תוצאת חיפוש

אלינור מגידו¹, דן ג'וסטו², ירון ארבל³, עמית אורן³, רפי חרותי⁴, שמואל בנאי^5,6

¹הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים, ²המחלקה לגריאטריה ב', מרכז רפואי תל אביב, ³המחלקה לרפואה פנימית ד', המרכז הרפואי תל אביב, ⁴המרפאה לשיקום מיני, המרכז הרפואי רעות, תל-אביב, ⁵היחידה לקרדיולוגיה פולשנית, המרכז הרפואי תל-אביב, ⁶הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

*מחקר זה נערך במסגרת עבודת הגמר של הסטודנטית לרפואה אלינור מגידו, לצורך מילוי חלקי של הדרישות לקבלת תואר דוקטור לרפואה מטעם הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים

רקע: שכיחות הפרעות בתפקוד המיני בנשים מבוגרות עם מחלת לב כלילית נחקרה פעמים ספורות בלבד, והקשר בין חומרת הפרעות הפרעות בתפקוד המיני לבין חומרת מחלת הלב הכלילית מעולם לא נחקר.

מטרות: חקר שכיחות וחומרת הפרעות בתפקוד המיני בנשים מבוגרות עם מחלת לב כלילית בדרגות חומרה שונות.

שיטות: נשים שעברו צנתור כלילי במרכז הרפואי תל-אביב, מילאו שאלון  Female Sexual Function  Index (FSFI). ציון 23 ומטה בשאלון זה הוגדר כהפרעה בתפקוד המיני. הנשים סווגו לשלוש קבוצות: 1) נשים ללא מחלת לב כלילית חסימתית, 2) נשים עם מחלת לב כלילית, שעירבה עורק כלילי אחד, 3) נשים עם מחלת לב כלילית, שעירבה שניים או שלושה עורקים כליליים. מחלת לב כלילית הוגדרה כהיצרות של 50% או יותר בעורק כלילי אחד או יותר, ו\או היסטוריה של אוטם בלב. שכיחות הפרעות בתפקוד המיני ושכיחות גורמי הסיכון הקרדיווסקולריים הושוו בין הקבוצות.

תוצאות: במחקר נכללו 104 נשים מבוגרות (טווח גילאים: 92-42 שנה , גיל ממוצע: 11.2±68.7 שנה). שישים-וחמש (62.5%) נשים לקו במחלת לב כלילית שעירבה עורק כלילי אחד (27 נשים) או יותר (38 נשים). בקרב 39 (37.5%) נשים לא נמצאו הצרויות משמעותיות בעורקים הכליליים ו\או היסטוריה של אוטם בלב. רוב הנשים (68n=, 65.4%) לא היו פעילות מינית כלל. בקרב 36 הנשים הפעילות מינית, ל- 11 (30.6%) נשים בלבד היה תפקוד מיני תקין. תפקוד מיני תקין היה שכיח פי שניים יותר בנשים ללא מחלת לב כלילית בהשוואה לנשים עם מחלת לב כלילית (15.4% לעומת 7.7%, 0.049=P). לאחר תקנון לגיל, הבדל זה לא נמצא מובהק סטטיסטית. ככל שיותר עורקים כליליים היו מוצרים, כך פחת הסיכוי לתפקוד מיני תקין, אך מגמה זו לא הייתה מובהקת סטטיסטית.

מסקנות: לראשונה הודגמה מגמה של קשר בין הפרעות בתפקוד המיני לבין חומרת מחלת לב כלילית בנשים מבוגרות. היעדר תפקוד מיני והפרעות בתפקוד המיני שכיחים מאוד בקרב נשים מבוגרות עם מחלת לב כלילית. ככל שיותר עורקים כליליים מוצרים, כך פוחת הסיכוי לתפקוד מיני תקין, אך נדרש מדגם גדול יותר של נשים כדי להוכיח מגמה זו.

