תוצאת חיפוש

אריאל המרמן^2,1, יואל ליפשיץ³, יוסף פליסקין^4,1, דן גרינברג¹

¹המחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²משרד הרופא הראשי, שירותי בריאות כללית, ההנהלה הראשית, תל אביב, ³האגף לפיקוח על קופות חולים ותוכניות השב"ן, משרד הבריאות, ירושלים, ⁴המחלקה להנדסת תעשיה וניהול, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

נטילת תרופות שלא על פי התווייתן הרשומה (Off-label use) שכיחה בכל תחומי הרפואה, אך במיוחד ברפואת ילדים, באונקולוגיה ובטיפול במחלות נדירות. נטילה כזו עשויה להועיל לחולים, אך מנגד קיים החשש באשר לבטיחות טיפולים אלה. מלבד הבעיות החוקיות, הבטיחותיות והאתיות המתעוררות בנטילת תרופות שלא על פי התווייתן הרשומה, עולה הסוגיה האם צריכת תרופות כזו ראוי שתמומן ממקורות ציבוריים.

בהתאם להנחיות משרד הבריאות, לא דנה הוועדה לעדכון סל הבריאות, מאז הקמתה ועד לדיוניה בסוף שנת 2008, בהתוויות שאינן רשומות. מדיניות זו נועדה להגן על מנגנון רישום התרופות בישראל, למנוע מנגנונים עוקפי רישום, ולא לאפשר מימון ציבורי להתוויות שלא הוכחה יעילותן ובטיחותן ברמה מספקת. הנפגעים העיקריים ממדיניות זו היו אותם חולים שלא זכו לפתרון בסל ונאלצו לממן טיפולים אלה מכיסם. לעיתים, קופות החולים ניאותו לממן טיפולי 0ff-label חיוניים, אך זה נעשה ללא קבלת מימון ציבורי לכך.

במאמר זה אנו סוקרים את הבעייתיות שבטיפולים בתרופות שלא להתווייתן הרשומה, את הרקע לשינוי מדיניות משרד הבריאות לגבי האפשרות למימון ציבורי של התוויות Off-label בישראל במקרים מיוחדים, החל מתחילת שנת 2009, ואת הנעשה במספר מדינות מערביות נוספות בהקשר זה.

קובי סתיו, אריה לינדנר

המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, פתח תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

מחבר מכותב:

קובי סתיו

מחלקת אורולוגיה

מרכז רפואי אסף הרופא

טלפון: 08-9449409

פקס: 08-9449407

דוא"ל: stavkobi@yahoo.com.au

רפואת רצפת האגן נועדה לטיפול במגוון מחלות בנשים, בכללן אי נקיטת שתן ו/או צואה, צניחת איברי האגן, שלפוחית רגישה, דלקות בדרכי השתן, ממצאים סביב שופכתיים וכאבי אגן כרוניים. שליש מהנשים צפויות ללקות באחת מהמחלות הללו, ואחת מכל תשע נשים עוברת במהלך חייה ניתוח הקשור לתחלואה של רצפת האגן. התחלואה פוגעת באיכות חיי החולות, כמו הפרעה בתפקוד, מבוכה ומצוקה נפשית. הדרישה לטיפול במחלות אלה עולה בעקבות הזדקנות האוכלוסייה, העלייה במודעות, והשאיפה לשמר חיים פעילים ואיכותיים בגיל המבוגר.

מכיוון שזוהי תחלואה של איברים הקשורים זה בזה תפקודית ואנטומית, ומכיוון שחלק מהחולות לוקות במספר הפרעות בו-זמנית, מצריך הטיפול בהן שילוב של מספר מטפלים מתחומים שונים. כחלק מתהליך ההתמקצעות בעולם הרפואה, החלו להתגבש מקצועות-על בתוך ההתמחויות הכלליות, שנועדו להעניק טיפול ייחודי בתחלואת רצפת האגן: אורולוגיה נשים, אורו-גינקולוגיה, כירורגיה קולו-רקטלית ופיזיותרפיה שיקומית של רצפת האגן.

