מחלקת אא"ג וניתוחי ראש צוואר, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה, 5הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

        שיעור שאת פפילרית בבלוטת התריס עלה בשנים האחרונות, בעוד ששיעור התמותה נותר קבוע. במרבית השאתות, מעורבות קשריות הלימפה במחלה מהווה סמן פרוגנוסטי גרוע המחייבת התייחסות טיפולית למניעתן. בשאת פפילרית של בלוטת התריס הגישה שונה, למרות ששיעור הגרורות לקשריות הלימפה גבוה.

        הגישה המקובלת בשנות החמישים הייתה לבצע בתירת צוואר מונעת לקשריות לימפה. בשנות השמונים חל שינוי מהותי בתחום, כך שהמגמה לביצוע ניתוחים מונעים ("מניעתיים"), הוחלפה בניתוחים לכריתת קשריות לימפה נגועות בצוואר. שינוי זה לא הוביל לעלייה בשיעור התמותה מהמחלה.

        שינוי מגמה נוסף הופיע בראשית שנות האלפיים, עת הופיעו מחדש המלצות לבתירה מונעת של קשריות לימפה בצוואר מרכזי (פרי ופרהטרכיאליות =רמה 6) בצוואר בחולים עם שאת פפילרית של בלוטת התריס. התומכים בהחלטה מתבססים על התצפיות המראות היארעות גבוהה של בלוטות חבויות נגועות באזור זה, המהווה אגן ניקוז זקיפי של בלוטת התריס, ועל ההנחה כי בתירת צוואר ("בתירה צווארית") באזור זה איננה מוסיפה תחלואה או פוגעת באיכות חייו של החולה.

        המתנגדים טוענים, כי שיעור התמותה מהמחלה נמוך ללא קשר לביצוע בתירת הצוואר מחד גיסא, וכי מדווח על סיבוכים בעקבות הניתוח מאידך גיסא. ההנחיות לביצוע בתירת צוואר מרכזית מונעת שונות בין מדינות ותרבויות שונות. הקושי בקביעת הנחיות חד משמעיות האם ומתי לבצע בתירת צוואר מונעת, נובע מהיעדר מחקרים ניסויים אקראיים ומבוקרים, שכן קיים קושי בביצוע מחקרים אלו להוכחת יעילות בתירת צוואר מונעת ("מניעתית").

        בסקירה זו, נבחנת הספרות הרלוונטית בנושא, ומובאות הגישות בעד ונגד בתירת צוואר מרכזית מונעת בחולים עם שאת פפילרית של בלוטת התריס.

        יורם יגיל וחנה יגיל
        עמ' 501-505

        יורם יגיל, חנה יגיל

        המרכז הישראלי לגנום החולדה, קמפוס המרכז הרפואי ברזילי של הפקולטה למדעי הבריאות ואוניברסיטת בן גוריון, אשקלון

        מרכז גנום החולדה הישראלי, הממוקם בקמפוס מרכז רפואי ברזילי של הפקולטה למדעי הבריאות ואוניברסיטת בן גוריון באשקלון, נוסד כדי לאכסן באופן מרוכז זנים גנטיים ייחודיים של חולדות שנוצרו בישראל אשר מחקים מחלות מורכבות בבני אדם. המרכז כולל בתוכו מתקן חיות ובו מרוכזים מודלים של יל"ד הרגיש למלח (חולדות (SBN/y, SBH/y, סוכרת מסוג 2 (חולדות (CDs, CDr, שילוב של סוכרת ויל"ד (CRDH), וזנים גנטיים נוספים (טרנסגנים, קונסומים, קונגנים). כל הזנים זמינים לחוקרים המעוניינים בחקר מחלות מורכבות, על בסיס שיתוף פעולה. במעבדה לרפואה מולקולארית שבמרכז נחקר באופן עצמאי הבסיס הגנטי למחלות מורכבות, כולל יל"ד, סוכרת, מחלות כליה ופגיעה באברי מטרה משנית למחלות קרדיווסקולריות ומטבוליות. המרכז משתף פעולה עם חוקרים ממרכזי מחקר באוניברסיטאות ומרכזים רפואיים אחרים בישראל, באירופה ובארה"ב.

        יורם יגיל
        עמ' 460-462

        יורם יגיל

        מרכז רפואי אוניברסיטאי ברזילי, אשקלון והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון שבנגב, באר שבע

        גיליון מיוחד זה של 'הרפואה' נועד לתת במה לפעילות האקדמית של חברי הסגל במרכז הרפואי האוניברסיטאי ברזילי באשקלון, החוגג השנה 55 שנים להיווסדו.

