תוצאת חיפוש

פטר אלתרמן, יצהל ברנר

המח' לגריאטריה, בית חולים מאיר, מסונף לפקולטה לרפואה סאלקר, אוניברסיטת תל אביב 

ידוע מזה שנים רבות על ההשפעה ההרסנית של החום על מהלך האירוע המוחי בבעלי-חיים ועל ההשפעה ההגנתית המובהקת של היפותרמיה על הנירונים.

בשנים האחרונות פורסמו עבודות רבות בנושא השפעת החום על מהלך האירוע המוחי גם בקרב בני-האדם. בעבודה הנוכחית נסקרת הספרות הרפואית העוסקת בהשפעת החום כגורם-סיכון בלתי תלוי על עוצמת האירוע המוחי: מידת הנזק לתיפקוד ושיעור התמותה.

כן נסקרים הדגמים הטיפוליים הנגזרים מהמחקרים אודות השפעת החום, כגון טיפול בהיפותרמיה או טיפול אנטיפירטי בשלב החד (Acute) של האירוע המוחי. להערכתנו, יש מקום לטיפול מיידי בהורדת החום בחולה שלקה באירוע מוחי והמפתח חום בימי האישפוז הראשונים. על טיפול זה להינתן ללא קשר למקור החום; זה האחרון חייב להיבדק במקביל לצורך טיפול סגולי. מועלית בנוסף סוגיית הטיפול בתרופה שעלותה נמוכה, כמו אצטמינופן במינונים בטוחים, גם בקרב חולי אירוע מוחי עם חום תקין המצויים בשלב החד לצורך מניעת העלייה השכיחה בחום הגוף בשלב החדיד (Subacute phase).

¹יוסף אברבנאל, ²דוד רבינרסון

¹מכון לאורולוגיה, ²והמחלקה לרפואת נשים, מרכז רפואי רבין (קמפוס גולדה-השרון), פתח-תקוה

הפרעה בתיפקוד המיני (הב"ה) בנשים היא תופעה נפוצה וחובקת עולם, המקיפה את כל המעמדות והגילאים. עד כה הייתה ההתמקדות בטיפול בהב"ה בנשים בהיבט הפסיכולוגי-התנהגותי של הבעיה. בשנים האחרונות, בעקבות התחלת ההבנה של המנגנונים הפיזיולוגיים השולטים בתגובה המינית באישה מחד-גיסא, והצלחת טיפולים תרופתיים בהפרעות בתיפקוד המיני בגברים מאידך-גיסא, התעורר הנושא של הב"ה בנשים בהיבט הרפואי-טיפולי. לנוכח ההשפעה המכרעת שיש להב"ה בנשים על איכות חייהן והקשר הזוגי שלהן, מובאת להלן סקירה עם פירוט של ההיסטוריה, השכיחות, האנטומיה והפיזיולוגיה הרלבנטיות, המיון וההגדרה של הב"ה בנשים, הסיבות האפשריות להופעת הב"ה, ולבסוף – האיבחון והטיפול בהב"ה בנשים, תוך שימת דגש על טיפולים תרופתיים חדשניים. זהו תחום חדש, רב-תחומי ומתפתח ברפואה, והתקדמות בתחום זה עשויה לפתור בעיה נפוצה ומעיקה בקרב נשים.

יצחק (צחי) בן ציון, אשר שיבר

המירפאה לטיפול מיני, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה לנגב, באר-שבע

הפרעות בתיפקוד המיני של האישה (להלן הת"מ – Female Sexual Dysfunction– FSD), שכיחות מכפי שנהוג היה לסבור, בסקירתם של אברבנל ו-רבינרסון, המתפרסמת בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', מדווח באופן תמציתי על מיגוון ההפרעות בתיפקוד המיני של האישה, ועל הגישה לבירור ההפרעה ולטיפול בה. ההערכה היא כי כל אישה שלישית לוקה בתיפקודה המיני. אך למרות נתון זה, המחקר על מעגל התגובה המינית של האישה, הפיזיולוגיה של מיניות האישה, הליקויים בתיפקוד המיני של האישה והטיפול האפשרי בליקויים הללו, עדיין לקוי ומתקדם הרבה פחות מהמחקר על הפרעות בתיפקוד המיני של הגבר והטיפול בהפרעות הללו.

