תוצאת חיפוש

גד בן-דרור, יורם מיז'ריצקי, גלינה ויאר, מרים צוקר ודן מירון

גורמי-סיכון הקשורים בתחלואה בדלקת-ריאות מלגיונלה (דר"ל) שכיחים בעיקר במבוגרים שגילם מעל 60 שנה. המטרה במחקר הייתה לבדוק את האפידמיולוגיה והביטוי הקליני של המחלה בחולים מאושפזים עקב דלקת ריאות המשתייכים לקבוצת גיל זו.

המחקר היה פרוספקטיבי ונערך בביה"ח זיו בצפת בין התאריכים 1.6.1999 ל- 31.5.2000. כל החולים שגילם היה מעל 60 שנה ואושפזו עקב דלקת-ריאות שנרכשה בקהילה או בבית-החולים, נבדקו בתוך 24-48 שעות ממועד התקבלותם לנוכחות זיהום מלגיונלה באמצעות בדיקה לנוכחות אנטיגן החיידק בשתן. גורמי-הסיכון לזיהום בליגיונלה והביטוי הקליני של החולים בדר"ל הושוו ביחס של 2:1 לקבוצת בקרה מותאמת מבחינת גיל, מין ושבוע האישפוז.

בתקופת המחקר אושפזו 202 ו-38 חולים מבוגרים שגילם מעל 60 שנה, אשר לקו בדלקת-ריאות שנרכשה בקהילה או בבית-החולים, בהתאמה. בשמונה מאם (3.3%) אובחנה דר"ל. כל החולים לקו בזיהום שנרכש בקהילה (שכיחות של 4%) ו-6 (75%) מהם אושפזו בחודשים יוני-ספטמבר.

המימצאים הקליניים המשמעותיים מבחינה סטטיסטית בחולים שלקו בדר"ל בהשוואה לקבוצת הבקרה כללו  עישון, דירוג חומרה גבוה של המחלה, ירידה במצב ההכרה, קצב נשימות מוגבר, חמצת נשימתית, היפוקסיה וצורך בהנשמה מכאנית (0.05>P בכולם). כל החולים טופלו במאקרולידים, אולם שיעור התמותה היה 50% בהשוואה ל-0% בקבוצת הבקרה (0.001>P).

לסיכום, שיעור ההיארעות של דר"ל בחולים מאושפזים בצפון-הארץ הוא נמוך, ומרבית החולים מאושפזים בחודשים הקיץ. חומרת המחלה ושיעור התמותה גבוהים משמעותית מקבוצת החולים בדלקת-ריאות שאינה מלגיונלה.

אברהם אדונסקי, ירוחם קליינבוים, רמי לוי ומרינה ערד

שברים בענפי עצם החיק (pubic rami) הם מהשברים היותר שכיחים באוכלוסייה המבוגרת. האיבחון קל ומבוצע בבדיקת דימות. חלק מחולים אלו מתאוששים במהירות יחסית, בעוד שאחרים סובלים כאבים עזים ונזקקים לתהליך שיקום ממושך.

המטרה במאמר זה היא לדווח על סידרה שנכללו בה קשישים הלוקים בשברי עצם החיק, שלא אובחן בהם בהתקבלותם שבר בו-זמני בעצם הצולב (os sacrum).

נבדקו בבדיקה פרוספקטיבית 29 קשישים, שאושפזו במהלך שנה עם אבחנה של שברים בעצם החיק כתוצאה מנפילה. בכולם נבדקה אפשרות של שברים בעצם הצולב באמצעות טומוגרפיה מחשבית וסריקת עצמות.

