תוצאת חיפוש

מרק גלזרמן^1,2,3 , אהוד גרוסמן^1,2,4

¹ועדת האתיקה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, ⁴מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

היעדים העיקריים בפרסום מדעי הם לחדש ולגלות מציאות חדשה ולחלוק עם עמיתים הישגים מדעיים, אך קיימות סיבות נוספות בעלות משקל כמו כמיהה לפרסום מדעי. מרחפת מעלינו, החוקרים, סכנת החרב של "פרסם או היעלם". הפרסום דרוש לקידום אקדמי ומקצועי, להעלאת היוקרה ולקבלת מימון למחקר. רוב הסוגיות שבהן דנה הוועדה לאתיקה של הפקולטה לרפואה סאקלר באוניברסיטת תל אביב עוסקות במחלוקות בין חוקרים אודות הקרדיט בפרסום. הסוגיות שבהן דנה ועדת האתיקה מסווגות למספר קטגוריות, ביניהן מתן מקום בין רשימת המחברים לאדם שלא השקיע די במחקר, על מנת שהכללת שמו תהיה מוצדקת. קטגוריה זו היא מתן מְחַבְּרוּת מטעמי כבוד, על מנת לקבל תמורה כלשהי, או כ"עסקה". הסוגיה הנוספת היא העלמת שמו של חוקר מרשימת המחברים כנגד רצונו. מושג שמוכר כ"מחבר צללים". איגודים של עורכים המליצו על מדדים ברורים למְחַבְּרוּת שמובאים במאמר ונדונים בו.

ועדת האתיקה של הפקולטה לרפואה סאקלר באוניברסיטת תל אביב עוסקת בנושאים של אתיקה המופנים על ידי אנשי הסגל, אשר אינם קשורים ישירות להוראה או לנושאים שבהם מטפלת ועדת הלסינקי. רוב הסוגיות שבהן דנה הוועדה עוסקות במחלוקות בין חוקרים אודות הקרדיט בפרסום. במאמר זה, מובאות הבעיות שהועלו לוועדת האתיקה ודרכים אפשריות למניעתן.

שלמה משה^1,2, פטריסיה שוברץ², אפרת סולומון-כהן^2,3

¹מכבי שירותי בריאות, מחוז ירושלים והשפלה, המירפאה לרפואה תעסוקתית, חולון, ²החוג לבריאות סביבתית ותעסוקתית, בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³מחלקת עור, מרכז רפואי רבין, בית חולים בילינסון

מבוא: המומחיות ברפואה תעסוקתית הוכרה בישראל בשנת 1990. מספר המומחים צמח בהדרגה לאורך השנים, אולם מעולם לא נערך ניתוח שיטתי של מגמות שיעורי הרופאים התעסוקתיים/מספר עובדים והשוואתן למקובל בעולם.

מטרות המחקר: לבדוק את מגמת היחס רופאים התעסוקתיים/מספר עובדים בישראל ואת הפעילות הנדרשת לעתיד, כדי לעמוד בתקינה המקובלת של רפואת התעסוקה במדינות המפותחות.

שיטות מחקר: לצורך השגת מידע סוציו-דמוגרפי נעשתה פנייה אישית לרוב הרופאים התעסוקתיים, וכן קבלת מידע מהאיגוד לרפואה תעסוקתית וממכבי שירותי בריאות. שאר הנתונים הסוציו-דמוגרפיים הושגו מתוך טבלאות ופרסומים של הביטוח הלאומי ומשרד הבריאות.

תוצאות: נכון למרץ 2014 רשומים במדינת ישראל 157 רופאים תעסוקתיים, מתוכם 104 מומחים פעילים ו-25 מתמחים. מכלל המומחים, 78 עבדו בקופות החולים, 18 במגזר הציבורי (שמחוץ לקופות החולים), ושמונה במגזר הפרטי. בעוד שמספר העובדים גדל והולך מדי שנה, מספר הרופאים התעסוקתיים במגזר הציבורי נותר קבוע זה עשור ונע סביב 100-90 רופאים. נמצא כי בקופות החולים יחס הרופאים התעסוקתיים/מספר עובדים הוא 1:48,000.

מסקנות: שיעור הרופאים התעסוקתיים/מספר עובדים בישראל נמצא דומה לקיים במדינות מתפתחות ונמוך פי 10-8 מהמדינות המפותחות, בעלות תוצר מקומי גולמי דומה לישראל. שיעור זה פוחת והולך משנת 2007 ואילך. המספר הקבוע נובע מהיעדר תשלום המעסיקים עבור השירות ומהתעלמות הגורמים הרגולטוריים בישראל ממצב זה.

