נסים לוי

הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

ב-12.1.2012 תציין ההסתדרות הרפואית בישראל את יובל המאה. בתאריך זה לפני מאה שנה, התכנסו בתל אביב שישה רופאים ורוקח אחד כדי לייסד את "האגודה המדיצינית העברית ביפו". ליו"ר נבחר ד"ר אריה פוחובסקי, לסגנו – ד"ר מאיר קרינקין ולמזכיר – ד"ר משה שרמן, היחיד ששלט בשפה העברית. כל הדיונים התנהלו ברוסית. בשנת 1913 התארגנו רופאיה היהודים של ירושלים ל"אגודת רופאים מדברי עברית" (ארמ"ע). עם סיום מלחמת העולם הראשונה התאחדו ביום 28.12.1918 שתי האגודות ל"הסתדרות הרפואית העברית בא"י" (הר"ע). לאחר קום המדינה הפך ארגון זה ל"הסתדרות הרפואית בישראל" (הר"י). הר"י עמדה בהצלחה באתגרים המקצועיים ובמשימות הלאומיות, המקצועיות והמדעיות העיקריות. הצלחתה המוחשית ביותר היא בהשלטת השפה העברית בכל תחומי הרפואה.

רינת ירושלמי, אהרון סולקס
 

מרכז דווידוף, מרכז רפואי רבין

ההתפתחויות בטיפול בסרטן שד הושפעו רבות מפיתוחן של תרופות ביולוגיות מכוונות מטרה. התרופה הביולוגית היחידה שנכנסה עד כה כטיפול סטנדרטי הן בסרטן שד ראשוני והן במחלה מתקדמת, היא הנוגדן החד שבטי  Trastuzumab (H).

אהרון קסל

המכון לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית, מרכז רפואי בני ציון, חיפה

בתאריכים 25-26 במרץ 2011 התקיים ברומא כנס מומחים בנושא מחלות אוטואינפלמטוריות רב מערכתיות (Systemic autoinflammatory diseases). השתתפו בכנס כמה רופאים וחוקרים מרחבי העולם בעלי התמחויות שונות, כגון ראומטולוגים, אימונולוגים ורופאי עור, המטפלים בחולים הלוקים במחלות אלו. הכנס הורכב מהרצאות מוזמנות ומסדנאות עבודה בקבוצות מצומצמות.

עופר ארנון¹, אופיר אהרון², אלדד זילברשטיין¹, אלכסנדר בוגדנוב-ברזובסקי¹, יובל קריגר¹, ליאור רוזנברג¹, אברהים עבדול חלים²

¹המחלקה לכירורגיה פלסטית וכוויות, המרכז הרפואי סורוקה, באר שבע, ²היחידה להנדסת אלקטרואופטיקה, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע

רקע: אבחון קליני של שאתות בעור מתבצע על פי קריטריונים תיאורטיים וניסיון קליני. מיעוט מהרופאים מאבחנים באמצעות דרמטוסקופ. מלבד דרמטוסקופיה, האמצעים הלא חודרניים לזיהוי שאתות בעור יקרים ואינם ביישום יומיומי. במטרה לאפשר אבחון לא פולשני אך מדויק של נגעי עור, פיתחנו מכשיר פשוט נייד וזול לזיהוי שאתות בעור. המכשיר מבוסס על איסוף מידע משאתות בעור באמצעות התקני גבישים נוזליים Liquid Crystal Devices  ( (LCD במערכת הנקראת Differential Spectropolarimetric Imaging system (DOSI).

מטרות: בדיקת היתכנות למערכת DOSI שתאפשר אבחון שאתות בעור בצורה לא חודרנית.

שיטות: צילום שאתות בעור לפני הסרתן. התשובות ההיסטולוגיות מהוות בסיס לסיווג השאתות לקבוצות. חיפוש תצורות חזותיות הנשנות בתוך כל קבוצה, מאפיינות את אותה קבוצה ומבדילות אותה מקבוצות אחרות.

