תוצאת חיפוש

אורן ברזל¹, אוהד אבני², דנית לנגר³, מיכאל צ'רנובסקי¹, גיל אלמוג¹, שי לוריא¹

¹המחלקה לכירורגיה אורתופדית, הסתדרות מדיצינית הדסה, ירושלים, ²שירותי בריאות כללית והמחלקה לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, ³בית הספר לריפוי בעיסוק, האוניברסיטה העברית בירושלים

הקדמה ומטרות: "אצבע הדק" היא מחלה שכיחה של היד המטופלת על ידי רופאי משפחה, אורתופדים ומנתחים (כירורגים) של היד. "אצבע הדק" יכול לגרום לכאב ניכר, לקפיצה של האצבע ואף להגבלה ביישור האצבע, ולהגביל באופן משמעותי את תפקוד היד.

המטרות במחקר: הערכת ההבדלים בהרגלי הטיפול בין קבוצות הרופאים השונות, באבחון ובטיפול בחולים עם "אצבע הדק”.

שיטות: באמצעות שאלון ייעודי, התבקשו המומחים השונים לדרג את חשיבות התלונות והתסמינים להערכת הצורך בניתוח, ואת הצורך בבדיקות שונות. כמו כן, התבקשו המומחים להתוות את הטיפול בחולה מדומה בשני ביקורי מירפאה.

תוצאות: ב-158 השאלונים שנאספו, התלונה על תנועה מוגבלת של האצבע וטיפול קודם דורגו כחשובים ביותר להחלטה לגבי המשך טיפול. רופאי משפחה (לעומת אורתופדים וכירורגים של היד) ציינו כי גיל, עיסוק ושיעור קפיצות האצבע בתקופה האחרונה אף הם גורמים חשובים (p=0.0003). בהשוואה לכירורגים של היד, רופאי משפחה דיווחו כי רגישות מקומית מהווה גורם חשוב, וכי הצורך בשחרור סביל (פאסיבי) של האצבע הנעולה בכיפוף הוא חשוב פחות (p=0.0003). נמצאה סבירות גבוהה יותר שרופאי משפחה יטפלו בתרופות נוגדות דלקת בדרך פומית (p=0.0002), אורתופדים בזריקות סטרואידים (p=0.0004) וכירורגים של היד בניתוח (p=0.0001).

מסקנות: על פי סקר זה, מצאנו הבדלים בהיכרותם של רופאים בעלי הכשרה שונה את חשיבות כוויצת הכיפוף של האצבע ואת צורות הטיפול המתאימות בשלבי המחלה השונים. מידע זה עשוי לסייע בהכשרת רופאים בכל התחומים המטפלים בבעיה זו.

יובל שורר¹, סטנלי רבין¹, משה זלוטניק², נורית כהן², מאיר נדב¹, אשר שיבר<sup>1

1</sup>המחלקה לפסיכיאטריה, ²המחלקה לנפרולוגיה, מרכז רפואי סורוקה, והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע



* מאמר זה מוקדש לזכרו של פרופ' בנימין מעוז ז"ל, רופא ומחנך רפואי פורץ דרך.

קבוצת בלינט היא קבוצת דיון חווייתית, שדנה בהיבטים השונים של הקשר בין מטפל למטופל או משפחתו. קבוצת בלינט נמצאה יעילה להפחתת דחק ושחיקה בעבודתם של אנשי מקצועות הבריאות. שחיקה מתאפיינת בתשישות רגשית, דה-פרסונליזציה ותחושת כישלון. במחקרים עדכניים על שחיקה בעבודה נמצא קשר בין שחיקה לבין גורמים פרטניים ומערכתיים כמו: עומס בעבודה, קונפליקטים בעבודה, וכן קונפליקט בין העבודה והבית. שחיקה עלולה לגרום לטעויות רפואיות, לירידה באמפתיה לחולה, למחלת לב ולעזיבת מקום העבודה. עד כה נערכו קבוצות בלינט בעיקר במסגרות רפואיות בקהילה. במאמר זה אנו מביאים לראשונה בפני הקוראים את תהליך ההטמעה של קבוצות בלינט לאנשי מקצועות הבריאות בבית חולים כללי. נביא דוגמה של קבוצת בלינט משותפת לרופאים ואנשי מגזר הסיעוד במחלקה לנפרולוגיה ודיאליזה. מתוארים במאמר תהליך הקמת הקבוצה ואופן הנחייתה בבית החולים, תוך התחשבות במגבלות הארגון. לבסוף מובאות מסקנות והצעות לעתיד.