דיון וסיכום: הדרך לשיפור המצב הוא הכפלת מספר המתמחים מדי שנה ומתן משאבים מתאימים לצורך כך. לצורך המימון אנו ממליצים לרתום את המעסיקים ואת משרדי הממשלה הרלוונטיים, קרי משרד הכלכלה והתעשייה ומשרד הבריאות.

שרון נורדהיימר¹ , רחל אוזלבו¹, אמיר אברמוביץ¹ , אייל פניג¹ , לירן דומצבסקי² , מקסים יאקימוב³, ג'ק בניאל⁴ , עופר יוספוביץ⁴ , דני קידר⁴ , ויקטוריה ניימן¹ , אלי רוזנבאום¹ , דוד מרגל^1,4

¹מרכז דוידוף לסרטן, מרכז רפואי רבין, בית החולים בילינסון, ²מערך הדימות, מרכז רפואי רבין, בית החולים בילינסון, ³המכון לפתולוגיה, מרכז רפואי רבין, בית החולים בילינסון, ⁴המערך לאורולוגיה, מרכז רפואי רבין, בית החולים בילינסון

הקדמה: הטיפול בסרטן חודר שריר של שלפוחית השתן מחייב דורש שיתוף פעולה בין רופאים מתחומים שונים, ויש עדויות לכך שהטמעת מירפאות רב תחומיות משפרת את הטיפול בסרטנים שונים.

מטרות: לשם כך הוקמה המירפאה הרב תחומית לטיפול בשאתות חודרות שריר של שלפוחית השתן במרכז הרפואי רבין.

שיטות: המירפאה החלה את פעילותה בשנת 2014. צוות המירפאה כולל: אונקולוגים, אורולוגים, רופאים מקרינים, פתולוגים, רופאים פליאטיביים, רופאי דימות, אחיות ומתאמת מחקר. לפני הגעת המטופל נאסף החומר הרפואי, ומתבצעת בדיקה של הפתולוגיה והדימות. ביום המירפאה מתקיים דיון מקדים, המטופל ממלא שאלונים הנוגעים לאיכות חיים, ועובר בדיקות לתפקוד מערכת השתן וציסטוסקופיה. בתום ההליך נערך דיון עם המטופל ומובאות בפניו אפשרויות הטיפול. לאחר הטיפול, המעקב אחר חולים המטופלים בקרינה מתבצע במירפאה.

תוצאות: עד כה טופלו 55 מטופלים. הגיל החציוני היה 76 שנים: 80% גברים ו-20% נשים. מספר התרופות הכרוניות החציוני למטופל היה שש (8-4 טווח בין רבעוני). ל-61.8% מהמטופלים הוצע טיפול למטרת ריפוי ול-38.2% הוצע טיפול פליאטיבי. מתוך המטופלים שטופלו למטרת ריפוי, 38% עברו כריתה נרחבת של שלפוחית השתן ו-62% עברו קרינה נרחבת, 50% מהחולים שטופלו בקרינה סומנו באמצעות גרגירי זהב.

דיון: על מנת לענות על האתגרים בטיפול בחולים הלוקים בסרטן חודרני של שלפוחית השתן, הוקמה המירפאה הרב תחומית. מהנתונים שנאספו עד כה, ניתן לראות כי המטופל הממוצע הוא מבוגר ובעל מחלות רקע מרובות. למרות זאת, הרוב מטופלים בכוונת ריפוי. יותר ממחצית מהמטופלים הללו מופנים לטיפול בקרינה ולא לניתוח. מוקדם כעת לדון בהשפעת המירפאה על התוצאות האונקולוגיות.

לסיכום: המירפאה הרב תחומית לטיפול בסרטן שלפוחית חודר שריר היא ייחודית בישראל מבחינת הצוות המטפל והמעקב הרציף. ההרכב הרב תחומי של המירפאה מאפשר דיון מושכל והתאמת הטיפול עבור כל חולה.

יובל נחלון^1,2, יעקב שבירו^1,2

¹מחלקת אף אוזן גרון וכירורגיית ראש צוואר, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

הקדמה: סעיף ושט על שם זנקר פוגע בעיקר בגברים ומסתמן באי ספיקת (רגורגיטציה) של מזון, שיעול כרוני, קשיי בליעה ושיאופים (אספירציות). ניתוח הוא טיפול הבחירה כאשר האפשרויות הן ניתוח בגישה צווארית או אנדוסקופיה.

שיטות: נערך מחקר רטרוספקטיבי של כל החולים שטופלו במרכז הרפואי רבין בגישה אנדוסקופית בחמש השנים האחרונות.

