דוד חסדאי, שמואל גוטליב, אורי גולדבורט, חנוך הוד, עדו קלוסקי

האיגוד לקרדיולוגיה בישראל

האנזים ציקלואוקסיגנזה (cyclooxygenase) מתווך את המעבר של חומצה אראכידונית (arachadinoc acid) לפרוסטגלנדינים (prostaglandins) ותרומבוקסן (thromboxane). שש הצורות הטבעיות והיציבות של הפרוסטגלנדינים הן...

יואב פז, עמיחי שיינפלד ויעקב לביא

ניתוחי לב בחולים מבוגרים מסווגים היום לשלושה תחומים עיקריים: כירורגיה כלילי, כירורגיה של מסתמי הלב וניתוחים לחולים עם נזק נרחב ובלתי הפיך לשריר הלב. בעוד שבשני התחומים הראשונים – ניתוחים כליליים וניתוחים של מסתמי הלב – הושגו הישגים מרשימים המתבטאים במיגוון נרחב של שיטות ניתוח, הרי שבתחום השלישי – נזק בלתי הפיך ונרחב לשריר הלב – בולט היעדר פיתרונות מספקים. לפיכך, למרות השיפור שחל בשנים האחרונות בטיפול התרופתי בחולי אי-ספיקת לב סופנית, שיעור התמותה של חולים מאי ספיקת לב סופנית הוא עדיין גדול.

ניתן להציע לחולי לב עם נזק בלתי הפיך לשריר הלב מספר סוגי התערבויות ניתוחיות: השתלת לב, מכשיר תומך בחדר שמאל (left ventricular assist devices), הליך בטיסטה וקרדיומיופלסטיה דינאמית (ק"ד). מאחר שהזמינות של תורמי לב היא נמוכה ביותר, והשימוש במכשיר תומך בחדר שמאל מהווה רק גשר להשתלת לב (נכון לזמן חיבור הסקירה), חשוב לדון באפשרויות הנוספות – הליך בטיסטה וקרדיומיופלסטיה דינאמית, שנדון בה במאמר זה.

המטרה בסקירה זו היא להסביר את ההגיון העומד מאחרוי ביצוע ניתוח זה, את השיטה שבה הוא מבוצע, את התוצאות שהושגו עד כה ואת הצורך בשיפור התוצאות של ניתוחים מסוג זה.

דניאל ים (1), גוסטבה קנר-בוט (2), אירנה גנין (2), מאיר שיניצקי (1), אליעזר קליינמן (2),

(1) מכון ויצמן למדע, המח' לכימיה ביולוגית, (2) מכון הלר ושיקום הלב, משמר הירדן, גבעתיים

מחלת לב טרשתית איסכמית (myocardial ischemia) מלווה לעתים קרובות ברמותג בוהות מהתקין של שומנים (dyslipidemia) ואינסולין בדם (hyperinsulinemia), למרות טיפול תרופתי מקובל. המטרה במחקר זה היתה לבדוק, האם תוסף מזון עשיר בחומצות שומן מסוג אומגה-3 יכול לשפר מצב זה בחולי לב המטופלים בסטאטינים (statins) או בזפיברטים (bezafibrates), ללא תגובה מספקת, המחקר בוצע בשיטה כפולת סמיות (double blind) ונכללו בו 52 חולים – 22 נשים ו-30 גבורים – שגילם הממוצע הוא 3.6+-69.2. החולים סווגו באופן אקראי לשתי קבוצות של 28 ו-24 איש. הקבוצה הראשונה צרכה במשך 12 יום תוסף מזון בצורת מימרח, במינון של 7 ג' ביום, המכיל 67% חומצות-שומן מסוג אומגה-3 (תוצרת "ימגה בע"מ"). הקבוצה השנייה – קבוצת הבקרה – צרכה מימרח המכיל שמן זית, העשיר בחומצה אולאית. הנכללים במחקר התבקשו להפחית בצריכת שומנים העשירים בחומצות שומן מסוג אומגה-6 בתקופת המחקר. בתחילת ובגמר המחקר נלקח דם לבדיקה.