לקביעת התוצאות נותחו הנתונים של 19 חולים עם שבר עצם החיק שעמדו במדדי ההכללה, כולן נשים. בכולן הייתה עדות בצילומי רנטגן לאוסטאופניה או לאוסטאופורוזיס. בחלקן נמצאו גורמי-סיכון אחרים לשברים (ממאירות, נטיל סטרואידים). בשש נבדקות (31.5% מהמדגם) הודגם שבר נילווה של הצולב, שלא אובחן בצילומי רנטגן שבוצעו במועד התקבלותן לאישפוז. משך האישפוז של חולות אלה היה ארוך יותר, והן נזקקו לטיפול משכך-כאב נמרץ יותר. רמת תיפקודן בשיחרור הייתה סבירה ואיפשרה חזרה למקום מגוריהן קודם לאישפוז.

לסיכום, שברי עצם הצולב (sacrum) שכיחים בקשישות עם שברים בענפי עצם החיק. בחולות אלו אין להסתפק בצילומי רנטגן רגילים, אלא בחיפוש מכוון של שברי צולב בשיטות דימות אחרות. נדרשת זהירות בניוד המוקדם של החולים, תוך נשיאת משקל חלקית בלבד. קשישים אלו זקוקים לפרק זמן ארוך יותר על-מנת לחזור לתיפקוד ולמשככי-כאב חזקים יותר, זאת במקביל להסרת חששות מפני ממאירות, כאב ממושך ונכות. הפרוגנוזה בדרך-כלל טובה.

רחל מרום-קליבנסקי ויעקב דרורי

הארכת תוחלת-החיים מחייבת לדאוג לאיכות-חייהם של הקשישים. לפעילות גופנית סדירה תפקיד חשוב לא רק בהפחתת שיעור התחלואה והתמותה, אלא גם בשמירה על איכות-חייהם ועצמאותם של הקשישים. הבנה טובה יותר בנושא זה עשויה לאפשר גיבוש הנחיות לגבי פעילות גופנית בקרב קשישים.

תגובתם של קשישים שאינם לוקים במחלה קרדיוואסקולרית לאימון גופני דומה לזו של צעירים. אימון גופני אירובי מעלה את תיצרוכת החמצן המרבית בשיעור דומה לזה שניצפה בצעירים (10%-30%) וביחס ישר עם עוצמת המאמץ. בגברים קשישים מנגנון ההסתגלות הקרדיוואסקולרי העיקרי הוא מרכזי, בעוד שבנשים קשישות מנגנוני ההסתגלות הם היקפיים בעיקרם. בקרב קשישים הלוקים במחלה קרדיוואסקולרי העיקרי הוא מרכזי, בעוד שבנשים קשישות מנגנוני ההסתגלות הם היקפיים בעיקרם. בקרב קשישים הלוקים במחלה קרדיוואסקולרית קיימת הפחתה בתיצרוכת החמצן ובתפוקת הלב המרביות בהשוואה לבני גילם הבריאים. אוכלוסיית קשישים זו מפיקה תועלת מהשפעותיו הקרדיוואסקולריות המיטיבות של אימון גופני אירובי ומשיפור בפרופיל גורמי-הסיכון ברמה השווה לזו שנמדדה בצעירים. לפיכך, מומלץ לקשישים לכלול פעילות גופנית אירובית כחלק בלתי-נפרד מאורח-חייהם.

אימון התנגדות בעוצמה מתונה בקשישים משני המינים מביא לעלייה דומה ואף גדולה יותר בחוזק השרירים בהשוואה לצעירים, להפחתת מסת השומן בגוף ומשקל הגוף, ומסייע לשמירה על מסת רקמות פעילה מבחינת חילוף-חומרים.

השפעות מיטיבות נוספות כוללות שיפור היכולת לשמור על תנוחה יציבה, שיפור הגמישות וכושר הניידות, תיפקוד קוגניטיבי משופר והפחתה ברמת הדיכאון. ההשפעות המיטיבות של פעילות גופנית בקרב תשושים וקשישים מאוד כוללות הסתגלות פיסיולוגית, מטבולית, נפשית ותיפקודית, שלא ניתנות להשגה בגישות טיפול אחרות.

