תוצאת חיפוש

ליאורה שכטר, עפרה מהודר,

מכבי טבעי

"הכנס לרפואה משולבת" נערך מידי שנה בחסות "מכבי טבעי". בכנס נדונות אפשרויות של שילוב שיטות טיפול משלימות במיסגרות רפואה מסורתית (Conventional medicine). השנה הייתה ההתמקדות בכנס, שנערך בכפר המכבייה בחמישה בנובמבר 2003, בנושאים הקשורים בבריאות האישה – נושא רלבנטי במיוחד לנוכח העובדה, שנשים מהוות למעלה משישים אחוזים מכלל הפונים לשיטות טיפול משלימות.

מנואל כץ(1), שילה ורשבסקי(1), שירלי רוזן(1), נורית ברק(1), יוסי פרס(2) 

(1)היחידה לרפואה ראשונית, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב,  (2)מח' מיון ילדים, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע

המטרות במחקר הנוכחי היו לפתח וליישם הנחיות להתקבלות ילדים לאישפוז, תוך התאמה מקומית, לצורך יישומן במחלקה למזון ילדים ולהערכת מידת ההצדקה של ההתקבלות לאישפוז בהתאם להנחיות אלה.

לשם כך נקבעו על-ידי רופאי ילדים בכירים הנחיות להתקבלות ילדים לאישפוז, תוך הסתייעות בשיטת דלפי להשגת קונסנזוס, לצורך יישומן של ההנחיות במחלקת מיון ילדים של המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה. כן הוערכה מידת ההצדקה של ההתקבלות לאישפוז במחלקות הילדים במהלך 33 ימים שנבחרו באופן אקראי בשנים 2000-1999, לפני יישום ההנחיות, ובמהלך 30 ימים שנבחרו באופן אקראי בשנת 2001 לאחר יישומן. סך-הכל הוערכו 1,037 תיקים.

נמצא שיעור של 12.4% התקבלויות לא-מוצדקות לאישפוז, בהתבסס על ההנחיות להתקבלות ילדים לאישפוז שהותאמו מקומית. לא נמצא הבדל בשיעור ההתקבלויות הלא-מוצדקות לאישפוז לאחר יישום ההנחיות במחלקת מיון ילדים.

נמצא שהתקבלויות לא-מוצדקות קשורות לגיל מעל 3 שנים, לעונה ולאישפוז במשך יומיים ופחות. הסיבות העיקריות לכך שהתקבלות לאישפוז הוגדרה כלא-מוצדקת היו שההתקבלות לא התאימה להנחיות ושניתן היה לטפל בבעיה במיסגרת אמבולטורית. נמצאו הבדלים מובהקים במאפיינים של האוכלוסיות היהודית והבדואית שבמידגם, אבל לא נמצא הבדל ביניהן בשיעור האישפוזים הלא מוצדקים.

לסיכום, העבודה הרפואית במחלקת מיון ילדים של המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה מותאמת לתנאים המיוחדים של מרכז רפואי זה ולמאפיינים המיוחדים של האוכלוסייה שהוא משרת. ההנחיות להתקבלות לאישפוז שפותחו במיסגרת מחקר זה משקפות את התנאים המיוחדים הללו. לא נמצא הבדל בשיעור ההתקבלויות הלא מוצדקות לאחר הנהגת ההנחיות להתקבלות לאישפוז. תוצאות אלו מצביעות על כך, שההנחיות משקפות את החשיבה הרפואית שהייתה נהוגה במחלקת מיון ילדים בסורוקה עוד לפני יישומן.

יש מקום לשלב הנחיות להתקבלות לאישפוז במערכת הבריאות, אך חשוב להתאים את ההנחיות כך שתשקפנה את התנאים והצרכים המקומיים.