במאמר זה נסקור את הבעייתיות שבטיפול בתחלואת רצפת האגן. נציג את הגישה השמרנית מול הגישה החדשנית הרב-תחומית, המתבססת על עיקרון הריכוזיות ועל שיתוף פעולה מלא בין מטפלים מתחומים שונים.

סיכום ומסקנות: שירות משולב רב-תחומי לטיפול בתחלואת רצפת האגן (Integrated Multidisciplinary Pelvic Floor Service), המכליל תחת קורת גג אחת את כל המטפלים המתמקצעים בתחלואה זו, טומן בחובו יתרונות רבים. עבודת הצוות מאפשרת מתן טיפול יעיל ומהיר תוך צמצום עלויות, קיצור תורים, הימנעות מבדיקות מיותרות ומבירוקרטיה סבוכה. שיתוף הפעולה המקצועי מעניק יכולות ניתוח מגוונות ומאפשר התמודדות עם בעיות מורכבות, ללא צורך בהתייעצויות או הפניות חיצוניות. שירות ריכוזי מעודד טיפול המתבסס על פרוטוקולים וקווים מנחים, ומקדם מחקר שיתופי. השירות צפוי לשפר את איכות הטיפול בתחלואת רצפת האגן ולהגדיל את מידת שביעות הרצון של החולות.
 

מרק גלזרמן

בית חולים לנשים, מרכז רפואי רבין – בילינסון, השרון

בעבודה מבוקרת אקראית גדולה ((Term Breech Trial – TBT שהתפרסמה  בשנת 2000, נראה היה לכאורה שעבור עוברים במצג עכוז במועד, ניתוח לחיתוך הדופן ('ניתוח קיסרי') בטוח יותר מאשר לידה לדנית (וגינאלית). מסקנת המחברים הייתה חד משמעית: יש להעדיף ניתוח לחיתוך הדופן על פני לידה לדנית. 

התמיכה הגורפת במסקנות המחקר על ידי גופים מקצועיים בינלאומיים  גדולים, גרמה ל 'נטישה המונית' של לידות עכוז לדניות יזומות במדינות המערב, כולל בישראל. אולם בשנים האחרונות התברר שחלו כשלים חמורים בשיטות המחקר של ה-TBT, ופורסמו מחקרים רבים שלמעשה הפריכו את המסקנות המקוריות של ה-TBT.

בעקבות המידע החדש פרסמו הארגונים המובילים בעולם שינוי של המלצותיהם הקודמות, שבו קבעו כי יש לאפשר ליולדת במצבים מסוימים לבחור בין ניתוח קיסרי ובין לידה לדנית. אך בשטח כבר נוצרה מציאות חדשה: לאחר עשור שבו כמעט כבר לא מבצעים לידות לדניות יזומות למצגי עכוז, ברוב בתי החולים בישראל ובמדינות המערב לא קיימת עוד מיומנות מספקת ללידה לדנית. נקלענו למצב בלתי נסבל: ניתוח לחיתוך הדופן מעלה באופן ברור את הסיכון ליולדת, אך לרוב המיילדים אין עוד די מיומנות להציע לידה לדנית במצג עכוז. בעידוד האיגוד למיילדות וגינקולוגיה והחברה הישראלית לרפואת אם-עובר, התכנסו בשנה שעברה מנהלי מחלקות ומנהלי חדרי לידה מ-17 בתי חולים בישראל, והוחלט ברוב גדול על מספר צעדים דחופים שיכללו בין היתר: עדכון נייר העמדה שנדונות בו לידות עכוז, כתיבת טופס הסכמה מדעת ללידות עכוז, והחשוב מכל – קריאה למיילדים לרענן את המיומנות ללידת עכוז לדנית. היעד הוא להציע לנשים עם עובר במצג עכוז אשר עונות על מספר קריטריונים ברורים, את שתי החלופות ללידה, דהיינו ניתוח או לידה לדנית. במרץ 2010 התקיים בבית החולים בילינסון יום עיון שהוקדש ללידות עכוז, שנכחו בו נציגים בכירים מרוב בתי החולים בישראל ומומחים מחו"ל. בהמשך התקיימה בבית החולים בילינסון במשך שבוע סדנת תרגול לכ-30 מיילדים. העתיד ילמד אם ניתן יהיה 'להזיז את הגלגל אחורה' ובכך להימנע מדי שנה מ-2,000-1,000 ניתוחים מיותרים לחיתוך הדופן המתבצעים בישראל.