לסיכום, השתתפות בתוכנית אימון גופני סדיר מהווה אמצעי יעל ובטוח להפחתת היבטיה השונים של הירידה בתיפקוד בתהליך ההזדקנות ולשיפור באיכות-החיים. תוכנית האימון המומלצת היא רב-גונית וכוללת אימון אירובי, תירגון כוח, אימון שיווי-משקל ותרגילי גמישות.

יצהל ברנר

תהליך ההזדקנות פוגע בפעילויות הפיסיולוגיות של המערכות השונות בגוף. הפעילות המינית היא פעילות מורכבת הורמונית, תנועתית (מוטורית), תחושתית, גופנית ונפשית. הפעילות המינית משפיעה על הרגשת הבריאות הכללית של האדם ומהווה חלק מזהותו בכל גיל. כמו-כן, הפעילות המינית מהווה בסיסי ראשוני לקשר אנושי וזכות יסוד של כל אדם.

מיניות ופעילות מינית נחשבים לפעילות של צעירים, ושילוב המושגים מיניות וזיקנה מעורר לעתים גיחוך ותמיהה. במצבים רבים מתייחסים אל הפעילות המינית בזיקנה כאל פעילות חריגה המחייבת הגנה של מוסדות החברה מפני האדם הקשיש. זאת כאשר בשנים האחרונות מתרבות הטכנולוגיות המאפשרות שמירה על פעילות מינית, חרף מגבלות פיסיולוגיות ולעתים אף אנטומיות. הכרת השפעתם של השינויים בהזדקנות על הפעילות המינית והבנת המגבלות מחד-גיסא, והסרת המגבלות הקשורות בתקשורת אודות הנושא מאידך-גיסא, הם הדרך העיקרית לשמירת הפעילות המינית, על מגבלותיה, גם בגיל הזיקנה.

המטרה בסקירה זו היא להציג את ההביטים השונים של הפעילות המינית בקרב קשישים.

שמואל שטייר

הדאגה לבטיחותם של נהגים קשישים הופכת גורם חשוב לנכח העובדה שמספר הנהגים המבוגרים גדל והולך. בבריטניה מערכים שכרבע מבין בעלי רישיון הנהיגה עברו את גיל 55. בארה"ב הוערך שמספר הנהגים מעל גיל 70 יגיע בשנת 2020 ל-30 מיליון.

הנהיגה נחשבת לאחת מזכויות היסוד, אך יש להביא בחשבון את העובדה שנהיגה היא מטלה מורכבת, התלויה בתיפקוד קוגניטיבי, תנועתי (מוטורי) ותחושתי-תפיסתי (סנסורי-פרספטואלי) תקין של הנהג. עם הגיל חלה ירידה מסוימת בתיפקודים אלו, עובדה המעמידה אותנו בפני האתגר של מציאת נוסחה שתשלב בין בטיחות בדרכים לבין צורכי הניידות שלה אדם המבוגר. ההיענות לדרישה לחידוש רישיון נהיגה בגיל מבוגר צריכה לשקף מדיניות ציבורית שמטרתה קיום רמה נאותה של בטיחות תעבורה.

עליזה צ'רנצקי, אורית סופר, קרול רפאל ויהושע בן-ישראל

אנמיה היא בעיה קלינית שכיחה באוכלוסיית הקשישים. הסיבות לאנמיה בקבוצת גיל זו, והקשר בין אנמיה למצב השכלי והתיפקודי אינן ברורות דיין. המטרה במחקר הנוכחי היא לבדוק את שכיחות האנמיה וסיבותיה בקרב האוכלוסייה הגריאטרית-מוסדית, וכן לבדוק אם קיים מיתאם בין נוכחותה לבין המצב התזונתי, הקוגניטיבי והתיפקודי.

נכללו במחקר 481 תושבים של מוסד גריאטרי בגילי 8.7+-81.4 שנים, אשר נבחרו באופן אקראי. מקרב הנכללים במחקר 46 היו עצמאיים, 162 תשושים ו-273 סיעודיים. נתוני בדיקות נלקחו מגיליונות התושבים ונקבעה נוסחת תאי-דם. בנבדקים עם אנמיה נערכו בדיקות נוספות לגילוי ערכי כימיים. בכולם בוצעו הערכה תיפקודית ומבחנים קוגניטיביים.

