תוצאת חיפוש

ערן סגל

ההודעה של ה-FDA על מתן אישור לתרופה קטיגריס (xigris) של חברת לילי לטיפול באלח דם קשה, היא מהחדשות המרשימות ביותר הנוגעות לטיפול בחולים במצב קשה. הודעה זו באה לאחר פירסום תוצאות מחקר רב-מרכזי, כפול סמיות שלב III, שנערך מטעם חברת לילי ופורסם ב-New England Journal of Medicine בחודש מרס 2001. במחקר זה נמצא, כי התרופה קטיגריס מפחיתה את שיעור התמותה מאלח דם ב- 6% - מ-30% ל-24%.

דניאל ורדי, לי-און גלעד ושושנה פרנקנבורג

לישמניאזיס בעור, המוכר בישראל בשמו העממי "שושנת יריחו", הוא מחלת עור המתבטאת בהופעת פצעים מכוייבים בקוטר של עד מספר ס"מ, המתקיימים חודשים ארוכים למרות טיפולים שונים. המחלה נגרמת מחדירה של טפילים חד-תאיים (protozoal) מסוג לישמניה לעור בעקבות עקיצה של נקבת זבוב החול. לכן הפצעים ממוקמים לרוב על חלקי גוף שבדרך-כלל אינם מכוסים, כמו הפנים והגפיים. המחלה נחשבת אנדמית באזורים מסוימים בישראל, בעיקר ביקעת הירדן ואזור יריחו, ים המלח, אזור כפר אדומים, רמת הנגב (קציעות) והערבה. בישראל מדובר בבעיה בריאותית משמעותית, הפוגעת בעיקר במטיילים באזורים אנדמיים (חלק גדול מהם חיילים). נפגעים נוספים הם תרמילאים, הנדבקים במחלה במהלך טיליהם, בעיקר בדרום-אמריקה. היעילות של הטיפולים הקיימים כיום כנגד מחלה זו מוגבלת ולרוב אינה נוחה או נעימה לחולים. בשנים האחרונות מתרבים הדיווחים על טיפולים חדשים בלישמניאזיס מערכתי, הנושאים עימם תקווה לגילוי טיפול יעיל גם כנגד לישמניאזיס בעור. בסקירה זו אנו דנים במחלה ובאפשרויות הטיפול. בין השאר, מדווח בסקירה זו על יעילותו של טיפול מקומי חדש ללישמניאזיס בעור באמצעות תכשיר מיוחד של אמפטריצין (amphotericin).

עירית חרמש ורמי אליקים

הקאה דמית או שיחרה (melena) כעדות לדמם ממערכת העיכול העליונה, אינה איוע נדיר. מדובר בתסמין הראשון המופיע בעשרה עד עשרים אחוזים מהחולים עם התכייבות בקיבה או בתריסריון. למרות זאת, אין הסכמה ברורה (consensus) לגבי שלבי האיבחון והטיפול. עד לאחרונה התבסס הטיפול על ייצוב המודינמי של החולה ועל מתן חוסמים לקולטני היסטאמין מסוג H2. הטיפול התרופתי ניתן לתוך הווריד כל עוד החולה מחובר לצנתר, ובהמשך הוא מוחלף לטיפול בחוסמי תעלות פרוטון בדרך פומית. הפעולה האיבחונית והטיפולית העיקרית המבוצעת בחולים אלה היא אנדוסקופיה.

בת-חן דגן-פרידמן, אריאל טרסיוק, אשר טל

החטיבה לרפואת ילדים, היח' לחקר השינה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

שינה היא תהליך פיסיולגי החיוני לקיום האדם. למרות שהידע המדעי הקיים בנוגע לתפקיד הביולוגי של השינה מוגבל ביותר, קיימת הסכמה רחבה על-כך ששינה בכמות ובאיכות נאותה חיונית לבריאות ולהתפתחות התקינה של הילד.

שינה לא תקינה בילדים פוגעת בתיפקודי היומיום שלהם ומתבטאת בדפוסי התנהגות אופייניים: ישנוניות, חוסר ריכוז, אי יציבות רגשית ואי שקט. בנוסף להשפעה על ההתנהגות, קיימות עדויות לכך שהפרעה בשינה עלולה לפגוע גם ביכולות נירוקוגניטיביות. במחקר שנערכה בו השוואה בין תוצאות מבחנים קוגניטיביים של ילדים בגיל 10-14 ששנתם הוגבלה ל-5 שעות בלבד לבין ילדים ששנתם לא הוגבלה, הודגם שמספיק לילה אחד של מיעוט שינה כדי לגרום לחסרים ניכרים בתיפקוד הקוגניטיבי.

