תוצאת חיפוש

עידו שולט, אן מלצר, אילנה יחיאלי, אלה אופיר, יעקב בורנשטיין

מחלקת יולדות, האגף לבריאות האישה, בית חולים לגליל מערבי, נהרייה, הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

רקע: מרבית היולדות סובלות מכאבים לאחר לידה לדנית (Vaginal) ובמידה מרובה יותר לאחר ניתוח לחיתוך דופן ("ניתוח קיסרי"). רובן נזקקות לטיפול משכך כאב במסגרת האשפוז לאחר הלידה. כיום לא נהוג בישראל פרוטוקול אחיד לשיכוך כאב לאחר לידה.

מטרות: תיאור תמונת מצב של הטיפול הניתן כיום לשיכוך כאב לאחר לידה במחלקות היולדות בישראל, והצגת התרופות השונות, יתרונותיהן וחסרונותיהן, במטרה להוות בסיס להנהגת פרוטוקול טיפול אחיד בעתיד. 

שיטות: בחודשים יולי-אוגוסט 2008 נערך סקר טלפוני בין אחיות אחראיות של מחלקות היולדות בישראל, שבו נאספו נתונים לגבי הטיפול משכך הכאב לאחר לידה לדנית או ניתוח לחיתוך הדופן, ביולדות מיניקות ושאינן מיניקות.  

תוצאות: התקבלו פרטי התרופות שבטיפול מ-26 מחלקות ליולדות בישראל. נמצא, כי בכל מחלקות היולדות בישראל ניתן  Paracetamol בדרך פומית או במשלבי תרופות המכילים Paracetamol. בקרב 22 מתוך 26 מחלקות ניתן Dipyrone, למרות שהתרופה אינה מאושרת לטיפול בהנקה. בקרב 15 מתוך 26 מחלקות ניתן טיפול ב-Diclofenac, בעיקר לאחר לידה בניתוח לחיתוך דופן. בתשע מתוך 26 מחלקות נהוג לתת Ibuprofen לאחר לידה. בשבע מתוך 26 מחלקות מקובל לתת Tramadol. בעשרים מתוך 26 מחלקות, יולדת לאחר חיתוך הדופן מטופלת  באופיאטים, בעיקר Morphine או Pethidine. בשתיים מתוך 26 מחלקות ניתן טיפול ב-Methadone לאחר ניתוח לחיתוך דופן. 

מסקנות: הטיפול לשיכוך כאב לאחר לידה בישראל אינו אחיד בין המחלקות השונות. יש להנהיג פרוטוקול המתחשב בנתוני היולדת, בעיקר לגבי נשים מיניקות ולגבי יולדות לאחר ניתוח לחיתוך הדופן. בנשים מיניקות כדאי לנסות תחילה טיפול ב-Paracetamol או ב- Ibuprofen כקו טיפול ראשון בכאב לאחר לידה. אם טיפול זה אינו מספק, ניתן לתת טיפול קצר טווח ב-Codeine, Morphine וב-Propoxyphene כקו טיפול שני. התרופות הללו בטוחות יותר עבור נשים מיניקות בהשוואה ל-Dipyrone, Aspirin ו-Pethidine.
 

שרונה דובדבן ששון, ברוך ירושלמי, יעקב מרדכי, זהבי כהן

המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

*המאמר מתפרסם על בסיס עבודת גמר של שרונה דובדבן ששון, במסגרת הדרישות לתואר D.M בפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

איטמות מלידה של דרכי המרה (אמד"מ)1 היא הפרעה נדירה. מחלה זו היא הגורם השכיח ביותר לעימדון מרה בילודים וההוריה השכיחה להשתלות כבד בילדים. אִבחון מוקדם של אמד"מ חיוני לקביעת טיפול מיטבי.

המטרה במאמר הנוכחי הייתה להשוות בין החולים שטופלו במרכז הרפואי סורוקה לעומת דיווחים בעולם בנוגע להיארעות, גיל בעת קביעת האבחנה, שיעור השתלות הכבד והתוצאות ארוכות-הטווח של הטיפול. מטרת מִשנה הייתה לבדוק הבדלים במדדים אלו בין האוכלוסייה היהודית והלא יהודית. במחקר נכללו יילודים עם אמד"מ שטופלו במרכז הרפואי סורוקה בין השנים 1980-2007.

