תוצאת חיפוש

החברה ליתר-לחץ-דם בישראל, בשיתוף עם האיגוד לנפרולוגיה ויתר-לחץ-דם, האגודה לסוכרת והאיגוד לקרדיולוגיה

נפתלי שטרן (1), אהוד גרוסמן (2),

(1) המכון האנדוקריני, מרכז רפואי סוראסקי, (2) המח' לרפואה פנימית ד' והיחידה ליתר-לחץ-דם, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

בעשור האחרון נרכש בעולם המערבי ניסיון רב בטיפול בחוסמי הקולטן לאנגיוטנסין II-(AT₁R) כטיפול בלחץ-דם גבוה. פירסום תוצאותיהן של מספר עבודות רב-מרכזיות גדולות שנבחנה בהן השפעתן של התרופות בקבוצה זו על שיעור התחלואה והתמותה בקרב חולים עם יתר-לחץ-דם (יל"ד), הביא אותנו לבחון מחדש את מקומם של חוסמי ה- AT₁R בטיפול ביל"ד.

ראשית, לנוכח הפרופיל הבטיחותי הגבוה של חוסמי AT₁R ומיעוט השפעות-הלוואי שלהם, אנו ממליצים כי הלוקים ביל"ד שנבחר עבורם טיפול בחוסמי ACE, אך לקו בשיעול כתוצאה מטיפול זה, יופנו לטיפול בחוסמי AT₁R. שנית, תוצאות מחקרי ה-RENNAL וה-IDNT, מביאות אותנו להמלצה על חוסמי AT₁R כתרופת הבחירה בחולים עם סוכרת מסוג 2, יל"ד ופרוטאינוריה (מעל 300 מ"ג/יום). שלישית, עמדתנו היא כי הן חוסמי ACE והן חוסמי AT₁R מהווים תרופות בחירה לטיפול בחולי סוכרת מסוג 2, יל"ד ומיקרואלבומינוריה, בחולים אלו יש להגיע למינון המרבי המומלץ. לבסוף אנו ממליצים, כי בחולי יל"ד מבוגרים עם היפרטרופיה של חדר שמאל (LVH), יש לטפל בחוסם ACE או בחוסם AT₁R. השפעתם המגנה של שתי קבוצות תרופות אלו נראית בעת הזו כעדיפה על-פני חוסמי ביתא או חוסמי סידן בחולה עם יל"ד והיפרטרופיה של חדר שמאל.

אופיר אביזהר, ג'רלד ברוק

המכון לבדיקה תקופתית מונעת, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה

טרשת העורקים, כפי שהיא באה לביטוי במחלות הלב וכלי-הדם, היא הגורם הראשון לתמותה בישראל. גורמי-הסיכון העיקריים ידועים במידה רבה וניתנים לטיפול, ושני גורמים אלו הביאו לירידה בשכיחות המחלה ובשיעור התמותה. במאמר הנוכחי נסקרת השכיחות של גורמי-הסיכון העיקריים באוכלוסיית הנבדקים במכון לבדיקה תקופתית מונעת בבית-החולים רמב"ם, חיפה. אוכלוסייה זו צעירה בדרך-כלל ונחשבת לבריאה.

נמצא, כי שכיחות גורמי-סיכון עיקריים באוכלוסייה זו היא גבוהה, וחלק בלתי מבוטל מהנבדקים נמצאים בסיכון גבוה ללקות במחלות לב וכלי דם. לאיתור גורמי-הסיכון ובעלי הסיכון הגבוה ללקות בטרשת העורקים, נודעת חשיבות עליונה.