רם אלעזרי¹, עבד חלאילה¹, נועם שוסמן¹, אברהם שלגר¹, סנטיאגו הורגן², מארק א' טאלאמיני², אברהם י' ריבקינד¹, יואב מינץ¹

¹המחלקה לכירורגיה כללית, בית החולים הדסה עין כרם והאוניברסיטה העברית, ירושלים, ²המחלקה לכירורגיה כללית, בית החולים האוניברסיטאי של קליפורניה, סאן-דייגו, ארה"ב

בעבר, ניתוח בחלל הבטן חייב חיתוך של דופן הבטן, על מנת לאפשר גישה לידי המנתח ולעיניו אל עבר שדה הניתוח. 'מהפכת הכירורגיה הזעיר פולשנית' ובראשה הכירורגיה הלפרוסקופית, מאפשרת להימנע מביצוע חתך גדול בדופן הבטן, באמצעות כלי ניתוח המוחדרים לחלל הבטן דרך שרוולי עבודה. במאמר זה מוצגות שתי גישות ניתוח חדישות של ניתוחים תוך בטניים: חדירה לחלל הצפק דרך פתחי גוף טבעיים או ביצוע חתך יחיד וזעיר בדופן הבטן. בנקיטת גישות ניתוח אלו, ניתן לצמצם את גודל החתך שבדופן או להימנע לחלוטין מביצוע חתך שכזה. כיום ניתן לקבוע, כי גישות אלו הן למעשה 'הדור השלישי' בתחום הכירורגיה.
 

שבתאי ורסנו¹, יורם נוימן², רפאל הירש³

¹המחלקה לרפואת ריאות, בית חולים מאיר, כפר סבא, והפקולטה  לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²מערך הלב ומכון אקו-לב, בית חולים מאיר, כפר סבא, ³היחידה למומי לב במבוגרים, המערך הקרדיולוגי, מרכז רפואי רבין, בית חולים בילינסון, פתח תקווה

נקב סגלגל עביר (Patent Foramen Ovale – PFO) הוא ממצא שכיח באוכלוסיה הכללית, אך הופעת דלף בין פרוזדורי מימין לשמאל, הגורם להיפוקסמיה משמעותית בהיעדר יתר לחץ דם ריאתי, הוא ממצא נדיר.  מדווח במאמרנו זה על שתי פרשות חולים, שאובחנו במרווח זמן של 10 חודשים עם היפוקסמיה קשה ועמידה לטיפול בחמצן. הראשון, גבר בן 57 שנים, שעבר כריתה שלמה של הריאה הימנית בשל שאת בריאה ולאחר מספר חודשים פיתח היפוקסמיה קשה. השנייה, אישה בת 83 שנים, שלאחר שמעדה אובחנה עם היפוקסמיה קשה ולא מוסברת שהחמירה בישיבה לעומת שכיבה. בשתי פרשות החולים, לא הודגם בבדיקת אקו-דופלר לב חיצונית כל ממצא חריג המסביר את ההיפוקסמיה. תבחין נשימת 100% חמצן העיד בשני החולים על קיום דלף אמיתי ומשמעותי ממחזור הדם הימני לשמאלי, בסדר גודל של כ- 27% מתפוקת הלב. בבדיקת אקו-לב חיצונית עם תמיסת מלח פיזיולוגית מנוערת, הודגם דלף בלב בין-פרוזדורי מימין לשמאל, ללא עדות ליתר לחץ דם ריאתי. בדיקת אקו-דופלר לב תוך-ושטית איששה הימצאות דלף גדול בשני החולים. שני החולים טופלו מלעורית באמצעות צנתור לב ימני וסגירת הדלף הבין פרוזדורי בהתקן על שם אמפלצר, ללא סיבוכים. בשני החולים עלה ריווי החמצן לטווח התקין בנשימת אוויר מייד לאחר הפעולה, ואיכות חייהם השתפרה באופן מרשים. בחולים עם היפוקסמיה לא מוסברת ועמידה לחמצן, במיוחד אם מצבם משתפר במצב שכיבה יחסית למצב ישיבה/עמידה, יש להעלות אפשרות של Platypnea-Orthodeoxia Syndrome   (POS), כולל הסיבה השכיחה ביותר לתסמונת זו, שהיא דלף דם בין-פרוזדורי מימין לשמאל. כאשר הדלף בין-פרוזדורי, ניתן להימנע מניתוח ולהציע לחולים הללו טיפול מלעורי מתקן יעיל ובטוח.
 