מקורות המידע כללו רשומות רפואיות, סיכום ניתוח, תיק מִרפאה ותוצאות בדיקות מעבדה שבוצעו במִסגרת מעקב. ההשוואה בין התוצאות של אוכלוסיית המחקר לבין התוצאות המקובלות במדינות המערב, וההשוואה בין האוכלוסייה היהודית לבין האוכלוסייה הלא יהודית – כל אלה נעשו על ידי השוואת פרופורציות לפי שני מִדגמים בלתי תלויים. בחינת התוצאות ארוכות הטווח בוצעה בשיטת Kaplan Meier.

נותחו 29 ילדים עם אמד"מ. מתוכם, 16 היו ממוצא יהודי והשאר ממוצא לא יהודי. חמישה-עשר (52%) היו בנים ו-14 (48%) בנות. שיעור ההיארעות של אמד"מ הוא 0.9 ל-10,000 לידות חי. הגיל הממוצע בזמן ניתוח היה יום (טווח 20-115 יום). חמישה-עשר (51%) מהמנותחים שרדו, מהם 10 עם הכבד המקורי ו-5 לאחר השתלת כבד. שני מושתלי כבד נפטרו בין 1-3 חודשים לאחר השתלה, תִשעה (31%) נפטרו מאי ספיקת כבד סופנית וסיבוכיה ללא השתלה, ושלושה מנותחים אבדו במעקב.

שיעור מושתלי הכבד בקרב חולים ממוצא יהודי היה 31% לעומת 15% באוכלוסייה הלא יהודית (P=0.41). התוצאות ארוכות הטווח תואמות את אלה המדווחות ממדינות שונות ברחבי העולם, ללא הבדל בין שתי אוכלוסיות המטופלים.

ג'סטין גרוד¹, ארנון ד' כהן^1.2.3, דניאל א' ורדי^2,4, יעקב דריהר^1,2,3

¹בית-הספר לרפואה בינלאומית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ²מרכז סיאל למחקר ברפואה ראשונית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ³שירותי בריאות כללית, ⁴קופת-חולים לאומית

מבקרים תכופים במירפאה משפיעים על נגישות שירותי הבריאות ואיכותם, עלות הטיפול והנטל על הרופא הראשוני. המטרה במחקר הנוכחי הייתה לבדוק מהם המאפיינים של מבקרים תכופים במירפאה הראשונית ולאפיין את דפוסי צריכת השירותים הרפואיים של מבקרים תכופים באוכלוסייה הבדואית.

נערך מחקר מקרה-בקרה בקרב מבוטחים מעל גיל 19 שנים במירפאה ראשונית באוכלוסייה הבדואית בנגב, אשר כלל מבקרים תכופים וביקורות. מאפיינים סוציו-דמוגרפיים וקליניים נאספו מתוך הרשומה הרפואית המחשבית. נבדקו הקשרים בין גורמים אלו לביקורים תכופים ובין ביקורים תכופים לצריכת שירותי בריאות שונים.

נכללו במחקר 118 נבדקים בקבוצת המקרים ו-121 בקבוצת הבקרה (59% נשים, גיל ממוצע 39.6±14.9). מבקרים תכופים נטו לצרוך יותר הפניות לייעוצים, בדיקות מעבדה ודימות, יותר מרשמים וביקרו יותר במלר"ד בהשוואה לקבוצת הבקרה, וקיבלו יותר ימי מחלה. לאחר תקנון לגיל ומין, מבקרים תכופים נטו יותר ללקות במחלה כרונית (יחס הסיכונים (OR): 4.46, רווח סמך של 95% (CI): 1.86-10.71(, לצרוך תרופות למחלות כרוניות (OR=3.31, 95% CI: 1.57-6.99), ללקות במחלות של מערכת השלד (OR=2.08, 95% CI: 1.02-7.49) ולהיות בעלי מוצא בדואי-אפריקני (OR=2.77, 95% CI:1.02-7.49).

לסיכום, מבקרים תכופים באוכלוסייה הבדואית מהווים אתגר למירפאה הראשונית, בהיותם צרכנים משמעותיים של שירותי בריאות, חולים במחלות כרוניות, וצרכני הפניות לשירותים שונים בשכיחות גבוהה יותר.

