תוצאת חיפוש

מנחם רותם¹, דניאל אלבירט², זאב שטגר² (בשם קבוצת מחקר הדסלורטדין ישראל)

¹היח' לאלרגיה אסתמה (גנחת) ואימונולוגיה, מרכז רפואי העמק עפולה, ²המח' לרפואה פנימית ב' והמערך לאלרגיה, אימונולוגיה ואיידס, מרכז הרפואי קפלן רחובות, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

חרלת כרונית אידיופתית (חכ"א)¹ (Chronic idiopathic urticaria [CIU]) היא תופעה שכיחה ומתסכלת המאופיינת בהישנות של תיפרחת מגרדת מפושטת במשך תקופה העולה על שישה שבועות. המחלה פוגעת באופן משמעותי באיכות-חייו של המטופל. חוסמי הקולטן להיסטמין מסוג H1 מקלים בדרך-כלל על הגרד של חולים עם חרלת כרונית, והם מומלצים כקו הראשון לטיפול בחולים אלו. בחלק מהחולים טיפול זה אינו יעיל דיו. המטרות במחקר היו לבחון את יעילות הטיפול בדסלורטדין בחולים ישראלים עם חכ"א.

לצורך זה נערך מחקר פתוח, רב-מרכזי, ב-10 מרכזים שונים בישראל. לאחר סקירה של חולים מתאימים במשך 3-14 ימים, טופלו חולים מתאימים בדסלורטידין במינון 5 מ"ג ליום במשך 4 שבועות. שאלון למדד איכות-החיים (DLQI) וחומרת החרלת נבדקו לפני תחילת הטיפול ולאחריו, ובכל שבוע במהלך ארבעת שבועות המחקר.

מאה-וארבעה (104) מטופלים בגילאים 19 עד 85 שנה (ממוצע ± סטיית-תקן 45.6 ± 15.6) עם חרלת בדרגת חומרה בינונית גויסו למחקר זה וטופלו בדסלורטידין במינון 5 מ"ג ליום במשך 28 ימים. החולים טופלו בעבר בתרופות נוגדות-היסטמינים (חוסמי קולטן מסוג H1) עם הטבה חלקית בלבד. ניצפה שיפור קליני ניכר בתיפרחת (Rash) וכן בכל אחד מעשרת המדדים בשאלון איכות-החיים של המטופלים. כן ניצפו שיפור בפוריות המטופלים בעבודה, וירידה משמעותית בתלונות ובתסמיני החרלת, ובכללם גודל הנגעים בעור ומספרם. בסיכום כללי של התגובה לטיפול נמצא, כי 51% מהמטופלים דיווחו על הקלה מלאה או משמעותית במצבם, ורק 20% מהם דיווחו על היעדר הקלה. על השפעות-לוואי, שניתן לייחסן לדסלורטדין, דיווחו 12 חולים, מתוכם דיווחו 10 על השפעות-לוואי קלות, ורק 2 חולים דיווחו על כאב-ראש קשה אשר גרם להפסקת הטיפול.

לסיכום, הטיפול בדסלורטידין בחולים עם חרלת כרונית אידיופתית (חכ"א) בישראל נמצא יעיל, ולכן הוא מומלץ כטיפול בחולים אלו.

¹ חכ"א – חרלת כרונית אידיופתית.

רחל הרינג-חנית

מירפאת כאבי-ראש, המח' לנירולוגיה, בית-חולים מאיר, כפר-סבא

צילחה (Migraine) היא מחלה שכיחה, הפוגעת בתיפקודם ובאיכות-חייהם של הלוקים בה. מתוצאות מחקרים עולה, כי רופאים נוטים להמעיט בחומרתה של פגיעה זו, ולפיכך לא תמיד מספקים לה מענה הולם, לרבות טיפול מוגדר בצילחה (Migraine).

המטרה בסקר הייתה לבחון את השלכות הצילחה על התיפקוד, איכות-החיים, הטיפול השכיח במחלה והקשר רופא-חולה בישראל.

הסקר נערך באמצעות מישאל טלפוני, שבו נכללו 200 נשים הלוקות בצילחה והמטופלות בתרופות.