מיכל סביון¹, ליטל קינן-בוקר^2,3, תאנה ענב², תמי רוזנטראוב², דני לאור⁴, תמי שוחט^2,5

¹לשכת הבריאות המחוזית תל אביב, משרד הבריאות, ²המרכז הלאומי לבקרת מחלות, משרד הבריאות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ³בית הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת חיפה, חיפה, ⁴האגף לשעת חירום, משרד הבריאות, ⁵המחלקה לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב

רקע: בעשרים ושבעה בדצמבר 2008, החל צבא ההגנה לישראל בלחימה במסגרת מבצע 'עופרת יצוקה', במטרה לפגוע בתשתיות ארגוני הטרור ברצועת עזה. הוכרז על מצב מיוחד בעורף והופעל מערך של משק לשעת חירום. הרשות העליונה לאשפוז לשעת חירום תיאמה בשיתוף עם פיקוד העורף את הפעלת מרפאות קופות החולים בזמן המבצע.

מטרות: הערכת מידת הפנייה לשירותי בריאות ביישובים שבהם הוכרז מצב מיוחד, וקבלת אומדן באשר לזמינות שירותי הרפואה השונים לתושבי האזור.

שיטות: נערך סקר טלפוני אשר החל ביום העשרים למבצע והסתיים יומיים לאחר הכרזת הפסקת אש. הסקר נערך בקרב מדגם של בתי אב ביישובים יהודיים ברדיוס של 40 ק"מ מרצועת עזה. השאלון כלל שאלות דמוגרפיות, שאלות לגבי הזדקקות לשירותי רפואה שונים והמענה שניתן לצרכים אלה, ושאלות בנושא שביעות הרצון מקופות החולים.

תוצאות: נערכו 901 ראיונות. 91.3% מהאנשים שדיווחו על צורך ברפואה ראשונית (רופא משפחה או ילדים) קיבלו את השירות הנדרש. 76.2% מהאנשים שנזקקו לרופא מומחה התקבלו במרפאה. 89.6% מהמטופלים בקביעות בתרופות שנזקקו לחידוש המרשם, לא נתקלו בקושי בהשגת המרשם או התרופה. 87.1% מהאנשים שנזקקו לשירותי רפואה דחופה נענו לפנייתם. שביעות הרצון המדווחת מקופות החולים בתקופת הלחימה הייתה גבוהה: 91% דיווחו שהיו מרוצים או מרוצים מאוד מתפקוד קופת החולים שלהם בתקופה זו.

מסקנות: תוצאות הסקר מצביעות על תפקוד טוב של שירותי הבריאות השונים ביישובי 'עוטף עזה' בזמן מבצע 'עופרת יצוקה'. יש מקום לבדוק את מתן שירותי הרפואה הדחופה ואת הנגישות לרופאים מומחים. חשוב לתכנן סקרים מסוג זה בעיתות שיגרה, תוך שיתוף קופות החולים וגופי הצבא הרלוונטיים, כדי להיערך בעוד מועד למצבי חירום.
 