איה גוזלן¹, עדי גואטה², מוטי קליין³, רועי וסטרייך¹, אור קלכהיים דקל¹, נמרוד מימון^4,1

¹מחלקה פנימית ב', ²המחלקה לנירולוגיה, ³יחידת טיפול נמרץ כללי, ⁴המכון לרפואת ריאות, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

רקע: דלקת ריאות בחולים מונשמים (VAP – Ventilator Associated Pneumonia) היא מחלה שכיחה המאריכה את משך האשפוז ומעלה משמעותית סיכון לתמותה. טיפול מוקדם חיוני להעלאת סיכויי ההישרדות. עדיין אין בדיקת בחירה (Gold standard) לאבחון VAP. אין כיום בספרות מידע חד משמעי לגבי התועלת בביצוע ברונכוסקופיה לאבחון VAP. המטרות בעבודה זו היו לבדוק האם קבלת תרבית חיובית מנוזל שטיפה בועיתי (BAL) משנה פרוגנוזה בחולים שפיתחו VAP.

שיטות: מחקר קוהורט רטרוספקטיבי נערך על נתונים שנאספו  במרכז הרפואי סורוקה, על כל המאושפזים בטיפול נמרץ כללי בבית החולים סורוקה שפיתחוVAP  במהלך שהותם בבית החולים ועברו ברונכוסקופיה אבחונית עם ביצוע BAL, בתקופה שבין ה-1.2.2007 ועד ה-31.2.2011.

תוצאות: 66 חולים שהיו מאושפזים בטיפול נמרץ כללי בבית החולים סורוקה, פיתחו VAP ועברו ברונכוסקופיה במהלך אשפוזם בעודם מונשמים. מתוכם הוצאו 30 החולים שלא עמדו במדדי ההכללה. קבוצת החולים עם תרבית BAL חיובית הושוותה לאלו עם תרבית שלילית. המאפיינים הדמוגרפיים והקליניים של שתי הקבוצות היו דומים. לא נמצא הבדל מובהק בין הקבוצות בשיעורי התמותה ל-30 יום. לא נמצא הבדל מובהק בהשוואת השינוי הטיפולי בין הקבוצה עם התרבית החיובית לשלילית. לא דווח על סיבוכים בשל פעולת הברונכוסקופיה.

מסקנות: בעבודה זו, לא מצאנו יתרון בביצוע ברונכוסקופיה עם נטילת תרביות ב-BAL בשיפור הפרוגנוזה של חולים שפיתחו VAP. דרושים מחקרים נוספים פרוספקטיביים על מנת לענות על השאלה של התועלת בביצוע ברונכוסקופיה לאבחון וטיפול שניוני ב-VAP.

אבי הרלב¹*, מראם אבופול-עזב²*, איריס הר ורדי¹, אליהו לויטס¹, איתן לוננפלד^3,1, מחמוד חליחל^3,2

¹היחידה לפוריות והפריה חוץ גופית, החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²המחלקה למיקרוביולוגיה, אימונולוגיה וגנטיקה על שם שרגא סגל, ³ המרכז לחקר מתקדם וחינוך ברבייה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע.

*השתתפו במחקר באופן שווה.

הקדמה: שימור פוריות בקרב מטופלים העוברים טיפול רפואי שעלול להופכם לבלתי פוריים, הוא כיום חלק מחייב מהטיפול. עם זאת, בעוד שבזכרים בוגרים ניתן להקפיא זרע לצורך שימור פוריות, הרי שבילדים טרם גיל ההתבגרות עדיין לא נוצרים תאי זרע הניתנים להקפאה ושימור רקמת אשך, וניסיון זה נמצא עדיין בשלבי מחקר. במכרסמים הצלחנו להדגים יכולת הבשלה של תאי הנבט לתאים דמויי תאי זרע המסוגלים לעבור תגובת אקרוזום.

מטרות: לגדל, להרבות ולשמר תאי נבט מרקמת אשך של ילדים בתנאי מעבדה, על מנת לאפשר פוריות עתידית לילדים לפני גיל ההתבגרות המיועדים לטיפול גונדוטוקסי תוקפני (אגרסיבי).

שיטות: ילדים המיועדים לעבור כימותרפיה במינון גבוה, אשר עלולה לפגוע בפוריותם, הופנו למרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה. נלקחה דגימה מרקמת אשך אחד. רוב דגימת האשך הועברה להקפאה לצורך שימור, וחלק מהרקמה הועבר לצורך ניסיון גידול והבשלת תאי הנבט (ספרמטוגוניות) בתנאי מעבדה.