נמצא כי צילחה, למרות הטיפול הנוכחי, גורמת לפגיעה בתיפקוד החולה, להיעדרויות מהעבודה (51%), ולפגיעה בחיי חברה ובפעילות הפנאי (80%). להפתעתנו, רק מחצית מן החולות התלוננו בפני רופא המשפחה על התקפי הצילחה, פחות ממחציתן (48%) נוטלות תרופות מירשם ורק 10% מטופלות בתרופה מוגדרת לצילחה (טריפטן).

לסיכום, מסקר זה נובע, שבישראל יש מקום נרחב לשיפור בכל אחד מהנושאים שנבדקו לרווחת החולה, משפחתה, סביבתה החברתית ומקום העבודה.

גבריאל נירנברג, דוד רותם, מאזן פלאח, מיכאל בסר, מיכאל סודרי

היח' לארתרוסקופיה וחבלות ספורט, המערך לאורתופדיה, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה

הטיפול בחומרים ביו-נספגים שיפר את היכולת לבצע איחוי מהיר וקל בקרע בסהרון. קיבוע באמצעות חיצים ביו-נספגים גורם לירידה בתחלואה ובסיבוכים.

המטרות היו לבחון את יעילות הטיפול בקרע בסהרון על-ידי איחוי באמצעות חיצים ביו-נספגים.

בין השנים 1997-2004 עברו 14 חולים תיקון קרע בסהרון באמצעות חיצים ביו-נספגים, מתוכם 3 נשים ו-11 גברים. הגיל הממוצע היה 23 שנה (טווח: 16-34 שנה). החולים נמצאו במעקב למעלה משנה. ממוצע המעקב היה 35 חודשים (טווח 12-72 שנה). הסיבה העיקרית לקרע בסהרון הייתה חבלת ספורט (60%). סיבות אחרות היו תאונת עבודה (20%) ותאונות צבאיות (20%). כל הקרעים היו באזור המוגדר כראוי לתפירה, והמכונה "אדום-אדום" או "אדום-לבן" בסהרון.

חולה אחד לקה בקרע בסהרון החיצוני, ובארבעה חולים נמצאו קרעים ברצועה הצולבת הקדמית. אורכו הממוצע של קרע היה 9.3 מ"מ. הקרע קובע באמצעות 2.5 חיצים בממוצע. ההערכה הקלינית בוצעה באמצעות שאלון לישהולם (Lyshholm Scor).

תוצאה מצוינת (Excellent) נמצאה בקרב 10 חולים, טובה (Good) בחולה אחד, סבירה (Fair) בשני חולים וגרועה (Poor) בחולה אחד. חולה אחד סבל מכאב זמני עקב בליטה תת-עורית של החץ באזור סדק המיפרק הפנימי. בחולה אחד בוצעה כריתה חלקית של הסהרון עקב תסמינים ממושכים, וחולה אחד עבר שיחזור רצועה צולבת קדמית.

לסיכום, טיפול בקרעים בסהרון באמצעות חיצים ביו-נספגים הוא שיטה קלה ואמינה בהשוואה לשיטות אחרות עם שיעור סיבוכים נמוך. נדרשים מחקרים נוספים לבדיקת איכות האיחוי והתחלואה הנלווית.

רפי ביצור (1), דרור חרץ (1), ארדון רובינשטיין (2),

(1) המכון לחקר שומנים (ליפידים) וטרשת עורקים, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, (2) החברה לחקר, מניעה וטיפול בטרשת עורקים, המרכז הרפואי תל-אביב

טרשת העורקים היא מהגורמים העיקריים לתמותה ותחלואה בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט. בעשורים האחרונים אותרו לא מעט גורמי-סיכון להופעתה, ובמקביל נעשה מאמץ רב לטפל בהם. כתוצאה מכך נמצא שיעור התחלואה והתמותה ממחלות הנובעות מטרשת העורקים במגמת ירידה, הן בישראל והן בעולם.

הצורך בעידכון ההמלצות נובע מסדרת פירסומים מדעיים חדשים, אשר הובילו לשינויים מהותיים, בהמלצות אירגון הבריאות הלאומי האמריקאי, החברה האמריקאית לקרדיולוגיה, והחברות האירופאיות לקרדיולוגיה, טרשת עורקים, יתר-לחץ-דם ואירוע-מוח (Stroke), שפורסמו לאחרונה. ההמלצות באות לעדכן את אלו שפורסמו בעבר מטעם החברה לחקר, מניעה וטיפול בטרשת העורקים, ובהתחשב בנסיבות ובצרכים המיוחדים של מערכת הבריאות והרפואה בישראל.