יצחק (צחי) בן ציון, אשר שיבר

המירפאה לטיפול מיני, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה לנגב, באר-שבע

הפרעות בתיפקוד המיני של האישה (להלן הת"מ – Female Sexual Dysfunction– FSD), שכיחות מכפי שנהוג היה לסבור, בסקירתם של אברבנל ו-רבינרסון, המתפרסמת בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', מדווח באופן תמציתי על מיגוון ההפרעות בתיפקוד המיני של האישה, ועל הגישה לבירור ההפרעה ולטיפול בה. ההערכה היא כי כל אישה שלישית לוקה בתיפקודה המיני. אך למרות נתון זה, המחקר על מעגל התגובה המינית של האישה, הפיזיולוגיה של מיניות האישה, הליקויים בתיפקוד המיני של האישה והטיפול האפשרי בליקויים הללו, עדיין לקוי ומתקדם הרבה פחות מהמחקר על הפרעות בתיפקוד המיני של הגבר והטיפול בהפרעות הללו.

¹יוסף אברבנאל, ²דוד רבינרסון

¹מכון לאורולוגיה, ²והמחלקה לרפואת נשים, מרכז רפואי רבין (קמפוס גולדה-השרון), פתח-תקוה

הפרעה בתיפקוד המיני (הב"ה) בנשים היא תופעה נפוצה וחובקת עולם, המקיפה את כל המעמדות והגילאים. עד כה הייתה ההתמקדות בטיפול בהב"ה בנשים בהיבט הפסיכולוגי-התנהגותי של הבעיה. בשנים האחרונות, בעקבות התחלת ההבנה של המנגנונים הפיזיולוגיים השולטים בתגובה המינית באישה מחד-גיסא, והצלחת טיפולים תרופתיים בהפרעות בתיפקוד המיני בגברים מאידך-גיסא, התעורר הנושא של הב"ה בנשים בהיבט הרפואי-טיפולי. לנוכח ההשפעה המכרעת שיש להב"ה בנשים על איכות חייהן והקשר הזוגי שלהן, מובאת להלן סקירה עם פירוט של ההיסטוריה, השכיחות, האנטומיה והפיזיולוגיה הרלבנטיות, המיון וההגדרה של הב"ה בנשים, הסיבות האפשריות להופעת הב"ה, ולבסוף – האיבחון והטיפול בהב"ה בנשים, תוך שימת דגש על טיפולים תרופתיים חדשניים. זהו תחום חדש, רב-תחומי ומתפתח ברפואה, והתקדמות בתחום זה עשויה לפתור בעיה נפוצה ומעיקה בקרב נשים.

יובל מלמד^1,2, דוד אלטרמק^2,1, סוזנה אלפיסי^1,2, יבגניה אור¹, פטרישיה סיפריס^1,2, ג'ורג'ינה בזורה^1,2, אבי בלייך^1,2

¹המרכז לבריאות הנפש, לב השרון (פרדסיה), נתניה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

טיפול בנזעי חשמל (ECT) (טנ"ח) מועיל לאורך השנים, אך מעורר התנגדות רבה בקרב המטופלים ובייחוד בציבור הרחב.

החוק, התקנות והמטפלים הגבילו את הטיפול בטנ"ח באופן חריג לטיפול רפואי אחר. נשאלת השאלה מהי עמדת המטפלים לגבי טיפול כפוי בטנ"ח. לשם כך נשלח שאלון בנושא זה לכל היחידות בישראל הנותנות טנ"ח.

הדעות נעו בין שלילה מוחלטת של טיפול כפוי בטנ"ח לבין העמדה כי טיפול זה אפשרי, אך רק אם החולה מאושפז באישפוז כפוי או אם האפוטרופוס מאשר טיפול זה.

דעת ביניים, שהיא דעת מחברי מאמר זה, היא כי יש לפעול בהתאם לחוק זכויות החולה, קרי כשטיפול זה דרוש עבור חולה המצוי בסכנת חיים, ולאחר קבלת הסכמתם של שלושה רופאים. לכן, העילה לטיפול כפוי זה חולפת כאשר החולה אינו מצוי עוד בסכנת חיים.

אף היום נודעת חשיבות לטנ"ח; טיפול זה הכרחי עבור חלק מהחולים – בעיקר אצל אלה המצויים בסכנת חיים. במצבים אלו ניתנת לרופאים סמכות על פי חוק להחליט עבור החולים כי עליהם לקבל טיפול זה.