תוצאה: לראשונה, הצלחנו לגדל תאי רקמת אשך למשך תקופה של יותר מחודשיים. בתרבית נצפו תאים בודדים או בצברים בגדלים שונים. חלק מהתאים נצבעו ו/או ביטאו סמנים ייחודיים לשלב הטרום-מיוטי, ובנוסף לכך תאים אחרים ביטאו סמנים ייחודיים לשלב המיוטי.

מסקנות: תוצאות חיוביות ומעודדות של גידול התאים בתרבית וסימנים לחלוקות מיוטיות הודגמו לראשונה בתנאי מעבדה. יש צורך בהמשך המחקר על מנת להגיע להבשלת זרע מלאה בתנאי מעבדה, תוך בחינת תקינות תאים אלו מבחינת גנטית ואפיגנטית לפני הזרקתם לביציות לצורך הפריה ויצירת עוברים.

יצחק בז'זינסקי סיני^1*, יותם ליאור², נעה בז'זינסקי סיני¹, מרקו הררי³, עידית פ' ליברטי^4,1

¹הפקולטה למדעי הבריאות אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע, ²המרכז למחקרים קליניים, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ³מרכז רפואי DMZ, מלון לוט, ים המלח, ⁴מחלקה פנימית ה' ומירפאת סוכרת, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

*המחבר הראשון הוא סטודנט לרפואה.

הקדמה: טבילת הגוף עד לגובה הצוואר במים רגילים או מינראליים גורמת לשינויים פיזיולוגיים משמעותיים וייחודיים ברוב מערכות הגוף. במחקר מקדמי שנערך נמצא, כי חלה ירידה משמעותית ברמות הסוכר בדמם של חולי סוכרת לאחר טבילה במי ים המלח לעומת הירידה ברמות הסוכר לאחר טבילה במי בריכה רגילים.

מטרה: בדיקת ההשפעה של טבילה במי ים המלח למשך חמישה ימים על איזון מיידי ולאורך זמן של רמות הסוכר בחולים עם סוכרת סוג 2.

שיטות מחקר: 34 חולי סוכרת מסוג 2 סווגו לשתי קבוצות – קבוצה שטבלה בבריכה מקורה של מי ים המלח, המחוממת ל-35 מ"צ וקבוצה שטבלה במים רגילים של בריכת שחייה, המחוממים אף הם ל-35 מ"צ. בכל יום נעשו שתי טבילות, שעתיים לאחר ארוחת הבוקר ולפני ארוחת הערב, שתיהן למשך 20 דקות. במהלך ימי המחקר בוצעו שבע בדיקות סוכר נימי: צום, לפני ומיד אחרי כל טבילה, לפני ארוחת הצהריים ולפני השינה.

לפני תחילת המחקר נמדדה רמת ההמוגלובין המסוכררHbA1C) ) של הנבדקים ובוצעה בדיקה נשנית במהלך 12 שבועות לאחר סיום השהות במחקר.

תוצאות: רמות הסוכר מיד לאחר הטבילה הן במי ים המלח והן במים הרגילים היו נמוכות משמעותית לעומת רמות הסוכר טרם הטבילה (p<0.001). לא היה הבדל משמעותי בין טבילה במים רגילים או במי ים המלח.

נצפתה ירידה ברמות הסוכר בצום רק בקבוצה שטבלה במי ים המלח לעומת הקבוצה שטבלה במים רגילים (6.83±5.68 מ"ג/ד"ל לעומת 4.37±1.79), הבדל שהיה קרוב למשמעות סטטיסטית (0.07p=). לא נמצאו שינויים ב-HbA1C לאורך זמן.

מסקנות: טבילה במשך 20 דקות במים (מי ים המלח ומים רגילים) בטמפרטורה של 35 מ"צ גרמה לירידה מיידית של סוכר בנבדקים חולי סוכרת סוג 2.

יובל גליק^1,2, עילית לוין³, ליזה סאידל-אודס^2,4, פרנציסק שלפר^2,4, קלריס רייזנברג^2,4

¹חיל הרפואה, צה"ל, ²הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ³המחלקה לסטטיסטיקה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, ⁴המכון למחלות זיהומיות במבוגרים, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

רקע: ברוצלוזיס היא מחלה זיהומית הנגרמת מחיידק הברוצלה, קוקו-בצילי גראם-שלילי קטן הצומח לאט במעבדה. מוכרים שישה זנים שונים של החיידק, ארבעה גורמים למחלה בבני אדם והנפוץ ביותר ביניהם הוא Brucella melitensis. הנגב הוא אזור אנדמי לזיהום ב-Brucella melitensis.

