תוצאת חיפוש

אהוד אסיה^1,2, מיכאל בלומנטל²

¹מח' עיניים, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ²עין טל מכון לרפואת עיניים, תל אביב

ניתוח ירוד (Cataract) הוא הניתוח השכיח ביותר ברפואת עיניים. זיהום תוך עיני בתר-ניתוחי (אנדופתלמיטיס) הוא אחד הסיבוכים הקשים ביותר, העלול להסתיים בפגיעה קשה בראייה ועד אובדן העין.

בישראל לא נערך רישום מסודר ועקבי אחר מספר הניתוחים השנתי ושכיחות הסיבוכים הבתר-ניתוחיים.

המטרות היו לסקור באופן עקבי את סך כל ניתוחי הירוד המבוצעים מדי שנה בישראל, לבחון את השינויים בשיטות הניתוח וסוגי עדשות תוך-עיניות ולבדוק את שכיחות הזיהום התוך-עיני החד לאחר הניתוח.

החל משנת 1990 נשלח שאלון לכל מרכזי האישפוז והמרכזים האמבולטוריים המוכרים שבהם מבוצעים ניתוחי ירוד. משנת 2000 הוסף גם שאלון שנסקרת בו שכיחות הזיהום התוך-עיני.

במספר ניתוחי הירוד מודגמת עלייה עקבית בעשור האחרון ובשנת 2004 עמד על כ-39,000 ניתוחים. שכיחות הזיהום התוך-עיני עומדת על 0.13%-0.25% עם נטייה לירידה בשנים האחרונות.

לסיכום, העלייה במספר הניתוחים מקורה, קרוב לוודאי, הן במגמת עלייה אמיתית במספר הניתוחים והן בטיוב איסוף המידע הכלל ארצי. מספר הניתוחים יחסית לגודל האוכלוסייה עומד על הגבול התחתון המקובל בעולם המערבי. שכיחות הזיהומים התוך-עיניים בישראל נמצאת במיתאם עם המדווח בסיפרות על סדרות מבוקרות. קיים צורך במיסוד המעקב אחר מספר הניתוחים ושכיחות הסיבוכים בישראל.

רעות פרנס¹, גיא קליינמן¹, חיה כץ¹, דויד האוזר¹, אמיר בוקלמן¹, חנה לייבה¹, הילה קנובלר³, עדנה שכטמן², איילה פולק¹

¹מח' עיניים, מרכז רפואי קפלן, רחובות, ²המח' להנדסת תעשייה וניהול, אוניברסיטת בן-גוריון, ³המירפאה המטבולית, מרכז רפואי קפלן, רחובות

עשרים אחוזים מהמועמדים (20%) לניתוח ירוד לוקים בסוכרת.

הערכת מהלך רטינופתיה שמסוכרת (פגיעת הסוכרת ברשתית) לאחר ניתוח ירוד והשפעת האיזון המערכתי על הרטינופתיה.

נכללו חולי סוכרת שעברו ניתוח להוצאת ירוד. חולים שטרם הניתוח היו ללא רטינופתיה או עם רטינופתיה קלה ובינונית סווגו ל-4 קבוצות. בקבוצות א'-ד' נבדקו התנהגות הרטינופתיה, בצקת במקולה (מרכז הראייה ברשתית), השפעת הטיפול בטיפות נוגדות-דלקת, וולטרן-אופטה והשפעת האיזון המערכתי. חולים עם רטינופתיה מתקדמת שטופלה בלייזר טרם הניתוח היוו קבוצה חמישית.

מצב הרשתית הוערך לפני הניתוח ואחריו מבחינה קלינית ואנגיוגרפית. המימצאים ברשתית נוקדו וסווגו לדרגות חומרה. עין אחת נותחה ושימשה למחקר והשנייה לבקרה. בקבוצה ב' הבקרה הייתה חולים שאינם חולי סוכרת שעברו ניתוח ירוד.