אייל לשם^1,2, איריס קלירס¹, מתי בקון³, טל צוקר⁴, ישראל פוטסמן⁵, אלי שוורץ¹

¹המרכז לרפואה גיאוגרפית ומחלות טרופיות, ומחלקה פנימית ג', ²היחידה למחלות זיהומיות, ³נירורדיולוגיה, ⁴ומחלקה פנימית ה', מרכז רפואי שיבא, תל השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ⁵היחידה למחלות זיהומיות במרכז הרפואי בני ציון והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון

רקע: נירוציסטיצרקוזיס היא המחלה ההלמינטית הפוגעת במערכת העצבים המרכזית בשכיחות הגבוהה ביותר. נירוציסטיצרקוזיס נחשבת לגורם השכיח ביותר לפרכוסים בגיל מבוגר במדינות מתפתחות. בשנים האחרונות, עם העלייה במספר המטיילים ממדינות המערב למדינות אנדמיות, ובמספר המהגרים ממדינות אנדמיות למדינות המערב, עולה הסיכוי להימצאות  חולים בנירוציסטיצרקוזיס גם במדינות שאינן אנדמיות.

מטרות: בעבודה זו מפורטים מאפייני חולים בנירוציסטיצרקוזיס שנרכשה בישראל או אובחנה בקרב מהגרים לישראל.

שיטות: נערך סקר ארצי רטרוספקטיבי של חולי נירוציסטיצרקוזיס בין השנים 2009-1994. תועדו המאפיינים האפידמיולוגיים והקליניים. קביעת אבחנה של חולה בנירוציסטיצרקוזיס הסתמכה על מאפייני דימות, ועל ממצאים סרולוגיים ופתולוגיים.

תוצאות: מבין 17 חולי נירוציסטיצרקוזיס שאובחנו בישראל בשנות המחקר, תשעה (53%) דיווחו על טיול באזורים אנדמיים, ושישה (35%) הם מהגרים ממדינות אנדמיות. שתיים היו חולות תושבות ישראל שלא טיילו באזור הנחשב אנדמי. רוב המהגרים לקו במספר נגעים במוח. שניים מהמהגרים עברו ביופסיה של המוח לצורך אבחונם. שאר החולים אובחנו על סמך מאפיינים קליניים ודימותיים. סרולוגיה חיובית הודגמה בארבעה חולים.

מסקנות: מחקר זה מהווה סיכום ראשון של נירוציסטיצרקוזיס שנרכשה בישראל או אובחנה במהגרים לישראל. יש לכלול נירוציסטיצרקוזיס באבחנה המבדלת בכל בירור של פרכוס, כאב ראש או חסר נירולוגי עם ממצא מתאים בבדיקת דימות של המוח – בעיקר אם הנבדק הוא מהגר ממדינה אנדמית.  אם ההסתמנות הקלינית של החולים מתאימה לאבחנה של נירוציסטיצרקוזיס, ניתן להימנע מפעולות פולשניות המסכנות חיים על ידי קביעת אבחנה קלינית, אשר יש לאששה בבדיקת דימות ולעיתים גם בסרולוגיה תומכת. היכרות קהל הרופאים בישראל  – בעיקר  נירולוגים, נירוכירורגים, רופאי משפחה ורדיולוגים  – עם המאפיינים הקליניים והאפידמיולוגיים של מחלה זו, חשובה בייחוד משום שניתן לחסוך בפעולות פולשניות ובמתח הרב הנלווה לאבחון נגע במוח. 