נעמה קונסטנטיני (1), עמירה קן-דרור (2), אלון אליקים (1,3), לובה גליצקיה (1), אברהם מורג ז"ל (4), גדעון מן (1,5), ברוך וולך (3), ג'ק אשרוב (6) ודניאל שובל (7)

(1) המרכז לרפואת ספורט ולמחקר ריבשטיין, מכון וינגייט, (2) שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה, (3)מח' ילדים, בית-החולים מאיר, כפר-סבא, (4)היח' לווירולוגיה קלינית, בית-החולים הדסה, ירושלים, (5)המח' לאורתופדיה, בית-החולים מאיר, כפר-סבא, (6) חדר-מיון, בית-החולים וולפסון, (7) היח' למחלות כבד, בית-החולים הדסה ירושלים

תוכנית האימונים התובענית של ספורטאי עילית גורמת לפגיעה במערכת החיסון ולהגברת הנטייה למחלות זיהומיות. הפגיעה במערכת החיסון מערבת את שלושת זרועות מערכת החיסון: הזרוע התאית, ההומורלית והבלענית, הפגיעה במערכת החיסון בספורטאים מוחמרת בתקופה של משטר אימונים מפרך ובתקופת תחרויות, בשל המישלב של מצב דחק פיסיולוגי ופסיכולוגי, גורמים נוספים המגבירים את הנטייה של ספורטאים ללקות במחלות זיהומיות כוללים שכיחות מוגברת של הפרעות אכילה, חסרים תזונתיים, נסיעות תכופות לתחרויות ומשחקים, הסתגלות לתנאי אקלים שונים, חסך בשעות שינה, מגורים משותפים ותנאי גהות (hygiene) שלא תמיד ניתן לפקח על רמתם. הזיהומים הנפוצים ביותר בקרב ספורטאים הם זיהומים נגיפיים בדרכי הנשימה העליונות, ובמידה פחותה זיהומים בדרכי העיכול. זיהומים קלים מסוג זה לא ישבשו בדרך-כלל את תיפקודו היומיומי של אדם שאינו ספורטאי, אולם לספורטאי עילית עלולים זיהומים אלה לגרום לאובדן יקר של ימי אימון, ובמקרים קיצוניים לפגיעה קשה ביכולתו התחרותית.

אמנון זיסמן

המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי אסף-הרופא, צריפין

כריתה רדיקלית לאפארוסקופית של העמונית בוצעה לראשונה בטקסס על-ידי צוות שבראשו Clayman ו-Kavoussi. בשנת 1997 פירסמו Schuessler וחב' את התוצאות והרשמים שהוסקו מהניתוחים בתישעה חולים שערכה קבוצה זו, ניתוחים שנערכו ב-3 מרכזים גדולים בארה"ב בין השנים 1991-1995. באותה שנה פורסמו בניו-יורק תוצאות סידרה נוספת. בשל מורכבותה ומישכה הארוך, ועקב רושם ראשוני של היעדר יתרונות בניתוח זה לעומת הגישה הפתוחה, לא זכתה הגישה הלאפארוסקופית להכרה ממשית באותה עת. מאמצי פיתוח מקבילים באירופה נשאו פרי, ותוצאותיהם פורסמו בשנת 1998. עד היום טופלו בגישה זו בעולם כ-500 חולים הלוקים בסרטן הערמונית. רובם טופלו בשני מרכזים בפריס, ומיעוטם בארה"ב. לאחר שהגישה הוצגה בהרחבה בכינוס השנתי האחרון של החברה האמריקנית לאורולוגיה באטלנטה (AUA) וזכתה להערכה והתעניינות, נעשים צעדים ראשונים ליישום נרחב של השיטה. בכנס הראשון ללאפארוסקופיה אורו-אונקולוגית זכה הנושא לכיסוי נרחב ומעמיק על-ידי Guillonneau ו-Gill. במרכזים אורולוגיים רבים בעולם פועלים כיום לרכישת המיומנות הדרושה לביצוע גישה זו.