        יולי 2016

        אופיר זלצברג, דן לוי פבר, משה לפידות, לאל אנסון בסט ורן קרמר
        עמ' 423-425

        אופיר זלצברג1, דן לוי פבר2, משה לפידות1, לאל אנסון בסט1, רן קרמר1

        1המחלקה לניתוחי בית החזה, הקריה הרפואית רמב"ם, חיפה, 2המחלקה ניתוחי לב-חזה, בית חולים כרמל על שם ליידי דייויס, חיפה

        רקע ומטרות: סרטן הריאה הוא מחלה ממאירה קטלנית מובילה בגברים ונשים כאחד. הסיכון לאבחון סרטן הריאה עולה עם הגיל. למרות שהטכניקות המיועדות לניתוחי בית החזה התפתחו וכוללות כעת את הגישה הזעיר-פולשנית VATS (Video Assisted Thoracic Surgery), חולים מבוגרים הלוקים בסרטן הריאה עדיין מנותחים פחות בהשוואה לאוכלוסיית החולים הצעירה יותר. המטרה בעבודה זו היא חקר שיעור התמותה, התחלואה ואיכות החיים הבתר-ניתוחיות ארוכת הטווח בקרב חולים בגילאי ה-80 לחייהם (אוקטוגנריים)

        שיטות: נסקרו מטופלים בגילאי ה-80 עם אבחנה חדשה של סרטן ריאה נתיח שעברו כריתת אונה בשיטת VATS. כל המטופלים עברו הערכה קלינית של דרגת הממאירות של השאת. איכות החיים לטווח ארוך ומצב תפקוד של המטופלים הוערכו באמצעות שאלון טלפוני ומדד קרנופסקי לפחות 12 חודשים לאחר מועד הניתוח.

        תוצאות: בין ינואר 2009 לאפריל 2012, עברו 22 חולים כריתה של אונת ריאה בגישה זעיר פולשנית (גיל חציוני: 82 שנים). בארבעה חולים (18%) הומר הניתוח לתורקטומיה פתוחה. המעקב אחר החולים נע בין 52-22 חודשים. כל החולים פרט לאחד שוחררו לביתם. ממאירות של הריאה אובחנה ב-19 מהחולים. הדירוג (Staging) הפתולוגי נע בין IA ועד IIB. בקרב שלושה מטופלים נמצא בפתולוגיה הסופית נגע בריאה שאינו ממאיר. האשפוז הבתר-ניתוחי החציוני נמשך שישה ימים. במהלך 18 החודשים הראשונים לאחר הניתוח לא נרשמה תמותה כלל. מדד קרנופסקי להערכת סטטוס תפקודי הדגים ציון חציוני של 90. השאלון הטלפוני העלה, כי כל המטופלים היו חפים מכל הגבלה גופנית הקשורה בניתוח. כל המטופלים פרט לאחד הגדירו את חוויית הניתוח כלא-טראומטית.

        מסקנות: המימצאים הנוכחיים תומכים בדעה כי אל למנתחים לשלול מהמטופל האוקטוגנרי את האפשרות לניתוח.

        מאי 2016

        גיל בן יעקב, דניאלה מונטאנו, נעים אבו פריחה, אוהד עציון, ויטלי דיזינגוף, אלכס מושקלו, דורון שוורץ, שולמית מוניטין, אנה טקצ'יק, דורין זילברמן, עמנואל סיקולר ואלכסנדר פיש
        עמ' 272-275

        גיל בן יעקב1, דניאלה מונטאנו1, נעים אבו פריחה1, אוהד עציון1, ויטלי דיזינגוף1, אלכס מושקלו1, דורון שוורץ 1, שולמית מוניטין1, אנה טקצ'יק1, דורין זילברמן2, עמנואל סיקולר2, אלכסנדר פיש1

        1המכון לגסטרואנטרולוגיה ומחלות כבד, 2מחלקה פנימית ב', מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, מסונף לפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

        רקע: במהלך העשור האחרון היווה המישלב של אינטרפרון אלפא מצומד PEG וריבווירין את עמוד התווך של הטיפול בכלל הגנוטיפים של דלקת כבד נגיפית מסוג C. מישלב טיפולי זה היה מוגבל מבחינת היכולת להשיג תגובה נגיפית ממושכת (Sustained Virological Response-SVR) וכרוך בהשפעות לוואי משמעותיות. בשנת 2011 הוכנסו לשגרת הטיפול בדלקת כבד נגיפית C מגנוטיפ 1 שתי תרופות מעכבות באופן ייחודי של פרוטאזה נגיפית, שהיוו פריצת דרך בגישה הטיפולית שהייתה מקובלת עד אותו זמן, שכן תרופות אלה מיקדו לראשונה את המטרה הטיפולית באתרים נגיפיים ייחודיים.

        תרופות אלה היוו בסיס למהפכת הטיפול בדלקת כבד נגיפית מסוג C שאנו חווים בשנתיים האחרונות, כאשר הטיפול הפך להיות נטול אינטרפרון, ממוקד בחלבונים נגיפיים, ולפיכך בעל תוצאות של שיעורי מיגור חסרות תקדים במחיר של השפעות לוואי קלות לאין שיעור.