תוצאות: הודגמה היתכנות מחקרית להסתייעות במערכת DOSI, אך היא עדיין אינה בשלה ליישום קליני. לא נמצא עדיין מדד סגולי שיאפשר לאפיין שאת ספציפית.

תוצאות המאפשרות המשך מחקר במערכת DOSI הן: בתמונות נראו מאפיינים לשאתות הממאירות המבדילות אותם משאתות טבות (Benign). הודגמו קשתות ואצבעות גדילה. בשאתות הטבות, תצורת הקשתות ואצבעות הגדילה נראות נמוכות יותר, הקשתות פתוחות יותר ורדיוס העקמומיות שלהן גדול מאשר בשאתות הממאירות.

דיון: יתרון השימוש בהתקני גבישים נוזליים הוא היכולת לבצע מניפולציות על קרן אור, מבלי להשתמש ברכיבים ליצירת תנועה פיזית. מקור האור פולט אורכי גל שונים החודרים לעומקים שונים. פיזור ההשתקפות מהעור נקלט כצירוף של תמונות למצבי הקיטוב השונים. הנוסחה הייחודית לחישוב דפוסי פולריזציה מאפשרת להתגבר על רעשי פיזור ההשתקפות. שילוב התכנון והנוסחה מאפשרים ייצור תמונות שטרם הוצגו בעבר.

מסקנות: הודגמה היתכנות מחקרית ראשונית לשימוש במכשיר DOSI. על מנת ליצור אינדיקאטורים אמינים ליישום אבחוני קליני לשאתות ספציפיות בעור, יש לערוך ניסויים נוספים.

שלום בן שימול, דוד גרינברג

היחידה למחלות זיהומיות בילדים, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

הפקולטה למדדי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

טפיל האכינוקוקוס הוא תולעת סרט (צסטודה), הגורמת למחלה זואונוטית. הטפיל מועבר לאדם בעקבות אכילת מזון הנגוע בביצי התולעת, המופרשות בצואת כלבים.

המחלה שכיחה באוכלוסייה הבדואית בדרום ישראל. באדם – מאכסן ביניים של התולעת – מתפתחת לאורך שנים מחלה כיסתית (ציסטית), בעיקר של הכבד והריאות. האבחון מצריך רמת מודעות גבוהה, ממצאים רדיוגרפיים אופייניים ותבחין סרולוגי סגולי, שעשוי להיות מפורש כשלילי, בעיקר כאשר המחלה פעילה מחוץ לכבד.

מובא להלן דיווח על חולה שאושפזה עקב מחלת חום, שיעול וכאבים בבית החזה. צילום בית החזה פורש כחיובי לדלקת ריאות חיידקית, ובעקבות זאת הוחל בטיפול אמפירי בצפטריאקסון ובאזיטרומיצין. מאחר שמצב החולה לא השתפר, הורחב הבירור ונמצאה עדות למחלה כיסתית אכינוקוקית של הריאות, חרף סרולוגיה שפורשה כשלילית לאכינוקוקוס גרנולוזוס. החולה החלימה לאחר ניתוח לכריתת הכיסה וטיפול באלבנדזול.

מחלה כיסתית אכינוקוקית של הריאות צריכה להיכלל באבחנה המבדלת של מחלת חום ושיעול – המסתמנת כדלקת ריאות שנרכשה בקהילה – כאשר חולה באזור אנדמי אינו מגיב כצפוי לטיפול האנטיביוטי האמפירי וכאשר ממצאי הרדיוגרפיה מחשידים לכך. על הרופא המטפל לכלול מחלה אכינוקוקית באבחנה המבדלת באוכלוסיות שבהן המחלה שכיחה, גם כאשר הסרולוגיה מפורשת כשלילית. 

ירון שהם, ניר רוזנברג, יובל קריגר, אלדד זילברשטיין, עופר ארנון, אלכסנדר בוגדנוב-ברזובסקי 

המחלקה לכירורגיה פלסטית, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון שבנגב, באר שבע

המחלה על שם מונדור היא מצב טב של השד, המאופיינת בתרומבופלביטיס שטחית של דופן בית החזה והבטן, ומיוחסת לרוב לתוצאה של ניתוח לסרטן השד או להגדלות שדיים אסתטיות.