ארבעים ושמונה חולים (27 בקבוצת אומגה-3) נשארו עד סוף המחקר. בקבוצת אומגה-3 נרשמה הפחתה משמעותית (p<0.005) בערכי כולסטרול כללי (12.2%), LDL-cholesterol (16.8%), תלת-גליצרידים (45.6%) ואינסולין (34.9%) (בחולים עם יתר-אינסולין בדם 20< מיקרו-יחידות/מ"ל), אך ערכי ה-HDL-cholesterol והגלוקוזה נותרו תקינים. בקבוצת הבקרה ניצפתה הפחתה משמעותית (p<0.05) בערכי ה-LDL-cholesterol (15.5%) בלבד, ללא הבדלים משמעותיים במימצאים האחרים. בשתי הקבוצות לא נרשמו השפעות-לוואי.

המימצאים במחקר מוכיחים, כי הוספת מימרח תזונתי המכיל חומצות שומן מסוג EPA ו-DHA של אומגה-3 מפחיתה באופן ניכר את גורמי הסיכון למחלת לב איסכמית.

אריאל רוגין, שלמה עמיקם

המח' לקרדיולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם, הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

מטרת הטיפול בהשתלת קוצב-לב מטרתו לתקן את ההפרעה של דופק לב איטי תסמיני, הנגרם בעיקר עקב חסם פרוזדורי-חדרי או תיסמונת הסינוס החולה (sick sinus syndrome). קוצבי-הלב הראשונים הושתלו בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת, ומאז חלה התפתחות ניכרת בטכנולוגיה שלהם: משקלם וניפחם קטן בהרבה, הם ניתנים לתיכנות חיצוני, יש בהם חיישנים המשנים את קיצבם לפי דרגת המאמץ,  ניתן לקבל מהם מידע על מצב הסוללות והאלקטרודות ועוד. בשנות השישים והשיבעים היה הקוצב החדרי (סימונו – VVI) הפיתוח היחיד בנמצא. בהמשך פותחו קוצבים פרוזדוריים (סימונם – AAI), שגם הם חד-לישכתיים, אך מפעילים את הלב דרך הפרוזדורים.  בתחילת שנות השמונים נכנס לשימוש הקוצב הדו-לישכתי DDD)), המווסת את הקצב הן בפרוזדורים והן בחדרים, באמצעות שתי אלקטרודות מושתלות (פרוזדורית וחדרית).  קוצב זה נחשב לקוצב "פיסיולוגי", מאחר ששיטת פעולתו היא הקרובה ביותר לפעילות החשמלית הטבעית בלב.

ד' זלצר, ש' ברלינר, י' שפירא

המח' לרפואה פנימית ד' והיח' לטיפול בנוגדי-קרישה, מרכז רפואי סוראסקי והפקולט הלרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

לטיפול ההורמונלי החלופי מספר מטרות, ביניהן מניעה של מחלת לב איסכמית בנשים בתקופה שלאחר חידלון וסת. הקשר שבין טיפול הורמוני חלופי למניעה של מחלת לב נבדק במספר מחקרים. אולם יעילותו של טיפול זה במניעת מחלת לב איסכמית בנשים לאחר חידלון-וסת, אינו ברור. מבחינת המניעה הראשונית מלמדים המחקרים השונים על תוצאות לא עקביות, וקיימים חילוקי דעות בין הטוענים להיעדר השפעה מונעת ראשונית לבין הטוענים, כי ניתוח תוצאות המחקרים השונים אינו מדויק, וכי לטיפול אכן יש השפעה המונעת מחלת לב איסכמית. במחקר HERS בנושא מניעה שניונית של מחלת לב איסכמית הודגמה דווקא עלייה בשכיחות האירועים בעקבות טיפול הורמוני, אם כי עלייה זו חלה בעיקר בשנה הראשונה לטיפול, ובהמשך הסתמנה ירידה בשכיחות אירועים אלה. הסיבות לעלייה בשכיחות האירועים מצד הלב אינן ברורות, אם כי אפשר שהדבר כרוך בהתגברות התהליכים הפקקתיים, הדלקתיים והאיסכמיים בתת-אוכלוסיות מסוימות של נשים עם מחלת לב איסכמית.

יעקב דרורי,

המכון לשיקום חולי לב, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

במחקרים אפידמיולוגיים רבים נמצאה עדות לכך, ששתיית אלכוהול מכל סוג שהוא, בכמות קטנה או מתונה, קשורה בסיכון מופחת בשיעור של 20% לערך ללקות במחלות הלב וכלי הדם. המימצאים מתייחסים לגברים ולנשים, לבני-אדם בריאים ולאלו הלוקים במחלת לב כלילית, בסוכרת, ביתר-לחץ-דם או באי-ספיקת לב.