        עם קיצו של עידן הטיפול מבוסס השפעול החיסוני באמצעות אינטרפרון ומיקוד מטרת הטיפול בתקיפה ישירה של אתרים נגיפיים ייחודיים, נכון לבדוק את תקופת הביניים אשר בה שולבו הטיפולים ולנתח את תוצאות הטיפול שהושגו. המטרה בכך היא לבחון את המהלך המהיר של התמורות בטיפול בדלקת כבד נגיפית מסוג C, כפלטפורמה לאפשרות טיפול למחלות נגיפיות אחרות נטולות טיפול ממגר. בעבודה רטרוספקטיבית זו, אנו מסכמים את ניסיוננו הטיפולי בחולים בדלקת כבד נגיפית מסוג C גנוטיפ 1, שטופלו במישלב הכולל שפעול חיסוני באינטרפרון עם ריבווירין ועיכוב פרוטאזה נגיפית.

        שיטות: בין השנים 2013-2011 טופלו במירפאתנו על פי הפרוטוקול המשולש 55 מטופלים נשאי דלקת כבד נגיפית מסוג C מגנוטיפ 1. עם סיום הטיפול, השלימו מטופלים אלו שישה חודשי מעקב, שבסופם ניתן היה לקבוע את העומס הנגיפי בדמם באמצעות בדיקת PCR. האחרון שבהם נבדק בחודש מאי 2014. המידע נאסף מהרשומה הרפואית המחשבית של כל מטופל ונותח במרכז למחקרים קליניים של המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה.

        תוצאות: מתוך 55 מטופלים, 39 קיבלו מעכב פרוטאזה מסוג Telaprevir ו-16 קיבלו מעכב פרוטאזה מסוג Boceprevir. תגובה וירולוגית ממושכת הושגה ב-34/55 מהנכללים במחקר. תגובה וירולוגית ממושכת הושגה ב-47% מנשאי גנוטיפ 1A וב-71% מנשאי גנוטיפ 1B. בשיעור דומה של המטופלים שבהם הושגה תגובה וירולוגית ממושכת, הודגמו בבדיקת METAVIR של הכבד היעדר לייפת/לייפת קלה בביופסיה של הכבד (F: 0-2) או לייפת מתקדמת (F: 3-4). בקרב שישה מטופלים לא בוצעה בדיקת METAVIR. 57% מהמטופלים הנאיבים, 83% מהמטופלים בהם חלה הישנות המחלה ו-57% מהמטופלים בהם לא נצפתה תגובה בטיפול קודם, השיגו תגובה וירולוגית ממושכת בתום שישה חודשי המעקב בעקבות טיפול משולש. לא היה הבדל משמעותי בתגובה בהשוואה בין שני סוגי בולמי הפרוטאזה.

        מסקנות: בבחינה לאחור עולה, כי טיפול משולב בדלקת כבד נגיפית מסוג C מגנוטיפ 1 המבוסס על בולמי פרוטאזה נגיפית, אכן הדגים יעילות גבוהה יותר במיגור הנגיף בהשוואה לטיפול כפול המבוסס על שפעול חיסוני בלבד. מישלב זה היווה שלב ביניים במעבר לטיפול פומי מלא המבוסס כולו על עיכוב חלבונים נגיפיים תפקודיים, כפי שניתן בשנתיים האחרונות. טיפול שכזה מביא לשיעורי מיגור גבוהים מאוד במחיר של השפעות לוואי קלות ברוב המטופלים. מישלב טיפולי שכזה מהווה מודל המשלב תגובה חיסונית של המארח יחד עם עיכוב נגיפי ממוקד, ויכול להוות השראה במחלות נגיפיות אחרות חסרות טיפול ממגר עד כה.

        אנרי פיצ'חדזה, נטליה בילנקו, חיים לוי, נדב בלפר וטובה ליפשיץ
        עמ' 264-266

        אנרי פיצ'חדזה1, נטליה בילנקו2, חיים לוי1, נדב בלפר1 , טובה ליפשיץ1

        1מרכז רפואי שבע עיניים, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, 2המחלקה לאפידמיולוגיה והערכת שירותי רפואה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

        הקדמה: תאי אנדותל של הקרנית מהווים נדבך חשוב בשמירה על עובייה ושקיפותה של הקרנית. ידועה שונות בתכונות האנדותל הקשורה לגיל והשתייכות אתנית.

        מטרות: קביעת מגמות של נתוני Specular microscopy באוכלוסיה מבוגרת ויצירת מאגר נתוני Specular microscopy של אוכלוסייה בישראל בגילים 88-55 שנים שהוכללה במחקר.

        שיטות מחקר: נערך מחקר חתך רטרוספקטיבי שכולל ניתוח נתוני Specular Microscopy של אוכלוסיה ישראלית בגילאי 88-55 שנים, מציאת קשר בין גיל הנבדק לבין נתוני Specular microscopy והשוואת תכונות אנדותל בין קבוצות גיל שונות: 64-55 שנים, 74-65 שנים ו-88-75 שנים.

        תוצאות: במחקר נכללו מאה שמונים ושמונה עיניים של 188 מטופלים, גיל ממוצע 71.05±7.9 שנים, צפיפות תאים 2549.53±294.71 תאים לממ"ר, מקדם שונות±6.9% 42.12, שיעור המשושים 49.15±6.62%, עובי קרנית מרכזי 552±47 מיקרומטר.