מאיר מזרחי, גדי לאלאזר, יובל הורביץ, תומר אדר, ריפאת ספאדי

המח' לרפואה פנימית א', האגף לרפואה פנימית, המרכז הרפואי של הדסה והאוניברסיטה העברית, ירושלים

היפרבילירובינמיה ישירה יכולה לנבוע ממספר מחלות כבד מגוונות: מחלות חסימתיות (אבנים בדרכי-המרה, PSC או PBC), מחלות כבד גנטיות (Dubin-Ghonson syndrome, Rotor syndrome). קיימות מחלות גנטיות נדירות אף יותר הגורמות להיפרבילירובינמיה ישירה; אחת מהן היא benign recurrent Intrahepatic Cholestasis (BRIC), שדווח עליה לראשונה בשנת 1959.

שכיחות המחלה גבוהה יותר בקרב נשים, עם הסתמנות קלינית המאופיינת בהתקפים נשנים של גרד וצהבת, חולשה, חוסר תיאבון ואנורקסיה, ריח כבד, שתן כהה, צואה שחורה וסטאטוראה.

למחלה זו מאפיינים גנטיים, והיא מסווגת לתת-קבוצות על-פי המוטציות השונות. ניתן לסווג את המחלה גם על-פי ההסתמנות הקלינית.

דניאל קייזמן^2,1, אילנה גולדינר^2,1, אליסיה לייקין-פרנקל², פרד קוניקוף^3,2

¹המכון למחלות דרכי העיכול והכבד, מרכז רפואי סוראסקי, ²מרכז מינרבה לחקר אבני מרה ושיחלוף שומנים בכבד, אוניברסיטת תל-אביב, ³המכון לגסטרואנטרולוגיה ומחלות הכבד, בית-חולים מאיר, כפר-סבא

מחלות אבני מרה וכבד שומני שכיחות במדינות המערב, בעיקר עקב הרגלי תזונה ואורח-חיים. כיום, ניתוח לכריתת המרירה בגישה לאפרוסקופית הוא הטיפול העיקרי לאבני המרירה. טיפול פולשני זה כרוך בעלות כלכלית ניכרת, ולעיתים  בתחלואה ואף בתמותה. על כן, ברורים היתרונות שיהיו לטיפול יעיל בתרופות, במיוחד בחולים עם תסמינים קלים-בינוניים או בחולים עם סיכון רב בניתוח. כיום מקובל לתת טיפול בדרך פומית בחומצת המרה UDCA) Ursodeoxycholic acid) להמסה ולמניעת היווצרות אבני מרה בחולים נבחרים. אולם חסרונותיו העיקריים של טיפול זה הם יעילות נמוכה והשפעה איטית.

לאחרונה נמצא, כי הפוספוליפידים ולא מלחי מרה הם הממיסים העיקריים של כולסטרול במרה, וכי יש להם פעילות נוגדת התגבשות כולסטרול. על רקע זה פותחו ה-FABACs) Fatty Acid Bile Acid Conjugates), שהן משפחה חדשה של מולקולות שומניות סינתטיות. מולקולות אלו מורכבות מחומצות שומן בעלות אורך שרשרת שונה (C-14 עד C-22), המצומדות לחומצה כולית בקשר אמידי בעמדה 3. בניסויים In vitro, ה-FABACs – ובייחוד ה-FABAC בעל אורך חומצת שומן של 20 פחממנים [Aramchol Arachidyl amido cholanoic acid, C20-FABAC))] – מנע היווצרות גבישי כולסטרול, המס גבישי כולסטרול קיימים, מנע היווצרות גבישי כולסטרול ואבנים In vivo, ואף המס אבנים קיימות שהושרו בעכברים.

ה-C20-FABAC ניתן בדרך פומית, נספג ומופרש למרה, ולו השפעות מרובות על חילוף-החומרים של כולסטרול. בחולי כבד שומני, הטיפול העיקרי הוא שינוי אורח-החיים והרגלי תזונה, הכרוכים בהיענות ירודה.

לסיכום, אין טיפול יעיל כיום בתרופות למחלה זו. במחקרי FABACs למניעה והמסת אבני מרה, ניצפה שמתן הטיפול לחיות מעבדה שקיבלו ברות (Diet) עשירת שומן מונע היווצרות כבד שומני לעומת חיות שלא טופלו. במחקרים פרוספקטיביים שבוצעו לאחר מכן נמצא אכן ש-FABACs מונעים או מפחיתים היווצרות כבד שומני המושרה בברות (Diet) עשירת שומן. השפעה זו ניצפתה בכל מדדי השומן בכבד (היסטולוגיה וניתוח כימי) ובזנים שונים של חיות. בעקבות מחקרים אלה נראה, כי ה-FABACs הם מועמדים טובים להיחקר בבני אדם כטיפול יעיל בתרופות גם במחלת הכבד השומני. מבחינת פרופיל הרעילות, במחקרים הרבים שנערכו עם FABACs לא ניצפו השפעות-לוואי משמעותיות.