בחלק הראשון מפורטות המלצות כלליות, התקפות לכלל האוכלוסייה בכל רמות הסיכון, וכן המלצות לטיפול ביתר-לחץ-דם.

לנייר העמדה באתר הר"י

עינת שיינר, דב בריקנר, איילה כנפי, דן שוורצפוקס

הקריה למחקר גרעיני בנגב, המחלקה לרפואת קרינה

אסון צ'רנוביל, התקפות הטרור ואיומיו הבלתי פוסקים העלו את המודעות בישראל ובעולם לאפשרות של אסונות גרעיניים כתוצאה מתאונה או מעשה מכוון. לאחר אסון גרעיני קיים סיכון של פליטת יוד רדיואקטיבי (I¹³¹) לאטמוספירה, פיזורו על שטח נרחב וקליטתו בדרכי-הנשימה. יוד 131 פולט קרינה בעוצמה גבוהה ומתרכז בבלוטת-התריס, עלייה חדה בהיארעות סרטן בלוטת-התריס ניצפתה בקרב ילדים תושבי הסביבה לאחר אסון צ'רנוביל.

לאחרונה החליטה ממשלת ישראל בשיתוף עם פיקוד העורף להקדים ולחלק טבליות לוגול (אשלגן יודיד-KI), למי שעלולים להיות במעגל הראשון של הנחשפים.

סקירה זו נועדה לסכם את הידע שנצבר עד כה בכל הנוגע לשיטות ולטיפולים שנועדו למנוע או למזער את נזקי היוד הרדיואקטיבי במקרה של אסון גרעיני. השיטה היעילה ביותר היא מניעת הקליטה של יוד רדיואקטיבי הניתנת להשגה על-ידי מתן מוקדם ככל האפשר של יוד יציב (לא רדיואקטיבי) בצורת אשלגן יודיד. במקרים של הוריית-נגד, ניתן לטפל בתרופות שאינן מכילות יוד מקבוצת התיונאמידים או באשלגן פרכלוראט.

ברוך ברנר, עופר פרים, אהרון סולקס

המכון לאונקולוגיה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח-תקוה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הטיפול בשאת ממאירה ממוקמת של הוושט (שממ"ו) שנוי במחלוקת. הגישות הטיפוליות למחלה כוללות ניתוח או קרינה בלבד. קרינה טרום-ניתוחית או בתר-ניתוחית, כימותרפיה טרום-ניתוחית או בתר-ניתוחית וכימותרפיה-קרינה משולבת, כטיפול מוגדר (דפיניטיבי) או כטיפול טרום-ניתוחי. סוג הטיפול שהחולה מקבל במציאות היומיומית תלוי במקרים רבים בתחום מומחיותו של הרופא המטפל (כירורגיה, אונקולוגיה, וכדומה). היישום של גישות טיפוליות שונות בחולי שממ"ו מעיד בראש ובראשונה על מיעוט מידע ממחקרים מבוקרים, וכן על תוצאות ירודות של הטיפול הנוכחי.

למרות כל האמור לעיל, המידע שהצטבר עד כה מראה כי ניתוח או מישלב טיפולי כימותרפיה-קרינה הן שתי החלופות הטיפוליות במחלה זו, ואילו שילובן, טיפול כימותרפיה-קרינה טרום-ניתוחי, לא הוכח כבעל יתרון הישרדותי על-פני כל אחת מהן בנפרד, ולכן נחשב טיפול זה עדיין לניסיוני. במאמר זה נסקר המידע הקיים לגבי גישות הטיפול הנהוגות כנגד שממ"ו.

אייל ליבוביץ' (1), דנה הרצוג (1), שמואל אורן (2), דב גביש (1)

(1) המח' לרפואה פנימית א', מרכז רפואי וולפסון, חולון, הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת ת-אביב, (2) המח' לרפואה פנימית א' במרכז הרפואי ברזילי, אשקלון

יתר-לחץ-דם הוא מגורמי-מהסיכון השכיחים ביותר למחלות לב וכלי-דם. למרות ריבוי התרופות לטיפול, שיעור איזון לחץ-הדם אינו מיטבי. בדקנו את מידת תשומת הלב שרופאי המישפחה מעניקים לקריאות לחץ הדם ולהמלצות הטיפוליות של חולי יתר-לחץ-דם ששוחררו מבית-החולים.