מיכל לוריא

המרפאה לתפקוד מיני, מחלקת נשים ויולדות, מרכז רפואי הדסה הר-הצופים, ירושלים

בעיות בתפקוד המיני בנשים הן תופעה שכיחה. עם זאת, לעיתים קרובות הן אינן זוכות להתייחסות על ידי הצוות המטפל, למרות שהן בעלות השפעה משמעותית על איכות חייה של האישה. בשנים האחרונות קידם המחקר בנושא את ההבנה וההכרה בעיקר במגוון התפקודי הנרחב אשר מוכר היום כנורמטיבי. בשנת 2003, ערך הארגון האמריקאי לאורולוגיה מפגש בינלאומי, אשר כלל את המומחים המוכרים בעולם בתחום מיניות האישה. המטרה בכינוס הייתה הסתכלות מחודשת על ההגדרות המוכרות לגבי בעיות מיניות בנשים. על בסיס תיאוריית התגובה המעגלית מאת רוזמרי בסון, הדגישה הקבוצה את סוגי ההניעה (המוטיבציות) אשר יכולים להניע אישה לקיים יחסי מין עם בן זוגה כגישה מקובלת, בנוסף לגישה שבה הדחף הביולוגי הוא המניע למפגש המיני.

האטיולוגיה של בעיות בתפקוד מיני בנשים משלבת גורמים רפואיים ופסיכולוגיים, לכן על ההערכה של אישה להקיף את שני התחומים. הטיפול כולל חינוך מיני, שיפור תקשורות בין בני הזוג, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי והתייחסות לבעיות רפואיות במידת הצורך. טיפולים בתרופות לשיפור התפקוד המיני בנשים נמצאים בשלבים שונים של מחקר, אך קיים ספק לגבי מידת יעילותם ומלווים בשאלות לגבי פרופיל הבטיחות בטיפול ארוך טווח. 

במאמר זה נסקרת התגובה המינית כפי שהיא מובנת היום, ונסקרות ההבנות הנוכחיות לגבי דרכי אבחון וטיפול.

גילה ברונר, עינת אלרן, בני שכטר, שרי לביא, ארקדי גלין, גיל רביב

המרכז לרפואה מינית, המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר

רקע: העלייה במודעות לשכיחות הגבוהה של הפרעות בתפקוד המיני (הת"מ) הובילה להבנה, כי הבעיה רב תחומית, ומחייבת גישה אבחונית וטיפולית רב-מקצועית.

מטרות: הצגת הגישה הפסיכו-סקסואלית לטיפול בבעיות של פונים לשירות הסקסולוגי, כחלק מדגם לשיתוף פעולה טיפולי רפואי-סקסולוגי בהת"מ.

שיטות: נתוני שכיחות הת"מ בשנים 2008-2004 וארבע פרשות החולים מובאים לצורך הדגמת התרומה של האבחון והטיפול הפסיכו-סקסואלי.

תוצאות: פנו לשירות הסקסולוגי 822 נשים בגיל35±12.0  ו-813 גברים בגיל 38±13.2:  44% הופנו על ידי רופא ו-37% חיפשו מידע באינטרנט או באמצעי התקשורת. הת"מ בנשים: חשק נמוך (29.7%), כאבים ביחסי מין (28.5%) וקושי באורגזמה (20.9%). הת"מ בגברים: קשיי זקפה (44.2%), שפיכה מהירה (24.5%) וחשק נמוך (17.5%). בעיות בזוגיות (הטרוסקסואלית או הומוסקסואלית) שנלוו להת"מ נמצאו ב-217 מהפונים (26.5%).

מסקנות: מטופלים המגיעים ביוזמתם או בהפניית רופאי הקהילה מציגים מגוון הת"מ על רקע אורגני, פסיכולוגי, חברתי וזוגי. הסיבה הרשמית לפנייה לטיפול היא הת"מ של אחד מבני הזוג, זו מהווה רק קצה הקרחון של בעיות פסיכולוגיות וזוגיות או הת"מ של אחד מבני הזוג. המטרה בטיפול איננה יצירת תפקוד מושלם של מערכת המין, אלא הגברת שביעות הרצון ורמת ההנאה של המטופל ושל בן הזוג מהפעילות המינית. לכן, סיכויי ההצלחה בטיפול תלויים באבחון מעמיק, בצוות רב-מקצועי, ובפתרון הבעיות הפסיכולוגיות האישיות והבינאישיות המלוות את התלונה המינית, תוך שיתוף פעולה עם המטופל ובן או בת הזוג.