לאוכלוסיית הלהט"ב¹ (לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים, דו-מיניים( צרכים בריאותיים מיוחדים ושונים מהצרכים של האוכלוסייה ההטרוסקסואלית. למרות חלקה המשמעותי של אוכלוסייה זו באוכלוסיית המטופלים, הרופאים כמעט שאינם מקבלים הכשרה מתאימה, והצרכים הרפואיים המיוחדים של אוכלוסייה זו לרוב אינם מקבלים מענה הולם.

_____________________________________________________

¹ הלהט"ב – לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים, דו-מיניים.

גברים הומוסקסואליים ונשים לסביות עלולים ללקות בדיכאון, באובדנות, בשתיינות, במחלות סרטן מסוימות ובתחלואת לב בשכיחות גבוהה מאשר אוכלוסיית ההטרוסקסואלים. בנוסף הם נמצאים בסיכון גבוה להיות קורבנות לאלימות עקב נטייתם המינית. גורם הסיכון הבריאותי המשמעותי ביותר של אוכלוסיית הלהט"ב הוא כפי הנראה הימנעות מטיפול רפואי ובדיקות רפואה מונעת, עקב חשש מדעות קדומות של הצוות הרפואי. צעירים מאוכלוסיית הלהט"ב חשופים במיוחד ללחצים פנימיים וחיצוניים, הגורמים לשיעור גבוה של צריכת סמים, אובדנות וסיכון להפוך לחסרי בית. ואילו אוכלוסיית הגברים והנשים ההומוסקסואליים הבוגרת, אשר בדרך-כלל התפיסה העצמית שלהם היא יותר חיובית, לוקים יותר בהחמרה במצב הבריאותי וחשים בדידות.

הרופאים יכולים לשפר את הטיפול הרפואי באוכלוסיית הלהט"ב ומשפחותיהם על-ידי גישה לא הומופובית כלפי מטופלים אילו, אבחנה בין התנהגות מינית לזהות מינית, תקשורת נקייה מהנחות לגבי מיניות, ומודעות להשפעת גישתם על השיפוט הקליני שלהם.

מעטים המחקרים שנערכו לגבי הדרכים הטובות ביותר להעניק לסטודנטים לרפואה ולרופאים הכשרה מתאימה לטיפול מיטבי באוכלוסיית הלהט"ב, וההמלצה כיום היא לבצע הטמעה (אינטגרציה) של הנושא לאורך כל תוכנית הלימודים של הפקולטות לרפואה.

במאמר זה נסקרת הסיפרות המקצועית בכל הנוגע לצורכי הבריאות של אוכלוסיית ההומוסקסואלים, מועלות דרכים לשיפור הטיפול באוכלוסייה זאת, ומומלץ על הוראת הנושא במיסגרת החינוך הרפואי.
 

איל אשכנזי, ירון אילן, דניאל שובל

יחידת הכבד, האגף לרפואה פנימית, בית-החולים הדסה עין-כרם, ירושלים

תסמונת הכבד-כליה מוכרת שנים רבות כאחד מהסיבוכים בחולי צמקת הכבד. האטיולוגיה לא הייתה ידועה שנים רבות, אם כי מקובל היה להחשיבה כאי-ספיקת כליות תפקודית ללא פגיעה פתולוגית בכליות. התסמונת מתפתחת לרוב בחולי צמקת מתקדמת, וקיימים מספר גורמי-סיכון המזרזים את הופעתה. בשנים האחרונות חלה התקדמות בהבנת הפתופיזיולוגיה של התיסמונת, ובמספר עבודות שנערכו בנושא התגלה קשר בין אי-ספיקת כליות להתרחבות כלי-דם ספלנכית, להתכווצות כלי-דם מערכתית ובכליות, להפרשת-יתר של NO במערכת הספלנכית, ולרמות גבוהות של נוראדרנלין ורנין בדם.