המטרה במחקר: תיאור הביטויים הקליניים וההפרעות המעבדתיות בחולים מבוגרים המאושפזים עם Brucella melitensis-בקטרמיה, ובדיקת הקשר בין פרמטרים מעבדתיים שונים ובין תוצאים וסיבוכים של המחלה.

שיטות: נערך מחקר רטרוספקטיבי. נכללו כל המאושפזים במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה בין התאריכים 31.12.2011-1.1.2006 עם הבקטרמיה Brucella melitensis. נאספו פרטים דמוגרפיים, קליניים ומעבדתיים.

תוצאות: 114 חולים אותרו, רובם ממוצא בדואי (92%). הגיל הממוצע היה 44 שנים (±18.4), 62 נשים (54%) מתוכן 11 הרות. רובם נחשפו לכבשים, לחלב/מוצרי חלב בלתי מפוסטרים. התסמינים הבולטים היו חום גבוה, ארתרלגיה, מיאלגיה, כאב ראש וכאב גב תחתון. סיבוכים נצפו ב-22 חולים (19%): אוסטיאומיאליטיס, הפלה מוקדמת (36% מהנשים ההרות), אנדוקרדיטיס, ואפידידימיטיס. שכיחות הסיבוכים הייתה במיתאם עם אנמיה, ליקופניה (p=0.03) ורמת טסיות דם  נמוכה (p=0.03). ירידת אלבומין ביחידה אחת נמצאה במיתאם עם הארכת האשפוז ב-1.9 ימים, ועליית גיל החולה בעשור נמצאה במיתאם עם הארכת האשפוז ב-0.4 ימים. סיבוכים נצפו ב-45% מהנשים ההרות לעומת 10% בנשים שאינן הרות (p=0.01). הישנות המחלה נצפתה בתשעה חולים (8%), מתוכם רק אחד קיבל טיפול אנטיביוטי מתאים.

מסקנות: בקטרמיה Brucella melitensis בנגב מתרחשת בעיקר באוכלוסייה הבדואית לאחר חשיפה לכבשים או לתוצריהם. גיל מבוגר וערכי אלבומין נמוכים מאריכים את מספר ימי האשפוז. ירידה במספר הליקוציטים, הניטרופילים בפרט, ובמספר טסיות הדם, יכולה לנבא היארעות סיבוכים. בנשים הרות עם בקטרמיה  Brucella melitensis קיימת שכיחות גבוהה של סיבוכים. הישנות המחלה נדירה מאוד בחולים המקבלים טיפול אנטיביוטי הולם.

אהוד דודסון¹, אייל שיינר²

¹הנהלת המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, הפקולטה למדעי הבריאות, מרכז רפואי האוניברסיטאי סורוקה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

סורוקה הוא המרכז הרפואי היחיד בנגב ובכך ייחודו. מכיוון שכך, מחויב בית החולים להעניק רפואה איכותית משולבת עם רמת שירות גבוהה. רפואה איכותית מתבטאת בהקמת מערך האיכות של בית החולים, אשר נטל על עצמו להוביל להשגת 100% מיעדי האיכות, הן ברמה הלאומית והן ברמת הכללית. אותו מערך מוביל בנוסף פרויקטים רבים של ניהול סיכונים ובטיחות החולה, אשר מהווים מקור ללמידה ולשיפור בלתי פוסקים. מערך האיכות דואג לרצף טיפולי בין הקהילה לבית החולים. רצף שכזה יכול להביא ללא ספק לשיפור בתוצאי בריאות ובשביעות רצון מטופלים, לקיצור זמני המתנה, לצמצום צריכת שירותי רפואה ולמיצוי משאבים.