נכללו 98 חולים עוקבים (גיל ממוצע 1.1 + 68.5, 44% גברים) הלוקים ביתר-לחץ-דם (יל"ד) ואושפזו בבית-חולים. לא נכללו חולים שהופנו לאישפוז מבית-אבות. לחץ-הדם נמדד בחדר-המיון, בהתקבלות למחלקה, ביום השני לאישפוז וביום השיחרור. ארבע עד שמונה שבועות לאחר השיחרור- בוצעה שיחת טלפון לכל החולים שנכללו, ונאסף מידע אודות מדידות לחץ-דם אחרונות וטיפול עדכני ביל"ד. איזון לחץ-דם הוגדר כערכי לחץ-דם הנמוכים מ-140/90 ממ"כ, איזון לחץ-דם הושג ב-48% מהחולים בזמן השיחרור ו-47% בזמן המעקב. בקרבה חולים שקיבלו טיפול שונה בתקופת המעקב, בעקבות המלצת הרופא או עקב הטענה לערכי לחץ-דם גבוה (24 חולים), איזון לחץ-דם ירד מ-63%  בשיחרור ל-50% בבדיקת המעקב. הירידה הזאת הייתה קשורה לירידה במינון התרופות או להחלפת התרופות המומלצות בתרופות אחרות מאותה קבוצה, אך במינון שאינו שווה ערך. עשרה חולים שערכי לחץ-דם שלהם היה מאוזן בשיחרור אך לא במעקב, קיבלו פחות תרופות לעומת המומלץ (2.7 לעומת 3.2). בנוסף, ל-48% מהחולים שלא היו מאוזנים בבדיקת המעקב, לא שונה הטיפול מזה שהומלץ בשיחרור למרות ערכי לחץ הדם.

לסיכום, רופאי המישפחה אינם מיישמים את ההמלצות לטיפול ביל"ד, והמידע אודות איזון לחץ-דם המופיע במכתב השיחרור אינו מנוצל על-ידם בצורה מלאה. יש להגיע לשיתוף פעולה טוב יותר בין בתי-חולים לבין רפואת המשפחה כעזר באיזון לחץ-דם.

צבי גיל

מירפאות קהילתיות לבריאות הנפש, גליל מערבי, בית-חולים פסיכיאטרי פליגלמן (מזרע), עכו, מכון קדם לפסיכותרפיה, חיפה

בריאות הנפש בישראל עומדת לעבור רפורמה, אשר עיקרה העברת התחום מאחריותו של משרד הבריאות לאחריותן של קופות-החולים, בדומה לנעשה בתחומי הרפואה האחרים, לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. מזה מספר שנים מתריעים גורמים על האפשרות שהעברה כזו תגרום לירידה בהיקף ובאיכות של הטיפול בתחום בריאות הנפש שציבור המבוטחים יקבל, וזאת בעיקר משום שקופות-החולים תשתדלנה, באופן טבעי, לחסוך במידת האפשר בהוצאותיהן על בריאות נפש: כל מה שלא יהיה הכרחי יקוצץ, והגדרת ה"הכרחי" תותאם לרמת טיפול מיזערית. הדבר צפוי כי תקציב הבריאות הכללי הוא מטיבעו מוגבל, ובריאות הנפש תתחרה בתחומים חיוניים לא פחות של תחומי הבריאות האחרים. בארצות-הברית מנוהל תחום הבריאות בעיקר על-ידי גורמים מבטחים, ובזאת משקף במידה רבה את המצב הצפוי בישראל לאחר הרפורמה המתוכננת. עיון בדיווחים מהסיפרות האמריקאית מלמד על מציאות עגומה, שבה גורמים מבטחים מצמצמים במידה המרבית את הטיפול הנפשי שהם מאפשרים למבוטחיהן, ומגבילים את הנגישות והזמינות שלו. בסופו של דבר נראה כי שיקולים כלכליים מכריעים יותר משיקולים מקצועיים. מאמר זה נועד להתריע על מציאות אפשרית זו, ומזמין למחשבה נוספת על הכיוון שבו צועדת המדיניות בתחום בריאות הנפש בישראל.

* הכותב הוא פסיכולוג קליני בכיר העובד במשרד הבריאות. עמדתו ניתנת על דעתו ואינה מייצגת את משרד הבריאות.