הדס רבינוביץ (1), מתתיהו ברקוביץ (1), אהובה גוליק (2), שגב שני (3)

(1) היח' לפארמאקולוגיה קלינית, (2) המח' לרפואה פנימית א', מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, (3) המח' למדיניות טכנולוגיות רפואיות, מכב"י שירותי בריאות

כל חומר בעל פעילות פארמאקולוגית המסוגל לגרום להשפעה טיפולית על הגוף, עלול לגרום להשפעות-לוואי. מיגוון הדוגמאות בספרות מצביע על כך שיש צורך במעקב אחר השפעתה של תרופה במשך כל מחזור חייה (post-marketing surveilance), מאחר שידוע כי רק כ- 50% מהתגובות הלא-רצויות מתגלות בניסויים הקליניים הנערכים טרם תחילת שיווקה של התרופה.

בן-עמי סלע

המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר: החוג לביוכימיה קלינית, הפאקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

טיפול ארוך-טווח ב- L-dopa בחולי פארקינסון כרוך בהשפעות-לווי בלתי רצויות במדדים מוטוריים, ובשנים האחרונות נעשה מאמץ בפיתוח גישות חלופיות לטיפול במחלה זו. אחת השיטות המבטיחות היא של טיפול בגנים (gene therapy), בניסיון למנוע את ניוון התאים יוצרי הדופאמין במערכת הניגרו-סטריאטית במוח. לאחרונה הופנתה תשומת לב מרובה לחלבון הנירוטרופי GDNF (glial cell-line neutrophic factors), בשל יכולתו לשמר ולעודד את פעילות התאים יוצרי הדופאמין. בסקירה זו יסוכמו היבטים שונים של ההחדרה למוח של החומר הגנטי המקודד לחלבון זה.

מרדכי שטלריד (1), מיכל הרן (1), אברהם קלפפיש (1), יואב לוריא (2), סטיב מלניק (3),

(1) המכון להמטולוגיה, (2) המכון לגסטרואנטרולוגיה, (3) המח' לרפואה פנימית ג', מרכז רפואי קפלן

כימותרפיה בלוקים במחלות לימפופרוליפרטיביות שהם גם נשאי דלקת כבד B, עלולה לגרום להתעוררות דלקת כבד B, ובעקבות זאת למוות עקב אי-ספיקת כבד.

במאמר זה מובאות 2 פרשות חולים שטופלו לאחרונה בכימותרפיה ולקו בסיבוך זה. החולה הראשונה אובחנה עם לימפומה אימונובלאסטית וטופלה במישלב כימותרפיה ProMACE CytaBOM. בעקבות הטיפול חלה התעוררות של דלקת כבד B, ובסיום הטיפול הופיעה דלקת כבד סוערת עם יתר-בילירובינמיה, תת-אלבומינמיה, הפרעות קרישה ומיימת.

החולה השני הוא גבר בן 34 שאובחן שלוקה ב- T ALL, טופל במישלב BFM 95 ובמהלך הטיפול לקה בדלקת כבד B. שני החולים טופלו בלמיבודין והחלימו. מתן למיבודין למטרת מנע בהמשך, איפשר כימותרפיה בחולה הראשונה לאחר הישנות מחלת הלימפומה והמשך טיפול לפי מישלב BFM 95 בחולה השני. טיפול בלמיבודין מפסיק את שיכפול הנגיף המחולל דלקת כבד B, וכך נמנע שיפעול המחלה בעקבות כימותרפיה. כמו-כן, למיבודין מקל ככל הנראה את עוצמת המחלה בחולים שלקו בדלקת כבד B עקב שיפעול.

דניאל ס' מורן, לירן מנדל

היח' לפיסיולוגיה צבאית, חיל-הרפואה, מכון הלר למחקר רפואי, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

תיפקוד מלא ונכון של כל מנגנוני הגוף מחייב שמירה של טמפרטורת גוף בגבולות צרים של 36.5-38.5 מ"צ. סטייה מגבולות אלה כרוכה בפגיעה תיפקודית הגוברת ככל שעולה החריגה. עליית הטמפרטורה מעל 41.5 מ"צ או ירידתה מתחת ל-33.5 מ"צ גורמת להחמרה מהירה, העלולה להסתיים במוות תוך זמן קצר. שני מנגנונים שונים גורמים לעלייה בטמפרטורת הגוף. הראשון מבטא פגיעה בתיפקוד אחת או יותר מהמערכות הפנימיות של גוף האדם, ויכול להיות מלווה בדלקת או בזיהום. מנגנון שני, שונה לחלוטין, מבטא הפרה של מאזן העדין בין כמות החום הנקלטת מהסביבה, הנוצרת כחום מטאבולי בגוף, לבין כמות החום המפוזרת מהגוף לסביבה, בעיקר על ידי מנגנון ההזעה והרחבת כלי-הדם (vasodilation). למרות השוני בין שני המנגנונים הגורמים לעליית טמפרטורת הגוף והטיפול השונה, התוצאה בשני המקרים עלולה להיות מוות.