אף-על-פי-כן, קיימת עדיין מחלוקת בסוגייה אם לכלול המלצה לשתייה קלה או מתונה של אלכוהול במסגרת ההמלצות השיגרתיות למניעה ראשונית ומישנית של מחלת לב כלילית. המחלוקת נובעת בחלקה מסיבות מתודולוגיות, ובחלקה – מנזקים בריאותיים העלולים להיגרם כתוצאה משתייה מרובה של אלכוהול. סוגיית-המפתח היא: הגדרת המינון המיטבי של אלכוהול, המבטיח הפקת תועלת ללא סיכון של ממש לנזק בריאותי, דהיינו מאזן תועלת-סיכון חיובי. העדויות המדעיות המצטברות מצביעות על כך, ששתיית פחות מ-30 ג' אלכוהול ליום לגברים ומחצית מכמות זו לנשים, עונה על הדרישות שצוינו לעיל ואינה כרוכה בסיכון בריאותי. ניתן אפוא להמליץ לרוב בני-האדם על שתייה קלה או מתונה של אלכוהול, כאחד ההיבטים של אורח חיים בריא, במסגרת תוכנית כוללנית למניעת מחלות הלב וכלי-הדם. מתן ההמלצות חייב להיעשות באורח פרטני, תוך התחשבות בגילו של המטופל, במינו, במצבו הבריאותי, באישיותו, במצבו הנפשי ובהרגלי השתייה שלו בעבר. כמו-כן מן הצורך לקבוע הגדרה מדוייקת מהי שתייה מתונה שאין לחרוג ממנה ומהם דפוסי השתייה הרצויים ולגלות ערנות לקיום גורמים שבעטיים עדיף להימנע משתיית אלכוהול, דוגמת הריון, פעילות גופנית ונטילת תרופות.

(1) זאב ארינזון, (2) רינת פרידמן,

(1) מרכז גריאטרי פרידה שייף וורבורג, נתניה, (2) דיור מוגן "נופי השרון", נתניה

פרופפנון הידרוכלוריד (propafenone hydrochloride) הוא תכשיר נוגד הפרעות-קצב. בדרך כלל תרופה זו נסבלת היטב. יחד עם זאת, קיימות השפעות-לוואי כלליות וקרדיוואאסקולריות מנטילת תכשיר זה. השפעות הלוואי מתרחשות בד"כ במערכת העיכול ובמערכת הנירולוגית. השפעת הלוואי הנדירה ביותר היא פגיעה מסוג עימדון המרה. בספרות המקצועית דווח עד כה על חמישה חולים שלקו בעימדון מרה. תופעה זו מלווה בד"כ בסימנים קליניים, ועם הפסקת הטיפול בפרופפנון, חוזרים תיפקודי הכבד לערכים תקינים.

במאמר זה נסקרת הספרות המקצועית העוסקת בפגיעה בכבד עקב טיפול בפרופפנון, ומובאת פרשת חולה בת 73 עם שלושה אירועים של פגיעה בכבד על רקע טיפול בפרופפנון. דיווח על סקירת הספרות ופרשת החולה מטרתם להגביר את מודעות הרופאים לתופעה זו, על אף היותה נדירה.

ארז סקפה, אלכסנדר בטלר, דוד חסדאי

המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח תקוה

הלם שמקורו בלב (cardiogenic shock) (המ"ל) הוא תיסמונת קלינית, הנגרמת מירידה בתפוקת-הלב המערכתית בנוכחות נפח תוך-כלי תקין. כתוצאה מכך, נגרמות ירידה בזילוח רקמות והפרעה באספקת חמצן לרקמות. בסקירה זו נתייחס למאמרים העיקריים שפורסמו בנושא זה וננסה לגבש עמדה לגבי אפשרויות הטיפול בחולים אלה.

משה גרייף

החטיבה לדימות, מרכז רפואי איכילוב – סוראסקי, תל-אביב

הרדיולוגיה בישראל נמצאת במצב של מילכוד. ההתפתחויות הטכנולוגיות בתחומה ושילובה בחזית הרפואה המודרנית, שהם תהליכים חיוביים כשלעצמם, מוליכים באופן פרדוקסי לכלל מצב של "אי-ספיקה" תיפקודית. באימוץ ופיתוח הטכנולוגיות והסטנדרטים המודרניים, נטלו על עצמם אנשי המקצוע בתחום הרדיולוגיה התחייבות שאין חזרה ממנה לספק שירות זה לקהל הנצרכים, דהיינו, החולים.