דקל שלומי¹, דוד שטרית¹, אהובה גרובשטיין², מרדכי ר' קרמר¹

¹המכון למחלות ריאה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, ²המכון לדימות, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון

ברונכיאקטזיס נקראת גם "המחלה היתומה", מכיוון ששכיחותה ירדה במדינות המפותחות לעומת מדינות מתפתחות ובשכבות חברתיות-כלכליות גבוהות לעומת אלה הנמוכות. זיהומים נשנים במערכת הנשימה, טיפול אנטיביוטי לא מספק ושיעור חיסונים נמוך הם הגורמים העיקריים לשיעור הגבוה יחסית של המחלה באוכלוסיות אלו.

אולם גם כיום נתקלים בחולים המאובחנים באיחור ואינם מטופלים כראוי. הרחבה קבועה של דרכי-האוויר, הפרעה בפינוי ההפרשות וזיהומים נשנים הם הבסיס למחלה שתסמיניה כוללים שיעול כרוני עם הפרשת ליחה בעלת סממנים דלקתיים ואירועים נשנים של התלקחויות חדות. המחלה יכולה להופיע בצורה ממוקדת או מפושטת ובצורה ראשונית או משנית למחלות מערכתיות. האבחנה נקבעת בעיקר באמצעות בדיקת טומוגרפיה מחשבית (CT) בחתכים דקים. היעדר מחקרים קליניים מבוקרים מקשים על קביעת הנחיות לטיפול. עם זאת, מידע חלקי מצביע על יעילות הטיפול בברונכיאקטזיס במתן אנטיביוטיקה ממושך, מכייחים וסטרואידים בשאיפה. יש להתאים את הטיפול לחולה על-פי מדדים קליניים ומעבדתיים, ולהוסיף טיפול במרחיבי סימפונות, הפניה לפיזיותרפיה ושיקום הנשימה במידת הצורך. כריתת אזור שנפגע בברונכיאקטזיה מומלצת במחלה ממוקמת בעלת תסמינים, והשתלת ריאות יש לשקול רק בחולים שמצבם סופני.

טל ספיר¹, הוארד כרפ², יהודה שינפלד¹

¹המח' לרפואה פנימית ב', המרכז למחלות אוטואימוניות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ²מחלקת נשים, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הפלות מהוות את הסיבוך השכיח ביותר הקיים בהריונות בקרב נשים. הפלות נישנות יכולות להיגרם ממספר סיבות, לרבות חריגות אימונולוגיות בקרב האישה ההרה וסטיות כרומוזומיות בעובר. להפלות נישנות מספר מאפיינים אוטואימוניים, לרבות נוכחות נוגדנים עצמיים, והן לעתים תסמין של מחלה אוטואימונית. לא ברור האם נוכחותם של הנוגדנים העצמיים היא הסיבה, התוצאה או השפעת-לוואי של הפלות קודמות.

IVIG (Intravenous immunoglobulin) הוא תרקיח המכיל נוגדנים והנוצר מנסיוב נקי של אלפי תורמים בריאים. IVIG ניתן כיום לצורך טיפול במספר מחלות אוטואימוניות. קיימים מספר דיווחים על הטבה בעקבות טיפול ב-IVIG בקרב נשים שחוו הפלות נישנות מסיבה לא ידועה. קיימים דיווחים על הטבה הן ללא תלות באספירין והן בהפריית מבחנה. יחד-עם-זאת, יעילות הטיפול עדיין לא הוכחה באופן חד-מדמעי. יתכן שיש צורך בגדרת תת-אוכלוסייה מוגדרת של נשים העוברות הפלות נישנות, שקיים לגביהן סיכוי גבוה יותר להצלחת טיפול ב-IVIG. בניתוח תת-קבוצה נמצא כי בהפלות נישנות שניוניות (Secondary) עדיף לתת IVIG לאחר השתלת העובר, אך בהפלות נישנות ראשוניות (Primary) עדיף לתת IVIG לפני ההתעברות. מלבד סוג ההפלה (שניונית או ראשונית) נמצאו גורמים נוספים העשויים להשפיע על סיכויי הצלחת הטיפול ב-IVIG מיספר ההפלות הנישנות, גיל האישה ההרה ואופן מתן ה-IVIG.