תוצאות: נסקרו עשרים חולים, 90% מהם גברים, עם סעיף על שם זנקר. הגיל הממוצע היה 68 +/-9.5 שנים. אורך הכיס טרם הניתוח היה 3.43 +/- 0.9 ס"מ ובמהלך הניתוח נמדד 2.55 +/- 1.5 ס"מ. לא דווח על סיבוכים מרכזיים (מאג'וריים) כמו נפחת (אמפיזמה) או מדיאסטיניטיס לאחר הניתוח. שיעור ההישנות היה 20%, שלושה מהחולים עברו ניתוח אנדוסקופי נשנה ואחד העדיף לעבור ניתוח בגישה צווארית.

מסקנות: מדידת סעיף הוושט במהלך הניתוח מאפשרת הערכה טובה של גודל הכיס, כריתה בטוחה יותר של הדופן ולהעריך את הסיכוי לחזרת המחלה. ניתן לטפל גם בסעיפים קטנים בגישה אנדוסקופית עם שיפור ניכר באיכות החיים של החולה.

אריאל רונן, צפורה שוחט, ליאוניד אידלמן

מחלקת הרדמה, מרכז רפואי רבין, בית חולים בילינסון, פתח תקווה

רקע: בשנים האחרונות מתרבים והולכים המחקרים העוסקים בהבדל התגובה לכאב בין מינים ומגדרים שונים, עם התייחסות להבדלים במנגנונים הביולוגיים המשפיעים על האופן שבו נשים וגברים מגיבים לכאב. לכן סביר להניח שקיימים הבדלי מגדר בתגובות מערכת העצבים האוטונומית, כגון: דופק ולחץ דם. הבדלי מגדר בתגובות אלה טרם נבדקו בחולים מורדמים.

שיטות: זיהינו רטרוספקטיבית 50 חולים – 25 מטופלים ו-25 מטופלות שעברו ניתוחי חיתוך חוקרים של דופן הבטן (Exploratory Laparotomy), בעלי תגובות אוטונומיות בתגובה לגירוי חתך ניתוח שהוגדר כדלקמן: חולים עם גידול של 20% בלחץ דם או בדופק בתגובה לגירוי ניתוחי. נתונים פיסיולוגיים הכלולים: לחץ דם ודופק לפני חתך ניתוח לאחר הרדמה הושוו לנתוני לחץ דם ודופק לאחר חתך הניתוח בנשים ובגברים, על מנת להעריך האם דפוסי שינוי בלחץ דם ודופק שונים בין המינים.

תוצאות: המשתנים הדמוגרפיים בין הקבוצות נותחו באמצעות תבחין T ונמצאה מובהקות במשקל. שינויים בלחץ דם ממוצע, סיסטולי דיאסטולי ודופק נותחו באמצעות Wilcoxon Rank Scores. לא היו הבדלים משמעותיים בין הקבוצות בכל המשתנים שנבדקו.

מסקנות: כדי להעריך האם קיימים דפוסי שינוי בלחץ דם ובדופק בתגובה לכאב מניתוח שונה בין מינים, נדרש מחקר פרוספקטיבי עם מדגם גדול ותיקנון שיטת ההרדמה.

אירית בן אהרון^1,5, שפרה אש^2,5, אבי בן הרוש^3,5, גלי פרל¹, גליה אורון^3,5, חיים פנקס^3,5, נפתלי פרויד^4,5, דרגן קרברושיץ^4,5, רונית אביר^3,5, אונית ספיר^3,5, ארנון ויז'ניצר^3,5, ברוך ברנר^1,5, יצחק יניב^2,5, סלומון שטמר^1,5, בני פיש^3,5

¹המכון לאונקולוגיה, מרכז דוידוף, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, ²המערך להמטולוגיה-אונקולוגיה ילדים, מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה, ³היחידה להפריה חוץ-גופית ופוריות, בית החולים לנשים שניידר, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, ⁴המחלקה לכירורגיה ילדים ונוער, מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה, ⁵הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הקדמה: שיעור המחלימים מסרטן עולה בעשור האחרון הודות לשיפור בטכנולוגיות האבחון והטיפול. לפיכך, סוגיות כגון פוריות לאחר הטיפול האונקולוגי מקבלות משנה תוקף בחולים צעירים. הדיסציפלינה החדשה הקרויה "אונקופרטיליטי", מהווה מימשק בין תחום האונקולוגיה לתחום הפוריות בהיבט הקליני ובהיבט המחקר.

שיטות: במאמר זה, אנו מדווחים על תוכנית רבת-צוותים ייעודית לשימור פוריות בחולי סרטן פדיאטריים ובוגרים צעירים, המהווה גם נדבך למחקר פרוספקטיבי אורכי של תוצאי פוריות באוכלוסיה זו.

תוצאות: מנתוני פעילות התוכנית עולה כי שיעורי הפניית החולים לשימור פוריות עלו משמעותית, בייחוד של חולים שלא נחשפו לכימותרפיה. בשלוש השנים הראשונות לפעילות התוכנית הופנו אליה 235 חולים.