תמנע נפתלי

המכון לגסטרואנטרולוגיה ומחלות כבד, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא

רקע: צמח הקנביס מוכר לאנושות מזה אלפי שנים כצמח בעל השפעות מיטיבות כמו שיכוך כאבים, ארגעה, מניעת שלשול, הורדת חום וריפוי כיבים. השימוש הרפואי בצמח היה נפוץ למדי עד שנת 1937. בשנה זו נחקק בארצות הברית החוק המגדיר קנביס כסם ואוסר את צריכתו. מאז מוגדר הקנביס סם מסוכן ברוב מדינות העולם וכך גם על פי אמנות האו"ם. למרות זאת, השימוש בקנביס כסם נפוץ מאוד וההערכה היא כי כ-160 מיליון איש צורכים קנביס לפחות פעם אחת בשנה. למרות הגדרתו כסם מסוכן, בשנים האחרונות המחקר על צמח הקנביס מתרחב והולך, ונחשפות והולכות האפשרויות הרפואיות הגלומות בו.

צמח הקנביס מכיל כשישים חומרים פעילים, הידועים כקבוצה בשם "קנבינואידים צמחיים". המוכרים ביותר הם Tetrahydrocannabinol הקרוי בקיצור THC והקנבידיול או בקיצור CBD. אך כאמור קיימים כ-60 רכיבים אחרים שהשפעתם ויחסי הגומלין ביניהם עדיין אינם ידועים לנו.

בגוף היונקים קיימים גם קנבינואידים שהגוף עצמו מייצר ולהם תפקידים רבים ושונים. בין השאר הם אחראים על ויסות מנגנון הכאב בשיתוף עם המערכת האופיואידית. כמו כן הם משתתפים בוויסות התיאבון, משפיעים על מצב הרוח, ומשתתפים בוויסות תהליכים דלקתייים. המערכת האנדוקנבינואידית כוללת את מערכת הסינתזה של האנדוקנבינואידים, את הקולטנים (הרצפטורים) אליהם הם מתקשרים (מהם נחקרו יותר הקולטנים 1CB ו-2CB) ואת האנזימים המפרקים את האנדוקנבינואידים. מכאן נובע, כי ניתן להשפיע על המערכת הקנבינואידית הן על ידי מתן קנבינואידים, והן על ידי ויסות היצירה או הפירוק שלהם.

אברהים פאהום¹*, מירה זיו², חנה בר-אל², דינה אטיאס^1,3, תמר תדמור^1,3

¹הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ²המכון הגנטי, ³המכון להמטולוגיה, מרכז רפואי בני ציון, חיפה

*העבודה בוצעה במסגרת מילוי חלק מדרישות הפקולטה לרפואה של הטכניון, חיפה, לקבלת תואר דוקטור לרפואה.

הקדמה: לימפומה תוקפנית ומפושטת של תאי B היא השכיחה ביותר מכלל הלימפומות שאינן מסוג הודג'קין, ושיעורה 40%-30% מסך כל המבוגרים החולים בלימפומה. זוהי מחלה הטרוגנית, הן מבחינת המהלך הקליני, והן ברמה המולקולארית והגנטית. שיעור של 60%-50% מהחולים נרפאים לאחר קבלת טיפול, בעוד שבשאר החולים הלימפומה נשנית או עמידה. בשיעור גבוה מהחולים מאופיינת לימפומה זו בשינויים כרומוזומיים רבים ומגוונים.

המטרה במחקר: לבדוק האם יש משמעות פרוגנוסטית לשינויים כרומוזומיים המזוהים בתרבית רקמת הלימפומה של תאים גדולים בעת האבחון.

שיטות ואוכלוסיית המחקר: המחקר כלל את כל החולים עם לימפומה מפושטת של תאי B גדולים, אשר אובחנו וטופלו בין השנים 2012-1996 במכון ההמטולוגיה של המרכז הרפואי בני ציון בחיפה, ואשר בעת ביצוע ביופסיה לאבחון מחלתם נשלחה גם תרבית כרומוזומית שנלקחה מהם לשם ניתוח גנטי (Genetic analysis) באמצעות שיטת G-banding , במכון הגנטי של המרכז הרפואי בני ציון.

תוצאות: 121 חולים עם לימפומה מפושטת עם תאי B גדולים אובחנו וטופלו במכון להמטולוגיה בבני ציון. עבור 59 חולים נשלחה תרבית כרומוזומים בעת אבחון מחלתם. הגיל הממוצע בעת האבחון היה 60.86 שנים (87-21 שנים) ו-59.3% מהם היו גברים. זמן מעקב ממוצע של החולים היה 50.55 חודשים (240-1 חודשים). מבין 59 הביופסיות: ב-16 מהן (27.1%) לא נצפתה צמיחה של התאים, ולכן לא התאפשר ניתוח כרומוזומי (Chromosome analysis). מבין 43 רקמות שבהן הייתה צמיחה: בקרב 36 מהחולים המהווים 83.7% מכלל המאובחנים נמצאו אברציות כרומוזומיות. לא נמצא הבדל בפרוגנוזה של החולים שהסתמנו עם תרבית כרומוזומית תקינה לעומת אלו עם שינוי אחד לפחות (p=0.8). לא נמצא, כי נוכחות שינויים מורכבים (Complex karyotype) או יתר-דיפלואידיות מעל 50 כרומוזומים משפיעות על ההישרדות.