מנגנוני הפעולה של IVIG בהפלות נישנות הם מורכבים, רבים ולא מובנים במלואם. טיפול ב-IVIG מוביל לוויסות מערכת החיסון במספר מנגנונים, באופן העשוי להעלות את סיכויי ההישרדות של העובר ברחם אימו ולהוריד את הסיכון להפלות. לדוגמה, אחד המנגנונים העיקריים והחשובים של IVIG בהפלות נישנות הוא הפחתה בביטוי ובפעילות תאי ההרג מסוג NK (Cells natural-killer). למימצא זה חשיבות, מאחר שנמצא כי נשים שלא ילדו ולהן מספר גבוה של תאי NK מצויות בסיכון גבוה יותר להפיל.

לסיכום,  IVIG תורם לוויסות מערכת החיסון כשהוא פועל במיספר מנגנונים הפועלים במישלב להשגת השפעה סינרגיסטית. IVIG הוא טיפול אפשרי לנשים שעברו הפלות נישנות עקב חריגות אימונולוגיות.

עופר קפלן¹, רון ארבל²,

¹המח' לכירורגיה א' והמרכז לרפואת ספורט, המח' לאורתופדיה ב'², מרכז רפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

ספורטאים רבים סובלים מכאב ממושך במיפשעה ומהגבלת תיפקוד קשה. על-פי רוב הפגיעה היא במערכת המוסקולוסקלטלית, אך לגבי חלק מהחולים הוצע כי סיבת התסמינים היא חולשת תעלת המיפשעה. תיסמונת זו כונתה "בקע של ספורטאים". אם כי בבדיקה קלינית לא נמצא בקרב חולים אלה בקע במיפשעה. מימצאי בדיקות הדימות (על-שמע, טומוגרפיה מחשבית [CT] ותהודה מגנטית [MRI] אינם חד-משמעיים לגבי ההשערה שזהו "בקע סמוי", וגם תרומתה של הרניוגרפיה לאיבחון גורם הכאב שנויה במחלוקת.

ניתוחים שונים ומגוונים, מבוססים על התיאוריות באשר לתהליך הפתופיזיולוגי, פותחו כטיפול בבעיה זו. בהתאם לתפישה שמקור הבעיה נמצא במרכיבים החיצוניים של תעלת המיפשעה הוצעו ניתוחים המסתפקים בחיזור מרכיבים אלה בלבד, וכן פותחו הליכים לחיזוק התעלה בתפרים או בסיוע שרירי דופן הבטן. גישה אחרת היא חיזוק הדופן האחורי של המיפשעה עם רשתות סינתטיות, אם בגישה "פתוחה" ואם בגישה לאפרוסקופית, בהנחה שהגורם לכאב הוא חולשה של ריצפת התעלה. חוקרים אחרים גורסים, כי גורם הכאב הוא פגיעה בשרירי דופן הבטן והם ממליצים על חיתוך שרירים אלה, לעתים בשילוב חיתוך גידי השרירים המקרבים (Adductors). יש מנתחים המאמינים כי מקור הבעיה הוא כליאת העצבים או לחץ עליהם, ומטפלים בהתאם. בנוסף, קיימות מחלות או פגיעות במיפרק הירך ובסביבתו הקרובה הגורמות לכאב במיפשעה בספורטאים ויש לטפל בהם בהתאם לפגיעה.

השונות הרבה של הניתוחים שהוצעו כטיפול לבקע של ספורטאים מצביעה על כך שאין זו תיסמונת קלינית אחידה ומגובשת. אין כיום נתונים ממחקרים השוואתיים מבוקרים המעידים על כך שניתוח עדיף על-פני טיפול שמרני, ולא ניתן לקבוע מהו ניתוח הבחירה. אנו ממליצים על טיפול שמרני קפדני, הכולל הימנעות מוחלטת מפעילות ספורט. רק אם לא חל שיפור לאחר מנוחה ממושכת, קובע צוות מומחים לרפואת ספורט אם קיימת הוריה לניתוח. בניתוח יש לערוך סקירה מדוקדקת של תעלת המיפשעה, ומומלץ שחיזוק התעלה יבוצע רק אם יימצאו בקע או חולשה ברורה של ריצפתה. בדומה, הליך לשחרור עצב יבוצע רק אם בסקירה ניתוחית יימצאו סימנים ברורים לכליאתו.