חוה פלטי, רוזה גופין, בלה אדלר

בית-הספר לבריאות הציבור ורפואה קהילתית בראון, של האוניברסיטה העברית והדסה

שירותי רפואה מונעת לתינוקות נוסדו לפני למעלה מ-80 שנה והתפתחו לרשת ענפה של "טיפות חלב" - תחנות לבריאות המשפחה. השירות ניתן על ידי משרד הבריאות, עיריות, קופות-החולים, ובמזרח ירושלים גם על-ידי עמותות.

המטרות במחקר זה היו לבדוק את ההסתייעות בשירותים המונעים עבור התינוק, ביצוע חלק מן הבדיקות ושביעות רצון האמהות מן השירות.

לשם כך כללה מסגרת הדגימה את תושבות ישראל שילדו במארס 2000. האמהות רואיינו פעמיים: בפעם הראשונה לגבי ההריון ושנה וחצי לאחר מכן לגבי השירותים המונעים עבור התינוק. רואיינו 667 אמהות יהודיות ו-211 ערביות, שהן בהתאמה 93% ו-88% של המידגם.

מהמידגם עלה, כי 96% מהאמהות היהודיות ו-100% מהערביות פנו לשירותי טיפת חלב לצורך מעקב. משרד הבריאות והעיריות סיפקו את השירות למרבית האוכלוסיה, וקופות החולים ל-15% מהתינוקות היהודיים ול- 19% מהתינוקות הערבים. תשעה אחוזים מהתינוקות היהודיים ו-8% מהתינוקות הערבים  לא נבדקו על-ידי רופא בטיפת חלב, פרט ל-12 תינוקות, כל האמהות ביקרו אצל אחות. אמהות יהודיות עם השכלה גבוהה יותר, ואמהות יהודיות וערביות עם מספר ילדים גבוה ביקרו פחות בטיפת חלב, ואף הגיעו לביקור הראשון בשלב מאוחר יותר. סך-כל הביקורים בכל שירותי הבריאות המונעים והמרפאים (Curative) אצל רופא ואחות בתקופת המעקב, ממועד הלידה עד גיל שנה וחצי היה 26 ביקורים בקרב התינוקות היהודיים ו- 28 בקרב התינוקות הערביים. בדיקות שיגרה כמו המוגלובין בוצעו ל-61% מהתינוקות היהודים ול-86%  מהתינוקות הערביים, חלק בלבד מהתינוקות עברו בדיקות שמיעה וראייה, ו-41% מהתינוקות היהודים ו-11% מהתינוקות הערביים הופנו לבדיקה אורתופדית. שביעות הרצון של האמהות הייתה גבוהה.

לסיכום, השירותים המונעים הניתנים על-ידי הספקים השונים אינם נבדלים זה מזה בצורה משמעותית, פרט לאלו של העמותות ורופאים פרטיים, שאינם נוהגים לפי השיגרה המומלצת. מספר הביקורים הגבוה במיכלול השירותים הרפואיים מעיד על תלות בשירותי הבריאות. יש לדאוג לביצוע מרבי של בדיקות השיגרה, כמו ראייה ושמיעה, להגדיר את מדיניות ההפניות לבדיקה אורתופדית ולחזק את ההסתייעות שלך האוכלוסיות החלשות בשירותים אלו.

שמי קרסו (1), טלי שמואלי (1), רונן ארנון (1), יצחק אשכנזי (1,2)

(1) המרכז לשירותי הרפואה והציוד הרפואי חיל הרפואה, צבא הגנה לישראל (2) אוניברסיטת בן-גוריון, נגב

רקע: שיעור האישפוז של חולים מחדר מיון, תלוי במשתנים דמוגרפיים, קליניים ואחרים. ממעקב רב-שנים עולה הרושם כי קיימת שונות בין בתי-החולים במאפייני אישפוז חיילים, וייתכן שבחלקם אף קיים אישפוז-יתר.

מטרות: לאפיין את מדיניות האישפוז של חיילים בבתי-החולים השונים, לאתר אם קיים אישפוז-יתר ולהעריך את עלותו הכספית.