בקבוצה א' נבדק מהלך הרטינופתיה בחולי סוכרת ללא או עם רטינופתיה קלה. לאחר הניתוח: ב-66% הודגמה יציבות הרטינופתיה וב-34% החמרה (P<0.005) . עיתוי ההחמרה היה בשישה חודשים הראשונים ב-84% מהחולים. רטינופתיה טרם הניתוח נמצאה כגורם-סיכון להחמרה. חדות ראייה טובה הושגה ב-67%, במיוחד בעיניים שהראו יציבות לעומת החמרה, ובעיניים שטרם הניתוח היו ללא רטינופתיה. בקבוצה ב' בצקת במקולה נמצאה ב-50% בקבוצת המחקר וב-8% בקבוצת הבקרה(P<0.005) . ברוב העיניים ללא רטינופתיה לא נוצרה בצקת. בקבוצה ג' 26 עיניים טופלו בטיפות וולטרן ו-24 באינבו. החמרה בבצקת במקולה נמצאה בשיעור נמוך בקבוצת הוולטרן לעומת האינבו(P<0.01) . בקבוצה ד' בנוכחות HbA1C נמוך מ-7.5 מ"ג/ד"ל או שווה לו נמצאה היארעות נמוכה של החמרה ברטינופתיה. בקבוצה ה' בעיניים שטופלו בלייזר לפני ניתוח הירוד, נמצאה החמרה בעיניים המנותחות לעומת קבוצת הבקרה.

לסיכום, מהתוצאות ניתן להסיק כי מומלץ מעקב קפדני אחר הרשתית לאחר ניתוח ירוד, במיוחד בחולים עם רטינופתיה שמסוכרת טרם ניתוח. איזון הסוכרת ומתן טיפות נוגדות-דלקת לאחר הניתוח יכול להקטין סכנת החמרת הרטינופתיה.

רן טיין*, איילה פולק, אמיר בוקלמן, חיה כץ, ראובן פוקרוי, אריאלה לן, רעות פרנס, אייל אלוני, דויד האוזר

מח' עיניים, מרכז רפואי קפלן, רחובות

בצקת במקולה היא הגורם הנפוץ ביותר לאובדן ראייה בינוני בקרב חולי סוכרת. הטיפול המקובל בבצקת הוא טיפול בלייזר. לאחרונה פורסמו תוצאות עבודות על הזרקת Triamcinolone acetonide (טריאמצינולון אצטוניד - ט"א) לתוך העין, לחלל הזגוגית, כטיפול לבצקת מקולרית מפושטת שלא הגיבה לטיפולי לייזר קודמים.

המטרות היו לבדוק יעילות ובטיחות במעקב שנה לאחר הזרקה בודדת של  Triamcinolone acetonide לחולי סוכרת עם בצקת מקולרית מפושטת עמידה לטיפול לייזר.

נערך מחקר התערבותי פרוספקטיבי השוואתי על סידרת חולים. מיקום: מירפאת בית-חולים אוניברסיטאי. אוכלוסיית חולים: 21 חולי סוכרת עם בצקת מקולרית מפושטת דו- צדדית; תהליך ההתערבות: מתן זריקה בודדת של ט"א לנוזל הזגוגית;  משתנים עיקריים: חדות ראייה על-פי ETDRS, מידת הבצקת על-פי הערכה קלינית ומדידה בבדיקת דימות במכשיר  RTA, 3 ו-12 חודשים לאחר הזרקה. בנוסף נוטרו השפעות-לוואי: לחץ תוך-עיני והיווצרות ירוד.

שלושה חודשים לאחר ההזרקה ניצפה בקרב קבוצת המחקר שיפור ממוצע בחדות ראייה של 4.7±11.7 אותיות בלוח EDTRS לעומת 0.2±11.4  בקבוצת הבקרה  (P=0.18). שנה לאחר ההזרקה לא ניצפה הבדל בשינוי בחדות הראייה בין הקבוצות. בהערכה קלינית של שטח הבצקת ניצפה שיפור משמעותי בקבוצת מחקר לעומת קבוצת בקרה לאחר 3 חודשים (P=0.0006 )  ושנה (P=0.05 ), אך ב- RTA נמצאה הפחתה בעובי הרשתית בבדיקת 3 חודשים בלבד שאינה בעלת משמעות סטטיסטית (P=0.24). בארבע עיניים מקבוצת המחקר נדרש טיפול נוגד לחץ תוך-עיני לעומת אף לא אחת מקבוצת הבקרה (P=0.054). לא נמצא הבדל בין הקבוצות בהיווצרות הירוד אחרי שנה (P=0.69).