מסקנות: למרות נוכחות של שינויים רבים ומורכבים במבנה הכרומוזומים של חולים אלו, לא נמצא במחקר זה שהמדד משפיע על הישרדות. בשלב זה, אנו מסכימים עם ההמלצה, שאין צורך בביצוע ניתוח כרומוזומי של רקמת הלימפומה לכל החולים עם לימפומה תוקפנית בעת האבחון.

אורנה לויצקי¹, ליאת לרנר-גבע^1,3 , שאול דולברג^2,3,4 , בריאן ריכמן^1,3

¹היחידה לחקר בריאות האישה והילד, מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות בע"מ, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²מחלקת ילודים, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ⁴ המחלקה לפילוסופיה, הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת בר אילן

הקדמה: תינוקות במשקל לידה נמוך מאוד מהווים כ-1% מכלל לידות החי בישראל, אך מהווים כ-45% מתמותת התינוקות הארצית, וצורכים 45% מכלל ימי האשפוז ביחידות לטיפול מיוחד וטיפול נמרץ בילוד.

מטרה: איתור מצבי סב לידה (פרינטאליים) הקשורים לתמותה, תחלואה ונכות בקרב תינוקות במשקל לידה נמוך מאוד. שיטות: החל משנת 1995 מתקבלים נתונים מכל 27 המחלקות לטיפול נמרץ בפג ובילוד בישראל. הנתונים כוללים אנמנזה מילדותית של האם, מצב התינוק בלידה, תמותה, תחלואה, וטיפולים עיקריים במהלך האשפוז ומצב התינוק בעת השחרור. הנתונים מטויבים ומעובדים, ובכל שנה מופקים דוחות לאומיים ומחלקתיים מסכמים.

תוצאות: מסד הנתונים כולל מידע אודות 25,800 תינוקות במשקל לידה נמוך מאוד שנולדו בישראל בשנים 2011-1995. שיעור של כ-20% מהתינוקות נולדו בעקבות טיפול בהפריה חוץ-גופית (IVF), כשליש נולדו בלידה מרובת עוברים, וכ-60% מהלידות המרובות הן תוצאה של הריון בעקבות טיפול באי פוריות. שיעור התמותה בקרב תינוקות במשקל לידה נמוך מאוד פחת משמעותית מ-23.7% בשנים 1997-1995 עד ל-16.8% בלבד בשנים 2011-2010. במהלך השנים נצפתה ירידה משמעותית בתחלואות קשות בקרב התינוקות: שיעור אלח דם מאוחר (מעל גיל 3 ימים) פחת מ-29.9% ל-23.2% בשנים 2011-2010. דרגות חומרה קשה ברטינופתיה של הפגות פחתו מ-7.6% ל-3.8%, וליקומלציה סביב חדרי המוח פחתה מ-8.3% ל-5.0%. שיעור מחלת ריאה כרונית עלה מ-9.5% בשנים 1997-1995 ל-13% בשנים 2006-2001, ופחת ל-10.8% בשנים האחרונות.

סיכום: החל משנת 1995 מספק מסד הנתונים מידע, הן ברמה הלאומית והן ברמת המחלקה, המתעד את השיפור בטיפול ובתוצאים בקרב תינוקות במשקל לידה נמוך מאוד בישראל. הירידה המשמעותית בשיעור התמותה קשורה לירידה מקבילה בתחלואה הקשה בקרב תינוקות אלו.

דליה זילברשטיין¹, איטה ליטמנוביץ^1,2

¹מחלקת פגים וילודים, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

הפג המאושפז בפגייה נמצא בתקופה פעילה ורגישה מבחינת התפתחות המוח ויצירת התשתית העצבית לתפקודו העתידי. השפעה שלילית על ההתפתחות יכולה לנבוע מנזק ישיר לרקמה, או כתוצאה מסיבוכי פגות. בשנים האחרונות גברה ההתייחסות גם לדחק כגורם סיכון. סביבת הטיפול בפגייה כוללת גורמי דחק רבים שאינם תואמים את דרישותיו של המוח המתפתח. היא מאופיינת בעומס גירויים כגון אור, רעש וכאב מחד גיסא, וחסך של אם מאידך גיסא. טיפול תומך התפתחות מהווה גישה המתייחסת לצרכים ההתפתחותיים המוקדמים כחלק בלתי נפרד מטיפול איכותי בפגים.