התיאוריה המקובלת כיום להסבר התסמונת היא תיאורית הרחבת כלי-הדם העורקיים – Arterial vasodilatation theory. לאחרונה התגלתה גם מעורבות של הלב בתסמונת המתבטאת בירידה בתפוקת הלב על רקע שאינו ברור דיו. הטיפול בלוקים בתסמונת התפתח בשנים האחרונות ומתבסס על הפתופיזיולוגיה של המחלה. במספר עבודות נמצא כי מתן תרופות מכווצות כלי-דם, בעיקר אנלוגים של ואזופרסין, במשלב עם מרחיבי פלסמה, לרוב אלבומין, משפר את תפקוד הכליות של חולים תסמונת כבד-כליה ואת סיכוייהם לעבור השתלת כבד מוצלחת, וכיום הוא הטיפול המגשר המקובל עד לניתוח להשתלת כבד.

רונן ש' גולד, אסנת גרוץ, יוסף ב' לסינג, דוד גורדון

היח' לאורו-גינקולוגיה וריצפת האגן, בית חולים ליולדות ליס, מרכז רפואי תל-אביב, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב

לידה לדנית היא אחד מהגורמים העיקריים לאי-נקיטת צואה (אנ"צ) בנשים. בעבר נטו לייחס אנ"צ לאחר לידה בפגיעה עצבית בריצפת האגן ובשרירי שוער פי-הטבעת עקב הלידה. אך כיום ידוע, כי נזק מכאני מהווה אף הוא מרכיב חשוב ביותר לפגיעה זו, בייחוד כאשר התסמינים מופיעים בשלב מוקדם. כגורמי-סיכון משמעותיים לקרעים נמצאו לידת מלקחיים, לידה ראשונה, משקל ילוד מעל 4 ק"ג ומצג עורף אחורי. בקרב 42% מהנשים אירע הקרע למרות ביצוע אפיזיוטומיה פסטרו-לטרלית. חשיבות ביצוע אפיזיוטומיה למניעת קרעים בחיץ-הנקביים שנויה במחלוקת. לנוכח זאת, תשומת לב הרופא המטפל צריכה להיות בראש ובראשונה למניעת הבעיה על-ידי הימנעות מלידות טראומתיות, ולאחר-מכן זיהוי מוקדם של נזקים ורכישת מיומנות בתיקון פגיעות בשוער פי-הטבעת.

ליאור לבנשטיין¹, לילא חדאד¹, יוסף איצקוביץ-אלדור¹, אדמונד סאבו², פטר יעקובי¹,

¹מח' נשים ויולדות, מרכז רפואי רמב"ם, ²מח' פתולוגיה, מרכז רפואי כרמל, הפקולטה לרפואה רפפורט, חיפה

המטרות במאמר היו לבדוק את הקשר שבין חיתוך חיץ צדדי לבין חבלה בחיץ-הנקביים (Perineum).

נערך מחקר פרוספקטיבי, תצפיתי, במשך 10 שבועות, שנכללו בו כל 667 הנשים שילדו בלידה לדנית (Vaginal). למחרת הלידה נבדקו כל היולדות על-ידי רופא נשים אשר העריך את מצב חיץ-הנקביים  (נפיחות, בצקת, דמומת [Hematoma]), ללא התייחסות לשאלה האם בוצע חיתוך חיץ או האם היה קרע עצמוני. איסוף הנתונים הדמוגרפיים, המשתנים הקליניים (גיל, ולדנות, שבוע הריון, משקל לידה, משך זמן של שלב שני, לידה מכשירנית, אילחוש על-קשיתי, בכירות של מקבל הלידה, האם בוצע חיתוך החיץ והאם נדרש טיפול נוסף לאזור חיץ-הנקביים מעבר למקובל במחלקתנו) בוצע לאחר שיחרור היולדת, מתוך התיקים הרפואיים.

שיעור חיתוך החיץ בקבוצת המחקר היה 37.6%. שיעור היולדות עם חבלה משמעותית בחיץ-הנקביים בתקופה שלאחר הלידה היה 9.9%. חבלה משמעותית בחיץ-הנקביים נמצאה בשיעור גבוה יותר בקרב נשים שעברו חיתוך החיץ במהלך הלידה (17.1% לעומת 5.5% , (P<0.001. נשים שעברו חיתוך החיץ נזקקו יותר לטיפולים שמעבר לטיפולים השיגרתיים (6.4% לעומת 2.9%, P<0.05). נמצא, כי חיתוך החיץ הוא הגורם העיקרי הבלתי תלוי לגרימת חבלה באזור חיץ-הנקביים  .(OR: 4.5, 95% CI: 2.4-8.5, P<0.001) גורמי-סיכון נוספים לחבלה מוגברת בחיץ-הנקביים לאחר הלידה היו אילחוש על-קשיתי (OR: 2.4, CI: 1.3-4.3, P<0.05)  ומשקל לידה מעל 3,700 גרם (OR: 2.1, CI: 1.1-4.1 P<0.05).