באוכלוסיית המחקר נמצאה שכיחות גבוהה של אנמיה (33.4%). בכמחצית מהנבדקים אובחנה אנמיה קלה. האבחנות השכיחות ביותר שנקבעו היו אנמיה של מחלה כרונית (65.6%) ואנמיה הנובעת מאי-ספיקת כליות כרונית (13.2%). חסר בברזל, בוויטמין B12 או בחומצה פולית כסיבות עיקריות לאנמיה נמצאו רק כ-6 מהנבדקים (4%), וב-24 נבדקים (15.9%) לא ניתן היה לקבוע את הסיבה לאנמיה. נמצא מיתאם חיובי חזק בין שכיחות האנמיה לירידה במצב התיפקודי, אולם לא נמצא קשר בין אנמיה למצב התזונתי או הקוגנטיבי.

לסיכום, אנמיה בקשישים השוהים במוסד גריאטרי מקורה בעיקר במחלות אחרות. נדרשים מחקרים נוספים כדי לקבוע אם מצב תיפקודי ירוד כשלעצמו מהווה גורם-סיכון לאנמיה.

ארתור ליבוביץ ובני חבוט

בעשרים-ושמונה במרס השנה נערך הכנס השנתי בנושא 'גריאטריה 2002'. זו השנה השלישית שרופאי בית-החולים 'שמואל הרופא' מקיימים כנס זה, המיועד לעיון והתעדכנות בחידושים של רפואת הזיקנה.

ארתור ליבוביץ ובני חבוט

בתאריך 29 במרס 2001 התקיים הכנס השנתי לעיון והתעדכנות ברפואת הזיקנה – "גריאטריה 2001". כנס זה מאורגן על-ידי צוות הרופאים של בית-החולים שמואל הרופא, ומיועד למאות הרופאים בישראל המטפלים בקשישים בקהילה, בבתי-חולים ובמוסדות לטיפול ממושך.

יצהל ברנר, אורית קמחי ליף, נעמי הדס-לידור וברוניה פינקלטוב

השיקום הגריאטרי הוא תהליך ממושך שעלותו גבוהה. נוכח הגידול באוכלוסיית הקשישים, מצוקת האישפוז וקשיי מערכת הבריאות, דרושה הערכת הפוטנציאל השיקומי של החולה.

יכולת קוגניטיבית היא אחד ממרכיבי הביצוע של האדם, ואיבחונה נחשב כחלק בלתי נפרד מההערכה הגריאטרית הכוללת. הערכה קוגניטיבית מנבאת תיפקוד בקרב קשישים בקהילה ובמהלך אישפוז כאחד. שכיחותה של הירידה הקוגניטיבית, העולה עם הגיל, והקושי באיתורה בתחילת התהליך השיקומי, מצריכים הערכה כוללת וקצרה באמצעות כלים בעלי תוקף ומהימנות. מטרתה של הערכה כזו היא קביעת יעדי הטיפול והקצאת משאבים.

במאמר זה, נסקרים כלי ההערכה הקוגניטיביים העיקריים המקובלים במחקר ובעשייה הקלינית בשיקום גריאטרי בישראל, מוצגים יתרונותיהם וחסרונותיהם, נערכת השוואה בינם לבין עקרונות האיבחון הקוגניטיבי-דינאמי ונדון השילוב התיאורתי של שתי שיטות הערכה בשיקום הגריאטרי.

אוכלוסיית הקשישים המטופלת בשיקום גריאטרי בשנים האחרונות מסווגת על פי מצבה הקליני לשתי קבוצות עיקריות: נירולוגית ואורתופדית. בקבוצה הנירולוגית נכללים בפרט חולים לאחר אירוע מוחי (CVA) וחולי פארקינסון, ובקבוצה האותרופדית נכללים חולים לאחר טראומות, ניתוחים, שברים וקטיעות בגפיים עליונים ותחתונים.