דן בנור

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

הדחף המניע צעירים ללימודי רפואה נובע ממרכיבים רבים, אך מעל כולם ניצבת השאיפה לעזור לזולת הזקוק לעזרה. הכנסה גבוהה ותנאי עבודה משופרים כבר מזמן מהווים שיקול כבד משקל בבחירת רפואה כמקצוע, וגם שיקולי יוקרה וכבוד איבדו מזוהרם בימינו. לפיכך מדאיגים ומטרידים הם הממצאים המוצגים במאמרם של אייל לוטו וחב' המתפרסם בגיליון זה של הרפואה, המצביעים על כך ש-18% מתלמידי שנה ד' שהשתתפו במחקר היו שוקלים מחדש את בחירתם ברפואה כמקצוע לאחר ההתנסות הקלינית הראשונה במחלקות פנימית. יתר על כן, 23% אינם בטוחים ברצונם להיות קלינאים ושוקלים חלופות אחרות, וזאת לעומת 6% בלבד לפני ההתנסות.

ארנון אפק

הנהלת המרכז הרפואי שיבא והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הסביבה שבה פועלת המערכת הרפואית משתנה והולכת. בתחילת המאה העשרים יכלו הרופאים להסתייע בכלל החידושים הטכנולוגיים על מנת להעניק לחולים את הטיפול הרפואי המתקדם ביותר. ההחלטה הרפואית התבססה אז על שיקולים מקצועיים בלבד. צורכי הבריאות המאמירים סופקו על ידי העלאת ההוצאה הלאומית לבריאות. התקופה הרומנטית ברפואה ביטאה את התפיסה של המקצוע כאוטונומי, בעוד ששיקולים כלכליים, משפטיים ותקשורתיים נתפסו כבלתי ראויים.
 

אסף לבל¹, יואב לוריה¹, טל חכמון¹, רני אורן^1,2, ניצן מהרשק^1,2

¹המכון למחלות דרכי העיכול והכבד, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

דלקת כבד אוטואימונית היא מחלת כבד כרונית ומתקדמת, בעלת אטיולוגיה ומאפיינים אפידמיולוגיים אשר עדיין אינם ברורים דיים.

למחלה מהלך ארוך ופגיעה בטווח גילאים רחב. התסמינים של המחלה יכולים להופיע שנים ארוכות לפני שהיא מאובחנת ולבוא לידי ביטוי במשך תקופה ארוכה בהפרעות קלות באנזימי כבד בלבד. ההסתמנות הקלינית נרחבת: מעייפות וצהבת ועד פגיעה משמעותית באיכות החיים, אי ספיקת כבד, צורך בהשתלת כבד ואף מוות.

במרבית החולים התגובה לטיפול טובה, ולכן חשוב אבחון המחלה בשלביה המוקדמים.

המטרה בסקירה זו היא להעלות את המודעות למחלה, לדרכי אבחונה ולטיפול בה, וכן לדון בעדכוני הספרות הנוגעים למחלה.

צחי נוימן, עינת נוימן

¹המחלקה לפתולוגיה, המרכז הרפואי הדסה, ירושלים, ²המרכז האוניברסיטאי אריאל, אריאל

הקדמה: המטרה במאמר הייתה לאמוד את מבנה ההעדפה של יולדות באשר לתכונות השונות של המחלקה בה תלדנה.

שיטת המחקר: האמידה מתבססת על נתונים אשר התקבלו מניסוי המדמה את תהליך הבחירה בבית החולים שהפרט מבצע בפועל (Discrete choice experiment). המדגם כולל 323 נשים שילדו בשנת 2003 בשלושה בתי חולים גדולים באזור המרכז (המרכז הרפואי שיבא בתל השומר, המרכז הרפואי רבין, קמפוס בלינסון בפתח תקווה, והמרכז הרפואי מאיר בכפר סבא).

סיכום, תוצאות ומסקנות: נמצא כי דירוג התכונות (בסדר יורד של מידת החשיבות) הוא כדלקמן: מקצועיות הצוות, יחס הצוות, קבלת מידע וזמן הנסיעה לבית החולים. חלק גדול מהיולדות אדישות למספר המיטות בחדר (נתון המייצג את התנאים הפיזיים). השיטה שבה נקטו מחברי מאמר זה ייחודית ועשויה לסייע לקובעי המדיניות בהקצאת המשאבים, בניתוח מדיניות חדשה עוד לפני יישומה, ובהכללת שירותים חדשים שאינם קיימים כיום.