גיא הידש¹, יוסף שנטל¹, עופר נתיב²,

¹המח' לאורולוגיה, המרכז הרפואי העמק, ²המח' לאורולוגיה, המרכז הרפואי בני ציון

בעשור האחרון מבוצעים ניתוחים זעיר-פולשניים לשאתות של הכיליה, במטרה לצמצם את התחלואה הבתר-ניתוחית, לקצר את משך האישפוז ולשמר ריקמת כיליה. השיטות הזעיר-פולשניות כוללות כריתה חלקית בגישה לאפרוסקופית וצריבה תוך-גופית של ריקמת השאת באמצעות מקורות אנרגיה שונים, כגון הקפאה (Cryoablation), צריבה באמצעות גלי רדיו, גלי על-שמע (US), גלי מיקרו (Microwave), גלי לייזר וקרינת פוטון תוך-גופית. למרות שאין בידינו נתונים ארוכי-טווח, התוצאות האונקולוגיות והתיפקודיות הראשוניות נראות מבטיחות.

מובאת בזאת סקירה עדכנית על הניסיון שנרכש בשיטות השונות לטיפול בשאתות הכיליה. ההוריות, תוצאות הניתוחים, היתרונות והחסרונות של השיטות השונות, והסיבוכים האפשריים.

מנחם נוימן^1,4-8, מיכל לוריא², אחינועם לב-שגיא², רויטל ארבל³, שלמה שמעונוביץ⁶, יובל לביא^1,6,8,

תחום אורוגינקולוגיה במחלקות נשים במרכזים הרפואיים שערי-צדק¹, מסונף לפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, הדסה הר-הצופים² והדסה עין-כרם³, מסונפים לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, בתי-החולים אסותא⁴, ואמריקן מדיקל-סנטר⁵, המרכזים לבריאות האישה של שירותי בריאות כללית⁶, קופת-חולים לאומית⁷, וקופת-חולים מאוחדת⁸

כחמישית מהנשים נחבלות במהלך הלידה, כך שריצפת האגן נפגעת. חלקן לוקות בהמשך באי-נקיטת שתן במאמץ (Urinary stress incontinence). הליקוי הנדון, שאינו אלא בקע אנטומי, ניתן לטיפול בניתוח משקם, ודווח על ניתוחים רבים כאלה במרוצת השנים. המטפלים האורוגינקולוגים, האמונים על התחום הרפואי דנן, שוקדים על איתור ניתוח נבחר שיבטיח הצלחה מרבית עם מיזער זיהומים. ז'אן דה-לבאל, אורולוג בלגי, דיווח לאחרונה על ניתוח זעיר-פולשני חדש, עתיר הצלחה ודל סיבוכים. בניתוח זה משומרות הצלחותיו של המיתלה הלדני ללא מתח, אך סרט הפרולן התומך במרכז השופכה מועבר דרך חלל הדוקרן ולא דרך החלל האחור-חיקי – למניעת פגיעה אפשרית במעי, בשלפוחית-השתן ובכלי-דם גדולים.

המטרה הייתה להעריך את הצלחת הטיפול, בטיחותו, קלות ביצועו וסיבוכיו של הניתוח החדש.

נערכו 100 ניתוחים בנשים הלוקות באי-נקיטת שתן במאמץ שהוכח בתבחינים אורודינמיים. פרטיהן האישיים של הנשים, תוצאות הניתוח וסיבוכיו נאספו באופן פרוספקטיבי.

הניתוח, שאינו מחייב צינתור של שלפוחית-השתן ואף לא ציסטוסקופיה, לא היה כרוך בסיבוכים במהלכו. הסיבוכים הבתר-ניתוחיים כללו כאב ירכיים שעליו התלוננו כשליש מהמנותחות. הכאבים שוככו במתן נוגדי-כאב פומיים וחלפו מאליהם בתוך מספר ימים. נרשם אירוע אחד של אצירת שתן חדידה (Sub-acute) על רקע חסימה שטופל בהצלחה בהרפיית הסרט בחדר הניתוח. תשעים-ושלוש (93) נשים הביעו שביעות-רצון רבה מתוצאות הטיפול; שש נשים דיווחו על שיפור ניכר באיכות-חייהן בעקבות הניתוח, אך גם על דלף שאריתי; בשתי נשים נכשל הטיפול ושתיהן נרפאו מאי-נקיטת השתן במאמץ לאחר שנותחו שוב, הפעם בשיטת ה-TVT.