יצחק (צחי) בן-ציון¹, גילה ברונר², רוני שטרקשל^3,4

¹המרפאה לתפקוד זוגי ומיני, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, ²המרכז לרפואה מינית, המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי שיבא, ³בית הספר בראון לבריאות הציבור ורפואה קהילתית של האוניברסיטה העברית והדסה,  ⁴התוכנית להכשרת מטפלים במיניות, המחלקה ללימודי המשך, בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת בר-אילן

פיתוח הוויאגרה בשנת 1998 גרם למהפכה בתחום הטיפול הרפואי והנפשי בליקויים בתפקוד המיני. לרופא הראשוני מתאפשר לטפל ישירות בהפרעת זקפה בשיעורי הצלחה גבוהים מכפי שהיה בעבר. אולם במהרה התברר, כי במטופלים רבים הטיפול בתרופה אינו מספיק דיו, וכי חלק ניכר מון הבעיה נעוץ בקשיים אינטימיים, אישיים או זוגיים, שרופאים רבים לא עברו הכשרה מתאימה לשוחח אודותיהם עם המטופלים.

בנימין גזונדהייט

המרכז לרפואה תאית ואימונו תרפיה של סרטן בע"מ, טופ איכילוב, מרכז ויצמן, תל אביב

ישראל כץ וחב' העלו במאמרם המתפרסם בגליון הנוכחי של "הרפואה"  נושא חשוב מאד ורלוונטי

"הלכה למעשה": מבחינה הלכתית, רפואית ופסיכולוגית, יש לדון בכובד ראש בכשירותם של חולים שונים לצום ביום הכיפורים. המחברים דנו במאמרם בחולי סוכרת, אשר עלולים להיכנס למצב של היפוגליקמיה מסכנת חיים עקב הצום.

אמיר חיים¹, ענת להב², תמיר פריטש¹, מיכאל דרקסלר¹, זיוה יזהר³

¹המרכז הרפואי תל אביב סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²משי – מרכז שיקום ילדים, ירושלים, ³המחלקה לפיזיותרפיה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

תסמונת דאון (ת"ד) היא השכיחה מבין התסמונות הלא תורשתיות הגורמות לפיגור שכלי. התסמונת מלווה במאפיינים פנוטיפיים טיפוסיים ובשכיחות גבוהה של שלל ליקויים רב מערכתיים מלידה ונרכשים. פגיעות אלו מובילות לתפקוד לקוי של מערכת השריר-שלד, וגורמות לפגיעה בכישורי התנועה וההליכה. סטיות ההליכה, אשר מתפתחות בגיל הרך, מלוות את האדם הלוקה בתסמונת דאון גם בבגרותו. בסקירה זו מובאים מאפייני התסמונות עם התמקדות בפגיעות האורתופדיות בגו, בגפיים התחתונים ובתבניות ההליכה הטיפוסיות.

דוד רבינרסון, ניר מלמד

בית החולים לנשים הלן שניידר, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה

השוקולד מוכר במדינות המערב למן המאה ה-16, עת הובא לאירופה ממכסיקו בידי הכובשים הספרדים. מאז הוכר כפריט מזון, לשוקולד כוח משיכה עז המביא לעיתים קרובות להתמכרות לאכילתו, במיוחד בקרב נשים. כוח משיכה זה נובע מטעמו, מרקמו וריחו של השוקולד, וממרכיבים שונים המצויים בו, אשר מיוחס להם כוח השפעה פסיכו-פרמקולוגי, כמפורט בסקירה. הקשר בין שכיחות ההתמכרות לשוקולד לבין מחזור האישה, על השינויים ההורמוניים החלים בו, נדון אף הוא בסקירה. למרות כל התיאוריות הנדונות, אין עדיין הסבר מספק ומקיף להשפעת המשיכה של השוקולד באוכלוסייה בכלל ובנשים בפרט.