לאחרונה גדל חלקה של קבוצה נוספת – קבוצה עם ירידה בתיפקוד בעקבות מחלה חדה (deconditioning). פגיעות אלו בקרב קשישים עלולות לגרום לדילדול במאגרים האנרגטיים ולירידה תיפקודית של מערכות הגוף. ליקויים וחסרים אלה במרכיבי ותחומי התיפקוד, הם בעלי השפעה על תוצאות השיקום.

השיקום הגריאטרי שואף לכך שהקשיש יתפקד בעצמאות מרבית בקהילתו, באיכות חיים טובה, בהתאם ליכולותיו, רצונותיו ומיגבלותיו. קביעת מטרות השיקום כבר בתחילת האישפוז ואומדן התוצאות בסיום התהליך, מבוצעות באמצעות הערכה תיפקודית כוללת.

מצב קוגניטיבי נחשב כאחד מהגורמים המשפיעים בחיזוי רמת הביצוע התיפקודי של הפרט במהלך שיקום גריאטרי. מדדים נוספים הם עוצמת הפגיעה, מחלות רקע, מצב הרוח, שליטה על מערכות אוטונומיות (בליעה, סוגרים) וגורמי תמיכה סביבתיים.

השיקום הגריאטרי הוא תהליך ממושך שעלותו גבוהה. נוכח הגידול באוכלוסיית הקשישים וקשיי מערכת הבריאות בישראל, יש צורך בהערכת הפוטנציאל השיקומי של החולה המושפע גם ממצבו הקוגניטיבי. קוגניציה היא יכולת אינטגרטיבית להשתמש בתיפקודי מוח הכוללת: מצב ערנות והכרה,  התמצאות, ריכוז וקשב, תיפקוד מרחבי, רציה להתחיל פעולה ולסיימה, ויכולת ביצועית (executive functions) המורכבת מזיכרון, יוזמה, שיפוט, למידה, תהליכי חשיבה, העברה והכללה. היכולות הללו הכרחיות לתיפקוד עצמאי בחיי היומיום.

מהלך ההזדקנות הבריאה (normal aging) מאופיין בירידה תיפקודית במערכות הגוף בקשיש הבריא, אך זו מחמירה בזמן מחלה או טראומה. קיימת הפחתה והאטה בביצועים כלליים ובמאגרים שהגוף יכול לגייס בהתמודדות עם מצבים לא שיגרתיים, כגון אישפוז. קשישים מתפקדים טוב יותר בסביבתם הטבעית, ולכן הקשיים במיבחנים פסיכומטריים ניכרים לפני שהם מתבטאים בתיפקודי היומיום.

אפרים אייזן

המרכז לגריאטריה שיקומית פלימן והפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

הפרעות הליכה ויציבות שכיחות מאוד בקרב קשישים ומהוות מקור ניכר לדאגה, בעיקר עקב החשש הכבד מנפילות ותוצאותיהן בגיל זה. הקביעה כי קשיש מסוים לוקה ב"הפרעת הליכה", היא לעיתים קרובות קשה, מכיוון שלא מצויים מדדים ברורים ומקובלים להליכה תקינה בקשישים. יש המאמינים, כי האטה במהירות ההליכה מרמזת על הפרעה, בעוד אחרים מגדירים הפרעה כשקיימת בהליכה סטייה בהתאמה בין מרכיבי התנועה, בקצב התנועה או בתיאום בין חלקי הגוף. הגישה המקובלת כיום למיון הפרעות יציבות והליכה מסווגת אותם לארבעה סוגים: הפרעות של הרמה התחתונה (lower-level) הן תוצאה של הפרעות בתחושה ההיקפית או במערכת השריר והשלד; הפרעות של הרמה האמצעית (middle-level) הן תוצאה של פגיעות בעמוד-השידרה או בגזע המוח; הפרעות של הרמה הגבוהה (higher-level) מופיעות בפגיעות במוחון, בגרעיני הבסיס או במסילות הקורטיקו-ספינליות; והפרעות של הרמה הגבוהה ביותר (highest-level) קשורות לרוב לפגיעות בקליפת המוח הקידמית.