שיטות: נסקרו שלושה בתי-חולים בצפון הארץ: מרכזי (א') ושני היקפיים (ב' ו-ג'), בתקופה שבין מאי 2002 ואפריל 2003. נבחרו, באופן אקראי, כ-20% מסיכומי האישפוז ונסקרו, ולכל אישפוז נקבעה הערכת סיכון לפי המימצאים הקליניים של חדר המיון. מימצא חריג הצדיק את האישפוז. נערכה השוואה בין בתי-החולים, על פי מדד הסיכון, של הנתונים כדלקמן: מספר הפונים למיון ולאישפוז, משך זמני האישפוז, האיבחונים, והאמצעים לאיבחון.

תוצאות: בתקופת הסקירה ביקרו בחדר המיון בבית-החולים המרכזי: 65+-1105, ב-ב': 39+-536, וב-ג': 54+-485 חיילים לחודש. מתוכם אושפזו 1.0%+-6.5%, 1.4%+-12.6. ו-2.7%+-11.8%, בהתאמה. לגבי כ-25% מהחיילים שאושפזו בבית-החולים המרכזי, לא אובחן בחדר המיון סיכון, לעומת לגבי כ-50%, בהיקפיים. אישפוז לא מוצדק היה קצר ביממה בית-החולים המרכזי, לעומת מישכו בשני האחרים. לא היה הבדל במשך תקופות האישפוז שהוגדר כמוצדק. עלות אישפוז ללא סיכון בכל אחד מבתי-החולים ההיקפיים היתה כפולה מעלותו במרכזי, והגיעה ל-5 מיליון ₪ לשנה, בשלושת בתי-החולים.

מסקנות: שיעור האישפוז מחדר המיון בבית-החולים המרכזי, קטן במחצית משיעורו בהיקפיים. שיעור האישפוז של חיילים ללא סיכון, בבית-החולים המרכזי (על פי המדד שתואר לעיל) נמוך ב-27% מאשר שיעורו בהיקפיים. הנטייה בבתי-החולים ההיקפיים לאישפוז-יתר, מוכפלת על ידי נטייתם להאריך את משך האישפוז. הסיבות לשיעור הגבוה יותר של אישפוז בבתי-החולים ההיקפיים, אינן ברורות. כנראה שהן קשורות בניסיון ובידע קליניים, ברצון להתחשב במרחק ממגורי הפונים, במדיניות אישפוז כלכלית וכיוצ"ב.

אבי פורת

המח' לרפואה פנימית, מרכז רפואי סורוקה

בימים אלה העלה מישהו את הרעיון לסגור מיטות במחלקות לרפואה פנימית בבתי-חולים ולהעביר את החולים למיטות בקהילה המיודעות לגריאטריה, יש לציין כי זהו רעיון עם הגיון כלכלי, שכן רוב החולים במחלקות לרפואה פנימית הם אכן קשישים, ואם קיימת חלופה לאישפוז במיטות שעלותן נמוכה יותר במסגרת הקהילתית, מדוע לא לנצלה? זהו המשך לקו שבו נטען, כי כל טיפול שניתן להעביר למסגרת הקהילה עדיף על-פני אישפוז. להלן מספר נקודות למחשבה למתלבט:

מדוע מספר הפונים לאישפוז במחלקות לרפואה פנימית עולה והולך? האם אך ורק בשל הזדקנות האוכלוסייה? לו הייתה זו התשובה, אזי הרחבת פתרונות קהילתיים חלופיים לאישפוז נראית סבירה. אולם מסתבר שהגורמים רבים ומורכבים יותר, וניתן לסווגם לארבע קבוצות: חברתיים כלליים; כאלה הנובעים ממיבנה מערכת הבריאות; גורמי קהילה; וגורמים הקשורים לבתי-החולים עצמם.
 

גל שובל (1), צבי זמישלני (1,2)

(1) מחלקה ג', המרכז לבריאות הנפש "גהה", פתח-תקווה, (2) הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הפסקת טיפול תרופתי היא תופעה מוכרת בקרב חולים לוקים במחלות ממושכות. בקרב חולי נפש ההיענות לטיפול היא חשובה במיוחד, שכן אלו מחלות עם החמרות נישנות, הגורמות סבל לחולה ולמשפחתו, ומלוות באישפוזים נשנים ובעלות רבה למערכת הבריאות. לדוגמה, 700% מהלוקים בסכיזופרניה המפסיקים את הטיפול התרופתי, לוקים בתוך שנה באירוע פסיכוטי נישנה: בעבודה זו נסקרות הסיבות לאישפוז והאבחנות שנקבעו ל-100 חולים עוקבים, שהתקבלו לאישפזז במחלקה סגורה במרכז לבריאות הנפש גהה מה-1.4.2000 ועד ה-23.6.2000.