Cording, וריאנט של מחלה זו, תואר במספר אזורים אנטומיים. בבית השחי קרוי הממצא תסמונת הקרום האקסילרי (Axillary web syndrome),  והוא נראה לעיתים נדירות לאחר כריתת קשריות לימפה בבית השחי ובדגימה של בלוטת זקיף.

לאחרונה הוצע, שהפתופיזיולוגיה של תסמונת הקרום האקסילרי היא לימפטית במקורה ולא ורידית, כפי שסברו עד כה. לאחר דיון בפרשת חולה ייחודית עם תסמונת הקרום האקסילרי המובאת להלן, אנו סבורים כי הפתופיזיולוגיה קשורה ככל הנראה לפגיעה משולבת, הן של המערכת הלימפטית והן של המערכת הוורידית.

אריה הרמן

האיגוד הישראלי למיילדות וגינקולוגיה, מחלקת נשים ויולדות, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

שיעור הלידות המבוצעות בניתוח לחיתוך הדופן (Cesarean section) עולה בהתמדה והוא הגיע בישראל עד לשיעור של 20%. הסיבות לכך רבות ומגוונות, וביניהן יולדות המבקשות ללדת בחיתוך דופן ללא הוריה רפואית. אף כי מעצבי מדיניות בריאות בעולם חלוקים בדעתם אם הדבר ראוי ונכון מבחינה רפואית, אתית וציבורית, איגודים מקצועיים נתנו לכך הכשר תוך כיבוד מיילדים השוללים גישה זו. בדומה, בחלק מבתי החולים בישראל יש המאפשרים ניתוח חיתוך הדופן ללא הוריה רפואית ויש המתנגדים לכך. כאשר עולה סוגיה זו לדיון, רצוי לתעד את הנימוקים להחלטה להיענות או לסרב לפנייה, כדי שזו לא תהפוך לחרב פיפיות במקרה של תוצאה לא רצויה בדרך שנבחרה. יש להתייחס ללידה לדנית (Vaginal) בסיכון נמוך כאל תהליך טבעי ולא כאל טיפול רפואי, ושמירה על איזון ומידתיות בהחלטות תכיל את התופעה, ותימנע מצב לא רצוי ולא ראוי שבו "גולם" זה, שנוצר על ידי המערכת הרפואית, יקום על יוצרו.

רמי אבירם¹, אמיר אבירם²

¹היחידה לאולטרה סאונד, המחלקת לגינקולוגיה ומיילדות, מרכז רפואי מאיר כפר סבא, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ²בית חולים לנשים על שם הלן שניידר, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

מעקב ההריון המקובל במדינות המערב מזה שנים רבות מתרכז בעיקר בשליש השני והשלישי להריון. לאחרונה נמצא, כי ניתן לנבא תוצאי הריון שונים על בסיס בדיקות המתבצעות בשליש הראשון להריון, בייחוד בשבועות 11+0 עד 13+6. תוצאי ההריון שנמדדו כוללים את הסיכון לפיתוח רעלת הריון בשלבים שונים להריון, הסיכון לעובר   קטן לגיל ההריון (SGA) או גדול לגיל ההריון (מקרוזומיה), הסיכון להפלה או לידת מת מוקדמת, הסיכון ללידת חי מוקדמת והסיכון לפתח סוכרת הריון. במאמר סקירה זה אנו מתמקדים בממצאים של מחקרים אלו, ובוחנים אם יש מקום להרחיב את בדיקת השקיפות העורפית והסקר הביוכימי של השליש הראשון, המקובלים בישראל, כך שתכלול בדיקות נוספות שינבאו את תוצאי ההריון האמורים לעיל.