מסקנות: תוכנית רבת-צוותים ייעודית, המהווה ממשק פעיל בין מומחים מדיסציפלינות שונות, מעבדה מיומנת והליך הפנייה וטיפול במסגרת זמן מצומצמת, מביאה לתועלת מרבית הבאה לידי ביטוי בשיעורי שימור פוריות גבוהים יותר.

עמיר בשקין, מרינה נודלמן

היחידה לאנדוקרינולוגיה וסוכרת, המרכז הרפואי לגליל, נהרייה

תת תריסיות נגרמת מחסר של הורמוני בלוטת התריס ומשפיעה על התפקוד של כל אברי הגוף. תת תריסיות היא ההפרעה האנדוקרינית השכיחה ביותר לאחר סוכרת, והיא שכיחה יותר בנשים ובגיל מתקדם. תירוקסין ((T4 הוא ההורמון העיקרי האגור בבלוטת התריס, וטרייודותירונין (T3) הוא ההורמון הפעיל ומיוצר מ-T4 מחוץ לבלוטת התריס. בלוטת התריס משפיעה בעיקר על ידי הגברת ביטוי של גנים – קישור של T3 לקולטן הגרעיני שלו.

מעל 99% מהדיווחים על תת תריסיות נגרמים ממחלה בבלוטת התריס, באזורים ללא חסר ביוד, בעיקר דלקת כרונית אוטואימונית. יתר התחלואה נגרמת עקב הפרעה מרכזית בעיקר בבלוטת יותרת המוח (Hypophysis), ונדיר מאוד שההפרעה נגרמת בהיפותלמוס. בנוסף, תת תריסיות מסווגת בהתאם לחומרה לתת קלינית או גלויה. בתת תריסיות תת קלינית רמת ה-TSH מוגברת, אך רמת ה-FT4 בטווח התקין, בעוד שבתת תריסיות גלויה רמת ה-FT4 היא מתחת לטווח התקין. קביעת האבחנה של תת תריסיות מתבססת על בדיקות המעבדה, ואילו הרגישות והסגוליות של התלונות והסימנים נמוכות מאוד. בקשישים רמת ה-TSH המרבית היא באופן נורמאלי גבוהה מעט מזו המדווחת במעבדות בישראל, ובצעירים בריאים היא ככל הנראה מעט נמוכה יותר. הנוגדנים המשמשים לאבחון הרס אוטואימוני של בלוטת התריס הם נוגדנים כנגד TPO (Thyroid Peroxidase) ונוגדנים כנגד TG (Thyroglobulin), אולם רק הנוגדנים כנגד TPO נמצאו קשורים משמעותית להתפתחות תת פעילות של בלוטת התריס. טיפול הבחירה הוא לבותירוקסין (Levothyroxin sodium) המכיל T4 בלבד. התרופה נוחה למתן פומי עקב ספיגה טובה וזמן מחצית חיים ארוך של שבוע, המאפשר מתן יומי ורמות יציבות של T4 ו T3. בקשישים ובמחלת לב איסכמית חשוב להתחיל מינון קטן ולעלות מינון בהדרגה. חוסר איזון למרות נטילה של מינון גבוה של לבותירוקסין אפשרי עקב הפרעת ספיגה, אשר דווח עליה בעיקר בדלקת כרונית בקיבה ובמחלת הכרסת (Celiac disease).

אוהד רונן, נדאל אסדי, אייל סלע

מחלקת אף-אוזן-גרון – ניתוחי ראש וצוואר, המרכז הרפואי לגליל, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת בר אילן

הקדמה: מזה כשנתיים מדינת ישראל מטפלת בפצועים ממלחמת האזרחים בסוריה. המרכז הרפואי לגליל בנהרייה הוא בית החולים העיקרי שאליו מפונים הפצועים.

מטרות: להעריך את הנתונים הדמוגרפיים והמאפיינים הקליניים של הפצועים שפונו למחלקתנו בעקבות מלחמה זו.

שיטות מחקר: מידע הוצא מהתיקים הרפואיים של כל הפצועים הסוריים שפונו לטיפול במרכז הרפואי לגליל ונבחן בדרך רטרוספקטיבית.