הילה אלינב, אלון הרשקו, גיל ליבוביץ, יעקב נפרסטק

המח' לרפואה פנימית א', האגף לרפואה פנימית, בית-החולים האוניברסיטאי הדסה עין-כרם, ירושלים

לייפת אחור-ציפקית (ratroperitoneal fibrosis) היא מחלה בעלת אופי דלקתי, היכולה להיות ראשונית או משנית לזיהום, לשאת, לדימום, למיפרצת הוותין או לתרופות. זוהי מחלה נדירה המתאפיינת בתסמינים של כאב בטן או גב ובתכיפות במתן שתן, לנוכח שכיחותה הנמוכה של מחלה זאת, אין כיום טיפול שיעילותו הוכחה בוודאות, ולכן הטיפול המקובל הוא מישלב של ניתוח חסימת שופנים ומתן קורטיקוסטרואידים, שיעילותם עבור חולים אלה אינה ברורה.

במאמר זה מדווח על פרשת חולה שאובחן כלוקה בלא"צ ועם הסתמנות לא רגילה של המחלה – לחץ-דם בלתי מאוזן ואי-ספיקת כליות קלה בשל חסימת עורקי הכליה, ללא תיסמונת בבטן. חולה זה הגיב לטיפול בסטרואידים ובטמוקסיפן. מובאת גם סקירת הספרות הרפואית בנושא.

איתן מור(1), נתי בר-נתן(1), ריקי שפירא(2), מילה קצ'קו(3), גבריאל דינרי(2)

המח' להשתלות (1), המכון לגסטרואנטרולוגיה (2) המח' להרדמה (3), המרכז הרפואי שניידר לילדים, פתח תקווה, מסונף לפקולטה לרפואה סוראסקי, אוניברסיטת תל-אביב

יתר-לחץ-דם שערי בילדים ללא מחלת כבד ראשונית מהווה אתגר טיפולי. במרבית הילדים הלוקים בבעיה זו אין מניעה בגדילה ובהתפתחות, ולכן קיימת נטייה לטיפול שמרני על-ידי קשירה של הדליות בוושט. עם-זאת, עם התהוותו של יתר-לחץ-דם שערי משמעותי, קיים סיכון לדמם בלתי-נשלט ממעקפים ורידיים לאורך מערכת-העיכול. כמו-כן, שריעות הטחול גורמת להפרעה מכאנית ולפעילות-יתר של הטחול (hypersplenism). ניתוחי הדלף בין מערכת השער לוורוד החלול או לווריד הכליה גורמים לירידת הלחץ במערכת השער, ובכך מהווים טיפול סופי לבעיה בריאותית זו.

המטרה במאמר זה היא להציג את ניסיוננו בניתוחי דלף שערי-מערכתי.

במשך 5 שנים (1998-2001) הופנו למחלקתנו 9 ילדים (ממוצע גיל 11.4 שנים) לביצוע ניתוח דלף שערי-מערכתי. הנתונים על הניתוח ולאחריו נאספו מתיקי האישפוז והמעקב (סוג הדלף והלחצים במערכת השער לפני ביצוע הדלף ולאחר-מכן). בחמישה ילדים בוצע דלף בין וריד הפדר (המזנטריום) העליון לבין הווריד החלול התחתון, ב-3 ילדים בוצע ניתוח דלף בין וריד הטחול לווריד הכליה, ואילו ילד נוסף עבר כריתת טחול בלבד בעקבות אבחנה משוערת של יתר-לחץ-שערי מישני לפקקת וריד הטחול.

במעקב שנמשך בין 63-3 חודשים (ממוצע 21.2 חודשים), ב-7 מתוך 8 הילדים נשאר הדלף פתוח, והביא מיידית לירידת הלחץ בשער ולהפחתה ביתר-פעילות הטחול. בילדה נוספת שכבר עברה ניתוח דלף קודם בחו"ל, אירעה חסימה של הדלף החדש בסמוך לניתוח, ובילד אחר שעבר כריתת טחול בלבד הופיעו דליות בוושט לאחר הניתוח שנשלטו באמצעות קשירה אנדוסקופית. במעקב ארוך-טווח לא לקה אף אחד מהילדים בדמם נישנה במערכת-העיכול, ובשלושת הילדים שלקו בשריעות ניכרת של הטחול (splenomegaly) חלה נסיגה בגודלו.