מתוך 100 חולים שאושפזו ל-54% היתה אנמנזה של הפסקת הטיפול התרופתי על-ידי המטופל בשנה האחרונה. הפסקת הטיפול לא היתה קשורה לאבחנה שנקבעה, למין החולה, לתרופה או לצורת מתן התרופה.

בעיית חוסר ההיענות לטיפול צריכה להיעשות בשתי רמות: ברמת המטפל-מטופל וברמה המערכתית של אירגון שירותי בריאות הנפש. ברמת מטפל-מטופל יש צורך בהתאמת הטיפול באופן יחודי לכל חולה, כך שההשפעה תהיה מרבית והשפעות הלוואי מיקטיות, תוך יצירת קשר טיפולי ואמון עם החולה ובני-משפחתו. ברמה המערכתית חייבת בריאות הנפש להיכלל בחוק הבריאות הממלכתי ולעבור לאחריות הקופות המבטחות, בדומה למקצועות הרפואה האחרים.
בצורה זו יוכלו חולי נפש להיות בטיפולו של רופא המשפחה, תוך שמירת הרצף המערכתי עם בית-חולים. בנוסף, יש להעתיק את מרכז הכובד של הטיפול מבתי-החולים אל הקהילה. הזמינות והנגישות של השירות בקהילה, והצמדתו למירפאות רפואיות, יסייעו להגברת ההיענות ולהורדת אות הקלון (STIGMA) בחולים הלוקים במחלות נפש.

אשר אור-נוי

נגיף הציטומגלו ( CMV–cytomegalo virus), שהוא נגיף דנ"א השייך לקבוצת נגיפי השלבקת (herpes viruses), גורם רק לעתים רחוקות למחלה קלינית בבני-אדם. קיימים מספר זנים (strains) של הנגיף המדביקים בני אדם. נגיפים מקבוצת השלבקת מתאפיינים בהישארותם הממושכת בגוף ובאפשרותם לעבור שיפעול (reactivation) בגוף. לכן הדבקה בנגיף זה, השכיחה הן בילדות והן בבגרות, לרוב אינה גורמת לסימנים קליניים אופייניים. ברוב המקרים ההדבקה היא אי-תסמינית מבלי שהחולה מודע לכך. לעתים רחוקות גורמת הדבקה ראשונית לסימנים קליניים המתבטאים בעלייה בחום הגוף, בשריעות קישריות-הלימפה, הטחול והכבד, ולעתים בצהבת ובתיפרחת.

כאשר אדם נדבק בנגיף, הוא מפריש אותו בהפרשות הגוף, בעיקר ברוק ובשתן. ההפרשה ברוק יכולה להימשך תקופה ממושכת לאחר ההדבקה. הנגיף עובר בחלב אם ועלול לגרום באופן זה להדבקת התינוק היונק. גהות (hygine) אישית טובה באדם המבוגר יכולה להקטין את הסיכון להדבקה.

דב שטינמץ, חנה אדלשטיין, אלדר ברקוביץ וראול רז

המטרה בעבודתנו היתה להעריך את הבטיחות והעלות-תועלת של טיפול אנטיביוטי לתוך הווריד לחולי אוסטאומיאליטיס במסגרת הבית. העבודה בוצעה במחוז חיפה וגליל מערבי של שירותי בריאות כללית.

נבדקו כל התיקים הרפואיים של חולים שאובחנו כלוקים באוסטאומיאליטיס וטופלו בין השנים 1999-2000 באנטיביוטיקה לתוך הווריד במסגרת הבית. נבדקו גורמי המחלה, סוגי האנטיביוטיקה שניתנו, הסיבוכים, ובוצעה הערכה של עלויות הטיפול.