תוצאות: בין מרץ 2013 עד דצמבר 2014, פונו 450 פצועים סורים למרכז הרפואי לגליל. מהם 45 טופלו במחלקת אף-אוזן-גרון – ניתוחי ראש וצוואר. תקופת האשפוז הייתה בין ימים בודדים ועד 16 שבועות. מתוך 45 החולים שטופלו במחלקת אא"ג, 43 היו גברים (95.5%) בגיל ממוצע של 30.4 שנים (טווח 79-1 שנים). היה הבדל משמעותי מבחינת מין (p<0.0001). נמצא כי רוב החולים (42.1%) היו בין הגילים 27-21 שנים. ההסתמנות השכיחה ביותר הייתה של פצע ירייה. 35 חולים (77.7%) התקבלו לחדר הלם עם פציעות מורכבות של עצמות פנים ודרכי נשימה עליונות. בשמונה חולים (18%) בוצעה טרכיוסטומיה עוד טרם הגיעם לבית החולים.

משך השהות הממוצע בבית החולים היה 15 ימים (טווח: 141-1). מכלל הפצועים שטופלו בבית החולים, 438 (97.3%) שוחררו חזרה לסוריה ו-12 נפטרו.

מסקנות: מבין כל הפצועים הסוריים שטופלו במחלקת אא"ג, הרוב המכריע היו גברים צעירים, לוחמים ככל הנראה, שנפגעו מפציעות ירי, רוב הפצועים שוחררו חזרה לסוריה לאחר קבלת טיפול מתאים.

דיון וסיכום: סביר להניח כי היעדר אמצעי מיגון הקיימים בצבאות סדירים בעולם המערבי היה בין הגורמים לפציעות המורכבות של החולים שטופלו במרכז הרפואי לגליל.

מואנס סרחאן¹, רוחי עבדאללה¹, שאול עטר^1,2

²המחלקה לקרדיולוגיה וטיפול נמרץ לב, המרכז הרפואי לגליל, נהרייה, ²הפקולטה לרפואה בגליל, אוניברסיטת בר אילן

הקדמה: קיימת שונות רבה בגורמים ובתכונות של תפליט בכפורת הלב, בהתאם למיקום הגיאוגרפי ולמאפיינים הדמוגרפיים והאתניים של האוכלוסייה הנבדקת. התחלואה המובילה להתפתחות תפליט בכפורת הלב משתנה אף היא במהלך השנים. סקירת הגורמים לנוזל בכפורת הלב ותכונותיו באזור גיאוגרפי מוגדר יכולה לסייע באבחון יעיל ומהיר של הגורמים השונים, ולאפשר מתן טיפול רפואי מהיר ויעיל.

מטרות: סקירה אפידמיולוגית של הגורמים וניתוח התכונות והמאפיינים של תפליט בכפורת הלב בחולים שהתקבלו למרכז הרפואי לגליל בעשור האחרון, בדיקת הקשר בין הגורמים השונים לנתונים דמוגרפיים, קליניים והאנמנזות הרפואיות של החולים.

שיטות: נכללו במחקר 86 חולים שהתקבלו למחלקה לקרדיולוגיה וטיפול נמרץ לב במרכז הרפואי לגליל בין השנים 2010-2001. כל החולים לקו בתפליט בכפורת הלב כהסתמנות עיקרית או משנית לבעיה אחרת, וכולם עברו דיקור להוצאת נוזל מכפורת הלב או "חלון" כפורת הלב כהליך טיפולי או אבחוני. נערך איסוף רטרוספקטיבי של נתונים מהרשומות הרפואיות של חולים שעברו את הפעולות הללו. נבדקו תכונות התפליטים שהתקבלו, נערך ניתוח סטטיסטי לבדיקת שכיחויות הגורמים השונים בקבוצות גיל, מגדר, מוצא אתני, אנמנזה רפואית ונתונים קליניים, ונבדקו קשרים אפשריים בין המרכיבים השונים של התפליט למימצאים קליניים ודמוגרפיים.

תוצאות: הגורם השכיח ביותר היה אידיופתי ב-36%, ממאירות ב-31.4%, מחלת לב כלילית ואי ספיקת לב ב-16.3%, אי ספיקת כליות ב-4.6%, טראומה ב-4.6%, מחלות אוטואימוניות ב-4.6%, צמקת הכבד ב-1.2% ותת תריסיות ב-1.2% מהחולים. בדיקות מעבדה כולל ערכים כימיים, המטולוגיה, בקטריולוגיה וציטולוגיה כמעט שלא תרמו להליך האבחון. ערבים לקו יותר מיהודים בתפליטים אידיופתיים, מחלת לב כלילית או אי ספיקת כליות. לעומתם יהודים לקו יותר בתפליטים ממאירים. התסמין השכיח ביותר בחולים עם תפליט כפורת הלב היה קוצר נשימה (76.6%). הגיל הממוצע של החולים בכל קבוצות הגורמים לנוזל פרט לגורם הטראומה היה גבוה מ-60 שנים. התפליט השכיח ביותר היה אקסודט (70.9%). תפליט אידיופתי היה השכיח ביותר בשני סוגי התפליטים – הן נסיובי והן דמי. תפליט עקב אי ספיקת כליות היה עם נפח הנוזל הממוצע הגדול ביותר.