תמיר פריטש, ערן ממן, אלי שטיינברג, אלחנן לוגר

מח' אורתופדית ב', המרכז הרפואי סוראסקי תל אביב

פרע-תיפקוד של גיד האבוב האחורי (posterior tibial tendon) הוא הגורם השכיח ביותר לעיווג כף הרגל השטוחה (flat foot deformity), אצל מבוגרים.

שריר האבוב האחורי (posterior tibial muscel) הוא המייצב הדינמי החשוב ביותר של הקשת האורכית, הפנימית, של כף הרגל (medial longitudinal arch) שינויים במירקם גיד האבוב האחורי גורמים להפרעה בסידור הקווי של סיבי הקולגן, לירידה ביכולת הגיד לעמוד בעומס, להופעת קרעים ולהתארכותו עד כדי הפרעה בתיפקוד. כתוצאה מכך קורסת הקשת האורכית, הפנימית של כף הרגל, ונוצר עיווג שטוח-קלוב (pes planovalgus) של כף הרגל.

הסיבה להתפתחות פרע-תיפקוד של גיד האבוב האחורי שנויה במחלוקת, ומחברים שונים הציעו מספר הסברים אפשריים, הגיל הממוצע שבו מופיעה המחלה הוא ארבעים שנה. היא שכיחה יותר בבני אדם בעלי מאפיינים כדלקמן: לבנים, שמנים, שאינם עוסקים בספורט, הלוקים ביתר-לחץ-דם, וכן שכיחה היא יותר בין נשים מאשר בגברים.

איבחון המחלה קליני בעיקרו מתבצע על בסיס סיפור העבר (anamnesis) ועל-ידי בדיקה גופנית מדוקדקת. אמצעי דימות, צילומי הרנטגן בעיקר, מסייעים לדרג את חומרת המחלה ולתכנן את תהליך הטיפול.

Johnson ו- Strom, הבחינו בארבעה שלבים של התפתחות המחלה. בשלב הראשון, טרם נוצר עיווג (deformation); בשלב השני קיים עיווג גמיש; בשלב השלישי הופך העיווג לקשיח ולא ניתן להחזירו למצב תקין, ידנית; ובשלב הרביעי, בנוסף לעיווג הקשיח נוצרים שינויים ניווניים במיפרק הקרסול.

הטיפול במחלה מסווג לטיפול שמרני ולטיפול בניתוח. הטיפול השמרני כולל תרופות נוגדות דלקת, פיזיותרפיה ומידרסים ביומכניים או קיבוע בגבס. ככלל, יש לבצע טיפול שמרני בכל מקרה לפני ההחלטה על ניתוח, תוך התאמתו לשלב שבו נמצאת המחלה. גם הטיפול בניתוח מותאם לשלבים השונים של המחלה, והוא כולל הטריה של ריקמה חולה ותפירת קרעים, עם או בלי העברת גידים בשלב הראשון של פרע-תיפקוד של גיד האבוב האחורי, העברת גידים משולבת עם תיקונים גרמיים בשלב השני וקיבוע מיפרקי כף הרגל והקרסול בתנוחה אנטומית, בשלבים השלישי והרביעי בהתאמה.

יאן פרס, ששון מנחם, פסח שוורצמן

המח' לרפואת משפחה, מרכז סיאל – מרכז מחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, החטיבה לבריאות בקהילה, החטיבה לבריאות בקהילה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

הפרעה בתיפקוד המיני מתאפיינת בפגיעה בחימוד המיני (libido) או בשינויים פסיכופיסיולוגיים הקשורים בשינויים במעגל התגובה המינית. במחקרים הודגם, כי שכיחות ההפרעה בקרב נשים היא 10%-52% ובגברים -  25%-63%. להפרעות אלה השפעה עצומה על הפרט, היחסים הבין-אישיים ואיכות חיי המשפחה.

המטרות במאמר היו להעריך גישות, ידע וטיפול בהפרעה בתיפקוד המיני על-ידי רופאי המשפחה בישראל.

לשם כך השתתפו במחקר 292 רופאים מתוך כ-800 שנכחו בכנס ארצי לרפואת משפחה ורפואה כללית. לרופאים אלה חולק שאלון למילוי עצמי, ו-179 מתוכם ענו עליו במלואו (61%).