NIDCAP) Newborn Individualized Developmental Care and Assessment Program) היא גישת טיפול התפתחותית כוללנית שמטרותיה הפחתת העקה מהסביבה שאליה נחשף הפג, תמיכה בהבשלה והארגון הנירו-התנהגותיים של הפג, וקידום הקשר המוקדם בין הפג להוריו. מיסוד טיפול תומך התפתחות המונחה על פי עקרונות ה-NIDCAP הוא תהליך של שינוי מערכתי, הדרגתי ומעמיק, אשר נוגע לכל הרבדים של הטיפול בפגייה. בסקירה זו, אנו מביאים את הבסיס התיאורטי לשיטה, מסכמים את המחקרים שנבדקה בהם השפעתה ודנים במשמעויות המעבר מפגייה מסורתית לפגייה תומכת התפתחות.

רחל מרנס, סמדר אבן טוב פרידמן², עילית כהן², כרמלה שוורץ³, דיאנה אברבוך⁴, בני בר עוז²

¹מחלקת ילדים, בית חולים הדסה הר הצופים, ירושלים, *כעת שירותי בריאות כללית, מרכז בריאות הילד, בית שמש, ²המחלקה לניאונטולוגיה, ³היחידה למחלות זיהומיות בילדים, ⁴היחידה למיקרוביולוגיה קלינית, בתי החולים האוניברסיטאיים של הדסה, ירושלים

RSV) Respiratory Syncytial Virus) הוא המחולל השכיח ביותר לדלקות זיהומיות בדרכי האוויר התחתונות בתינוקות. זיהום ב-RSV עלול לגרום למחלת דלקת הסימפונונים (Bronchiolitis) ואף להתפתחות דלקת ריאות. תינוקות שנולדו פגים נמצאים בקבוצת סיכון מוגברת להידבקות בנגיף זה ומועדים לתחלואה קשה ואף לתמותה. קיים חיסון למניעת זיהום ב-RSV בשם Palivizumab המורכב מנוגדנים חד שבטיים (מונוקלונאלים). מדווח במאמרנו על ההתנהלות סביב התפרצות שכללה שלושה חולים עם RSV בקרב מאושפזים ביחידה לטיפול נמרץ בילוד במוסדנו ושני חולים בקרב אנשי הצוות בתחילת חורף תשע"ד (2014-2013). 

זיוונית ארגז¹, שמואל בננסון², נעה אופק-שלומאי¹, סינאן אבו-ליל¹, בנימין בר-עוז¹

¹מחלקת ילודים ופגים, ²מחלקה למיקרוביולוגיה קלינית, המרכז הרפואי של האוניברסיטה העברית, הדסה ירושלים

הקדמה: טיפול מוקדם באלח דם מאוחר בפגים הוא תנאי להפחתת שיעור התמותה וסיבוכים ארוכי טווח. מאחר שהחמרה במצב הילוד עלולה לגרום לנזק ואף לתמותה, מקובל שלא לחכות לתוצאות מעבדה, אלא להתחיל מיידית בטיפול ניסיוני המתבסס על הזיהומים השכיחים במחלקה המטפלת. סימני תחלואה בילוד אינם ייחודיים לאלח דם, אלא משותפים למצבי עקה שונים בגיל זה. ניסיונות לפיתוח מידרגים המעידים על אלח דם, המתבססים על סימני תחלואה ותוצאות מעבדה המתקבלות תוך זמן קצר מהופעת התסמינים, נוסו בעבר, אך לא שיפרו משמעותית את יכולת הניבוי של הצוות הרפואי.

מטרות: הערכת יכולת ההתראה לקיום אלח דם של תוכנה המתבססת על שקלול נתונים קליניים והשוואתה לחשד קליני של הצוות הרפואי המטפל, ולתוצאת תרבית דם ונוזל השידרה.