יובל חלד, יורם אפשטיין, יאיר שפירא, דני מורן,

חיל הרפואה, היחידה לפיזיולוגיה צבאית ומכון הלר למחקר רפואי, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

מרבית הספרות המדעית הדנה בנושא ויסות חום הגוף במנוחה ובמאמץ התמקדה במהלך השנים בעיקר בגברים. יחד עם זאת, כבר בשנות ה-40 דווח על הבדלים בין המינים בנושא ויסות החום. ההתעניינות בנושא גברה החל משנות ה-70 במקביל לשילובן של נשים במקצועות התובעים מאמץ גופני בתנאי אקלים קשים (בעיקר בהקשר הצבאי אך גם בתחום הספורט), בסקירה הנוכחית נתמקד בשווה ובשונה בין המינים במנגנון ויסות החום, בהמשך לסקירתנו בנושא "שילוב נשים במערך הלוחם – היבטים פיזיולוגיים".

מירי קרן, איריס מנור, שמואל טיאנו

היח' לגיל הינקות ומירפאת קשב וריכוז, המרכז לבריאות הנפש, "גהה", הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

התסמינים האופייניים להפרעת קשב וריכוז בקרב ילדים בגיל בית הספר, כגון חוסר תשומת לב, אימפולסיביות ופעילות-יתר, מופיעים גם בילדים מתחת לגיל שלוש שנים ומצריכים התייחסות טיפולית – לפחות מצד הורי הילד. עם זאת, קביעת האבחנה כרוכה בקשיים משמעותיים של מהימנות, הנסקרים במאמר זה, כפי שנראה, נקודת החיתוך בין פעילות-יתר ומיעוט קשב כשלב התפתחותי חולף, לבין ביטוי מוקדם להפרעת קשב, אינה ברורה דיה. בנוסף, מצבו של הילד הצעיר מאוד משקף במידה רבה את איכות הקשר בינו לבין הוריו, עם השפעות הדדיות דינאמיות ולעיתים מורכבות, עקב מטענים פסיכולוגים וביולוגיים בכל אחד מהם. מובאת במאמר זה הגדרת מדדים לאיבחון של הפרעת קשב בגיל הרך, וכן האבחנה המבדלת לגילי 2-5 שנים. פרשת חולה של ילד שהופנה אלינו בגיל שנה וחצי עקב תלונת ההורים על אי שקט, בעיית שינה, פעילות-יתר וקושי במשחק מרוכז, מדגימה את מהלכם של תסמינים אלה מגיל ינקות עד גיל גן חובה ואת ההשפעה החלקית – אם כי משמעותית – של ליווי טיפולי ממושך. בלט הקושי בהפרדה בין קשיי ההורים לקשייו של הילד, כמו גם הקושי להערכיך את מקום ההפרעה האורגנית מול תפקיד הסביבה בהתהוות ההסתמנות הקלינית. הילד והוריו טופלו תחילה טיפול דינאמי והתנהגותי משולב, תוך הטבה ניכרת במצבו של הילד, עם זאת, הפרעת הקשב המשיכה לגרום לבעיות משפחתיות, עם קשר גומלין בין המצב המשפחתי למצבו של הילד. ההסתמנות הקלינית היא דינאמית: היא מושפעת מתהליכים התפתחותיים ועשויה להשתנות בכל שנה.