לסיכום, הזרקת ט"א לחלל הזגוגית עשויה לשפר חדות ראייה באופן זמני. השפעת-הלוואי השכיחה היא עליית לחץ תוך-עיני הנשלט במרבית החולים בטיפול מקומי. במעקב שנה לא נמצאה עדות התומכת ברעלנות התרופה בקרב עיניים של חולי סוכרת עם בצקת מפושטת.

* עבודה זו בוצעה במסגרת מילוי חלק מדרישות הפקולטה לרפואה בירושלים לקבלת תואר דוקטור לרפואה.

דוד רבינרסון, ערן הורוביץ

מחלקת נשים, מרכז רפואי רבין – קמפוס גולדה, השרון, פתח-תקווה

ניקוב מוגדר כחירור איבר כלשהו בגוף למטרת החדרת תכשיט דרכו. אין כמעט איבר בגוף שלא נבחר למטרה זו. מקור התופעה עתיק כימי ההיסטוריה. מטרת הפעולה היא קישוטית או טיקסית. מינהג הניקוב של איברי-המין (הזיכריים או הניקביים) התפשט בשנים האחרונות גם לחברת העולם המערבי בכלל ולישראל בפרט. מטרת ניקוב זה היא קישוטית וכן לשם הגברת העונג המיני (ובמיוחד של בת-הזוג). קיימים מספר אופני ניקוב של איברי-המין. הפעולה אינה מבוצעת על-ידי אנשי רפואה, במוסדות רפואיים, ועלולה להיות כרוכה בסיבוכים קשים המפורטים בסקירה הנוכחית. בשנים האחרונות מתגברת והולכת שכיחותה של תופעת הניקוב באיברי-המין בקרב בני-נוער וצעירים בישראל. החקיקה המסדירה את נושא הניקוב בישראל לקויה עד חסרה.

דב ברינקר¹, רפאל כראל²

¹המח' לרפואה תעסוקתית, החטיבה לבריאות בקהילה, הפקולטה למדעי הבריאות אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ²בית-הספר לבריאות הציבור, הפקולטה ללימודי רווחה ובריאות, אוניברסיטת חיפה

בעבודה זו נעשה ניסיון לקבוע את קצב הירידה השנתי הממוצע בכושר השמיעה בעובדים (גברים) החשופים לרעש מזיק בעבודתם. זאת בהשוואה עם עובדים שאינם חשופים לרעש תעסוקתי. נמצא שקצב הירידה השנתי הממוצע (בתדירויות 3000-4000 הרץ) הוא מעל דציבל אחד בשנה בעובדים החשופים ורק כחצי דציבל לשנה בעובדים שאינם חשופים.

מימצאי המחקר מצביעים על מספר מאפיינים בולטים הקשורים עם תופעת התהוותם של נזקי שמיעה מושרי רעש בעובדים החשופים בישראל ועם פיתוח גישה למיגון עובדים מפני נזקים אלו: 1) אמצעי הניטור, פיקוח, הדרכה ואכיפה המופעלים כיום אינם יעילים דיים כדי לעכב התהוות נזקי שמיעה בעובדים חשופים; 2) התקינה הקיימת מחייבת ביצוע בדיקות אודיומטריה שנתיות בעובדים חשופים. שגיאת המדידה הצפויה (בתנאי המדידה הנהוגים בהווה) גדולה מהשינוי הצפוי בין שתי בדיקות עוקבות. כלומר, מימצא זה מעמיד בספק היעילות והתועלת שבבדיקות פיקוח רפואי שנתיות כפי שהן נעשות כיום. זאת לעומת ביצוע בדיקות הניטור הללו רק אחת לשנתיים או שלוש.