יוסף דרור (1), פליציה שטרן (1), יצהל נ. ברנר (2), נתן א. קאופמן (3), אליוט בארי (3), יורם מערבי (4), חוה אלטמן (5), אביטל כהן (6), אלכס לבנטל (6), דורית ניצן קלוסקי (5)

(1) המכון לביוכימיה, מדעי המזון והתזונה, הפקולטה לחקלאות – רחובות, האוניברסיטה העברית, (2) המח' לגריאטריה, בית-החולים מאיר, כפר-סבא, (3) המח' למטבוליזם ותזונת האדם, בית-הספר לבריאות הציבור ורפואה קהילתית, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים, (4) המערך לשיקום וגריאטריה, בית-החולים האוניברסיטאי של "הדסה", הר-הצופים, ירושלים, (5) שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ירושלים, (6) לשכת הבריאות המחוזית, תל-אביב, משרד הבריאות

באוכלוסייה בישראל, כמו בשאר החברות המפותחות, המחסור הקליני ברכיבי קורט (micronutrients), כלומר, ויטמינים ויסודות קורט (microelements), אינו שכיח. עם זאת, תת-אוכלוסיות מסוימות מצויות בסיכון לחסרים קליניים ותת-קליניים. קשישים מצויים בסיכון גבוה מצעירים למחסורים שונים, בעיקר בתקופות עקה או טיפול בבעיות בריאותיות. צריכה ירודה של מזון עלולה להיות תוצאה של ירידה בתיפקודי האיברים השונים ושל בעיות חברתיות ונפשיות, העלולות להשפיע על התיאבון והספיגה או על היכולת לרכוש, להכין ולצרוך מספיק מזון. בעיות אלה כוללות, בין השאר, הפרעות בבריאות השיניים ובלעיסה, הכנסה בלתי-מספקת (על-מנת לרכוש מזונות מתאימים) ונטילת תרופות. עם הגיל, בשל ירידה במסת הגוף הכחוש, חלה ירידה בצריכת האנרגיה וכתוצאה ירידה בצריכת רכיבי תזונה (רכיבי תזונה עיקריים ורכיבי קורט). עקב שינויים במערכת העיכול (ירידה בהפרשה של חומצת מלח, בשטח הספיגה, בתנועתיות הקיבה והמעיים ובאספקת הדם), חלה ירידה בספיגה. צריכת התרופות בקרב קשישים היא גבוהה, וחלק מתרופות אלה נוגד את פעולתם של כמה מהויטמינים. קיימים פירסומים וקובצי נתונים המעידים על צריכה לא מספקת של רכיבי הקורט במזונם של קשישים. אולם המידע המצוי מועט ביחס לחשיבות הנושא.

(2,1) בולסלב קנובל, (1) אנה מיכלין,

(1) מח' לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי וולפסון, חולון, (2) הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

אשה בת 80 הלוקה בהיפותרמיה קשה (27 מ"צ), בסוכרת מסוג 2 (מטופלת באינסולין) ובחמצת מטאבולית ולקטית, נמצאה שוכבת על הריצפה בביתה עקב נפילה. היא שקעה בתרדמת עמוקה עם מחסור המודינאמי קיצוני, והרופאים המטפלים נטו לקבוע את מותה. בהתקבלותה לבית החולים נזקקה להחייאה, להנשמה ולחימום. ניצפו הפרעות קשות בחילוף החומרים, חמצת מטאבולית עם פער אניונים (anion gap) גבוה. הודגם תרשים אק"ג אופייני להיפותרמיה. כמו-כן לקתה הקשישה בראבדומיוליזיס (rhabdomyyolysis), באי-ספיקת כליות ובפגיעה בתיפקודי כבד. למרות הסיכוי הקלוש, החלימה החולה לחלוטין ושוחררה לביתה במצב בריאותי תקין.