שיטות מחקר: משקל, קצב לב, קצב נשימה, אירועי ברדיקרדיה, ירידה בריווי חמצן הדם וחום גוף, נאספו מהתיק הרפואי והוזנו למערכת מידי יום עד גיל חודש על ידי אחות מוסמכת, כשהאלגוריתם המתקבל חסוי. ההחלטה לגבי בירור לאלח דם וטיפול אנטיביוטי נעשתה על פי המקובל במחלקה. בתום תקופת המחקר הוסר החסם, וההתרעות הושוו לחשד קליני ולתרביות עם צמיחה ("חיוביות").

תוצאות: הוערכו 45 ילודים עוקבים שנולדו במשקל נמוך מ-1,500 גרם, שלא פיתחו אלח דם מוקדם, מתוכם ל-17 היו תרביות דם עם צמיחה. הסיכוי להתראת תוכנה בנוכחות תרבית דם חיובית היה 6%, 23% ו-31% תוך 12, 24 ו-48 שעות משעת לקיחת התרבית עם צמיחה, בהתאמה. יכולת הניבוי של תרבית דם עם צמיחה על ידי הצוות הרפואי הייתה 28%, אך היא עלתה מ-25% בחשד קליני נמוך ל-34% בחשד קליני גבוה.

מסקנות ודיון: שקלול התסמינים לכדי אלגוריתם מתמטי באמצעות התוכנה לא שיפר את יכולת ניבוי הצוות הרפואי, אך לאחר פיתוח נוסף ייתכן שיהווה נדבך חשוב בהחלטתו.

מיכל ברויאר¹, אילון שני^{1, 2}, טלי שפט³, נורית הימן⁴, קיילה מרקס^{1, 2}

*המאמר מהווה חלק מדרישות התזה של מיכל ברויאר במסגרת קבלת תואר ד"ר לרפואה באוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

¹הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²מחלקת ילודים ופגים, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, ³המרכז למחקר קליני, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, ⁴המכון להתפתחות הילד על שם זוסמן, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה

הקדמה: בעשורים האחרונים חלה עלייה בלידת פגים והישרדותם. אפיון גורמי סיכון להתפתחות לקויה חשוב להיזון חוזר ולמתן מידע להורים. אנו משערים שדליית מידע מתיקים רפואיים מחשביים מאפשרת להעריך תינוקות הנמצאים בסיכון להתפתחות לקויה כבר בשלבי החיים המוקדמים.

המטרה במחקר: למצוא אילו גורמים מתוך המידע בתיקים רפואיים מחשביים מעלים את הסיכון להתפתחות לקויה בקרב פגים קטנים, גם ללא הערכה במכון להתפתחות הילד.

שיטות מחקר: נערך מחקר עוקבה רטרוספקטיבי שכלל ילדים שנולדו לפני 29 שבועות הריון ו/או במשקל מתחת ל-1,000 גרם. לקביעת תוצאים ארוכי טווח נאספו נתונים ממכון להתפתחות הילד בבית החולים. למציאת גורמי סיכון לתוצאים לא טובים, נאספו נתונים מחשביים של הילדים מהלידה ועד גיל שלוש שנים. נערך עיבוד חד ורב משתנים לזיהוי גורמי סיכון.

תוצאות: נכללו במחקר 74 ילדים, מתוכם 30 עם תוצא שאינו טוב. מוצא בדואי (p=0.033), ציון אפגר נמוך בגיל דקה (p=0.044), אלח דם מאוחר (p=0.017), חשיפה לצילומי רנטגן (p=0.033(, ביקור במירפאות מומחים (p=0.017) ואשפוזים בבית החולים (p=0.035) היו שכיחים יותר בקבוצת התוצא הלא טוב או העלו את סיכוייו בעיבוד חד משתנים. בעיבוד רב משתנים עלה, כי מוצא בדואי (OR=3.81-5.11, אלח דם מאוחר (OR=4.07-4.94) וביקורים במירפאות מומחים (OR=4.76, 95%CI =1.11-19.55) מעלים פי 4 ויותר את הסיכון לתוצא לא טוב.

מסקנות: מימצאי המחקר מעלים גורמי סיכון בעלי השלכות התערבותיות, ששניים מהם (מוצא אתני וזיהומים מאוחרים) ניתנים לאיתור עוד לפני שחרור מאשפוז. לנוכח זאת, יש להשקיע משאבים במעקב ארוך טווח אחר אוכלוסיית הבדואים בנגב על ידי הנגשת משאבים, לשאוף להפחית משמעותית את היארעות אלח דם מאוחר, ולהעלות את מודעות הרופאים המומחים שבודקים פגים לשעבר לצורך במעקב סדיר אחר התפתחותם.