מאיה פריצקי, ראול רז, זיכריה זכאי-רונס, עדית פלטאו

מכון לגסטרואונטולוגיה, בית חולים העמק, עפולה, היחידה למניעת מחלות זיהומיות, בית חולים העמק, עפולה והפקולטה לרפואה, טכניון, חיפה, המח' לוירולוגיה, הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה עין כרם, ירושלים, המח' לרפואה פנימית ב', בית חולים העמק, עפולה והפקולטה לרפואה, טכניון, חיפה

שפעת היא מחלה שכיחה, זיהום בשפעת גורם לתסמינים של מחלה נגיפית חדה, להופעת סיבוכים שונים ולהחמרה בתיפקוד מערכות שפעילותן גבולית. ניתן למנוע הידבקות במחלה על ידי מתן חיסון.

עדי כהן, בתיה לוי, משה לשנו*, יצחק כץ

מכון אלרגיה ואימונולוגיה מרכז רפואי אסף הרופא *והפקולטה לניהול והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

קיימת שונות רבה בין הרופאים בהערכת שכיחות אלרגיה למזון. במיוחד קיימת אי-בהירות בהערכת אלרגיה צולבת לחלב פרה וסויה.

המטרות בעבודה הנוכחית היו להעריך עמדת רופאים בעלי התמחות שונה: אלרגולוגים, גסטרואנטרולוגים ילדים, רופאי ילדים בכירים ורופאי ילדים בקהילה ביחס לשכיחות אלרגיה צולבת לחלב פרה וסויה. ההתייחסות לאלרגיה לשומשום היוותה מדד לצורך השוואת השכיחות האמיתית של מיפגש והיכרות הרופא עם אלרגיה למזון.

לשם כך, נשלחו שאלונים ל-186 רופאים מומחים ממיגזרים שונים. עמדתם של רופאי ילדים ראשוניים בקהילה נבדקה באמצעות 171 שאלונים שמולאו לפני כנס אלרגיה למזון שבו השתתפו.

חמישים-וארבעה אחוזים (54%) מהאלרגולוגים העריכו את שכיחות האלרגיה הצולבת בין חלב פרה לסויה בפחות מ-5%, באופן משמעותי פחות מגסטרואנטרולוגים ילדים ורופאי ילדים בקהילה, שהעריכו כי השכיחות גבוהה יותר. לעומת זאת, רק 15% מהגסטרואנטרולוגים ילדים דיווחו כי הכירו חולים עם אלרגיה לשומשום, באופן משמעותי פחות מהאלרגולוגים (65%) ורופאי ילדים בכירים (44%). בפועל, רק כמחצית מהאלרגולוגים (51%) דיווחו כי הכירו חולים עם אלרגיה צולבת לחלב פרה וסויה, פחות מגסטרואנטרולוגים ילדים (88%) ומרופאי ילדים בכירים (80%). בעוד שרופאי הילדים בקהילה העריכו שכיחות אלרגיה צולבת לחלב פרה וסויה כגבוהה, במציאות 94% מהם דיווחו כי הכירו רק מעט חולים כאלה.

לסיכום, נמצא קשר בין התמחות הרופא לבין הערכת השכיחות של אלרגיה למזון. נראה שדעת הרופא מושפעת יותר מהדעה הרווחת מאשר מניסיונו האישי. אנו ממליצים להדגיש בחינוך הרפואי, כי קיימות שתי מחלות נפרדות של אי-סבילות לחלב פרה – האחת מתווכת על-ידיIgE  והשנייה במנגנון אחר.

עמי ספרבר

המכון לגסטרואנטרולוגיה, המרכז הרפואי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

תיסמונת המעי הרגיש היא השכיחה בין המחלות התיפקודיות של מערכת העיכול.

השם מעי רגיש מתאים ביותר להפרעה, משום שהוא משקף טוב יותר את הפתופיזיולוגיה של ההפרעה כפי שהיא מובנת כיום.