        קשר חלש נצפה בין צפיפות תאים וגיל הנבדק (r=-0.169, p = 0.02). לא נצפה מיתאם כלל בין גיל הנבדק לבין שיעור המשושים ועובי קרנית מרכזי. ניתוח נתונים על פי קבוצות גיל לא העלה הבדלים בעלי משמעות סטטיסטית בין קבוצות הגילים 64-55 שנים, 74-65 שנים ו-88-75 שנים.

        מסקנות: במחקר זה, הוצגו תכונות אנדותל של אוכלוסיה ישראלית בגילאי 88-55 שנים שנדגמה. נצפה מיתאם חלש בין גיל לבין שטח התא וצפיפות תאים.

        דיון וסיכום: בהתחשב בעליית תוחלת החיים, צורך גובר בתרומת קרניות ובמה שהודגם במחקר זה – נתוני אנדותל אינם מצדיקים פסילת תורם אפשרי על סמך גיל בלבד.

        אפריל 2016

        פיטר גילבי, יוסף פיקל, אבירם נצר ואבישי גולץ
        עמ' 238-240

        פיטר גילבי3,1, יוסף פיקל3,2, אבירם נצר5,4, אבישי גולץ5,4



        1יחידת אף-אוזן-גרון וניתוחי ראש וצוואר, 2מרכז רפואי זיו, צפת, מחלקת עיניים, מרכז רפואי זיו, צפת, 3הפקולטה לרפואה בגליל של אוניברסיטת בר-אילן, צפת, 4מחלקת אף-אוזן-גרון וניתוחי ראש וצוואר, רמב"ם - הקריה הרפואית לבריאות האדם, חיפה, 5הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון- מכון טכנולוגי לישראל, חיפה


        בית החולים שבנה הברון רוטשילד בצפת נחנך אמנם כבר בשנת 1910, אולם לא שימש כבית חולים עד למלחמת העולם הראשונה, אז החרימו אותו הטורקים לצורך אשפוז נפגעי מגפת טיפוס הבהרות שפרצה בעיר, ובהמשך הפכו אותו לבית חולים צבאי. חנוכתו המחודשת של בית החולים נערכה ביוני 1919 והפעילות הרפואית חודשה בו על ידי אנשי 'קבוצת עזרה מדיצינית של ציוני אמריקה לארץ ישראל' (קעמצ"א), לימים 'הסתדרות מדיצינית הדסה'.

        בין הרופאים הראשונים שנשלחו לצפת על ידי קעמצ"א היה גם רופא העיניים ואא"ג, ד"ר אריה לייב שמעוני-מֶקְלֶר, שעבד בבית החולים במהלך השנים 1921/2.

        ג'האד אבו סאלח, אוסאמה חוסין, סלמאן חמזי וג'מאל זידאן
        עמ' 219-222

        ג'האד אבו סאלח1 , אוסאמה חוסין2,1, סלמאן חמזי3, ג'מאל זידאן3,2

        1מחלקה פנימית א', מרכז רפואי זיו, צפת, 2הפקולטה לרפואה בגליל, צפת, אוניברסיטת בר אילן, 3המכון לאונקולוגיה, מרכז רפואי זיו, צפת

        רקע: סרטן הכרכשת ("המעי הגס") הוא מהמחלות הממאירות השכיחות במדינות המערב בכלל ובישראל בפרט. רוב החולים מאובחנים בגיל מעל 50 שנים. אין תמימות דעים בספרות בנוגע להבדלים בהתנהגות המחלה בצעירים (< לגיל 50) לעומת מבוגרים. המטרה בעבודתנו הנוכחית היא להשוות את כל הנתונים הקליניים והפתולוגיים של חולים צעירים לעומת הנתונים של חולים מבוגרים עם סרטן הכרכשת.

        שיטות: סוכמו נתוני 200 חולים עם סרטן הכרכשת שטופלו במכון לאונקולוגיה במרכז הרפואי זיו בצפת בין השנים 2006-2001. מתוכם, 25 חולים (12.5%) היו צעירים בעת האבחון הראשוני (41 שנים בממוצע) והשאר מבוגרים. הנתונים הקליניים והפתולוגיים נלקחו מתיקי החולים במכון לאונקולוגיה.

        תוצאות: מתוך קבוצת החולים הצעירים, 56% היו גברים לעומת 60% בחולים מבוגרים. מבחינה אתנית, 52% מהחולים הצעירים היו מהמגזר הערבי, כאשר סך כול החולים הערבים בעבודה זו היה 35 והשאר מהמגזר היהודי. לא נמצא הבדל מובהק בנוגע לשלב המחלה הראשונית בין הצעירים למבוגרים. בקרב 20% מהחולים הצעירים נמצאו גרורות בעת האבחון לעומת 26.5% במבוגרים. בקרב 33.3% מהחולים הצעירים נמצאו שאתות בדרגת התמיינות נמוכה (Grade 3) לעומת 7.7% בחולים מבוגרים (p<0.0001). 96% מהחולים הצעירים ו-95.4% מהחולים המבוגרים עברו ניתוח. 88% מהצעירים עברו כימותרפיה לעומת 69.7% במבוגרים. לאחר זמן מעקב ממוצע של 96 חודשים, 35% מהחולים הצעירים נפטרו ממחלתם בהשוואה ל-33.1% בחולים מבוגרים.