(1) זאב ארינזון, (2) רינת פרידמן,

(1) מרכז גריאטרי פרידה שייף וורבורג, נתניה, (2) דיור מוגן "נופי השרון", נתניה

פרופפנון הידרוכלוריד (propafenone hydrochloride) הוא תכשיר נוגד הפרעות-קצב. בדרך כלל תרופה זו נסבלת היטב. יחד עם זאת, קיימות השפעות-לוואי כלליות וקרדיוואאסקולריות מנטילת תכשיר זה. השפעות הלוואי מתרחשות בד"כ במערכת העיכול ובמערכת הנירולוגית. השפעת הלוואי הנדירה ביותר היא פגיעה מסוג עימדון המרה. בספרות המקצועית דווח עד כה על חמישה חולים שלקו בעימדון מרה. תופעה זו מלווה בד"כ בסימנים קליניים, ועם הפסקת הטיפול בפרופפנון, חוזרים תיפקודי הכבד לערכים תקינים.

במאמר זה נסקרת הספרות המקצועית העוסקת בפגיעה בכבד עקב טיפול בפרופפנון, ומובאת פרשת חולה בת 73 עם שלושה אירועים של פגיעה בכבד על רקע טיפול בפרופפנון. דיווח על סקירת הספרות ופרשת החולה מטרתם להגביר את מודעות הרופאים לתופעה זו, על אף היותה נדירה.

גיל דובנוב, אליוט בארי

המח' למטאבוליזם ולתזונת האדם, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, ירושלים

הבנת תהליך ההזדקנות, ודרך כך הארכת תוחלת החיים ושיפור איכות החיים, מהווים מטרה למחקר רחב היקף. עוד בטרם יפרוץ הדיון בעתיד בדבר אפשרויות הארכת תוחלת החיים, הידע המצטבר בנושא זה תורם להבנת התהוותן של מחלות הקשורות לזיקנה. בבסיס מנגנון ההזדקנות שמור מקום נכבד לקיום נזק חימצוני יומיומי, אם כי ברור כיום כי אין זה הגורם היחיד להתקדמות התהליך: מספר גנים ותוצריהם נמצאו משפיעים על קצב ההזדקנות, ביניהם חלבוני הטלומראזה. נזק חימצוני התגלה כתורם להתהוותן של מחלות הקשורות לזיקנה, כגון מחלות לב, מחלות אלצהיימר ופארקינסון, סוגי סרטן שונים וכד', אם כי נראה שגורמים נוספים משתתפים בתהליך זה. כל התערבות המיועדת להאריך את תוחלת החיים, חייבת להיות מלווה בהפחתת היארעות של מחלות הקשורות לזיקנה, שכן מטרה עילאית היא לא רק להעלות את תוחלת החיים, אלא גם את איכות החיים. בתקופתנו, טיפול במחלת זיקנה אחת מהווה רק גשר זמני עד להופעת מחלה אחרת. בנוסף לנטל התחלואה על החולה ובני-משפחתו, קיים גם נטל כלכלי – הוצאות בתחומי בריאות וסיעוד לכל קשיש בארה"ב מגיעות לעשות ומאות אלפי דולרים. לפיכך, הארכת תוחלת החיים צריכה להיעשות באופן שימגר את המחלות הגיל הקשיש, על-מנת שתתאפשר איכות חיים טובה הן לקשיש והן לבני משפחתו.

בסקירה זו יובא ההסבר המקובל היום על מנגנון ההזדקנות. בנוסף יוצגו מספר דרכים להאטת קצב ההזדקנות: ראשית, צריכה מופחתת של מזון; ושנית, מספר התערבויות גנטיות נבחרות. ייתכן שאחת מדרכים אלו או תגלית כלשהי בעתיד, יהפכו מעיין הנעורים הנעלם.