שקמה בר און, אביעד כהן, ישי לוין, עמירם אבני, יוסף לסינג, בנימין אלמוג

בית החולים ליס ליולדות, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב

פקקת ורידים עמוקה בפלג הגוף העליון (UEDVT) היא אירוע בלתי שכיח באוכלוסייה הכללית. אירועים פקקתיים-תסחיפיים Thromboembolic events)) הם סיבוך חמור, אם כי נדיר, של טיפולי פוריות, ונלווית אליהם לרוב תסמונת גירוי יתר של השחלות (Ovarian Hyperstimulation Syndrome – OHSS). בקרב נשים העוברות טיפולי פוריות, קיימת שכיחות מוגברת של UEDVT בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. ההיארעות המשוערת של UEDVT בקבוצת נשים זו היא 0.11%-0.08% ממחזורי הטיפול. בעוד שניתן להסביר פקקת בפלג הגוף התחתון במצבי OHSS כתוצאה של ירידה בהחזר הוורידים עקב עימדון  ורידי יחסי בפלג הגוף התחתון, הרי שלא נמצא עדיין הסבר סביר לשכיחות הגבוהה  של פקקות דווקא בפלג הגוף העליון. אבחון מוקדם של UEDVT וקביעת טיפול חשובים לבריאות האם והעובר. בעידן שבו חלה עלייה בשיעור טיפולי פוריות באוכלוסיה, על הצוותים הרפואיים המטפלים להיות מודעים לסיבוך בלתי שכיח זה, לגורמי הסיכון שלו, למהלך הקליני שלו, לאמצעי האבחון ולטיפול הנדרש. כמו כן, ייתכן שיש לשקול בירור קרישיות יתר, וככל הנראה לנקוט באמצעי מניעה בנשים עם OHSS חמור.

יקיר שגב, שלומית ריסקין-משיח, עופר לביא, רון אוסלנדר

מחלקת נשים ויולדות, המרכז הרפואי כרמל על שם ליידי דייויס, מסונף לפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

מטרת המיילדות המודרנית היא להביא ילד בריא לאם בריאה. ייעוץ טרום הריון מבוסס על שלושה עקרונות: הערכת גורמי סיכון, קידום בריאות והתערבות על מנת לשפר את תוצאות ההריון. נשים רבות הנזקקות לטיפולי פוריות הן מבוגרות יותר ולחלקן מחלות כרוניות כגון השמנת יתר, יתר לחץ דם כרוני, סוכרת, מחלת לב ועוד. תחלואה כרונית של האם מעלה את הסיכון לסיבוכים במהלך טיפולי הפוריות, וקשורה גם לעלייה חדה בשיעורי התחלואה והתמותה לאם ולילוד. בעבודות קודמות הודגם, כי רוב אירועי התמותה של אמהות בארה"ב עקב מחלות כרוניות ניתנים היו למניעה באמצעות ייעוץ וטיפול רפואי טרום הריון טוב יותר. לפני טיפולי פוריות עוברות הנשים הערכה מקיפה, הכוללת לרוב בדיקות לבירור הסיבה לאי פוריות, אך אינה כוללת הערכה של מחלות רקע. אנו סבורים, כי הכרחית הערכה רפואית מקפת טרם טיפולי פוריות, בדומה להמלצות האגודה האמריקאית למחלות לב טרם פעילות גופנית שאינה תחרותית ובדומה להמלצות האגודה האמריקאית להרדמה טרם ניתוח אלקטיבי. בחיפוש נרחב בספרות הרפואית לא מצאנו המלצות ספציפיות כאלו.

המטרה בסקירה זו היא להדגיש את הסיכונים הפוטנציאליים הטמונים בטיפולי פוריות והריון בנשים מבוגרות, ולאפיין הנחיות להערכת נשים אלו טרם התחלת טיפול. על הערכה זו לכלול בראש ובראשונה שאלון רפואי מקיף ובדיקה גופנית נרחבת, ובהתאם לתוצאות מתבצעת הערכה רפואית נוספת. יש לשים את הדגש על מתן טיפול רפואי נאות לנשים עם מחלות כרוניות ולהביא לייצוב מיטבי של מחלתן, טרם התחלת טיפול וכהכנה להריון. כמו כן, יש להתאים את הטיפול התרופתי, כולל הפסקת או החלפת תרופות עם פוטנציאל טרטוגני. בסיום הערכה וטרם התחלת הטיפול, יש לייעץ לנשים על סמך תוצאות הערכה לגבי הסיכונים שבטיפולי פוריות  או הריון לבריאותן ולבריאות העובר.