לסיכום, תוצאות מעקב ראשוני וקצר-טווח מלמדות, כי המיתלה הלדני-דוקרני ללא מתח נמצא ראוי לבחינה מקיפה כניתוח זעיר-פולשני לטיפול באי-נקיטת שתן במאמץ בנשים.

יובל מלמד¹, בוריס פינקל¹, יורם ברק², פטריסיה סיפריס¹, איגור אויפה¹, אבי ויצמן³, אבי בלייך¹,

¹המרכז הרפואי לבריאות הנפש, לב השרון, ²המרכז לבריאות הנפש יהודה אברבנאל, ³המרכז לבריאות הנפש גהה, מכון לפזנשטיין למחקר רפואי, בית-חולים בילינסון, מסונפים לאוניברסיטת תל-אביב, הפקולטה לרפואה

הסכיזופרניה היא מחלה כרונית המגבילה מאוד את הלוקים בה. המחלה מתאפיינת בתקופות פסיכוטיות עם הפוגות (Remissions) ותיתכן אף החלמה. הטיפול התרופתי היעיל במחלת הסכיזופרניה החל בשנות ה-50, עם פיתוח התרופות נוגדות-הפסיכוזה. בשנות התשעים פותחו התרופות נוגדות-פסיכוזה מהדור השני: אולנזפין, ריספרידון, קוויטיאפין, זיפרסידון, אמיסולפריד, אריפיפרזול, וכן לפונקס – תרופה  שפותחה קודם לכן.

עם השנים ניצפו גם בחלק מתרופות אלו השפעות-לוואי חוץ-פירמידיות ואחרות, שביניהן בולטות השפעות-הלוואי על חילוף-החומרים, כגון עלייה בשכיחות של מחלת הסוכרת, ברמת השומנים בדם ובמשקל.

בבחירת התרופה המתאימה מבין התרופות נוגדות-הפסיכוזה מהדור השני יש לשקול מספר היבטים:

היבט כלכלי, יעילות, יתרונות ייחודיים, שיקום תעסוקתי, הישנות המחלה (Relapse), והשפעות-לוואי על חילוף-החומרים.

אחת הדרכים להתמודד עם הנושא היא באמצעות אלגוריתם טיפולי, המלצות וקווים מנחים.

יש להביא בחשבון את המידע לגבי טיפול שעזר בעבר, העלות הכלכלית ואיכות-החיים של החולה.

בתקופה הנוכחית, שבה מושם דגש על היבטים כלכליים, זכויות החולה והיבטים משפטיים, על הרופא להיות ער למירב הגורמים בבואו לבחור את התרופה המתאימה ביותר עבור החולה.

יוסי סמורז'יק, יגאל מירובסקי, נחשון רנד,

¹המח' לאורתופדיה, בית-חולים אסף הרופא, ²היח' לניתוחי עמוד-השידרה, אסף הרופא, צריפין, ³המרכז הישראלי לניתוחי עמוד-השידרה, בית חולים אסותא, תל אביב

היצרות ניוונית של תעלת השידרה המותנית (Degenerative lumbar spinal stenosis, הנתש”מ) היא גורם שכיח לכאב גב תחתון (כג"ת), כאב קורן לרגליים, וצליעה שידרתית (צ"ש) באוכלוסייה המבוגרת. התהליך מתחיל בדרך-כלל בניוון הדיסק הבין-חולייתי, ממשיך בניוון של מיפרקי ה-Facet, ומסתיים בהיצרות תעלת עמוד-השידרה והנקבים העצביים. הטיפול שמרני מבוסס על טיפול גופני, תרופות נוגדות דלקת והזרקת סטרואידים על-קשיתית (Epidural). הטיפול השמרני גורם לשיפור ברוב החולים הלוקים בתסמינים קלים ובינוניים. חולים שלא הגיבו לטיפול שמרני או לחלופין לוקים בתסמינים קשים, מועמדים לניתוח. במחקרים רטרוספקטיביים שונים דווח על שיעור הצלחה של 90% בחולים שנותחו. במחקרים פרוספקטיביים מדווח על שיעורי הצלחה של כ-70%, אך מודגם בהם יתרון לניתוח לעומת טיפול שמרני – יתרון שנשמר לאורך מעקב ממושך.