יעקב דרורי¹, יריב גרבר², בשם קבוצת המחקר על אוטם ראשון בשריר הלב

¹החוג לשיקום, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²החוג לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת, בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: גורמים סוציו-דמוגרפיים, רפואיים ופסיכו-חברתיים משפיעים על התהוות מחלת הלב הכלילית, על מהלכה ועל ההסתגלות הנפשית-חברתית למחלה. אולם קיימים מחקרי אורך מעטים בלבד לגבי תרומתם הייחודית של גורמים אלה. במאמר הנוכחי מדווח על מחקר אורך שנערך החל משנת 1992 בקרב חולים שלקו באוטם ראשון בשריר הלב.

מטרות: 1) לקבל תמונת מצב מקיפה לגבי מכלול האפיונים הסוציו-דמוגרפיים, הרפואיים והפסיכו-חברתיים במעקב ארוך טווח אחר הלוקים באוטם שריר הלב בישראל, 2) להעריך את תרומתם של משתנים סוציו-דמוגרפיים, רפואיים ופסיכו-חברתיים בסמוך לשחרור מבית החולים למהלך הרפואי, להיענות ולאיזון גורמי הסיכון, ולהסתגלות הנפשית-חברתית ואיכות החיים.

שיטות: מחקר עוקבה הכולל 1,626 נחקרים המהווים את כלל החולים עד גיל 65 שנה, שאושפזו בשמונה מרכזים רפואיים במרכז הארץ, ביחידה לטיפול נמרץ או במחלקה פנימית, במשך שנה (15 בפברואר 1992 עד 15 בפברואר 1993). שיעור הנחקרים שנכללו במעקב לטווח ארוך (13-10 שנים) היה 98%. הנחקרים רואיינו חמש פעמים: סמוך למועד השחרור מבית החולים, כשבוע לאחר האוטם, 6-3 חודשים לאחר האוטם, 2-1 שנים לאחר האוטם, כ-5 שנים לאחר האוטם, ו-13-10 שנים לאחר האוטם. איסוף הנתונים התבצע באמצעות שאלון מובנה, שאלונים פסיכו-סוציאליים סטנדרטיים ועיון בתיעוד הרפואי.

יורם בן יהודה¹, טל ארזי²

¹מלר"ד ילדים בית החולים הדסה עין כרם, ²*עבודה סוציאלית

* ד"ר טל ארזי מרצה בחוג לעבודה סוציאלית במכללת תל חי ומנהלת פרוייקטים במכון ברוקדייל.

לרופאי הילדים יש זיקה ישירה וקרובה לתופעות של התעללות והזנחה. מחד גיסא, מצבים בריאותיים מסוימים מהווים לעיתים גורמי סיכון או זרזים להתנהגות פוגענית או מזניחה כלפי ילדים. מאידך גיסא, חבלות, מחלות והפרעות התפתחות שונות עלולות להיות התוצרים המיידים של התעללות והזנחה. לפיכך, חשוב כי רופאי הילדים יתייחסו להתעללות ולהזנחה כאל בעיות בריאותיות מהמעלה הראשונה.

במאמר הנוכחי נסקר מגוון התפקודים המקצועיים המוטלים על רופא הילדים בכל הקשור בטיפול בילדים נפגעי התעללות והזנחה, ובהתמודדות עם התופעה. מפורטים במאמר זה קשת פעילויות רחבה ותחומי אחריות של רופאי ילדים. תפקידו המיידי והמקובל של רופא הילדים הוא אבחון וטיפול, תוך זיהוי הדגשים הייחודיים הנובעים מאופי הפגיעה. כמו כן, פעולות הנדרשות מכל רופא מטפל, מקבלות משנה חשיבות ותשומת לב ברפואת ילדים – כמו שיח עם הילד ותיעודו. בנוסף, רופא הילדים ממלא שורה של תפקידים ותחומי אחריות החורגים מעבודתו השוטפת והיומיומית, כגון מתן עדות מומחה בבית משפט, ומעורבות פעילה בוועדות, בקבוצות לחץ, ובהתארגנויות לקידום הידע והמדיניות.