ירדנה משיח פרידלר¹, משה מזור¹,אילנה שוהם ורדי², אשר בשירי¹,

¹המחלקה למיילדות וגינקולוגיה, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ²המחלקה לאפידמיולוגיה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

המטרה במחקר: לקבוע האם חלה עלייה בשיעור סיבוכי הריון ולידה בהריונות עם עובר בעל מום במערכת העצבים המרכזית או מום כרומוזומי. 

שיטות: קבוצות המחקר כללו 320 לידות של עוברים הלוקים במום במערכת העצבים המרכזית ו-133 לידות של עוברים הלוקים במום כרומוזומי. קבוצות אלו הושוו ל-149,112 לידות של ילודים ללא מום ידוע בלידה. הוצאו מהמחקר לידות ללא מעקב טרום לידה, לידות מרובות עוברים, ולידות של תינוקות הלוקים במום שאינו כרומוזומי או במום במערכת העצבים המרכזית. המידע הופק ממאגר הלידות של המרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה. הנתונים עובדו באמצעות תוכנת SPSS. 

תוצאות: לא נמצאו הבדלים משמעותיים סטטיסטית בין המאפיינים של האמהות: גיל, מוצא, סדר לידה. נמצאו שיעורים גבוהים יותר של מצגים ומנחים פתולוגיים, ריבוי מי שפיר, מיעוט מי שפיר והשראת לידה בקבוצות המומים. נמצא, כי שיעור ההרדמה הכללית בקבוצות המחקר היה גבוה כמעט פי שניים מקבוצת הבקרה (25.6% בקבוצת המומים הכרומוזומיים ו-25% בקבוצת מומי מערכת העצבים המרכזית לעומת 11.3% בקבוצת הבקרה 0.001<P). כמו כן, נמצא שיעור גבוה יותר של ניתוחים לחיתוך הדופן ("ניתוחים קיסריים") בקבוצות המחקר לעומת קבוצת הבקרה (20.3% בקבוצת המומים הכרומוזומיים ו-21.56% בקבוצת המומים במערכת העצבים המרכזית, לעומת 12% בקבוצת הבקרה 0.001 > P). בניתוח רב משתנים נבנה מודל שהתוצא שלו הוא ניתוח חיתוך הדופן, שכלל: הימצאות מום, ניתוח לחיתוך הדופן בעבר, ניטור חשוד ומצגים ומנחים פתולוגיים. איתור מום לא נמצא כגורם סיכון בלתי תלוי לניתוח חיתוך הדופן. 

מסקנות: בהריונות עם עוברים הלוקים במום במערכת העצבים המרכזים או במום כרומוזומי קיים שיעור גבוה יותר של סיבוכי הריון ולידה. אומנם המום אינו מהווה גורם סיכון בלתי תלוי למצבים אלו, אך נראה שסיבוכים הנלווים למום כגון מצוקת עובר, חוסר התקדמות הלידה ומנחים ומצגים פתולוגיים, הם המביאים בעקיפין לשיעור הגבוה של ניתוחי חיתוך הדופן והרדמות כלליות, התורמים לבסוף לעלייה בשיעור התחלואה והתמותה של האמהות. 

נופר שרון¹, נטליה בילנקו², משה מזור¹, רוסלאן סרגיינקו², אשר בשירי¹

¹החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ²המחלקה לאפידמיולוגיה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

הקדמה: עד שנות השמונים של המאה הקודמת הייתה אפיזיוטומיה הליך רווח בלידות לדניות (Vaginal) – בעיקר במבכירות. אולם בעקבות עבודות רבות שנערכו בנושא, החלו חוקרים שונים להטיל ספק ביתרונותיה, שנתפסו כמובנים מאליהם, והחלו להישמע קריאות לזניחת יישומה התדיר. כתוצאה מכך, חלה ירידה ניכרת בעולם בשיעור ביצוע אפיזיוטומיה.