בלב המילכוד, בעיית העומס היוצא מכלל שליטה המכניסה את כל המערכת לסיחרור.

הכלים המסורתיים להערכת העבודה והצרכים בישראל הם ארכאיים ואינם משקפים את המציאות של הרדיולוגיה בישראל במאה ה-21.

הניסיון האחרון לקבוע מדדים לעבודה תקינה היה בשנת 1976, המדד המוביל היה רדיולוג מול מספר המיטות (1:100). מאה מיטות דאז תאמו לכ-10,000 בדיקות לשנה. כיום, המציאות היא של כ-27,000 בדיקות ל-100 מיטות לשנה, פי 2.7 בתחשיב רגיל. אך למעשה, המצב אף גרוע בהרבה, כפי שיודגם בהמשך (פי 5.4 בחישוב משוקלל).

שיעור הבדיקות כמדד מבטא רק באופן חלקי את העומס. במישוואה יש לכלול גם את תמהיל הבדיקות על פי סוג ונתונים נוספים לצורך חישוב דרגת הקושי.

אביטל פורטר, אלכסנדר בטלר, דוד חסדאי

המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח תקוה

מחלת לב כלילית מהווה את הגורם העיקרי לתמותה בעולם המערבי בכלל ובאוכלוסיית הקשישים בפרט. באופן כללי, הטיפול הניתן לחולה הקשיש הלוקה בתיסמונת כלילית חדה, הן בשלב החד והן כטיפול ממושך, נרחב פחות ופולשני פחות מזה הניתן לחולה הצעיר ואינו תואם את ההנחיות המקובלות.

חריגויות אלה מבטאות כנראה את תחושת הרופאים, שסיכויי הצלחת הטיפול נמוכים בחולה הקשיש, נוכח מחלות רקע רבות, שכיחות גבוהה של מחלה כלילית רב-כלית, וזמן ממושך יותר, יחסית לצעירים, עד קבלת סיוע רפואי.

המטרות בסקירה זו הן: 1) לבחון את הידוע כיום בספרות אודות טיפול תרופתי ופולשני בחולה הקשיש הלוקה בתיסמונת כלילית חדה; 2) לנסות לענות על השאלה, האם גיל צריך להוות שיקול בגיבוש העמדה הטיפול בתיסמונות כליליות חדות.

עמירה קן-דרור, חנן שניידר, נעמה קונסטנטיני

שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה, היח' לטיפול נמרץ לב, בי"ח כרמל, המרכז לרפואת ספורט ולמחקר ע"ש ריבשטיין, מכון וינגייט

פגיעה קהה (blunt) בבית החזה של ספורטאי צעיר עם לב בריא לחלוטין, עלולה לגרום למוות פתאומי כתוצאה מדום לב. למי שנכח באירוע כזה החוויה קשה, מתסכלת ובלתי נשכחת. מצאנו לנכון לסקור תופעה זו, ולהביאה לידיעת ציבור הרופאים; ראשית, כדי לעורר מודעות לקיומה, להכיר אותה ולנסות ללמוד להתמודד עם מניעתה ואופן הטיפול הנכון בעת התרחשותה. שנית, כהזדמנות נוספת לריענון הידע אודות הסיבות הקרדיו-ואסקולריות למוות פתאומי בהקשר עם פעילות גופנית ולסקירת הספרות העדכנית.
 

Anticoagulant Treatment in Pericardial Effusion - A Therapeutic Dilemma 

Marina Katsman, Elie Shiloah, Micha Rappoport

Dept. of Medicine C, Assaf Harofeh Medical Center, Zerifin

Anticoagulant treatment for acute myocardial infarction (AMI) and pericardial effusion is controversial, since the treatment might cause hemopericardium and tamponade. On the other hand, anticoagulants are strongly indicated in many situations in AMI, including: left ventricular thrombus, unstable angina, severe heart failure, deep vein thrombophlebitis, pulmonary embolism, atrial fibrillation, as part of thrombolytic treatment, and during cardiac catheterization.

We describe a 70-year-old man who presented with both pericardial effusion and a left ventricular thrombus 3 weeks after an extensive, anterior wall AMI. Anticoagulants and corticosteroids were administered simultaneously under hem-odynamic and echocardiographic monitoring, without complications.

It is our impression that anticoagulant treatment is safe in patients with pericardial effusion.

Thrombolytic Therapy or Primary Coronary Angioplasty in Acute Myocardial Infarction?