גילה ברונר, עינת אלרן, בני שכטר, שרי לביא, ארקדי גלין, גיל רביב

המרכז לרפואה מינית, המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר

רקע: העלייה במודעות לשכיחות הגבוהה של הפרעות בתפקוד המיני (הת"מ) הובילה להבנה, כי הבעיה רב תחומית, ומחייבת גישה אבחונית וטיפולית רב-מקצועית.

מטרות: הצגת הגישה הפסיכו-סקסואלית לטיפול בבעיות של פונים לשירות הסקסולוגי, כחלק מדגם לשיתוף פעולה טיפולי רפואי-סקסולוגי בהת"מ.

שיטות: נתוני שכיחות הת"מ בשנים 2008-2004 וארבע פרשות החולים מובאים לצורך הדגמת התרומה של האבחון והטיפול הפסיכו-סקסואלי.

תוצאות: פנו לשירות הסקסולוגי 822 נשים בגיל35±12.0  ו-813 גברים בגיל 38±13.2:  44% הופנו על ידי רופא ו-37% חיפשו מידע באינטרנט או באמצעי התקשורת. הת"מ בנשים: חשק נמוך (29.7%), כאבים ביחסי מין (28.5%) וקושי באורגזמה (20.9%). הת"מ בגברים: קשיי זקפה (44.2%), שפיכה מהירה (24.5%) וחשק נמוך (17.5%). בעיות בזוגיות (הטרוסקסואלית או הומוסקסואלית) שנלוו להת"מ נמצאו ב-217 מהפונים (26.5%).

מסקנות: מטופלים המגיעים ביוזמתם או בהפניית רופאי הקהילה מציגים מגוון הת"מ על רקע אורגני, פסיכולוגי, חברתי וזוגי. הסיבה הרשמית לפנייה לטיפול היא הת"מ של אחד מבני הזוג, זו מהווה רק קצה הקרחון של בעיות פסיכולוגיות וזוגיות או הת"מ של אחד מבני הזוג. המטרה בטיפול איננה יצירת תפקוד מושלם של מערכת המין, אלא הגברת שביעות הרצון ורמת ההנאה של המטופל ושל בן הזוג מהפעילות המינית. לכן, סיכויי ההצלחה בטיפול תלויים באבחון מעמיק, בצוות רב-מקצועי, ובפתרון הבעיות הפסיכולוגיות האישיות והבינאישיות המלוות את התלונה המינית, תוך שיתוף פעולה עם המטופל ובן או בת הזוג.

צבי שטרן, אלי מרזל, נחום גדליה

מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה, ירושלים

"כִּי מֶה הוֹוֶה לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ, וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ, שֶׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת, פרק ב', כב)

רקע: בסעיף 25 בחוק זכויות החולה הוטל על כל מנהלי המוסדות הרפואיים למנות עובד שיהיה אחראי לזכויות המטופלים, ושעליו מוטל יהיה לבדוק את התלונות ולטפל בהן. החוק בא לחזק את מעמדו של המטופל אל מול ספקי השירותים. אשר על כן, רצוי שבעל התפקיד, המטפל בין היתר בתלונות מטופלים על ספקי השירותים, יפעל בעצמאות מרבית, ללא מורא וללא משוא פנים.

מטרות: עם חלוף למעלה מעשור מאז חוקק החוק ביקשו מחברי מאמר זה לבדוק: האם מונו אחראים לזכויות המטופלים כנדרש? מיהם הנושאים בתפקיד? באילו נושאים הם עוסקים? מהו המשקל היחסי של שלושת מרכיבי התפקיד כפי שהוגדרו בחוק, מסך פעולותיהם? האם הם נהנים מקיומם של מנגנונים המבטיחים את עצמאותם ואת אי תלותם במערכת הנילונה? כיצד הם תופסים את תפקידם – על רצף שבין היותם נציגי המטופלים לפי רוח החוק, או כנציגי ההנהלה?