מטרות: להעריך את השפעת שינוי הגישה לגבי יישום אפיזיוטומיה על סיבוכי לידה מיידיים במבכירות, על ידי השוואה בין שתי תקופות זמן נפרדות, שבהן שיעור היישום של אפיזיוטומיה היה שונה משמעותית.

שיטות מחקר: מחקר רטרוספקטיבי מבוסס אוכלוסיה, שבמסגרתו מושווים סיבוכי לידה מיידיים בלידות לדניות (וגינליות) של עובר יחיד במבכירות בין שתי תקופות זמן נפרדות: (1) 9,192 מבכירות בין השנים 1999-1994 (תקופה א') עם שיעורי אפיזיוטומיה שבין 90%-80%, ו-(2) 11,150 מבכירות בין השנים 2009-2002 (תקופה ב') עם שיעורי אפיזיוטומיה של 30%-20%.

תוצאות: נכללו במחקר 20,342 לידות לדניות. שיעור הקרעים בדרגה ראשונה ושנייה היה גבוה באופן מובהק בתקופה ב' מאשר בתקופה א' (37.5% מול 5.8%, בהתאמה, 0.001>p). קרעים בדרגה שלישית היו נפוצים פי ארבעה בתקופה ב' מאשר בתקופה א' (0.4% מול 0.1%, בהתאמה, 0.001>p). שיעור הקרעים מדרגה ראשונה ומדרגה שנייה היה גבוה יותר באופן משמעותי בשתי התקופות בקרב יולדות שלא עברו אפיזיוטומיה. מנתוני התסוגה הלוגיסטית עולה, כי אפיזיוטומיה מהווה גורם מגן משמעותי מפני קרעים מדרגה ראשונה ושנייה (OR=0.1, p<0.001). בתסוגה נוספת שבוצעה לא נמצא קשר בין ביצוע אפיזיוטומיה ובין קרעים מדרגה שלישית.

מסקנות: (1) שיעורי אפיזיוטומיה פחתו באופן משמעותי בתקופת המחקר, (2) אפיזיוטומיה מהווה גורם מגן עצמאי מפני קרעים מדרגה ראשונה ושניה, אולם לא מפני קרעים מדרגה שלישית.

דיון וסיכום: מאחר שקרעים מדרגה ראשונה ושנייה אינם טומנים בחובם תחלואה משמעותית, עדיף להימנע מנקיטת אפיזיוטומיה בלידות ללא סיבוכים במבכירות.

אמיר קליין¹, צבי פיירמן², אורי סגול³, ג'ורג' ליכטמן⁴, רמי אליקים¹

¹החוג לטכנולוגיות מתקדמות, האיגוד הישראלי לגסטרואנטרולוגיה ומחלות כבד, בית החולים רמב"ם, חיפה, ²החוג לטכנולוגיות מתקדמות, האיגוד הישראלי לגסטרואנטרולוגיה ומחלות כבד, בית החולים הלל יפה, חדרה, ³החוג לטכנולוגיות מתקדמות, האיגוד הישראלי לגסטרואנטרולוגיה ומחלות כבד, בית החולים כרמל, חיפה, ⁴החוג לטכנולוגיות מתקדמות, האיגוד הישראלי לגסטרואנטרולוגיה ומחלות כבד, בית החולים מאיר, כפר סבא

אנדוסקופיה באמצעות קפסולת וידיאו הוכנסה ליישום קליני לפני כעשור. הקפסולה הראשונה שיוצרה הייתה למעי הדק ובהמשך פותחו גלולות לוושט ולכרכשת (Colon).

המטרה בהנחיות הנוכחיות היא לעדכן את ציבור הרופאים בכל הקשור לאופן השימוש בקפסולות השונות, ההתוויות לשימוש בכל אחד מהאברים השונים, הוריות הנגד המוחלטות והחלקיות לשימוש בקפסולה, וכן הסיבוכים האפשריים ודרכי הטיפול בהם. המסמך נכתב על ידי חברי החוג לטכנולוגיות מתקדמות של האיגוד ועבר עריכה/תיקונים על ידי חברי הוועד של האיגוד הישראלי לגסטרואנטרולוגיה ומחלות כבד.