סיכויי ההצלחה בטיפול בחולי תיסמונת המעי הרגיש תלויים ביצירת קשר רופא-חולה חיובי. קבלת שם זה תתרום לשיפור הקשר חולה-רופא ולהצלחת הטיפול בחולים.

בן-עמי סלע

המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, החוג לביוכימיה קלינית, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

לאחרונה מצטברות ראיות רבות לכך שהמולקולה הידועה כ-Asymmetric dimethylarginine, או ADMA, שהיא מעכב תחרותי אנדוגני של התסס Nitric Oxide Synthase (NOS), המייצר חנקן חד-חמצני NO, נמצאת בפלסמה בריכוז מוגבר משמעותית במצבים של תיפקוד אנדותל לקוי. ADMA מעכב ייצור NO על-ידי האנדותל בריכוזים שאותם מוצאים במצבים פתופיזיולוגיים, וכן גורם על-ידי עירויו לתוך העורק לכיווץ מקומי של כלי-הדם. ADMA נוצר ברחבי הגוף על-ידי פירוק פרוטאוליטי של חלבונים ממוּתלים, והוא מתפרק ברקמות רבות על-ידי התסס Dimethylarginine Dimethylaminohydrolase (להלן (DDAH, ופעילותו של זה האחרון עלולה להיות מעוכבת על-ידי עקה חימצונית של תאי האנדותל. מתן ארגינין עשוי לבטל חלקית את עיכובו של התססNOS  על-ידי ADMA, אך אין בו לבטל לחלוטין את הסיבות הראשוניות לאי-התיפקוד האנדותלי. בלי כל קשר לסוגיה האם רמה מוגברת של ADMA היא כשלעצמה בעלת השפעה פתולוגית, נראה שמולקולה זו מסתמנת כגורם-סיכון או כסמן להתרחשות ואסקולרית בלתי-רצויה, בעיקר של פגיעה בתאי האנדותל.

רפי ביצור, דרור חרץ וארדון רובינשטיין

המכון לחקר ליפידים וטרשת עורקים, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, החברה לחקר מניעה וטיפול בטרשת עורקים, המרכז הרפואי תל-אביב

טרשת העורקים היא מהגורמים העיקריים לתמותה ותחלואה בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט. בעשורים האחרונים אותרו לא מעט גורמי-סיכון להתהוותה, ובמקביל נעשה מאמץ רב לטפל בהם. כתוצאה מכך נמצאות התחלואה התמותה ממחלות הנובעות מטרשת העורקים במגמת ירידה בישראל ובעולם.

הצורך בעידכון ההמלצות נובע מסידרת פירסומים מדעיים חדשים, אשר הובילו לשינויים מהותיים בהמלצות אירגון הבריאות הלאומי האמריקאי, החברה האמריקאית לקרדיולוגיה, והחברות האירופאיות לקרדיולוגיה, טרשת עורקים, יתר-לחץ-דם ואירוע מוח, שפורסמו לאחרונה. ההמלצות נועדו לעדכן את אלו שפורסמו בעבר על-ידי החברה לחקר, מניעה וטיפול בטרשת העורקים, ובהתחשב בנסיבות ובצרכים המיוחדים של מערכת הבריאות והרפואה בישראל.

במאמר הנוכחי, שהוא החלק השני המתפרסם בנושא זה, מפורטות ההמלצות לטיפול בסוכרת, בהפרעות בשומני הדם ובמניעת אירוע מוח.

בועז מושקוביץ, יקיר שגב, ולדימיר סופוב, ניר חורב, דויד גרושר, עופר נתיב

המח' לאורולוגיה, המח' לרפואה גרעינית, מרכז רפואי בני-ציון, חיפה

המטרה במחקר הייתה לבדוק באופן כמותי את השפעת ריסוק אבני כיליה בגישה מילעורית (ראכ"מ)¹ על תיפקוד כללי ומקומי של הכליות באמצעות סריקה כמותית של קליטת Tc-dimercaptosuccinic acid (DMSA) על-ידי הכיליה, תוך הסתייעות במכשיר טומוגרפיה מחשבית (Single Photon Emission Computerized Tomography-SPECT).