        סיכום ומסקנות: חולים צעירים אובחנו בשלב דומה של המחלה בהשוואה לחולים מבוגרים. סרטן הכרכשת היה בדרגת התמיינות נמוכה יותר בחולים צעירים. חולים ערבים היו צעירים יותר בזמן אבחון המחלה מאשר יהודים. אנו ממליצים להמשיך ולחקור נושא מעניין זה במספר יותר גדול של חולים.

        מרץ 2016

        שגית זולוטוב, בן-ציון יהושע, מיכל מקל, דניה הירש, איריס יעיש, אוהד רונן, איל רובנשטוק, מרב פרנקל, מיכל ויילר-שגיא, ג'מאל זידאן וזיו גיל
        עמ' 191-193

        שגית זולוטוב1, בן-ציון יהושע2, מיכל מקל3, דניה הירש4, איריס יעיש5, אוהד רונן6, איל רובנשטוק7, מרב פרנקל8, מיכל ויילר-שגיא9, ג'מאל זידאן10, זיו גיל11

        1המרכז למחלות ראש וצוואר, המכון לאנדוקרינולוגיה, סוכרת ומטבוליזם, מרכז רפואי רמב"ם חיפה, 2השירות לכירורגיה אנדוקרינית והמערך לכירורגיה כללית, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה, 3מחלקת אא"ג וניתוח ראש צוואר, מרכז רפואי סורוקה, באר שבע, 4המכון לאנדוקרינולוגיה, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, 5המכון לאנדוקרינולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, 6מחלקת אא"ג, מרכז רפואי הגליל המערבי, נהרייה, 7המכון לאנדוקרינולוגיה, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, 8היחידה לאנדוקרינולוגיה, מרכז רפואי סורוקה, באר שבע, 9המחלקה לרפואה גרעינית, הקריה הרפואית רמב"ם, חיפה, 10מכון אונקולוגי, מרכז רפואי זיו, צפת, 11המרכז למחלות ראש וצוואר, מחלקת אא"ג וניתוחי ראש צוואר, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה

        לסרטן פפילרי של בלוטת התריס טווח הסתמנות רחב. מרבית החולים מבריאים מהמחלה לאחר טיפול ראשוני, ולעומתם, בקרב 15%-10% מהחולים המחלה משלחת גרורות, עמידה לטיפול, וגורמת לירידה באיכות החיים ובתוחלת החיים. האתגר הניצב בפני הצוות המטפל הוא לזהות את החולים בדרגת סיכון גבוהה להישנות המחלה או לתמותה, ולהפחית את שיעור הסיבוכים הכרוכים בניתוח ובטיפול הנלווה מחולים בדרגת סיכון נמוכה. הכנס התמקד בדיון בסוגיות טיפוליות שנויות במחלוקת, במהלכו הוצגו פרשות חולים על ידי שגית זולוטוב ולאחר מכן נערכו "עימות" ודיון בהרכב מומחים בינלאומי. בנוסף ניתנו הרצאות על ידי רופאים אורחים: מייקל טאטל, אנדוקרינולוג ממוריאל סלואן קייטרינג בניו יורק, ו-עזרא כהן, אונקולוג מאוניברסיטת קליפורניה בסאן דייגו. הרצאות הכנס והדיונים הוקלטו וניתן לצפות בהם באתר RAMBAM PRO ב-YOUTUBE.

        אורן ברזל, אוהד אבני, דנית לנגר, מיכאל צ'רנובסקי, גיל אלמוג ושי לוריא
        עמ' 150-154

        אורן ברזל1, אוהד אבני2, דנית לנגר3, מיכאל צ'רנובסקי1, גיל אלמוג1, שי לוריא1

        1המחלקה לכירורגיה אורתופדית, הסתדרות מדיצינית הדסה, ירושלים, 2שירותי בריאות כללית והמחלקה לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, 3בית הספר לריפוי בעיסוק, האוניברסיטה העברית בירושלים

        הקדמה ומטרות: "אצבע הדק" היא מחלה שכיחה של היד המטופלת על ידי רופאי משפחה, אורתופדים ומנתחים (כירורגים) של היד. "אצבע הדק" יכול לגרום לכאב ניכר, לקפיצה של האצבע ואף להגבלה ביישור האצבע, ולהגביל באופן משמעותי את תפקוד היד.

        המטרות במחקר: הערכת ההבדלים בהרגלי הטיפול בין קבוצות הרופאים השונות, באבחון ובטיפול בחולים עם "אצבע הדק”.

        שיטות: באמצעות שאלון ייעודי, התבקשו המומחים השונים לדרג את חשיבות התלונות והתסמינים להערכת הצורך בניתוח, ואת הצורך בבדיקות שונות. כמו כן, התבקשו המומחים להתוות את הטיפול בחולה מדומה בשני ביקורי מירפאה.