לסיכום, יש מקום לביצוע ניתוחי דלף שערי-מערכתי בילדים הלוקים ביתר-לחץ-דם שערי ללא מחלת כבד ראשונית, עם דמם בלתי-נשלט או עם שריעות ניכרת של הטחול המלווה בפעילות-יתר של הטחול.

יהושע לשם, הדסה כהן-לולב, נועה די-קסטרו, חוה טבנקין ודב שטינמץ

יתר-לחץ-דם עמיד מוגדר כלחץ-דם אשר אינו יורד מתחת לערך של 140 ממ"כ סיסטולי או 90 ממ"כ דיאסטולי, למרות שהחולה מטופל בשלוש תרופות במישלב מתאים ובמינון מיטבי, כאשר אחת התקופות היא מקבוצת המשתנים. היארעות של יתר-לחץ-דם עמיד נבדקה במספר מועט יחסית של עבודות, ושיעורה נע בין פחות מ-3% ועד 29%. ידוע היום על מספר סיבות התורמות להתהוות מצב זה, הכוללות בין השאר מצבי יתר-לחץ-דם עמיד מדומה, היענות נמוכה לטיפול, נטילה בו-זמנית של תרופות נוספות, עודף נוזלים, מצבים קליניים כמו עישון, השמנת יתר, סוכרת, עודף שומני הדף, תוכנית טיפול-תת מיטבית וסיבות שניוניות. שכיחותן של סיבות אלו טרם נבדקה בישראל.

המטרות בעבודה הנוכחית הן לבדוק את שכיחות המטופלים עם יתר-לחץ-דם עמיד ולערוך השוואה בין שכיחות הגורמים השונים ליתר-לחץ-דם עמיד במירפאות הראשוניות בקהילה לעומת מירפאה מחוזית מייעצת ליתר-לחץ-דם.

שיטות המחקר כללו בדיקת תיקיהם הרפואיים של כל המטופלים מעל גיל 20 ב-5 מירפאות כפריות ראשוניות במחוז הצפון, ובמירפאה המייעצת ליתר-לחץ-דם נסקרו החולים העונים למדדים של יתר-לחץ-דם עמיד. עבור אותם חולים שאותרו ועמדו במדדי ההגדרה, מולאו שאלונים שנכללו בהם פרטים דמוגרפיים, טיפול תרופתי מעודכן לביקור האחרון והערכת הסיבות השונות האפשריות למצב זה. כל השאלונים עברו עיבוד סטטיסטי לפי chi-square ו- Exact Fishers test, ועל פי התוצאות הוסקו המסקנות.

יתר-לחץ-דם עמיד נמצא ב-10 מטופלים מתוך 227 חולי יתר-לחץ-דם במירפאות הראשונות (4.4%), וב-21 מטופלים מתוך 131 חולי יתר-לחץ-דם במירפאה המייעצת ל יתר-לחץ-דם (16%). בשמונה מטופלים (25.8%) נמצאה סיבה אחת להתהוות יתר-לחץ-דם עמיד, ב-14 מטופלים (45.2%) נמצאו 2-3 סיבות וב-9 מטופלים (29%) נמצאו 4 סיבות ויותר. היענות נמוכה לטיפול נמצאה ב-7 חולים, שיטת מדידה לקויה ב-3 חולים ונטילת תרופות המעלות את לחץ-הדם נמצאה בחולה אחד. מבין המצבים הקליניים הנלווים, דיסליפידמיה לא מאוזנת נמצאה ב-15 מטופלים (48.4%), סוכרת לא מאוזנת ב-11 מטופלים (35.5%) והשמנת יתר ב-10 מטופלים (32.3%). פעילות סימפאתטית מוגברת נמצאה ב-6 מטופלים (19.4%), וסיבות שניוניות נמצאו ב-4 מטופלים (12.9%).