שבעים-ותישעה חולים מיועדים לראכ"מ עברו הערכה כמותית של קליטת Dimercaptosuccinic Acid (DMSA), מהם 42 (53%) גברים ו-37 (47%) נשים בגיל ממוצע של 47± 16. הערכות ראשוניות בוצעו לפני תהליך הראכ"מ, והמעקב בוצע לאורך 1.5-24 חודשים לאחר ביצוע הראכ"מ. מבין 79 החולים שעברו ראכ"מ בגישה לקוטב כיליה עליון או תחתון, ב-60 חולים (76%) חושב בנפרד תיפקוד הכליות המקומי של הקוטב השני באותה הכיליה.

לא ניצפה הבדל משמעותי סטטיסטית בין קליטת הכיליה לפני טיפול ראכ"מ ולאחריו (11.9%±5% לעומת 11.6%±5%; t=0.9, P=0.368, בהתאמה). נפח הכיליה המתפקד בכיליה שעברה טיפול היה ירוד במעט, מ-235 סמ"ק ±62 סמ"ק ל-224 סמ"ק ±59 סמ"ק (t=2.7, P=0.011). אחוז המנה המוזרקת למ"ל ריקמת כליה בכיליה שעברה טיפול לא נפגע באופן משמעותי סטטיסטית (0.051± 0.02 לעומת 0.053± 0.02; t=0.86, P=0.296). בהערכת תיפקוד כיליה מקומי בכיליה שעברה ריסוק ניצפתה ירידה משמעותית סטטיסטית בנפח הכיליה המתפקד באזור שעבר ראכ"מ (91 סמ"ק± 30 סמ"ק לעומת 82 סמ"ק± 27 סמ"ק; t=2.64, p=0.013). באשר לאחוז המנה המוזרקת לנפח כיליה, לא נמצא הבדל משמעותי סטטיסטית בין האזור שעבר טיפול בראכ"מ לאזור שלא עבר טיפול באותה כיליה (0.049± 0.02 לעומת 0.05± 0.02; t=0.693, P=0.494). תיפקוד הכיליה הנגדית נותר ללא שינוי (13.4%± 5.2% לעומת 13.6%± 4.8%; t=0.68, P=0.5).

לסיכום, למרות ירידה משמעותית סטטיסטית בנפח הכיליה המתפקד בכיליה שעברה ראכ"מ, לא ניצפתה כל ירידה באחוז החומר שעבר קליטה ובאחוז המנה המוזרקת לנפח ריקמת הכיליה. לפיכך, ראכ"מ אינו פוגע בתיפקוד הכיליה הכללי והמקומי בטווח הזמן הקצר. עם זאת, נדרש מחקר עם מעקב ארוך-טווח בחולים עם כיליה שעברה ראכ"מ.

_____________________________________

¹ ראכ"מ – ריסוק אבני כיליה בגישה מילעורית

שראל הלחמי, אולג גולדין, יבגני גליזרוב, צבי קאופמן, יהושע גנסי ושמעון מרטיק

המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם חיפה, הפקולטה לרפואה – הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

הטיפול המיטבי באבני שופכן, במיוחד באבנים בשופכן הקריבני והאמצעי, נותר שנוי במחלוקת. האמצעים הטיפוליים כוללים ריסוק חוץ-גופי (ESWL) ואורתרוסקופיה. המטרה במחקר הנוכחי הייתה לבדוק את שיעור ההצלחה והזמן הנדרש להגיע למצב חופשי מאבנים בחולים שעברו ריסוק של אבן בכל גודל ובכל מיקום לאורך השופכן.

לשם כך נבדקו רטרוספקטיבית נתוני כל החולים שעברו ריסוק אבני שופכן בשנים 1998-2003. אבני כל החולים רוסקו במכונת HM3. המעקב כלל צילום בטן ריק חודש לאחר הריסוק לאבנים מסוידות או טומוגרפיה מחשבית (CT) ללא חומר-ניגוד לאבנים שקופות, ולאחר שלושה חודשים בוצעה פיאלוגרפיה לתוך הווריד (IVP).