שיטות: נערכו ראיונות אישיים באמצעות שאלון אחיד, לכל 26 מנהלי בתי-חולים כלליים במדינת ישראל ולכל האחראים לזכויות המטופלים במוסדותיהם.

תוצאות: בכל בתי החולים הכלליים מונו אחראים לזכויות המטופלים. אולם לרוב הם ממלאים תפקיד זה בנוסף לתפקידי ניהול או מטה באִרגונם. כנובע מכך, תלותם בהנהלות בתי החולים כמעט מוחלטת. בנוסף, לרשות רובם לא הועמדו אמצעים הנדרשים למילוי כל תפקידיהם לפי חוק. תפיסת התפקיד של רוב האחראים לזכויות המטופלים אינה עולה בקנה אחד עם רוח חוק זכויות החולה, שנועד לחזק את המטופל מול ספקי השירותים הרפואיים. נמצא מִתאם בין תפיסות כאלה לבין היות האחראים לזכויות המטופלים בו זמנית בעלי תפקידי ניהול נוספים ואף בכירים בהיררכיה האִרגונית, וכן לוותק שלהם במוסד ובתפקיד, אשר העצימו את הזדהותם עם האִרגון.

מסקנות: ההגנות הניתנות בחוק לנושאי תפקיד האחראים לזכויות המטופל אינן מאפשרות להם עצמאות מספקת אל מול הנהלות מוסדות הבריאות. מוצע להביא לחיזוק מעמדם העצמאי בחקיקה או בתקנות, ולהעמיד לרשותם אמצעים הנדרשים למילוי תפקידיהם על פי חוק, ובכלל זה לנושא ההדרכה וההנחיה של חברי הסגל הרפואי בנוגע לשמירה על זכויות המטופלים. יש לשאוף לכך שלא יוטלו עליהם תפקידי ניהול בנוסף לתפקידיהם כאחראים על זכויות המטופלים, וכן להגביל את משך כהונתם בתפקיד.

שלמה אליאס¹, גדי לאלזר^2,1, דניאל שובל^2,1

¹האגף לרפואה פנימית, המרכז הרפואי של הדסה והאוניברסיטה העברית, ירושלים, ²יחידת הכבד, האגף לרפואה פנימית, המרכז הרפואי של הדסה והאוניברסיטה העברית, ירושלים

חולים המאושפזים ביחידה לטיפול נמרץ חשופים לפגיעה בכבד כתוצאה מגורמים שונים, אולם במרבית החולים הפגיעה זמנית בלבד. בפרשת החולה הנוכחית מדווח על מהלך יוצא-דופן של התפתחות צמקת מרה מִשנית בחולה צעיר, ללא רקע של מחלת כבד, אשר אושפז ביחידה לטיפול נמרץ לאחר תאונת דרכים קשה. בשנים האחרונות פורסמו בסִפרות הרפואית מספר דיווחים על דלקת מטרשת של צינורות המרה (Sclerosing cholangitis) לאחר אִשפוז ממושך ביחידה לטיפול נמרץ. תופעה זו דווחה בבני אדם שחוו פגיעה מסכנת-חיים (טראומה, אלח-דם וכדו') אשר הצריכה אִשפוז ממושך ביחידה לטיפול נמרץ (כולל הנשמה מלאכותית וטיפול במכווצי כלי דם [Vasopressors]). תהליך זה מתרחש בבני אדם ללא רקע של מחלת כבד טרם הפגיעה מסכנת החיים. בדיקות המעבדה מאופיינות בעלייה הדרגתית באנזימים הכולסטטיים ובבילירובין, עם עלייה מתונה בלבד באמינוטרנספרזות. בדימות של דרכי המרה ניתן למצוא הצרויות מרובות, בדומה למִמצאים הקיימים בדלקת מטרשת ראשונית של צינורות המרה (Primary sclerosing cholangitis). כל זאת, בהיעדר גורם מוכר העשוי להסביר את עימדון המרה (כדוגמת חסימה של דרכי המרה). התהליך מאופיין בהתקדמות מהירה לצמקת.