        תוצאות: ב-158 השאלונים שנאספו, התלונה על תנועה מוגבלת של האצבע וטיפול קודם דורגו כחשובים ביותר להחלטה לגבי המשך טיפול. רופאי משפחה (לעומת אורתופדים וכירורגים של היד) ציינו כי גיל, עיסוק ושיעור קפיצות האצבע בתקופה האחרונה אף הם גורמים חשובים (p=0.0003). בהשוואה לכירורגים של היד, רופאי משפחה דיווחו כי רגישות מקומית מהווה גורם חשוב, וכי הצורך בשחרור סביל (פאסיבי) של האצבע הנעולה בכיפוף הוא חשוב פחות (p=0.0003). נמצאה סבירות גבוהה יותר שרופאי משפחה יטפלו בתרופות נוגדות דלקת בדרך פומית (p=0.0002), אורתופדים בזריקות סטרואידים (p=0.0004) וכירורגים של היד בניתוח (p=0.0001).

        מסקנות: על פי סקר זה, מצאנו הבדלים בהיכרותם של רופאים בעלי הכשרה שונה את חשיבות כוויצת הכיפוף של האצבע ואת צורות הטיפול המתאימות בשלבי המחלה השונים. מידע זה עשוי לסייע בהכשרת רופאים בכל התחומים המטפלים בבעיה זו.

        פברואר 2016

        אבי הרלב, מראם אבופול-עזב, איריס הר ורדי, אליהו לויטס, איתן לוננפלד ומחמוד חליחל. עמ' 102-104
        עמ'

        אבי הרלב1*, מראם אבופול-עזב2*, איריס הר ורדי1, אליהו לויטס1, איתן לוננפלד3,1, מחמוד חליחל3,2

        1היחידה לפוריות והפריה חוץ גופית, החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, 2המחלקה למיקרוביולוגיה, אימונולוגיה וגנטיקה על שם שרגא סגל, 3 המרכז לחקר מתקדם וחינוך ברבייה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע.

        *השתתפו במחקר באופן שווה.

        הקדמה: שימור פוריות בקרב מטופלים העוברים טיפול רפואי שעלול להופכם לבלתי פוריים, הוא כיום חלק מחייב מהטיפול. עם זאת, בעוד שבזכרים בוגרים ניתן להקפיא זרע לצורך שימור פוריות, הרי שבילדים טרם גיל ההתבגרות עדיין לא נוצרים תאי זרע הניתנים להקפאה ושימור רקמת אשך, וניסיון זה נמצא עדיין בשלבי מחקר. במכרסמים הצלחנו להדגים יכולת הבשלה של תאי הנבט לתאים דמויי תאי זרע המסוגלים לעבור תגובת אקרוזום.

        מטרות: לגדל, להרבות ולשמר תאי נבט מרקמת אשך של ילדים בתנאי מעבדה, על מנת לאפשר פוריות עתידית לילדים לפני גיל ההתבגרות המיועדים לטיפול גונדוטוקסי תוקפני (אגרסיבי).

        שיטות: ילדים המיועדים לעבור כימותרפיה במינון גבוה, אשר עלולה לפגוע בפוריותם, הופנו למרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה. נלקחה דגימה מרקמת אשך אחד. רוב דגימת האשך הועברה להקפאה לצורך שימור, וחלק מהרקמה הועבר לצורך ניסיון גידול והבשלת תאי הנבט (ספרמטוגוניות) בתנאי מעבדה.

        תוצאה: לראשונה, הצלחנו לגדל תאי רקמת אשך למשך תקופה של יותר מחודשיים. בתרבית נצפו תאים בודדים או בצברים בגדלים שונים. חלק מהתאים נצבעו ו/או ביטאו סמנים ייחודיים לשלב הטרום-מיוטי, ובנוסף לכך תאים אחרים ביטאו סמנים ייחודיים לשלב המיוטי.

        מסקנות: תוצאות חיוביות ומעודדות של גידול התאים בתרבית וסימנים לחלוקות מיוטיות הודגמו לראשונה בתנאי מעבדה. יש צורך בהמשך המחקר על מנת להגיע להבשלת זרע מלאה בתנאי מעבדה, תוך בחינת תקינות תאים אלו מבחינת גנטית ואפיגנטית לפני הזרקתם לביציות לצורך הפריה ויצירת עוברים.

        גיל גוטוירץ, יעל באומפלד, איריס שהם ואייל שיינר. עמ' 94-98
        עמ'

        גיל גוטוירץ*, יעל באומפלד, איריס שהם, אייל שיינר

        החטיבה למיילדות וגניקולוגיה, המרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

        *המאמר נכתב כחלק מהדרישות האקדמיות לקבלת תואר MD בפקולטה למדעי הבריאות של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע.

        הקדמה: השרשה ולמנטוזית של חבל הטבור (Velamentous cord insertion – VCI) נועדה לתאר מצב רפואי, שבו השרשת חבל הטבור בשליה איננה מרכזית וכלי הדם של העובר מחבל הטבור עוברים דרך קרומי שק ההריון לפני הגעתם לגבול השליה. במהלכם זה עד כניסתם לשליה, הם אינם מוגנים ונותרים חשופים ללחץ ופציעה במהלך ההריון.