המסקנות ממימצאים אלו הן, כי שכיחות יתר-לחץ-דם עמיד במירפאות הראשוניות היא בשיעור של 4.4%, ובמירפאה המייעצת ליתר-לחץ-דם – 16%.

השכיחות זהה לזו המדווחת בספרות הרפואית ונובעת מהאופי השונה של החולים המטופלים בהן. העובדה שבמחצית מהחולים נמצאו 2-3 סיבות ליתר-לחץ-דם עמיד, וכי בשליש מהם נמצאו 4 סיבות ויותר, מדגישה את מורכבות הבעיות הרפואיות של קבוצת חולים זו מחד-גיסא, והצורך בגישה טיפולית כוללנית רב-מערכתית מאידך-גיסא. בכמחצית מהחולים ביתר-לחץ-דם עמיד ניתן לזהות חולי סוכרת ודיסליפידמיה לא מאוזנים, וכן חולים עם השמנת יתר. עובדה זו ממחישה את הצורך באיזון קפדני של רמות הסוכר ושומני הדם בחולים אלו, כחלק בלתי-נפרד מהטיפול ביתר-לחץ-הדם, ואת חשיבות הירידה במשקל בחולים הלוקים בעודף משקל.

ענת קסלר ונתן גדות

הכינוי "שאת מדומה במוח" (pseudo tumor cerebri/ idiopathic intracranial) (שמב"מ) ניתן למצב שבו קיים לחץ תוך-גולגולתי מוגבר שאינו נגרם מתהליך תופס מקום. על מנת שיוגדר מצב כזה, יש צורך במדידת לחץ נוזל השידרה. מדידה זו לא היתה אפשרית עד ש-Quincke הציע לראשונה את שיטת הדיקור המותני. בהמשך הוא איבחן את קיומה של התיסמונת ובשנת 1893 הציע לכנות את התיסמונת בשם meningitis serosa. השם pseudo tumor cerebi הוצע על-ידי Nonne בשנת 1904, והמדדים לאיבחון שמב"מ נקבעו כבר בשנות השלושים של המאה ה-19 על-ידי Walter Dandy – אחד מאבות הנירוכירורגיה המודרנית. מדדים אלה הותאמו לעידן המודרני על-ידי Smith ו-Wall בשנת 1985. המדדים המקובלים כיום כוללים סימנים ותסמינים ללחץ תוך-גולגולתי מוגבר, והיעדר סימנים נירולוגיים חולניים, למעט שיתוק עצב הגולגולת ה- VI (abducens) בחולה ער ומשתף פעולה. היעדר תהליך תופס מקום בבדיקות דימות חיוני לקביעת האבחנה, ולא נדירה הדגמה של אוכף תורכי ריק (empty sella). על מנת לאשש את האבחנה, יש כורח בביצוע דיקור מותני. לחץ פתיחה מעל 250 מ"מ במבוגר ומעל 200 מ"מ בילדים תומכים באבחנה, אולם ערכים שבין 200-250 מ"מ אינם איבחוניים ומצריכים דיקור נישנה, תוך הקפדה על מדידת הלחץ כשהחולה נינוח ושוכב על צדו. תכולת הנוזל צריכה להיות תקינה, אם כי לעתים נצפה ריכוז נמוך של חלבון. לעתים נדירות ייתכנו סיבוכים עקב הדיקור, והמסוכן ביותר הוא צניחת שקדי המוחון אל תוך החור הגדול. מאחר שקיימות תנודות בלחץ נוזל-השידרה במהלך היממה, חולים שלגביהם האבחנה של שמב"מ היא כמעט ודאית עשויים שלא להיות מאובחנים בבדיקת דיקור מותני ראשונה, ולכן חשוב במקרים אלה לחזור על הבדיקה.