שבעים ותשעה אחוזים מהרופאים גרסו, כי על רופא המשפחה להיות אחראי לטיפול ברוב ההפרעות בתיפקוד המיני. הרופאים ציינו כי 12% בלבד מכלל מטופליהם בשל הפרעות בתיפקוד המיני היו נשים. הבדלים משמעותיים נמצאו בין דיווחי רופאים לרופאות ובין דיווחי רופאים כלליים למתמחים ברפואת משפחה בהקשר לטיפול בהפרעה בתיפקוד המיני. מומחים ברפואת משפחה טיפלו בחולים עם הפרעה בתיפקוד המיני בשיעור גבוה יותר מאשר רופאים כלליים ומתמחים ברפואת משפחה (53%, 23%, ו- 22% בהתאמה. P>0.05). המחסומים העיקריים לטיפול בהתפרעות בתיפקוד המיני שצוינו על-ידי הרופאים היו חוסר זמן (62%) וחוסר ידע (47%).

לסיכום, רופאים ראשוניים רואים עצמם כמען העיקרי למטופלים עם הפרעות בתיפקוד המיני. כמו כן סברו הרופאים הנשאלים, כי הם זקוקים ל הכשרה מעמיקה יותר בנושא ההפרעה בתיפקוד המיני, כדי להתגבר על בעיות כמו מחסור בזמן, בידע או בהכשרה, וכך לאפשר להם מתן טיפול טוב יותר בהפרעות התיפקוד המיני של מטופליהם.

יאיר למפל

המח' לנירולוגיה, מרכז רפואי אדית וולפסון, חולון

דופלר דרך הגולגולת היא שיטת דימות בעל-שמע, שמודגמות בה מהירויות זרימה בעורקים התוך-גולגולתיים. דופלר תיפקודי דרך הגולגולת (דתד"ג), היא שיטת איבחון המשווה בו-זמנית את מהירויות זרימת הדם בעורקים השונים בשני דורי המוח (ההמיספרות). בדיקת הדימות מבוצעת קודם לביצוע מטלות תנועתיות או קוגניטיביות ולאחריהן. הנחות היסוד העומדות בבסיסה של שיטה זו נדונו בעבודות שונות ויישומה מוכח כיעיל בחשיפה לגירויים השונים, אם כי בדרגת  יעילות שונה. יעילותה של שיטה זו הוכחה באיבחונים של המערכת הוואסקולרית המוחית הקדמית (המערכת התרדמנית). פירסומים שבהם נדון היישום של שיטה זו במערכת הוואסקולרית המוחית האחורית (המערכת הוורטברובזילרית) הם דלים יחסית והשיטה לא הוכחה עדיין במידה מספקת. שיטה זו היא יעילה וקלה לתיפעול כשנדרשת הדגמת שינויים בזרימת הדם למוח, תוך היחשפות למטלות תנועתיות וקוגניטיביות או לגירויים חיצוניים תחושתיים, שמיעתיים או ראייתיים. שיטה זו עשויה להיות לעזר ברמה המחקרית בקבוצות נבדקים בריאים או בקבוצות חולים שונות. בנוסף לכך, יתכן יישום קליני נרחב במעקב אחר חולים בשלבי השיקום השונים.

עמירם כ"ץ (1), מלכה איצקוביץ' (1), עדה תמיר (2), אורה פילו (1), פלביה שטיינברג (1), חיים רינג (1), יעקב רונן (1), רלוקה שפסר (1), ראובן גפשטיין (3)

(1) המח' לשיקום ד' ו-ג', בית החולים לווינשטיין, רעננה, (2) המח' לרפואה קהילתית ואפידמיולוגיה, הפקולטה לרפואה, הטכניון, (3) היח' לניתוחי גב, בית החולים מאיר, כפר-סבא

עד לאחרונה הוערך תיפקוד בנפגעי חוט-השידרה (נח"ש) באמצעות סולמות מדידה סטנדרטיים שנועדו לסוגי נכויות מגוונים. אולם לסולמות אלו רגישות נמוכה יחסית לשינויים במרכיבי תיפקוד חשובים לנח"ש ואינם סגוליים דיים לבדיקה של תת-קבוצה מסוימת.

הנפוץ בסולמות ברפואת- שיקום, ה-Functional Independence Measure (FIM), מאפשר למדוד בעיקר את ההפרעה שהנכות גורמת לסביבה המטפלת ולאו-דווקא לחולה עצמו. לכן פותח במחלקה לשיקום נפגעי שידרה בבית-החולים לוינשטיין הסולם Spinal Cord Independence Measure (SCIM), שהוא ייחודי לנח"ש.