יורם בן יהודה

מלר"ד ילדים והצוות להגנת הילד, בית החולים הדסה עין כרם, ירושלים

המחבר הוא מנהל מלר"ד ילדים ויו"ר הצוות להגנת הילד, בית החולים הדסה עין כרם, ירושלים

התעללות רפואית בילדים או בשמה המוכר יותר – תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח – היא צורה ייחודית של התעללות בילדים והזנחתם. לתסמונת זו יש מרכיבים של התעללות גופנית, הזנחה רפואית, והתעללות נפשית ורגשית. בדומה לצורות אחרות של התעללות בילדים והזנחתם המגיעות לפתחו של רופא הילדים, זוהי אבחנה רפואית, המתבססת על קיום נזק אמיתי או פוטנציאלי.

נדרש מקדם חשד גבוה כאשר קיימים ממצאים בלתי ניתנים להסבר ולנוכח כישלונות טיפול נשנים. הסימנים של התעללות רפואית בילדים רבים ומגוונים, ומופיעים בדרגות חומרה שונות – לעיתים עד לסיכון חייו של הקורבן.

במאמר זה מדווח על התסמונת ועל דרכי אבחונה. כן מודגשת העובדה שזהו סוג נוסף של התעללות בילדים והזנחתם, וככזה חלה חובת הדיווח.

יעקב בורנשטיין, דורון צרפתי, סינדי כהן, רנה טנדלר, אלה אופיר

האגף לבריאות האישה, בית חולים לגליל המערבי – נהרייה, והפקולטה לרפואה רפפורט-הטכניון, חיפה.

הגורם ל-וסטיבוליטיס, או בשמה העדכני, וסטיבולודיניה, נותר חידה עד היום. בין החוקרים שתרמו באופן משמעותי לניסיון לפצח חידה זו שותפים גם מספר רופאים מישראל. המטרה בסקירה הנוכחית היא להציג את ההתפתחויות העדכניות שחלו במינוח, בהבנת האטיולוגיה, הטיפול וכיווני המחקר, תוך הצגת תרומת החוקרים מישראל.

נמצאו 40 מאמרים של חוקרים מישראל שנדונו בהם ההיבטים השונים של וסטיבולודיניה. למחקרים שפורסמו על ידי ישראלים מקום מכובד בפריצות הדרך בהבנת המחלה. לדוגמה, הממצא כי במחלה זו קיים ריבוי תאי פיטום ודה-גרנולציה שלהם, רמה גבוהה של הפרנאזה, וכתוצאה מכך, התפתחות סיבי עצב וחדירתם לתוך האפיתל – מקורה בישראל. גם השם החדש של המחלה, וסטיבולודיניה, הוצע על ידי חוקר ישראלי. מספר חוקרים ישראלים בדקו את יעילות הניתוח כטיפול בווסטיבולודיניה. סיכום כל המחקרים העלה, כי שיעור ההצלחה של ניתוח לעיצוב חיץ הנקבים (Perineoplasty) גבוה יותר מאשר כל טיפול אחר. אלא שהניתוח לא מצליח לרפא את כל הלוקות בווסטיבולודיניה: הוא מביא לשיעור הצלחה מלאה של 57% בלבד, ובסך הכל לשיעור הצלחה חלקי או מלא של 89%. בשטח זה של הניתוח כטיפול בווסטיבולודיניה, הרופאים בישראל הם בין המובילים בעולים. בישראל אומצה הגישה הניתוחית בשנות השמונים של המאה העשרים, מיד לאחר שהוחל בביצועו בארה"ב.
 

שמעון דגני

יחידת העל-שמע, מחלקת נשים ויולדות, מרכז רפואי בני-ציון, הפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון, חיפה

לסקירת על-שמע מקום חשוב בזיהוי ומעקב אחר זיהום תוך-רחמי בהריון. הנגיפים הם המחוללים השכיחים ביותר, והם גורמים לתחלואה ותמותה עוברית משמעותית. מעבר הנגיף דרך השליה בעקבות זיהום תת-קליני באם, עלול להביא לתסמונת חמורה מלידה. האבחון טרום הלידה מבוסס על ממצאי על-שמע בעובר ועל בדיקת מעבדה לזיהוי מדויק של המחולל. רוב העוברים הפגועים נראים תקינים בבדיקת העל-שמע, אך סדרת בדיקות עשויה לגלות התפתחות בממצאים.