לסיכום, חיתוך החיץ אינו מונע חבלה באזור חיץ-הנקביים בימים הראשונים שלאחר הלידה. יתרה מזאת, חיתוך החיץ נמצא כגורם-סיכון עיקרי ובלתי תלוי לגרימת חבלה באזור חיץ-הנקביים בתקופה זו.

איתן מור(1), נתי בר-נתן(1), עזרא שהרבני(1), רחל ברגרין(2), אפרת הר-לב(2), יעקב אמיר(3), רבקה שפירא(4) 

(1)מח' השתלות, (2)היח' לטיפול נמרץ, (3)מח' ילדים ג', (4)ומכון גסטרואנטרולוגיה לילדים, מרכז שניידר לרפואת ילדים המסונף לפקולטה לרפואה סוראסקי, תל-אביב 

השתלת כבד בילדים צברה תאוצה בעשור האחרון, עם ההחדרה של השתלת אונות כבד מתוום חי ומפיצול הכבד מתורם מת.

במאמר הנוכחי מדווח על הניסיון הראשוני בביצוע השתלות כבד בילדים במרכז שניידר לרפואת ילדים.

לשם כך נאספו נתוני כל ההשתלות שבוצעו בין השנים 1996-2003 בוצע ניתוח של שיעור הישרדות החולים והשתלים, ופורטו הסיבוכים השונים.

בתקופה זו בוצעו 90 השתלות כבד, כולל 2 השתלות נישנות, ב-38 ילדים שגילם הממוצע 6.2 שנה. סוגי השתלים סווגו ל-15 השתלות כבד שלם ול-25 אונות כבד, הכוללות 12 אונות כבד מתורם חי, 8 שתלי כבד מוקטן ו-5 אונות של כבד מפוצל מתורם מת. במעקב ממוצע של 40 חודשים נפטרו 7 ילדים: 5 בחודש הראשון ו-2 נוספים 6 חודשים (מחלה נשנית בשתל) ו-13 חודשים (שאת המשלחת גרורות) לאחר ההשתלה. שיעור ההישרדות של החולים בסידרה זו היה 81.5% ושיעור הישרדות השתלים – 72.5%.סיבוכים בהשקת כלי-הדם כללו אירוע של חסימה מוקדמת ואירוע של חסימה מאוחרת של וריד השער (Portal vein) (5%), וכן 6 אירועים של חסימת עורק הכבד (15%). שלושה מבין 6 הילדים עם חסימה עורקית עברו בהצלחה ניתוח לסילוק הקריש, ואילו השלושה הנותרים עברו השתלה נשנית. סיבוכים בדרכי המרה כללו דלף מרה (5%) והיצרות דרכי מרה (15%). אחד הילדים עבר ניתוח לתיקון ההיצרות ו-4 אחרים עברו בהצלחה הרחבה אכגיופלסטית. ילד אחד נותר עם היצרות באחד משני הקטעים (Segments) למרות ההרחבה.

לסיכום, היכולת לנצל אונות כבד לצורך השתלה מאפשרת להגדיל את מספר השתלות הילדים המבוצעות בישראל, מיומנות גבוהה וניסיון מצטבר מבטיחים שיפור בתוצאות.

ג'ניה קרוצ'קוביץ', יצחק בליקשטיין

המח' לרפואת נשים ויולדות, מרכז רפואי "קפלן", רחובות

דלקת כבד אוטואימונית היא מחלה כרונית נדירה הפוגעת בעיקר בנשים צעירות. המישלב של מחלה, מין וגיל עשוי להשפיע על פוריות האישה ומהלך ההריון בחולות אלו. במאמר זה מדווח על פרשת-חולה הרה שלקתה בדלקת כבד אוטאימונית ונסקרת הספרות הרפואית בנושא. לשם כך בוצעה סקירה מחשבית של הספרות הרפואית.