סולם ה- SCIM מאפשר לתת מענה לחסרונות שנמצאו בסולמות בהם הסתייעו המטפלים עד כה ובנוסף הוא קל ליישום. הגירסה הראשונה שלו נמצאה מהימנה ורגישה מ-FIM לשינויים בתיפקוד נח"ש. לשיפור חלק מניסוחיה פותחה גירסה שנייה של הסולם – ה- II SCIM. גירסה זו נמצאה מהימנה גם היא, ובחלק ממרכיבי התיפקוד היא אף מהימנה יותר מהמקורית.

במחקר הנוכחי נבדקה הרגישות היחסית של II SCIM לשינויים בתיפקוד נח"ש, תוך השוואה ל-FIM. בעשרים ושישה נח"ש בוצעו בדיקות עוקבות של II SCIM ו- FIM במהלך אישפוז שיקומי. נמצא מיתאם גבוה בין הציונים הכוללים של שני הסולמות (¡=0.915; p>0.0001). השינוי הממוצע בציון התיפקוד מהבדיקה הראשונה לאחרונה היה גדול ב-II SCIM  לעומת FIM (p<0.04), ושיעור הזיהוי של שינויים בתיפקוד נח"ש היה לרוב גדול יותר ב- II SCIM. יתרון ה- II SCIM בזיהוי השינויים התבטא בתחומי התיפקוד בהם קיים שוני מהותי בתוכן הסולם בינו ל-FIM

תוצאות אלו מאששות את תקפותה של הגירסה השנייה של SCIM. עם זאת, כדי לאפשר ישום נרחב ובינלאומי בסולם, נדרשת בדיקתו בקבוצות גדולות יותר, וכן במדינות ותרבויות שונות.

קרלוס בן-בסט, ארוין שטרן וגרשון פינק

חולת הסוכרת רגיש לסידרה של סיבוכים כרוניים ונמצא בסיכון של מוות מוקדם. הסיבוכים המיקרו-וסקולריים מוכרים היטב. למרות המידע המועט הקיים בנושא השלכות הסוכרת על תיפקודי הריאה, קיימות הוכחות לפיהן מערכת הנשימה מושפעת גם היא ממחלת הסוכרת. ירידה משמעותית בנפח הריאות ובפיעפוע דווחה במספר עבודות. הליקויים בתיפקודי הריאות המדווחים בחולי סוכרת נובעים קרוב לוודאי מהשינויים בריקמת הקולגן וב- microcirculation שדווחו בחולים אלו. המימצאים במחקרים הקליניים האחרונים שנערכו בנושא זה, שנויים במחלוקת. במאמר זה נסקרת הספרות הרפואית שפורסמה בהקשר זה.

שמואל ג' הימן, סלביה מרמור, רון בן-אברהם, יואב שני, יובל חלד, יצחק שפירא, בתיה ליפשיץ-מרסר והווארד עמיטל

הדיון הקליני-פתולוגי המובא במאמר זה התקיים במרכז הרפואי תל-אביב ב-21 בפברואר 2001. חייל צעיר ובריא עד ליום מחלתו לקה בכישלון רב-מערכתי, עם ביטוי קיצוני של כשל הכבד עת שלקה במכת חום. המהלך הקליני של החולה התאפיין בתחילה באנצפלופתיה, בהיפופוספטמיה, בשינויים מעבדתיים המעידים על פגיעה בכליות ובשיבוש בתהליך הקרישה יחד עם רבדומיוליזיס והיפרתרמיה. כעבור יממה חל שיפור במצבו; אולם כעבור מספר שעות חלה שוב החמרה קלינית בולטת במצבו, שהתבטאה באי-יציבות המודינמית, בכשל קשה של הכבד, באי ספיקת כליות, בשיבוש קשה במנגנוני הקרישה, ברבדומיוליזיס ובאובדן הכרה. החולה נפטר 4 ימים מאוחר יותר. המטרה בדיון היתה לעמוד על המנגנונים שהביאו להחמרה זו, ולבחון דרכים שתאפשרנה למנוע מצבים דומים בעתיד.