ממצאים שכיחים בעל-שמע, גם אם אינם סגוליים, יכולים להעיד על זיהום נגיפי. אלה כוללים האטה בגדילה, מיימת והידרוקן (Hydrops), הרחבת חדרי המוח, הסתיידויות תוך גולגולתיות, הידרוקן הראש, מיקרוצפליה, מומי לב, שריעות כבד וטחול, הדיות מוגברת במעי, עיבוי השליה ונפח חריג של מי השפיר.

חלקם של הממצאים בעל-שמע מאפשרים לאבחן תסמונת סגולית מלידה (לדוגמה, הרחבת חדרי המוח, והסתיידויות ברקמת המוח והכבד בזיהום מנגיף ציטומגלו וטוקסופלזמה, מומי עיניים ולב בתסמונת האדמת מלידה, כוויצות גפיים ומומים במוח עקב נגיף אבעבועות רוח-שלבקת). זיהוי ממצא לא תקין בבדיקת על-שמע מחייב בירור קפדני לאפשרות של מעורבות איברים נוספים כחלק מתסמונת מלידה.
 

אסתר מאור-שגיא, עינת זיוי, אבי בן-שושן, נתן רוז'נסקי

מחלקת נשים ויולדות, מרכז רפואי הדסה עין-כרם, והפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים

תסביב חצוצרות יחידני (תח"י) (Isolated Tubal Torsion – ITT) הוא מצב נדיר שבו החצוצרה – בחלקה או במלואה – מסתובבת על צירה תוך חסימה של אספקת הדם אליה. תחילה נפגעים כלי דם ורידיים ולימפטיים. אם התסביב אינו משתחרר עצמונית, מתרחשת התקדמות מהירה לחסימת אספקת הדם העורקית המובילה לנמק.

ההסתמנות הקלינית לרוב חדה ומתבטאת בכאב בטן תחתונה, לעיתים עם סמני גירוי צפקי. ייתכנו סימנים נלווים ממערכת העיכול או מדרכי השתן. תח"י מדווח בספרות הרפואית כמצב נדיר, ושכיחותו נאמדת בכ- 1:500,000 – לרוב בנשים בגיל הפוריות. במרבית החולות מעורב הצד הימני, אך בחלק מהעבודות שפורסמו נטען כי אין הבדל בין הצדדים.

האטיולוגיה אינה ברורה לחלוטין, אך פתולוגיות בחצוצרה (אנטומית או פיסיולוגית), טראומה או דלקות באגן מהוות חלק מגורמי הסיכון. ההסתמנות הקלינית ובדיקות הדימות בחולות אלו אינן סגוליות. לכן, במרבית הנבדקות נקבעת האבחנה באיחור ובעקבות זאת גם הטיפול. רוב הנשים מופנות לניתוח, ומקובל לבצע שחרור התסביב או כריתת חצוצרה בלפרוסקופיה.

מדווח במאמר זה על שלוש פרשות חולות שטופלו לאחרונה במחלקת נשים ויולדות, מרכז רפואי הדסה עין-כרם.
 

עידו שולט, אן מלצר, אילנה יחיאלי, אלה אופיר, יעקב בורנשטיין

מחלקת יולדות, האגף לבריאות האישה, בית חולים לגליל מערבי, נהרייה, הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

רקע: מרבית היולדות סובלות מכאבים לאחר לידה לדנית (Vaginal) ובמידה מרובה יותר לאחר ניתוח לחיתוך דופן ("ניתוח קיסרי"). רובן נזקקות לטיפול משכך כאב במסגרת האשפוז לאחר הלידה. כיום לא נהוג בישראל פרוטוקול אחיד לשיכוך כאב לאחר לידה.

מטרות: תיאור תמונת מצב של הטיפול הניתן כיום לשיכוך כאב לאחר לידה במחלקות היולדות בישראל, והצגת התרופות השונות, יתרונותיהן וחסרונותיהן, במטרה להוות בסיס להנהגת פרוטוקול טיפול אחיד בעתיד. 