שש-מאות-שישים-ואחד (661) חולים עברו ESWL, הגיל הממוצע היה כ-51 שנה (טווח 4-85 שנים), ושיעור ההצלחה הכולל היה 93.6%. גודל האבנים נע בטווח של 5-30 מ"מ, ממוצע 10 X 8 מ"מ. מכלל החולים, 47% נזקקו לניקוז לפני הריסוק באמצעות תומך או נפרוסטומיה, מרביתם עברו ניקוז במרכז רפואי אחר ולאחר-מכן הופנו לריסוק. בחולים שפעולת הריסוק שבוצעה בהם לא הביאה למצב חופשי מאבנים, בוצעה פעולה אנדוסקופית. בארבעים אחוזים (40%) לערך מהחולים הייתה אבן בשופכן עליון; שיעור ההצלחה הכולל היה כ-92%; כ-17% טופלו באבן בשופכן אמצעי בשיעור הצלחה כולל של כ-93.6%; ו-43% טופלו באבני שופכן תחתון בהצלחה של כ-95.5%. בעשרים-ושמונה חולים נרשמו סיבוכים, 20 חולים לקו בזיהום חד בדרכי-השתן שהצריך מתן אנטיביוטיקה, ו-8 לקו בעווית בכליות שטופלה שמרנית.

לסיכום, ESWL לאבני שופכן באמצעות מכונת HM3 הוא יעיל, אינו פולשני, בעל שיעור הצלחה גבוה כבר בטיפול הראשון, שיעור טיפולים נשנים ושיעור סיבוכים נמוך. כיום זו השיטה המועדפת על-ידינו לריסוק אבני שופכן בכל גודל ומיקום.

דורית שמואלי, ורדה גרוס-צור

היח' לנירולוגיה של הילד, מרכז רפואי שערי-צדק, ירושלים

מתילפנידאט, הפסיכוסטימולנט המוכר בשמו המסחרי הנפוץ ריטלין, הוא התרופה העיקרית הניתנת כטיפול בהפרעת קשב וריכוז (הק"ר). מתילפנידאט הוכח במחקרים רבים לאורך עשרות שנים כתרופה יעילה ובטוחה. למרות זאת, רבים, הן בקרב הציבור הרחב והן בקרב המטפלים מהתחומים השונים, הנרתעים מנטילת תרופה זו. בנוסף, חלק מהילדים שאינם מגיבים לטיפול במתילפנידאט, חלק מהמטופלים לוקים בהפרעות-לוואי הגורמות להפסקת הטיפול, וחלק מהמטופלים נזקקים לטיפול בתרופות למשך שעות רבות, בעוד שתרופות הריטלין הנפוצות הן קצרות-טווח יחסית. סיבות אלה הביאו לצורך במציאת חלופות לריטלין. עד לאחרונה החלופות הזמינות לא נימנו עם קו הטיפול הראשון בהפרעה, ולא נתנו מענה מספק לבעיות שפורטו. לאחרונה, הוחל בשיווקן של תרופות חדשות המהוות חלופה הולמת לריטלין. במאמר זה נסקרות התרופות החדשות העיקריות וחלק מהתרופות הוותיקות יותר. נדון בפסיכוסטימולנטים החדשים קונצרטה, שהיא מתילפנידאט ארוך-טווח במיוחד, אדרל, שהיא תערובת של נגזרות אמפטמינים, ודקסדרין (דקסאמפטמין). נציג את המידע המחקרי העדכני לגבי התרופות החדשות, יתרונותיהן וחסרונותיהן. נזכיר את הסיילרט (פמולין, ניתאן), פסיכוסטימולנט שהיה עד כה אחת החלופות העיקריות, אולם בעייתי הן מבחינת השפעות-הלוואי הקשות שנגרמו מנטילתו והן מבחינת ההשפעה הטיפולית. כן נדון בתרופה חדשה נוספת, שאינה נמנית עם הפסיכוסטימולנטים – סטרטרה (אטומוקסטין), ונדווח בקצרה על תרופות נוספות שהועלו לאורך השנים כחלופה טיפולית לריטלין. התרופות החדשות לא זו בלבד שאינן יעילות ובטוחות כמו ריטלין, אלא שמעצם היותן "לא ריטלין" מפיגות חלק מן ההתנגדות הבסיסית לטיפול בתרופות בהק"ר, התנגדות שעיקרה מכוון לריטלין עצמו. בנוסף, תרופות אלה מספקות מענה לאותם פלחי אוכלוסייה שאינם מגיבים לריטלין או שלקו בהשפעות-לוואי מהטיפול.