מדווח בזה על מהלך הריון ולידה של חולה בדלקת כבד אוטואימונית שאובחנה 9 שנים לפני ההריון. ההריון נמשך ללא החמרה במצבה, תוך טיפול בגלוקוקורטיקואידים, בתרופות ציטוטוקסיות, בחומצה אורסו-דאוקסיכולית ובוויטמינים. ההריון הסתיים בלידה לדנית בשבוע ה-35 של ילוד בריא במשקל 2,299 ג'. המהלך הבתר-לידתי ו-6 חודשים לאחר הלידה היה תקין. מאחר שאין כיום בדיקה אבחונית סגולית לדלקת כבד אוטואימנית, מתבססת האבחנה על מישלב של ממצאים קליניים, מעבדתיים והיסטולוגיים, ולאחר שלילת גורמים אחרים לדלקת כבד.

לסיכום, המידע אודות הריון ולידה בחולות עם דלקת כבד אוטואימונית הוא מועט עקב היותה של המחלה נדירה, אך נראה כי הטיפולים השונים יעילים לגבי האם, בטוחים יותר יחסית לעובר ומשופרים. בהיעדר גורמי-סיכון המנבאים הישנות המחלה או החמרתה במהלך ההריון, נדרש מעקב צמוד אחר האישה ההרה.

מאיה מרגלית (1), הילה אלינב (1), ערן גולדין (2), ירון אילן (1)

(1) המח' לרפואה פנימית א', (2) השירות לגסטרואנטרולוגיה, בית-החולים הדסה עין-כרם, ירושלים

טרשת ראשונית בדרכי-המרה (טרד"מ) (PSC – Primary sclerosing cholangitis) היא מחלה דלקתית כרונית המתאפיינת בהיצרויות לייפתיות (fibrotic) של דרכי-המרה בתוך הכבד ומחוצה לו. כולנגיוקרצינומה היא סיבוך מוכר של טרד"מ, המתהווה ב-5%-15% מהחולים. קיים קושי רב באיבחון של התהוות כולנגיוקרצינומה בחולים עם טרד"מ בשל השינויים הקיימים מלכתחילה בדרכי-המרה משניים למחלה היסודית. לנוכח נתונים אלו, החולים מאובחנים בדרך-כלל בשלב שבו המחלה מפושטת והפרוגנוזה גרועה. חשיבות רבה נודעת לניסיון לאפיין את קבוצת החולים המועדים ללקות בכולנגיוקרצינומה ולפתח שיטות לגילוי מוקדם של המחלה, בין היתר כדי למנוע השתלת כבד בחולים עם כולנגיוקרצינומה מוכחת.

במאמר זה מובאת פרשת חולה שלקה במחלת קרוהן ובטרד"מ במשך שנים רבות, ופיתח כולנגיוקרצינומה. בהמשך נסקרת הספרות הרפואית בה נדונים גורמי-הסיכון לכולנגיוקרצינומה בחולים עם טרד"מ, האמצעים לגילוי מוקדם של המחלה והמשמעות של איבחון כולנגיוקרצינומה לגבי השתלת כבד.

מאיה מרגלית (1), הילה אלינב (1), ערן גולדין (2), ירון אילן (1)

(1) המח' לרפואה פנימית א', (2) השירות לגסטרואנטרולוגיה, בית-החולים הדסה עין-כרם, ירושלים

טרשת ראשונית בדרכי-המרה (טרד"מ) (PSC – Primary sclerosing cholangitis) היא מחלה דלקתית כרונית המתאפיינת בהיצרויות לייפתיות (fibrotic) של דרכי-המרה בתוך הכבד ומחוצה לו. כולנגיוקרצינומה היא סיבוך מוכר של טרד"מ, המתהווה ב-5%-15% מהחולים. קיים קושי רב באיבחון של התהוות כולנגיוקרצינומה בחולים עם טרד"מ בשל השינויים הקיימים מלכתחילה בדרכי-המרה משניים למחלה היסודית. לנוכח נתונים אלו, החולים מאובחנים בדרך-כלל בשלב שבו המחלה מפושטת והפרוגנוזה גרועה. חשיבות רבה נודעת לניסיון לאפיין את קבוצת החולים המועדים ללקות בכולנגיוקרצינומה ולפתח שיטות לגילוי מוקדם של המחלה, בין היתר כדי למנוע השתלת כבד בחולים עם כולנגיוקרצינומה מוכחת.

במאמר זה מובאת פרשת חולה שלקה במחלת קרוהן ובטרד"מ במשך שנים רבות, ופיתח כולנגיוקרצינומה. בהמשך נסקרת הספרות הרפואית בה נדונים גורמי-הסיכון לכולנגיוקרצינומה בחולים עם טרד"מ, האמצעים לגילוי מוקדם של המחלה והמשמעות של איבחון כולנגיוקרצינומה לגבי השתלת כבד.