יהונתן שרעבי, אהוד גרוסמן

המח' לרפואה פנימית ד', מרכז רפואי שיבא, תל-השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

יתר-לחץ-דם (יל"ד) היא מחלה שכיחה ושיעור נע בין 10% בקרב צעירים ועד 50% במבוגרים מעל גיל 65. על אף העדויות המוצקות בדבר התועלת בגילוי המחלה וטיפול בה, שיעורי האיבחון עדיין נמוכים אף יותר. כיום, ההנחיות לאיבחון וטיפול ביל"ד מתבססות על מדידות במרפאה, אולם ייתכן שתנאי זה תורם לקושי בהגעה לשליטה נאותה במחלה בקרב הציבור. בנוסף, בשל האופי המשתנה של לחץ הדם, ערכי לחץ הדם שנמדדו במירפאה אינם משקפים בהכרח את לחץ הדם האופייני לחולה.

אחד האמצעים היכולים להפחית את הצורך במדידת לחץ-הדם במירפאה, הוא שימוש במכשיר מדידת לחץ-דם עצמי (לד"ע) בביתו של הנבדק. ואכן, בשנים האחרונות, אנו עדים לשימוש גובר והולך במכשירים אלו, ובמקביל – לפירסומן של עבודות אודות יעילותם של מכשירי המדידה, תקפותן של המדידות הביתיות ומשמעותן של התוצאות. עד לאחרונה, לא היו כללים ברורים לניתוח ופירוש התוצאות. השנה, התכנסה ועדה בין-לאומית, שבחנה סוגיות אלו ופירסמה הנחיות קליניות ראשוניות אודות השימוש במכשירי מדידת לחץ-דם ביתיים באיבחון וטיפול ביל"ד. בסקירה זו, נדווח על עבודות מרכזיות בנושא, נציג את ההנחיות ונמליץ על אופן יישומן בהתמודדות היומיומית עם האיבחון והטיפול ביל"ד.

Treatment of Hypertension with Losartan

R. Zimlichman

Dept. of Medicine and Hypertension, Wolfson Medical Center, Holon

The efficacy, safety and side-effects of treatment with losartan (Ocsaar) was studied for the first time in Israel in a large group of patients with mild to moderate hypertension in several community clinics. The 421 patients (51% men) aged 30-86 years (mean 58.6) received 50 mg of losartan daily, increased when necessary to 100 mg, and/or a second antihypertensive drug was given. After 4 weeks blood pressure was normalized in 344 and after 12 weeks in 363. Side-effects were minimal and treatment was effective in all age groups.

Multicenter Community-Based Trial of Amlodipine in Hypertension

C. Yosefy, J.R. Viskoper, Y. Leshem, Y. Rav-Hon, G.I. Rosenberg, E. Yaskil

(Representing the 39 Investigators of Project AML-IL-95-001, WHO Collaborative Center for Prevention of CV Diseases) Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba; Barzilai Medical Center, Ashkelon; Hypertension Clinic, Kupat Holim Afula; Statistics Consulting Unit, Haifa University; and Promedico Ltd., Petah Tikva

The safety and efficacy of Amlodipine (AML) for mild to moderate hypertension was evaluated in a "real life" setting. This open non-comparative trial included 123 men and 143 women (age 30-91 years, mean 59.4). All had sitting diastolic blood pressure (DBP) between 95 and 115 mmHg, confirmed in most by 2 baseline measurements, 2 weeks apart.

Eligible patients were given AML 5 mg daily as add-on or monotherapy and were evaluated 4 weeks later. If DBP was then >90 mmHg, the daily dose was raised to 10 mg; those with <90 mmHg remained on 5 mg. AML was continued for 8 weeks. Other BP-lowering drugs were unchanged.