אלון ילין, דויד סימנסקי, מיכאל פלאי ויעל רפאלי

ניתוח בבית החזה בשיטת התורקוסקופיה עם הסתייעות בווידיאו הפכו לשיגרה בישראל, בדומה למרבית המדינות בעולם. צבירת ניסיון והתפתחויות טכנולוגיות המאפשרות ביצוע ניתוחים מורכבים יותר. עד כה לא בוצעה בישראל כריתה של אונת ריאה בשיטה התורקוסקופית.

במאמר זה מובא הניסיון הראשוני במרכז הרפואי שיבא בכריתת אונה תורקוסקופית, ונדונים יתרונותיה, חסרונותיה וההוריות לבחירתה של שיטה זו.

מיוני 2000 ועד ינואר 2001 עברו חמישה חולים (3 גברים ו-2 נשים) בגילי 22-72 כריתת אונה תורקוסקופית. בארבעה מהם אובחנה שאת ממאירה ובחולה אחת – תהליך טב. ההכנה לניתוח, שיטת ההרדמה והניטור היו זהים לאלה המתבצעים בניתוח פתוח. הניתוחים בוצעו דרך שלושה פתחים באורך 1.5 ס"מ ובאמצעות תורקטומיית עזר באורך 5-7 ס"מ. החלק הארי של הניתוח בוצע באמצעים מקלברים. בחולים הלוקים בסרטן הריאה ניטלו דגימות מקישריות-הלימפה האזוריות ונבדקו תיפקודי הריאה לפני הניתוח ומיד לאחריו.

בכל החולים הושלמה כריתת האונה על-פי התיכנון הראשוני, מבלי שיתעורר הצורך לעבור לשיטה הפתוחה. הניתוח נמשך 120-160 ד'. לא היה צורך בעירוי-דם במהלך הניתוח או לאחריו. לא נפטר אף חולה במהלך הניתוח, וחולה אחת בלבד לקתה בשני סיבוכים לא קשים. כמות התרופות הנרקוטיות הנצרכות לאחר הניתוח היתה קטנה. תיפקודי הריאות הדגימו ירידה קטנה מהצפוי בהשוואה לניתוח פתוח. התוצאה האסתטית היתה מעולה.

לסיכום, כריתה אונת ריאה בשיטה התורקוסקופית ניתנת לביצוע גם בישראל, ומהווה חלופה טובה עבור חלק מהחולים. יתרונה הגדול של השיטה הוא בצימצום הטראומה בעקבות הניתוח בעדיפות תיפקודית ובשיעורי תמותה ותחלואה נמוכים יותר. עם זאת, חסרונה העיקרי של השיטה הוא בעלותה הגבוהה.

בת-חן דגן-פרידמן, אריאל טרסיוק, אשר טל

החטיבה לרפואת ילדים, היח' לחקר השינה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

שינה היא תהליך פיסיולגי החיוני לקיום האדם. למרות שהידע המדעי הקיים בנוגע לתפקיד הביולוגי של השינה מוגבל ביותר, קיימת הסכמה רחבה על-כך ששינה בכמות ובאיכות נאותה חיונית לבריאות ולהתפתחות התקינה של הילד.

שינה לא תקינה בילדים פוגעת בתיפקודי היומיום שלהם ומתבטאת בדפוסי התנהגות אופייניים: ישנוניות, חוסר ריכוז, אי יציבות רגשית ואי שקט. בנוסף להשפעה על ההתנהגות, קיימות עדויות לכך שהפרעה בשינה עלולה לפגוע גם ביכולות נירוקוגניטיביות. במחקר שנערכה בו השוואה בין תוצאות מבחנים קוגניטיביים של ילדים בגיל 10-14 ששנתם הוגבלה ל-5 שעות בלבד לבין ילדים ששנתם לא הוגבלה, הודגם שמספיק לילה אחד של מיעוט שינה כדי לגרום לחסרים ניכרים בתיפקוד הקוגניטיבי.

(1) זאב ארינזון, (2) רינת פרידמן,

(1) מרכז גריאטרי פרידה שייף וורבורג, נתניה, (2) דיור מוגן "נופי השרון", נתניה

פרופפנון הידרוכלוריד (propafenone hydrochloride) הוא תכשיר נוגד הפרעות-קצב. בדרך כלל תרופה זו נסבלת היטב. יחד עם זאת, קיימות השפעות-לוואי כלליות וקרדיוואאסקולריות מנטילת תכשיר זה. השפעות הלוואי מתרחשות בד"כ במערכת העיכול ובמערכת הנירולוגית. השפעת הלוואי הנדירה ביותר היא פגיעה מסוג עימדון המרה. בספרות המקצועית דווח עד כה על חמישה חולים שלקו בעימדון מרה. תופעה זו מלווה בד"כ בסימנים קליניים, ועם הפסקת הטיפול בפרופפנון, חוזרים תיפקודי הכבד לערכים תקינים.