David Pereg, Shlomo Behar, Alexander Battler, Valentina Boyko, Shmuel Gottlieb, Jonathan Leor: Israel Thrombolytic Survey Group

Cardiology Division, Soroka Medical Center and Faculty of Health Sciences, Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba; Neufeld Cardiac Research Institute, Tel Hashomer and Tel Aviv University; and Cardiology Dept., Rabin Medical Center, Petah Tikva

There has been continuous debate over the superiority of primary percutaneous, transluminal, coronary angioplasty (PTCA) over thrombolysis for acute myocardial infarction (AMI). It was questioned whether this advantage of primary PTCA reported in selected populations by experienced centers can be replicated in our clinical practice.

We compared demographic and clinical variables, therapies and outcome in AMI treated with primary PTCA vs thrombolytic therapy. Clinical and demographic variables of 1,678 unselected AMI patients (admitted January/February and May/July 1996) were analyzed in 16 cardiac care units with on-site catheterization facilities and ability to perform PTCA. Of these 803 (48%) were treated by thrombolysis and 99 (6%) by primary PTCA.

The prevalence of adverse prognostic variables, such as anterior wall MI, heart failure on admission or during hospital stay, pulmonary edema, and ventricular tachycardia or fibrillation, was higher in the PTCA group. The 7-day, 30-day and 1-year mortality rates were similar in the 2 groups: 4%, 7.2% and 12.8%, respectively, in the PTCA group and 5%, 7.2% and 11.1% in the thrombolysis group. There was a trend toward lower mortality in subgroups of high-risk patients: those with heart failure on admission (Killip class >1), the elderly (>65 years), and those with previous MI treated with PTCA. After adjusting for confounders, treatment with primary PTCA was not found to be associated with lower mortality.

Only a small proportion of AMI patients in Israel were treated with primary PTCA in 1996. The frequency of adverse prognostic factors among them was higher but their short and long term outcomes were similar to those of high risk patients treated with thrombolysis.

Concomitant Coronary Artery Bypass Surgery and Pulmonary Lobectomy 

Amit Korach, Uzzi Izhar, Ehud Rudis, Amir Elami

Dept. of Cardiothoracic Surgery, Hadassah University Hospital, Jerusalem

Coronary artery disease amenable to percutaneous interventions or coronary artery bypass grafting, and resectable lung cancer are major causes of morbidity and mortality. We present our experience in the treatment of 3 patients (men aged 64 and 66 and a woman of 77) who each had significant coronary artery disease and a resectable lung tumor. They underwent combined coronary artery bypass grafting and pulmonary lobectomy.

We conclude from our experience and review of the literature that concomitant surgery in such cases is safe and effective, decreases suffering, and decreases the cost of 2 separate invasive procedures.

Preflight Assessment by Hypoxic Inhalation Test in Cardio-Pulmonary Patients 

J. Lebzelter, G. Fink, E. Kleinman, I. Rosenberg, M.R. Kramer

Pulmonology Institute, Rabin Medical Center, Beilinson Campus, Petah Tikva

Flying may expose passengers to hypoxic conditions, which may induce hypoxemia, particularly in those with chronic heart and/or lung disease. Onset of dyspnea, wheezing, chest pain, cyanosis and right heart failure can lead to urgent need for oxygen during flight. The hypoxia inhalation test (HIT) provides a safe and simple means of identifying those who may develop hypoxemia during flight.

We report our experience with 48 self-reporting patients who underwent HIT prior to pre-planned air travel. They inhaled for 15-minute periods a reduced oxygen concentration (F₁O₂ 15%) under normobaric conditions, during which O₂ saturation was monitored by pulse oximeter; electrocardiogram, blood pressure and symptoms were also monitored. O₂ saturation of 85% (PaO₂ 50 mm Hg) was considered a positive test. In the 8 cases (17%) with a positive test, 5 had chronic obstructive pulmonary disease and 3 had cardiovascular and/or combined heart-lung disease.

We calculated predicted O₂ partial pressure in altitude (PaO₂ ALT) and compared it to actual results in the 8 patients with a positive HIT. In 5, use of the predicted formula would have under-diagnosed the hypoxemia that developed during the HIT. Thus, the results of the HIT changed treatment strategy in these patients. We recommend that patients with positive tests use O₂ (2LPM or 4LPM) during flight.

HIT is practical and of potential benefit in the objective assessment of patients with various degrees of heart, lung or combined heart-lung disease. Clinicians should be aware of the relative risk of hypoxia during flight in such patients, and of the value of HIT in identifying them, leading to increase in its use.