דיון ומסקנות: בעשור האחרון, הגורמים לנוזל גדול בכפורת הלב והמאפיינים הדמוגרפיים והמעבדתיים של החולים באזור הגליל המערבי, אינם שונים מאזורים אחרים במדינות המערב. הערכת התפליט מכפורת הלב במסגרת בדיקות מעבדה לא העלתה את יעילות האבחון.

אנטון קבאשה, אייל רוזנטל, מוחמד כליפה, איגור וקסמן

המחלקת לכירורגיה ב', המרכז הרפואי האוניברסיטאי לגליל, נהרייה

הקדמה: גישה לפרוסקופית מיועדת לכריתת הכרכשת (המעי הגס) והחלחולת עוד מימיה הראשונים של הלפרוסקופיה, כאשר הגישה הרווחת בעולם הכירורגיה היא Laparoscopic assisted (LA). בעוד שבגישת LA ניתן ליצור השקה תוך גופית, היא עדיין מחייבת חתך בבטן כדי להוציא את המעי שנכרת. חתך שכזה טומן בחובו סיבוכים ידועים כגון זיהום חתך הניתוח, בקע (הרניאציה) והיפרדות רקמה. הימנעות מחתך בבטן וסיבוכיו הייתה ההניעה (מוטיבציה) לפיתוח שיטות חדשות כגון Natural Orifice Specimen (NOSE). ברבות משיטות NOSE משתמשים בגדם חלחולת פתוח להוצאת המעי שנכרת. יישום שיטות אלו להוצאת המעי לאחר הכריתה טומן בחובו סיכון להתפתחות זיהומים תוך בטניים.

מטרות: דיווחנו לאחרונה על שיטה חדשנית לכריתת מעי נקייה בשיטת תוך הנהור (Endo-luminal), בגישת NOTES assisted דרך הבטן ודרך פי הטבעת (Abdominal and trans anal). בעבודה זו, אנו מסכמים את ניסיוננו הכולל בשתי קבוצות ניסוי בדגם חזיר: קבוצה אחת בגישה פתוחה דרך הבטן (אבדומינלית), וקבוצה שנייה בגישה לפרוסקופית מלאה דרך הבטן.

שיטות: במחקר שימשו עשר חזירות נקבות – חמש בקבוצת גישה פתוחה דרך הבטן, וחמש בקבוצת גישה לפרוסקופית מלאה (Totally laparoscopic) דרך הבטן. לאחר שהושגה גישה לחלל הבטן נוידה החלחולת, והמזנטריום בחלחולת נותק קרוב ככל הניתן לדופן המעי. שדכן היקפי הוכנס דרך פי הטבעת במצב סגור כאשר הוא מחובר חוץ גופית לסדן. השדכן נפתח בגבול הקריבני (פרוקסימלי) של הכריתה. בשתי הקבוצות בוצעה קשירה סביב החלחולת בגבול הכריתה הקריבני, 20-15 ס"מ מפי הטבעת, על מנת לחבר את החלחולת למוט הסדן. לאחר מכן השדכן נסגר ונמשך החוצה דרך פי הטבעת כדי ליצור התפשלות רקטו-רקטלית ו-Pull through. כעת השדכן נפתח מחדש חוץ גופית, קשר נוסף הונח סביב לחלחולת בגבול הכריתה הרחיקני (דיסטלי), כאשר הוא מחבר אותו למעי שנקשר מוקדם יותר למוט הסדן. חלק המעי נכרת והוסר על ידי חתך דרך שני דפנות המעי. השדכן הופעל והשקה רקטו-רקטלית נוצרה. ההשקה הוחזרה לחלל הבטן, נוזל צפק (פריטונאלי) נדגם לתרביות, החזירות הומתו מיד לאחר תום הניסוי ובוצעה בהן נתיחה.

תוצאות: כל עשר החזירות בשתי הקבוצות עברו כריתת חלחולת בשיטת תוך הנהור בגישת IPT דרך פי הטבעת (Trans anal). לא נמצאה אף צמיחה בתרביות שנלקחו מנוזל הצפק בכל עשר החזירות. בניתוח היסטולוגי הודגמו בכל האובייקטים מאפיינים סטנדרטיים של השקת קצה לקצה שבוצעה עם שדכן היקפי.

מסקנות: במחקרנו הודגמה ההיתכנות השיטה המתוארת כאן בשתי הגישות – גישה פתוחה וגישתNOTES Assisted, totally laparoscopic , לכריתה בשיטת תוך הנהור נקייה, והוצאת חלק המעי שנכרת דרך פי הטבעת על ידי שימוש בשדכן היקפי סטנדרטי. העובדה שלא נמצאו זיהומים של חלל הצפק באף אובייקט תומכת בסיווג ראשוני של שיטה חדשנית זו כנקייה לעומת ההליכים הנמצאים ביישום רווח כיום, אשר מסווגים כולם כנקיים נגועים.