במאמר זה נסקרת הספרות המקצועית העוסקת בפגיעה בכבד עקב טיפול בפרופפנון, ומובאת פרשת חולה בת 73 עם שלושה אירועים של פגיעה בכבד על רקע טיפול בפרופפנון. דיווח על סקירת הספרות ופרשת החולה מטרתם להגביר את מודעות הרופאים לתופעה זו, על אף היותה נדירה.

הלן שיינפלד, פאולה רושקה, אירנה פינקלשטיין, הלל דיוויס

המרכז לבריאות הנפש טלביה, ירושלים

הוואגיניסמוס הוא הפרעה המשויכת לגינקולוגיה ולפסיכיאטריה. רק חלק מהלוקות בוואגיניסמוס מגיעות לטיפול פסיכיאטרי. ייתכן שמקורה הנפשי של ההפרעה שכיח יותר מהאבחנות בפועל. במאמר זה מובאים הנסיבות והגורמים הפסיכולוגיים שבבסיס תופעה זו, בחמש פרשות חולות. בשלוש פרשות החולות הראשונות – נשים צעירות מרקע תרבותי שמרני או דתי – אובחן ואגיניסמוס ראשוני שגרם לנישואים בלתי-ממומשים. התגלה שלאותן נשים היה "סוד" הקשור לחוויה מינית מוקדמת. פרט זה הוא משמעותי ואף עשוי להוות נקודת-מיפנה בטיפול. שתי פרשות החולות הנותרות הן של נשים מבוגרות יותר שלקו בתופעה של ואגיניסמוס מישני לאחר שנים של חיי-מין ללא ואגיניסמוס. במאמר נדונות דרכי הטיפול, השונות בדרך-כלל, בכל אחד משני סוגי ואגיניסמוס מישני עשויה להתגלות הפרעה משמעותית ברקע האישיותי או הזוגי, שיחייב טיפול נרחב וממושך יותר. נודעת חשיבות רבה לכך שרופאים יתנו את דעתם לאותן נשים הזקוקות לטיפול פסיכיאטרי, ולא גינקולוגי.

Clinical, Social and Economic Aspects of Comprehensive Geriatric Assessment

Jacob Feldman, Liora Peleg, Abraham Yaretzky

Geriatric Dept., Sapir Medical Center, Kfar Saba, and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

It is well known that maelderly patients are referred to nursing homes because of "functional decline" without being thoroughly in. We studied 9 elderly patients, all referred to hospital due to functional decline and diagnosed as follows: spinal stenosis - 2 cases, depression - 3, thyrotoxicosis -1, Parkinson -1, polypharmacy and congestive heart failure -1 patient each. Proper diagnosis and appropriate treatment prevent unnecessary hospitalization in nursing homes. Our study is meant to draw attention to this crucial aspect of geriatric medicine.

Evaluation of Predictive Factors for Stroke Rehabilitation

Abraham Adunsky, Shlomo Levenkrohn, Yehudit Fleissig, Angela Chetrit, Zvia Blumstein

Geriatric Medicine and Clinical Epidemiology Depts., Chaim Sheba Medical Center, Tel Hashomer

Our objective was to assess the functional disability of stroke patients by the functional independence measure (FIM) and to examine predictive factors for successful rehabilitation. In 127 consecutive stroke patients efficacy of FIM was 23.9±188, efficiency 0.54±0.45 and 81.9% of patients returned home. Functional improvement was statistically significant (p<0.001) in all FIM domains. Multivariate analysis showed that improvement in FIM score was significantly greater in the younger, among the married, the hemiparetic, and those with an admission FIM of 40-60, while efficiency was related only to type of diagnosis. In addition, the hemiparetic were 3.3 times more likely to return home than the hemiplegic.

We conclude that rehabilitation priorities should be directed towards patients younger than 75 years and to those with an admission FIM of 40-60 points. The results of this study reaffirm the usefulness of the FIM index in assessing stroke rehabilitation.