        המטרה במחקר: בחינת גורמי סיכון, סיבוכי הריון ותוצאות לידה של הריונות עם השרשה ולמנטוזית של חבל הטבור.

        שיטות: ערכנו מחקר קוהורט רטרוספקטיבי על נשים שילדו במרכז הרפואי סורוקה בין השנים 2011-1988 ושוחררו עם אבחנה של השרשה ולמנטוזית של חבל הטבור. נבחנו גורמי הסיכון, סיבוכי ההריון ותוצאות הלידה של ההריונות עם השרשה ולמנטוזית של חבל הטבור לעומת שאר הלידות בתקופה זו ללא השרשה ולמנטוזית של חבל הטבור.

        תוצאות: בתקופת המחקר קיים מידע על כ-246,488 לידות, מתוכן 200 לידות שבהן אובחנה השרשה ולמנטוזית של חבל הטבור.

        בעיבוד רב משתנים נמצא, כי הריון מרובה עוברים ( OR=9.2), הריון לאחר טיפולי פוריות (OR=4.3) ויתר לחץ דם כרוני (OR=2.2) הם גורמי סיכון בלתי תלויים לנוכחות השרשה ולמנטוזית של חבל הטבור. בנוסף, בהריונות אלו נמצא קשר מובהק עם מספר סיבוכי הריון ולידה כגון עיכוב גדילה תוך רחמי (OR=4.3), ריבוי מי שפיר (OR=2.3), מומים מלידה (OR=2.2), היפרדות שליה (OR=8.2), לידה מוקדמת (OR=4.6), לידה בניתוח לחיתוך הדופן ("קיסרי") (OR=3.3) וציון אפגר נמוך (OR=2.3). כמו כן, נוכחות השרשה ולמנטוזית של חבל הטבור נמצאה כגורם סיכון (OR=4.07) לתמותה סב-לידתית.

        מסקנות: הריון מרובה עוברים והריון לאחר טיפולי פוריות נמצאו כגורמי סיכון עצמאיים לנוכחות השרשה ולמנטוזית של חבל הטבור. הריונות אלה קשורים בסיבוכים שונים במהלך ההריון, כגון עיכוב גדילה תוך רחמי, לידה מוקדמת, ריבוי מי שפיר, מומים מלידה ותמותה סב-לידתית.

        לנוכח התוצאות, יש לשקול מעקב צמוד אחר הריונות עם גורמי הסיכון ובעיקר הריונות מרובי עוברים ובהם לשקול ביצוע בדיקות אולטרסאונד עם זרימות דם מכוונות לזיהוי השרשת חבל הטבור לשליה במהלך בדיקות הסקר של ההריון.

        דצמבר 2015

        שראל הלחמי. עמ' 799-802
        עמ'

        שראל הלחמי

        המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי בני ציון, חיפה

        אפידידימואורכיטיס היא דלקת של הגונדה העשויה להופיע בזכרים בכל גיל. בתינוקות ומבוגרים קיימת שכיחות מוגברת של דלקת מחיידקים בשל מומים מלידה והפרעות השתנה על רקע הגדלת הערמונית, בהתאמה. במתבגרים עשויה דלקת זו להיגרם עקב מחוללים המועברים ביחסי מין. אפידידימואורכיטיס שכיחה גם בילדים מתחת לגיל ההתבגרות. עם זאת, האטיולוגיות להתפתחות הדלקת אינן ברורות דיין, וכך גם ניהול פרשות החולים והמעקב. במאמר זה נסקרים המצבים השונים הגורמים לאפידידימואורכיטיס בילדים מתחת לגיל ההתבגרות, נדון הצורך לבצע בדיקות דימות ואילו בדיקות מומלצות, ומובאים אופי הטיפול והמעקב המומלצים.

        נדב סלייפר, ג'ורג' מוגילנר ואיגור סוחוטניק. עמ' 774-777
        עמ'

        נדב סלייפר, ג'ורג' מוגילנר, איגור סוחוטניק

        הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, המחלקה לכירורגיית ילדים, מרכז רפואי בני ציון, חיפה

        עבודה זו הוצגה בכינוס המשותף של BAPS-EUPSA ברומא, יוני 2012.

        הקדמה: כריתה לפרוסקופית של התוספתן בילדים מקובלת כיום כגישת טיפול בדלקת תוספתן פשוטה, אך בחולים שמצבם מורכב (התנקבות, נמק) הנושא עדיין פתוח. המטרה בעבודתנו הנוכחית היא להעריך את תוצאות הגישה הלפרוסקופית לעומת הגישה הפתוחה, בטיפול בדלקת פשוטה ובדלקת מורכבת של התוספתן.

        שיטות: ביצענו סקירה רטרוספקטיבית של תיקי הילדים (עד גיל 18 שנים) שעברו כריתה של התוספתן במחלקתנו בשנים 2011-2008. חולים שעברו כריתה אקראית של התוספתן לא נכללו בסקירה. החולים סווגו לארבע תת קבוצות על פי חומרת המחלה והגישה הניתוחית, ומידע אודותם הושווה ונותח בהתייחס לנתונים דמוגרפיים, נתונים טרום-ניתוחיים, תוך-ניתוחיים ובתר-ניתוחיים.