שיטות: בחודשים יולי-אוגוסט 2008 נערך סקר טלפוני בין אחיות אחראיות של מחלקות היולדות בישראל, שבו נאספו נתונים לגבי הטיפול משכך הכאב לאחר לידה לדנית או ניתוח לחיתוך הדופן, ביולדות מיניקות ושאינן מיניקות.  

תוצאות: התקבלו פרטי התרופות שבטיפול מ-26 מחלקות ליולדות בישראל. נמצא, כי בכל מחלקות היולדות בישראל ניתן  Paracetamol בדרך פומית או במשלבי תרופות המכילים Paracetamol. בקרב 22 מתוך 26 מחלקות ניתן Dipyrone, למרות שהתרופה אינה מאושרת לטיפול בהנקה. בקרב 15 מתוך 26 מחלקות ניתן טיפול ב-Diclofenac, בעיקר לאחר לידה בניתוח לחיתוך דופן. בתשע מתוך 26 מחלקות נהוג לתת Ibuprofen לאחר לידה. בשבע מתוך 26 מחלקות מקובל לתת Tramadol. בעשרים מתוך 26 מחלקות, יולדת לאחר חיתוך הדופן מטופלת  באופיאטים, בעיקר Morphine או Pethidine. בשתיים מתוך 26 מחלקות ניתן טיפול ב-Methadone לאחר ניתוח לחיתוך דופן. 

מסקנות: הטיפול לשיכוך כאב לאחר לידה בישראל אינו אחיד בין המחלקות השונות. יש להנהיג פרוטוקול המתחשב בנתוני היולדת, בעיקר לגבי נשים מיניקות ולגבי יולדות לאחר ניתוח לחיתוך הדופן. בנשים מיניקות כדאי לנסות תחילה טיפול ב-Paracetamol או ב- Ibuprofen כקו טיפול ראשון בכאב לאחר לידה. אם טיפול זה אינו מספק, ניתן לתת טיפול קצר טווח ב-Codeine, Morphine וב-Propoxyphene כקו טיפול שני. התרופות הללו בטוחות יותר עבור נשים מיניקות בהשוואה ל-Dipyrone, Aspirin ו-Pethidine.
 

שרי טל¹, אלכסנדר גורביץ², ולדימיר גולר¹

¹המחלקה לרפואה פנימית-גריאטרית, מרכז רפואי קפלן, ²המחלקה לרפואה גריאטרית חדידה (Sub-acute), בית-חולים הרצפלד, מרכז רפואי קפלן

כאב כרוני שכיח בקשישים, ועלול להשפיע על תפקודם ואיכות חייהם. הכאב הכרוני הוא תִסמונת המשפיעה על מרכיבים פיזיולוגיים, פסיכולוגיים וחברתיים, ומושפעת מהם. טיפול מיטבי בכאב כולל כל אחד מהמרכיבים הללו. הכאב הכרוני ניתן לטיפול, אך תת-דיווח, תת-אִבחון ותת-טיפול מאפיינים מצב זה, ומונעים טיפול מיטבי בחלק גדול מהחולים. הסיבות לתת-טיפול בכאב כרוני בקשישים כוללות, בין השאר, תת-הערכה של כאב והימנעות מטיפול באופיאטים. הגישה להערכת הכאב והטיפול בו מורכבת יותר בקשישים בהשוואה לצעירים, שישים לוקים לעיתים קרובות בבעיות רפואיות רבות, וייתכנו מקורות רבים לכאב. שכיחות גבוהה של פגיעה בחושים, דיכאון, נכות ושיטיון בחולים קשישים מקשים על הערכת הכאב והטיפול בו. בנוסף, בשל פרמקוקינטיקה ופרמקודינמיקה הייחודיות לקשישים, רגישים הם להשפעות לוואי של תרופות – רגישות המקשה אף היא על הטיפול בכאב. טיפול מושכל בתרופות במִשלב עם טיפול לא-תרופתי עשוי להקל על הכאב. השיפור ביכולת התִפקוד עשוי לעיתים קרובות לעלות באופן משמעותי על מידת ההפחתה בחומרת הכאב.