(1) זאב ארינזון, (2) רינת פרידמן,

(1) מרכז גריאטרי פרידה שייף וורבורג, נתניה, (2) דיור מוגן "נופי השרון", נתניה

פרופפנון הידרוכלוריד (propafenone hydrochloride) הוא תכשיר נוגד הפרעות-קצב. בדרך כלל תרופה זו נסבלת היטב. יחד עם זאת, קיימות השפעות-לוואי כלליות וקרדיוואאסקולריות מנטילת תכשיר זה. השפעות הלוואי מתרחשות בד"כ במערכת העיכול ובמערכת הנירולוגית. השפעת הלוואי הנדירה ביותר היא פגיעה מסוג עימדון המרה. בספרות המקצועית דווח עד כה על חמישה חולים שלקו בעימדון מרה. תופעה זו מלווה בד"כ בסימנים קליניים, ועם הפסקת הטיפול בפרופפנון, חוזרים תיפקודי הכבד לערכים תקינים.

במאמר זה נסקרת הספרות המקצועית העוסקת בפגיעה בכבד עקב טיפול בפרופפנון, ומובאת פרשת חולה בת 73 עם שלושה אירועים של פגיעה בכבד על רקע טיפול בפרופפנון. דיווח על סקירת הספרות ופרשת החולה מטרתם להגביר את מודעות הרופאים לתופעה זו, על אף היותה נדירה.

עמירם כ"ץ, מיכאל שגיב

המח' לשיקום ד', ביה"ח לוינשטיין, רעננה, המכללה לחינוך גופני זינמן, מכון וינגייט

התיפקוד התקין של כל אברי הגוף תלוי בגירוי עצבי המגיע אליהם מהמוח דרך חוט-השידרה. נזק לחוט-השידרה גורם לנתק של הקשר העצבי בין המוח לאברי הגוף אליהם מגיעים עצבים מחלק חוט-השידרה שמתחת לאזור הפגיעה. כאשר הנתק מתרחש בחוט-השידרה הצווארי, ייתכנו שיתוק מלא או חלקי של מערכת העצבים האוטונומית מתחת לאזור הפגיעה. אלה יתבטאו בהפרעות בתיפקוד ובניידות ובהתהוות חולי קשה – סיבוכים גופניים מגוונים הקשורים בכשל תיפקודי של מערכות גוף שונות עקב אי קבלת גירוי עצבי תקין, ביניהם הפרעות של דרכי המין, דרכי השתן, דרכי העיכול, הלב וכלי הדם ודרכי הנשימה.

ההפרעה בתיפקוד דרכי-הנשימה היא אחת המשמעותיות ביותר. היא מהווה כיום הסיבה השכיחה ביותר לתמותה בקרב נפגעי חוט-השידרה, ועלולה להפריע לניצול פוטנציאל התיפקוד הגופני שנותר לנפגעים אלה. הפרעת התיפקוד בנפגעי חוט-השידרה קשורה בחלקה לירידה ביכולת העבודה האאירובית, ולהפעת הנשימה תיתכן תרומה מסוימת לירידה זו.

הלן שיינפלד, פאולה רושקה, אירנה פינקלשטיין, הלל דיוויס

המרכז לבריאות הנפש טלביה, ירושלים

הוואגיניסמוס הוא הפרעה המשויכת לגינקולוגיה ולפסיכיאטריה. רק חלק מהלוקות בוואגיניסמוס מגיעות לטיפול פסיכיאטרי. ייתכן שמקורה הנפשי של ההפרעה שכיח יותר מהאבחנות בפועל. במאמר זה מובאים הנסיבות והגורמים הפסיכולוגיים שבבסיס תופעה זו, בחמש פרשות חולות. בשלוש פרשות החולות הראשונות – נשים צעירות מרקע תרבותי שמרני או דתי – אובחן ואגיניסמוס ראשוני שגרם לנישואים בלתי-ממומשים. התגלה שלאותן נשים היה "סוד" הקשור לחוויה מינית מוקדמת. פרט זה הוא משמעותי ואף עשוי להוות נקודת-מיפנה בטיפול. שתי פרשות החולות הנותרות הן של נשים מבוגרות יותר שלקו בתופעה של ואגיניסמוס מישני לאחר שנים של חיי-מין ללא ואגיניסמוס. במאמר נדונות דרכי הטיפול, השונות בדרך-כלל, בכל אחד משני סוגי ואגיניסמוס מישני עשויה להתגלות הפרעה משמעותית ברקע האישיותי או הזוגי, שיחייב טיפול נרחב וממושך יותר. נודעת חשיבות רבה לכך שרופאים יתנו את דעתם לאותן נשים הזקוקות לטיפול פסיכיאטרי, ולא גינקולוגי.