ליהיא שפיר¹, בלה גרוס²

¹המחלקה לרפואת משפחה, הטכניון, חיפה ושירותי בריאות כללית, מחוז חיפה וגליל מערבי, ²המחלקה לנירולוגיה, המרכז הרפואי לגליל, נהרייה

הקדמה: D-dimer הוא תוצר פירוק של הקריש. במחקרים הודגם קשר בין אירועים וסקולאריים במערכות גוף השונות לבין רמות D-dimer, אך עדיין אין מדדים הקושרים בין ערכי D-dimer לאירועים וסקולאריים מוח.

מטרות: בדיקת קשר בין רמת D-dimer בחולים לאחר אירוע מוח לחומרת הפגיעה הקלינית, התפתחות סיבוכים, היקף האזור הפגוע ואטיולוגיות הפגיעה השונות.

שיטות המחקר: בדיקות דם ל-D-dimer נלקחו מ-96 חולים עם אירוע מוח חד ב- 4 נקודות זמן: קבלה, לאחר 24 שעות, שבוע ושלושה חודשים. אופי הפגיעה ומיקומה נקבע על פי מהלך קליני ובדיקת CT מוח, וחומרת הפגיעה הקלינית נקבעה על פי סולם (סקלה) של NIHS.

תוצאות: נמצאה עלייה ברמות D-dimer לאחר אירוע מוח עם חזרה לטווח תקין (נורמה) לאחר שלושה חודשים. קיימים הבדלים מובהקים בממוצע D-dimer בין שלושת סוגי הפגיעה בבדיקת CT של המוח: דימום, אוטם ומצב תקין, בהתקבלות ולאורך שלוש נקודות זמן הראשונות שנבדקו. קיים קשר בין רמות D-dimer לאטיולוגית הפגיעה: רמות D-dimer בהתקבלות בדימום היו גבוהות יותר מאשר באוטם, ובאוטם הן היו גבוהות יותר מאשר ב-TIA. רמת D-dimer בהתקבלות ולאחר 24 שעות הייתה גבוהה ביותר באוטם גדול ופחתה עם הצטמצמות היקף האוטם. ערכי D-dimer חזרו לטווח תקין לאחר שלושה חודשים. קיימת מובהקות (0.039=P) בקשר בין חומרת הפגיעה הקלינית לשיעור החולים שרמת ה D-dimer שלהם מעל הנורמה בהתקבלות. נמצא קשר (0.017=P) בין תמותה לבין ערכי D-dimer גבוהים בהתקבלות: שכיחות התמותה גבוהה יותר בחולים עם ערכי D-dimer מעל הנורמה בהתקבלות.

מסקנות: באירוע מוח נמצאה עלייה של D-dimer עם מיתאם לאטיולוגיה של אירוע מוח, היקף האזור שנפגע וחומרת הפגיעה הקלינית, תוך חזרה למצב תקין (נורמה) לאחר שלושה חודשים. קיים בנוסף קשר בין סיבוכי אירוע מוח לרמה גבוהה של D-dimer בהתקבלות.

רגינה מיכליס¹, שפרה סלע^1,3, אלכסנדר לנצמן², אולגה טנחילבסקי², רויטל שורץ-סבירסקי¹, בתיה קריסטל^2,3

¹מעבדת מחקר על שם אלישר, ²המחלקה לנפרולוגיה, המרכז הרפואי לגליל, נהרייה, ³הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת בר אילן, צפת

הקדמה: רמת ביתא 2-מיקרוגלובולין (Beta 2-microglobulin, ß2M) בנסיוב גבוהה באופן משמעותי בקרב חולי אי ספיקת כליות סופנית המטופלים בהמודיאליזה, והצטברותו קשורה לתהליכים של Dialysis Related Amyloidosis (DRA). בחולים המטופלים בהמודיאליזה בשיטת Low-flux, נמצא כי מתן ברזל לתוך הווריד (הניתן לצורך טיפול באנמיה) משפיע על פינוי ß2M במהלך הדיאליזה. טיפול בברזל לתוך הווריד משפיע גם על חמצון חלבוני פלסמה, ובכלל זה גם על ß2M.

מטרות: לבדוק את השפעת הטיפול בברזל לתוך הווריד על רמת ß2M וחמצונו בדם החולים המטופלים בהמודיאליזה בסלילי High-flux בהשוואה לסלילי Low-flux.