אפרים יאול

המח' הגריאטרית לסיעוד מורכב, ביה"ח שרה הרצוג, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

תופעת פצעי-הלחץ בחולה הקשיש מחייבת ניהול טיפולי שונה מהמקובל. הגישה הטיפולית בפצעי-לחץ בקשיש צריכה להיות שונה מהצעיר, עקב מצבו הרפואי של החולה הגריאטרי, הנובע מהמחלות הנלוות לתהליך ההזדקנות. כתוצאה מכך, האוכלוסייה הקשישה פגיעה יותר, ומצויה בסיכון גבוה יותר להתהוות פצעי-לחץ. חשיבותה של הקמת היחידה נבעה מהגישה הטיפולית לחולה הקשיש ומהצורך בהתמקדות בפצעי-לחץ. היחידה לפצעי-לחץ הוגדרה מבחינה גיאוגרפית, ועובד בה צוות מטפלים קבוע ורב-תחומי, שהתמחותם העיקרית היא טיפול בפצעי-לחץ. בנוסף לרופאים, אחריות ומטפלים, כולל צוות זה דיאטנית ומרפא בתקשורת ובריפוי בעיסוק.

הטיפול בפצעי-לחץ מחייב מיומנות טיפולית, הן מקומית והן מערכתית. פצעי-לחץ אינו מנותק ממצבו הכללי של הקשיש החולה, ומצביע בדרך-כלל על כשל רב-מערכתי.

השיטה: במהלך השנה עקבנו אחר 47 חולים עם 132 פצעים: 70 פצעים באזור האגן ו-62 פצעים באזור הרגליים.

במאמר זה מדווח על הפעלת היחידה שבה נערך מעקב במשך שישה חודשים אחר מדדים של הפצע, מדדים תיפקודיים ומדדים תזונתיים.

תוצאות הסקר: עולה שמצב החולים עם פצעי-הלחץ היה ירוד מאוד בהתקבלותם. שני שלישים מהם לקו בשיטיון או באירוע מוחי, ומבחינה תיפקודית היו 90% מהם מרותקים למיטתם ומוזנים בהזנה אנטרלית.

למרות מצבם הקשה של החולים, הודגם בסקר שיפור במצב הפצעים, שהתבטא בירידה במספרם מ-2.8 ל-1.8 פצעים בממוצע לחולה. השיפור ברגליים יה גבוה פי 3 מהשיפור באזור האגן (35% לעומת 12.5%, בהתאמה) – ממצא שהיה מובהק סטטיסטית.

בשליש מהחולים שהמשיכו לשהות ביחידה חל גם כן שיפור במצב הפצעים. 15% מהחולים ששוחררו מהיחידה נרפאו לחלוטין מפצעי-לחץ.

במחקר זה עקבנו אחר משתנים דמוגרפיים, תיפקודיים ותזונתיים. השינוי במדדים התזונתיים (אלבומין, כולסטרול, משקל גוף ולימפוציטים) לא היה משמעותי בין תחילת המחקר לסופו, והשינוי במדדים התזונתיים לא היה משמעותי לגבי השינוי במצב הפצעים.

קיומה של יחידה לפצעי-לחץ היא חשובה וחיונית, והעובדה שהחולים מטופלים במקום אחד, דהיינו באופן מרוכז, מגבירה את יעילות הטיפול ואחידותו ומחדירה סטנדרדים טיפוליים קבועים ואחידים. הצלחת הטיפול אינה מושתתת על שיפור מצב החולים או ריפויים, מאחר שקיימים גורמים נוספים כמו גיל, תחלואה כרונית ומצבים חדים. ייתכן שהטיפול ניתן בשלב מאוחר מדי, כשהחולים כבר במצב סופני. לכן חשוב להגביר את רמת העירנות והמודעות לנושא ולהקדים ככל האפשר את מתן הטיפול.

היחידה לפצעי-לחץ היא ניסיון ראשוני להעביר עקרונות של מדיניות טיפול אחידה, העלאת מיומנויות והתמחות, מתן סיפוק ולכידות לצוות בטיפול בחולים קשישים בערוב ימיהם.