ארז אבישר, זיו וסרברוט, ערן לין, מוריס אגסי

החטיבה לאורתופדיה, מרכז רפואי אסף הרופא, היחידה לכירורגיה של היד, פתח תקווה, מסונפת לפקולטה לרפואה סאקלר, תל אביב

דלקת מפרק הבסיס של האגודל, הנקראת גם אוסטיאוארתריטיס של המפרק הקרפו-מטה-קרפאלי הראשון, היא הגורם השכיח ביותר לניתוחי שחזור מפרקים בגף העליון. פתולוגיה זו שכיחה במיוחד בקרב נשים לאחר גיל הפוריות (גיל חדילת אורח).

שינויים הנובעים משחיקת מפרק הבסיס (Basal joint) גורמים לכאבים ולהפרעה משמעותית בתפקוד היד הפגועה. מקובל להניח, כי הגורם הראשוני להיווצרות שינויי השחיקה במפרק הקרפו-מטה-קרפלי הראשון הוא אי ספיקה של רצועת המקור (Beak ligament) – הרצועה המייצבת העיקרית של המפרק.

האבחנה של אמ"ב (אוסטיאוארתריטיס של מפרק הבסיס) (Osteoarthritis of the basal joint) מתבססת על תלונות החולה והבדיקה הגופנית. בדיקות הדימות (צילומי הרנטגן ומיפוי עצמות) נועדו לאשש את האבחנה ולהעריך את מידת מעורבות המפרק בשורש היד. בשלביה הראשונים של המחלה, טיפולים שמרניים מהווים את עיקר הטיפול. ניתוח שמור לשלבים המתקדמים של המחלה, והוא נועד להפחית כאב ולשפר את תפקוד האגודל.

הניתוחים המקובלים כיום הם ניתוחים משחזרים של המפרק אשר כוללים: כריתת עצם הטרפזיום עם וללא שחזור רצועת המקור (Beak ligament), ניתוחים שבהם נעשה שימוש במשתלים החוצצים בין חלקי המפרק (arthroplasty (Interposition, החלפה מלאה או חלקית של המפרק, שימוש באוסטיאוטומיות, והקשחת (Arthrodesis) המפרק.

פבל גולובצ'יק^1,2 , יהונתן סבר^1,2 , אברהם ויצמן^1,2,3

¹המרכז לבריאות הנפש גהה, פתח תקווה, ² הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ³המעבדה לפסיכיאטריה ביולוגית, המרכז למחקר רפואי על שם פלסנשטיין, אוניברסיטת תל אביב, קמפוס רבין, פתח תקווה

הפרעת ליקוי בקשב עם פעלתנות יתר (ADHD) היא תסמונת אשר נמשכת לגיל הבגרות ומגיבה היטב לטיפול תרופתי. מתן מעוררים (Stimulants) (בעיקר מתילפנידט) ולא מעוררים (Non stimulants) מומלץ כטיפול במבוגרים שעברו תהליך אבחון מקיף ומהימן של ADHD. בחירת התרופה למבוגרים מחייבת חשיבה קפדנית מצד הרופא המטפל ומתבססת על מספר גורמים: יעילות, השפעות לוואי, רעילות, עלות, העדפת המטופל, פוטנציאל ניצול לרעה וקיום בעיות רפואיות או פסיכיאטריות אחרות. מחקרים השוואתיים מבוקרי אינבו במבוגרים עם ADHD, מעידים על יחס טוב של תועלת לעומת עלות בטיפול במעוררים ולא מעוררים. נמצא, כי מתילפנידט נסבל היטב ובטוח בטיפול קצר טווח וארוך טווח. מעקב ארוך טווח במבוגרים צריך לכלול מעקב אחר מצב קרדיווסקולארי, צריכה לרעה של מעורר, הופעת תסמינים פסיכיאטריים (בייחוד פסיכוזה, מאניה ודיכאון) ובדיקת אפשרות להתפתחות של סבילות או תלות.