קרלוס גורדון, נתן גדות

המח' למחלות עצבים, מרכז רפואי ספיר, בית-חולים מאיר, כפר-סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

סחרחורת תנוחתית טבה לסירוגין (סתט"ל¹ - Benign paroxysmal positional vertigo) היא סיבה שכיחה ביותר לסחרחורת. סתט”ל יכולה לנבוע מגירוי כל אחת משלוש התעלות הסהרוניות, וזו האחורית (Posterior semicircular canal) מעורבת בשכיחות הגבוהה ביותר, בעוד שהתעלה הקדמית מעורבת לעתים נדירות בלבד. בשנים האחרונות פותחו תרגילים גופנים שבאמצעותם ניתן להפסיק את התקפי הסתט"ל; וכאשר אלה נובעים מהתעלה האחורית, היעילות מגיעה לשיעור של 80%-90% מהמטופלים. לאחרונה אנו נתקלים בלא מעט חולים שאובחנו אבחנה שגויה של סתט"ל וחולים שלא אובחנו או שניתן להם טיפול לא מתאים. בסקירה זו מדווח על הצורות השונות של סתט"ל, מפורטים הטיפולים הגופניים השונים ויעילותם, ומוצעות הנחיות ברורות לגבי איבחון וטיפול.

סתט"ל היא בעיה רפואית, וככזאת רק רופא מוסמך לאבחנה. אנו סבורים שכל רופא שעבר הדרכה מתאימה על-ידי מומחים בתיסמונת זו מסוגל לאבחן סתט"ל של התעלה האחורית ולטפל בהצלחה באמצעות תרגילים גופניים ב- 70%-90% מהחולים. פיזיותרפיסטים שעברו הכשרה מתאימה רשאים אף הם לטפל בחולים אלה. אנו ממליצים על טיפולים גופנים נשנים באותו ביקור, המעלים במקצת את שיעור ההצלחה, כאשר אין אנו רואים צורך בהנחיות המונעות שכיבה לאחר הטיפול או חבישת צווארון לקיבוע הראש והצוואר. אם חלה הישנות של סתט"ל בתדירות גבוהה בחולים עמידים לטיפול, אנו מלמדים את המטופל לטיפול עצמי עם שיעורי הצלחה טובים.

האיבחון של סתט"ל של התעלה האופקית והקדמית מצריך מיומנות מיוחדת, והאבחנה המבדלת מגוונת יותר. חולים עם חשד לסתט"ל יש להפנות לבדיקה נירולוגית מדוקדקת, ואם אין מימצאים נירולוגיים נוספים, אנו ממליצים שהאבחנה והטיפול ייעשו במרכזים המקצועיים לטיפול בסחרחורת.

רון שאול

מחלקת ילדים, מרכז רפואי בני ציון, הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

ילדים רבים החולים במחלות מעי דלקתיות ובעיקר ממחלת קרוהן לוקים בתת-תזונה ופגיעה בגדילה לגובה. הקפדה על תזונה נאותה חיונית מאוד בטיפול בחולים אלו. הטיפול ניתן על-פי-רוב באמצעות פורמולות אלמנטריות ופולימריות, ונדיר שיש צורך במתן תזונה לתוך-הווריד במאמר סקירה זה מעודכנים ההיבטים התזונתיים של מחלות מעי דלקתיות בילדים.