בתקופה זו טופלו 52 חולים בביתם ב-55 מערכי אנטיביוטיקה לתוך הווריד. סך כל ימי הטיפול הגיע ל-1,187 יום. שמונים-וחמישה אחוזים מהחולים הופנו מהמחלקות השונות בבתי-החולים. ב-54.6% מהחולים הגורם המזהם לא היה ידוע. מבין הגורמים הידועים והשכיחים ביותר שגרמו לזיהום היו סטאפילוקוקוס ופסידומונס ארוגינאזה. פניצילינים וצפלוספורינים היו סוגי האנטיביוטיקה שניתנו בשכיחות הגבוהה ביותר. שיעור הסיבוכים במהלך טיפולים אלה היה נמוך ביותר ולא היו כלל סיבוכים קשים.

חושב חיסכון של 1,299,765 ש"ח בעלות הטיפול, בזכות הפרש העלויות בין יום אישפוז בבית-חולים ליום טיפול במסגרת אישפוז-בית.

לסיכום, מתן אנטיביוטיקה לתוך הווריד לחולי אוסטאומיאליטיס במסגרת אישפוז-בית נמצא בטוח, יעיל ונוח הן לחולה והן לבני משפחתו. יתר על כן, שיטה זו מפחיתה באופן ניכר את עלויות האישפוז.

מרינה מוטין, עפר קרן, חיים רינג

בית-חולים לוינשטיין, מרכז שיקום, רעננה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

ייעוד הטיפול שיקומי הוא לשפר את איכות חייו של אדם שנפגע, על-מנת שיוכל לחזור לקהילה ולתפקד בה באופן עצמאי במידה המרבית האפשרית. לשם השגת מטרה זו, משלבת הרפואה השיקומית טיפול כוללני של צוות רב-תחומי. עבודות ספורות הוקדשו לבחינה של מידת התועלת של המערך הטיפולי במטופלים בכלל ובנפגעי אירוע מוחי בפרט.

בעבודה הנוכחית נמדדה מידת השיפור שחל בתיפקוד של חולים במהלך אישפוז שיקומי. היכולת לתפקד נמדדה באמצעות מבחן FIM. בנוסף, נמדד מהי כמות הטיפול שניתנה לכל מטופל. כמות טיפול או מנת טיפול הוגדרה כ- 15 דקות של מגע ישיר בין המטפל למטופל. הבחינה של מנת הטיפול שניתנה נבדקה באופן סמוי הן מהמטפל והן מהמטופל. הטיפולים שלגביהם בוצעה המדידה היו בתחומים הבאים: ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, תיקשורת, תירגול פעילות יומיומית. כל הטיפולים ניתנו על-ידי צוות סיעודי. נמדדה רמת התיפקוד בסמוך להתקבלות לאישפוז השיקומי ולפני השיחרור. נבדקו בנפרד הפעילות המוטורית ופעילות התיפקודים הקוגניטיביים. כמו-כן, נבחן באופן סטטיסטי אם היה קשר בין מנת הטיפול (בכל תחום בנפרד) לבין השיפור שחל בתיפקוד.

באוכלוסיית הנבדקים נכללו 30 חולים שאושפזו לשיקום לאחר אירוע מוחי ראשון. הגיל הממוצע היה 64 שנים ו- 60% מהנבדקים היו גברים. מהלך האישפוז הממוצע היה 74 יום. נבדקה רמת התיפקוד עם ההתקבלות לאישפוז השיקומי ובסמוך לשיחרור, כאשר נבדקו בנפרד היכולת המוטורית והתיפקודים הקוגניטיביים.

הקשר בין כמות הטיפול בפיזיותרפיה לשיפור המוטורי לא היה בעל משמעות סטטיסטית; אפשר להסביר זאת בעובדה שנכללו בעיבוד גם חולים במצב קשה, שטופלו במשך תקופה ארוכה ללא שיפור משמעותי. לעומת זאת, נמצא קשר ישיר בין כמות הטיפולים בריפוי בעיסוק לבין השיפור בתיפקוד.