שיטות מחקר: נבדקו 16 חולי דיאליזה המטופלים בברזל לתוך הווריד לתיקון האנמיה במינון אחזקה. החולים סווגו באופן אקראי, כך שמחצית החולים טופלו בהמודיאליזה עם סלילי High-flux ומחציתם עם Low-flux וכעבור חמישה שבועות הועבר כל חולה לטיפול בסליל השני. שבועיים מהתחלת הטיפול בסליל הנבדק נלקחו דגימות דם, ונמדדו רמות ß2M בנסיוב, רמת המטוקריט ורמות הברזל. חלק מהדגימות שימשו למדידת ß2M מחומצן.

תוצאות: נמצאה עלייה משמעותית ברמת ß2M בדיאליזה עם סלילי Low-flux יחד עם עלייה נוספת ברמת החלבון כאשר החולה קיבל ברזל לתוך הווריד במהלך הדיאליזה. טיפול בדיאליזה מסוג High-flux הביא לירידה משמעותית ברמת ß2M ולירידה ברורה במהלך הדיאליזה, ללא השפעה של מתן הברזל. בנוסף, נצפתה ירידה משמעותית ברמת ß2M מחומצן במהלך דיאליזה מסוג High-flux, אך לא בדיאליזה מסוג Low-flux.

מסקנות: דיאליזה בשיטת High-flux יעילה יותר מדיאליזת Low-flux, הן בהפחתת רמת החלבון ß2M והן בהפחתת רמת חמצונו. לתצפיות אלו עשויה להיות משמעות מבחינת שיפור הטיפול בברזל במטרה להפחית או לעכב הופעת DRA.

יעקב בורנשטיין

מחלקת נשים ויולדות, המרכז הרפואי לגליל והפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר-אילן, נהרייה

המרכז הרפואי לגליל ייחודי במספר היבטים:

ההיבט הקליני: בשנים האחרונות, בהובלתו של מנהל המרכז הרפואי ד"ר מסעד ברהום, ניכרת במרכז תנופת פיתוח שמטרתה להקטין את אי השוויון בבריאות בין המרכז לפריפריה [2,1]. למרות תת המימון למערכת הבריאות בגליל, נפתחו מחלקות קליניות חדשות, הוכנסו טכנולוגיות רפואיות מתקדמות וחדשניות וצורפו אנשי צוות מובילים. הפעילות הקלינית באה לידי ביטוי בפרסומים המובאים בגיליון הנוכחי.

ההיבט של רפואה בקו העימות: המרכז הרפואי לגליל הוא בית החולים הקרוב ביותר לכל גבול עם מדינה שכנה במדינת ישראל. הוא גם מהווה מרכז רפואי שלישוני לטראומה, עקב הקמת המחלקה לנירוכירורגיה, המחלקה לניתוחי פה ולסת, מחלקות נוספות לאורתופדיה, כירורגיה, רדיולוגיה פולשנית כללית, ורדיולוגיה פולשנית של המוח. בשנים האחרונות טופלו במרכז הרפואי מאות פצועים ממלחמת האזרחים בסוריה, שליש מהם נשים וילדים. לפצועים אלו בעיות רפואיות ייחודיות אשר מובאות בעבודות המחקר המפורסמות כאן.

היבט המחקר: המרכז הרפואי הוא מתקן הוראת הסטודנטים לרפואה העיקרי של הפקולטה לרפואה בגליל של אוניברסיטת בר אילן. הפקולטה לרפואה, בראשות הדיקן, פרופ' רן טור כספא, פועלת רבות לקידום המחקר וההוראה במרכז הרפואי. אך עוד לפני הקמת הפקולטה לרפואה, מנהל בית החולים הקודם, פרופ' שאול שאשא, לא רק העלה על נס את חשיבות הרופא החוקר לקידום הרפואה, אלא הקים מעבדת מחקר שמזה שנים רבות עסקה וממשיכה לעסוק במחקר תרגומי על ידי רופאי המרכז הרפואי, בהובלת ד"ר שפרה סלע ופרופ' בתיה קריסטל, בתמיכת מנהל המרכז הרפואי הנוכחי, ד"ר מסעד ברהום. מספר מחקרים שנערכו במעבדת מחקר זו מפורסמים בגיליון הנוכחי של 'הרפואה'.

בהיבטים ייחודיים אלו המרכז הרפואי לא שקט על שמריו תוך הסתמכות על טענת הקיפוח הקיים בתקצוב מערכת הבריאות בין המרכז לפריפריה, אלא במשך השנים הקים וקידם מחלקות, טכנולוגיות ומעבדות מחקר. פעילות זו באה כאמור לידי ביטוי במחקרים המפורסמים בגיליון 'הרפואה' הנוכחי. מחברי המאמרים משתייכים למרכז הרפואי לגליל ולפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר אילן, בנהרייה.