        תוצאות: בתקופת הזמן של הסקירה עברו במחלקתנו 335 ילדים כריתה של התוספתן. שיעור הילדים עם דלקת מורכבת של התוספתן היה 26.9%. הגישה הניתוחית הייתה פתוחה ב-57.3% מהילדים (n=192) ולפרוסקופית ב-42.7% (n=143). לא נמצא הבדל משמעותי במשך הניתוח ובשיעור הסיבוכים בין הקבוצה הלפרוסקופית והקבוצה הפתוחה בשתי דרגות החומרה של המחלה. משך האשפוז לאחר הניתוח היה קצר יותר בקבוצה הפשוטה (0.17±2.14 ימים לעומת 0.14±3.15, p<0.01). בשני ילדים בקבוצה של הדלקת הפשוטה היה צורך במעבר מניתוח לפרוסקופי לניתוח פתוח עקב דימום (שיעור של 1.36%). בילד אחד שעבר ניתוח פתוח עקב דלקת מורכבת של התוספתן, זוהתה פגיעה המעי הסומא (Cecum). לא היו אירועי תמותה בקבוצת המחקר.

        מסקנות: כריתה לפרוסקופית של התוספתן במקרים של דלקת מורכבת היא גישה אפשרית ובטוחה, אשר אינה כרוכה בסיכון מוגבר בהשוואה לגישה הפתוחה, ומאפשרת ראות טובה יותר של חלל הבטן, גמישות לגבי זווית העבודה ותוצאות קוסמטיות משופרות.

        זאהר בחוס, גיל מאייר, שראל הלחמי, עופר נתיב ובעז מושקוביץ. עמ' 753-756
        עמ'

        זאהר בחוס, גיל מאייר, שראל הלחמי, עופר נתיב, בעז מושקוביץ

        המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי בני ציון, חיפה, הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

        הקדמה: היצרות כרונית של השופכן ונצור שופכני מטופלים כיום בהטיית שתן באמצעות נקז כליה מלעורי (נפרוסטום) או תומכן שופכני (JJ Stent). על מנת למנוע היווצרות משקעים וחסימת הצינורות, יש צורך להחליף את התומכן או הנפרוסטום לעיתים קרובות.

        מטרה: הצגת נתוני מעקב ארוך טווח של טיפול בתומכן שופכני חדשני, Allium Ureteral Stent (URS), לטיפול בהיצרות או בנצור של השופכן.

        שיטות מחקר: התומכן השופכני Allium URS עשוי מניקל טיטניום (Nitinol), מוחדר לשופכן בקוטר צר, מתרחב עצמונית ושומר על קוטרו הרחב. התומכן עטוף בקו-פולימר (Co-polymer) המונע חדירת רקמה לתוכו ומשקעי שתן לאורכו. התומכן מוחדר תחת שיקוף בגישה אנטיגרדית או רטרוגרדית לאחר הרחבת החלק המוצר בשופכן.

        התומכן השופכני הוחדר ל-107 שופכנים ב-92 חולים, בחמישה מרכזים שונים בעולם. שישים-ותשעה חולים נשאו נפרוסטום טרם הטיפול ו-38 חולים היו עם תומכן שופכני (JJS). האטיולוגיות להיצרות בשופכן היו: שאת בדרכי המין (חלקן לאחר קרינה), שאת בשלפוחית, פגיעות יאטרוגניות, היצרויות בהשקות שופכן-מעי, ניתוחי תיקון היצרות במוצא אגן-שופכן ונצור שופכני יאטרוגני.

        תוצאות: בתקופת מעקב ממוצעת של 27 חודשים (95-1), תומכן אחד בלבד נחסם לאחר 11 חודשים. עשרים-ואחד חולים נפטרו ממחלתם עם התומכן. בקרב 11 חולים נצפתה נדידה של התומכן בטווח של עד שמונה חודשים מההחדרה, והתומכנים הוצאו. בארבעה חולים בהם הנדידה הייתה מוקדמת בוצעה החלפה של התומכן. בשמונה-עשר חולים התומכן הוצא בגישה אנדוסקופית לאחר כשנה כמתוכנן, ללא קושי או סיבוכים. חולים אלו היו אי תסמיניים, במהלך מעקב של עד 59 חודשים.

        מסקנות: תוצאות ארוכות טווח אלו מעלות, כי הטיפול בתומכן שופכני מסוג Allium URS אפשרי, בטוח ויעיל. התוצאות הטובות, והקלות בהחדרתו ובהוצאתו, מעודדות נקיטה בטיפול זה בהוריות נוספות.

        דיון: התומכן השופכני Allium URS נותן מענה לחלק ניכר מהבעיות הכרוכות בשימוש בתומכנים שופכניים רגילים לטיפול בהיצרות שופכן. נדידה של התומכן נצפתה ב-10.7% מהחולים, ובעיקר בחולים עם היצרות בשופכן האמצעי.

        סיכום: הטיפול ב-Allium URS בחולים עם היצרות של השופכן המקורב או המרוחק מהווה חלופה טיפולית בטוחה ויעילה.

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303