אחת המסקנות מנתוני העבודה היא, שאם קיים עניין לחזק את הקשר בין כמות הטיפול לבין שיפור בתיפקוד, יש לאפשר למטפלים להתאים את כמות הטיפול בהתאם לצורכי המטופלים. במתן השירות הנוכחי מוגבלת היכולת לווסת את כמות הטיפול בידי צוות השיקום. מאידך, לקביעה מהם הצרכים הטיפוליים השלכות אתיות, מוסריות וכלכליות רבות משמעות. מומלץ שהחלטות כבדות שמקל אלו לא יוטלו על המטפל, אל ייקבעו על-ידי מעצבי מדיניות הבריאות.

ד' זלצר, ש' ברלינר, י' שפירא

המח' לרפואה פנימית ד' והיח' לטיפול בנוגדי-קרישה, מרכז רפואי סוראסקי והפקולט הלרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

לטיפול ההורמונלי החלופי מספר מטרות, ביניהן מניעה של מחלת לב איסכמית בנשים בתקופה שלאחר חידלון וסת. הקשר שבין טיפול הורמוני חלופי למניעה של מחלת לב נבדק במספר מחקרים. אולם יעילותו של טיפול זה במניעת מחלת לב איסכמית בנשים לאחר חידלון-וסת, אינו ברור. מבחינת המניעה הראשונית מלמדים המחקרים השונים על תוצאות לא עקביות, וקיימים חילוקי דעות בין הטוענים להיעדר השפעה מונעת ראשונית לבין הטוענים, כי ניתוח תוצאות המחקרים השונים אינו מדויק, וכי לטיפול אכן יש השפעה המונעת מחלת לב איסכמית. במחקר HERS בנושא מניעה שניונית של מחלת לב איסכמית הודגמה דווקא עלייה בשכיחות האירועים בעקבות טיפול הורמוני, אם כי עלייה זו חלה בעיקר בשנה הראשונה לטיפול, ובהמשך הסתמנה ירידה בשכיחות אירועים אלה. הסיבות לעלייה בשכיחות האירועים מצד הלב אינן ברורות, אם כי אפשר שהדבר כרוך בהתגברות התהליכים הפקקתיים, הדלקתיים והאיסכמיים בתת-אוכלוסיות מסוימות של נשים עם מחלת לב איסכמית.

Hospital-At-Home as a Solution for the Treatment Requirements of Acute Exacerbation in Multiple Sclerosis

D. Steinmetz (1), H. Edelstein (1), S. Dishon (2), E. Berkovitz (1), A. Almany (1), A. Miller (2)

(1) Hospital-at-Home Department, Continuing Care Unit, Clalit Health Services, Haifa and Western Galilee District. (2) Multiple Sclerosis Center, the Neuroimmunology Unit, Carmel Medical Center. Faculty of Medicine and the Rappoport Institute for Medical Research, Haifa, Israel

Cooperation between the Multiple Sclerosis center at the Carmel medical center and the Hospital-at-Home (H.H) department of the continuing care unit in the Haifa and Western Galilee district of the Clalit Health Services has made it possible to give metylprednisolone intravenously to Multiple Sclerosis (M.S) patients during an acute exacerbation of the disease, in their home.

In this study, we describe the joint work of the two centers. We have summarized 30 treatment courses given to 26 patients in their homes, following referral by the M.S. center, in the year 1999.

The aims of the study included assessing satisfaction, safety and cose-effectiveness in a treatment course in the HH framework, as compared to the same treatment being conducted in the framework of hospitalization in various neurological departments, as was done in the past in the same group of patients.

The expenses involved in HH for this group of patients were only 14% of the parallel treatment in the hospital (a savings of 86%).

The treatment has proven to be extremely safe. There were no side-effects that required returning patients to the hospital, and the treatment was given in conditions of maximum comfort for the patient and his family.

A telephone survey was conducted, which compared the satisfaction with the HH treatment, and the burden caused the patient's family to prior hospitalization for the same treatment. For all of the parameters examined, greater satisfaction was distinctly proven in the HH treatment. In light of these findings, we can conclude that giving metylprednisolone intravenously to M.S patients during an acute exacerbation, in the HH framework, is a safe and cost effective treatment, preferred by the patient and his family.