מיכל צור (1), אמנון הדר (2), אייל שיינר (2), משה מזור (2)

תוכנית MPH (1), החטיבה למיילדות וגינקולוגיה (2), מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות (1,2), אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

לידות חוץ מתרחשות מחוץ לכותלי בית-החולים. בעבר נהגו נשים ללדת רק בבתיהן. לדוגמה, בשנת 1927 באנגליה נהגו 85% מהנשים ללדת בבית. בהמשך השתנה המצב, ורוב הלידות אכן מתבצעות היום במרכזים רפואיים. המגמה של לידות בתוך בתי החולים חלה יחד עם התפתחות השירותים הרפואיים בכלל והמיילדותיים-נאונטליים בפרט. ניתן להבחין בשני סוגים של לידות חוץ:

לידה מתוכננת – כאשר האישה מחליטה בזמן ההריון שלא ללדת בבית-החולים, בעזרת מיילדת ומוסמכת או ללא הכשרה מקצועית) או גורם רפואי מקצועי אחר. חשוב לציין שלא כל לידה כזאת אכן מסתיימת כלידת חוץ.

לידה לא מתוכננת – כאשר האישה מגיעה למצב של לידה באופן מפתיע, או מסיבה כל שהיא נמנעת ממנה הגעתה לבית-החולים בזמן.

המטרה במאמר הנוכחי היא לסקור את הספרות הרפואית הקיימת בנושא לידות החוץ, המאפיינים והדמוגרפיים של היולדות וההשלכות הרפואיות על האם והילוד בשתי הקבוצות.

אסנת ולפיש, מרדכי חלק

החטיבה למיילדות וגינקולוגיה – ביה"ח האוניברסיטאי סורוקה ב"ש

חיתוך חיץ הנקביים (להלן 'חיתוך החיץ' – ח"ח) בוצע לראשונה במאה ה-18, ומאז התרחב והלך יישומו, והיום הוא מבוצע ב- 60%-90% מהלידות. היתרונות המשוערים של ח"ח כוללים מניעת קרעים של פי-הטבעת ורירית החלחולת, יצירת חתך נקי ומבוקר לעומת קרע עצמוני בלתי-סדיר הקשה לתיקון, החלמה קלה ומהירה, תוך הפחתת שיעור הזיהומים, מניעם קרעים באזור הקליטוריס (clitoris) ופי-השופכה, מניעת נזק לשרירי ריצפת האגן (pelvic floor relaxation) ולבסוף, מניעת נזק לעובר על-ידי הפחתת הלחץ על ראשו וקיצור השלב השני של הלידה.

במאמר זה נסקר המידע בנושא ח"ח שפורסם בספרות המדעית בשפה האנגלית בעשרים השנים האחרונות, תוך שימת דגש על מחקרים פרוספקטיביים מבוקרים.

מסקירת הספרות הרפואית בנושא עולה תמונה השונה מהמשוער. בהשוואת ח"ח לקרע עצמוני אין כל עדות לעדיפות הראשון. ביצוע מוגבל של ח"ח מקטין את השיעור הכולל של משך התיקון ומספר חוטי התפירה, ואין כל עדות לכך שח"ח מגן מפני נזק לפי-הטבעת, היחלשות שרירי ריצפת האגן, או שהוא מגן על העובר בכל דרך שהיא. היתרון היחידי שזוהה בביצוע ח"ח הוא הפחתת הנזק באזור פי-השופכה והקליטוריס, נזק הנושא עמו ממילא תחלואה נמוכה. לעומת זאת, הסיכונים בביצוע ח"ח כוללים עלייה באובדן-דם, סיכון לפגיעה בפי-הטבעת, ירידה בשביעות-רצון היולדת וסיכונים נוספים.

לסיכום, בהסתמך על המידע הקיים, ח"ח מונע קרעים באזור פי-השופכה והקליטוריס, אך אינו משיג אף אחד מהיתרונות האימהיים או העובריים האחרים המיוחסים לו. בנוסף לך, ח"ח מגביר את שיעור אובדן הדם בלידה, מגדיל את עומק הנזק לחיץ ומעלה את הסיכון לפגיעה בפי-הטבעת. לפיכך יש להפחית באופן הדרגתי ביצוע פעולה זו.