Of the original 266 patients 22 (8.2%) withdrew due to adverse events (AE), and others were protocol violators, lost to follow-up or withdrew, leaving 211 available for efficacy analysis. In this major group BP was reduced from 165±15/101±4 to 139±11/83±5 after 12 weeks of AML (p<0.05). The reduction was greater in those under 70 years, from 173±12/100±5 to 142±12/80±4 (p<0.05). In those with BMI>30 kg/m², BP decreased from 165±15/101±5 to 140±12/83±5 (p<0.05).

Mean change in heart rate was -1.5 bpm (p<0.05). Mean final AML dose was 5.5 mg/day. The most common AML-related AE requiring cessation of the drug was pedal edema in 2.6% of the 266 patients; in 3.7% it persisted during therapy. Other AE occurring in >1% were dizziness in 1.8%, headache 1.5%, flushing 1.1% and fatigue 1.1%.

We conclude that AML is an effective and well-tolerated antihypertensive suitable for most hypertensive patients.

Reactive Increase in Blood Pressure on Immobilization, but not Hypertension, Prevents Pressure Ulcers

Vladimir Shats, Silvio Kozacov

Geriatric Dept., Rebecca Sieff Hospital, Safed

Of 135 geriatric patients immobilized for at least 2 days, 37 (27.4%) had pressure ulcers (PU). Those without PU were the control comparison group. Gender, length of immobilization, number of blood pressure determinations and proportion with hypertension were similar in those with and without PU. Those with PU were slightly older than those in the comparison group: 75.5±8.8 and 74.7±9.6 years, respectively (p>0.05).

Of 66 patients with acute ischemic stroke, reactive increase of systolic or diastolic blood pressure to 140/90 mm Hg or above following immobilization, was seen in 60.6% and 22.7% of patients, respectively, and there were PU in 12.1%. Of 17 with recurrent ischemic stroke, corresponding figures were: 41.2%, 23.5% (p>0.05), and 47.1% (p<0.01). In 7 patients with previous ischemic stroke corresponding figures were: 14.3% and 0% (p<0.01) and 100% (p<0.001). In 36 operated for fracture of the femur, corresponding figures were: 50%, 11.1% (p>0.05), and 27.8% (p>0.05). For 9 patients with severe infections, sepsis or pneumonia, the corresponding figures were: 22.2% and 0.0% (p>0.05), and 44.4% (p<0.04).

The proportion of patients with reactive increase in systolic blood pressure on immobilization was lower in the PU group than in the controls, 27% vs 59.2%, (p<0.001). The corresponding figures for reactive increase in diastolic blood pressure were similar, 8.1% and 20.4%, respectively (p>0.05).

The mean systolic blood pressure on immobilization was higher in the control than in the PU group, 145.4±21.7 and 130.8±14.9 mm Hg, respectively (p<0.001). The corresponding figures for the mean diastolic blood pressure were similar, 81.2±10.5 and 75.7±8.9 mm Hg, respectively (p<0.01). An increase in systolic blood pressure on immobilization reduced the risk of developing PU (p<0.05).

There was no significant statistical relation between diagnosis of hypertension and proportion of patients with PU (p>0.05). Of 67 patients with hypertension, in 23.9% and 74.6% of them there was no increase in systolic or diastolic blood pressure, respectively. Statistical difference between lack of diastolic or systolic response was very significant (p<0.001).

Reactive increase of blood pressure, but not hypertension, predicts reduced risk of PU on immobilization in the hospitalized elderly. Diminished reactive increase of blood pressure in response to stress of any kind may be a criterion of frailty and reduced physiological reserves. Efforts to reduce elevated blood pressure when a patient is immobilized appear irrational.

Pulmonary Hypertension and Multi-Valvular Damage Caused by Anorectic Drugs

Serge E. Goldstein, Yair Levy, Yehuda Shoenfeld

Medical Dept. B and Institute for Immunological Disease Research, Chaim Sheba Medical Center, Tel Hashomer and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Marked obesity is an independent risk factor for multisystem morbidity. The use of anorectic drugs is an aggressive strategy for weight reduction. It appears to be an easy way of dealing with the problem, because the patient needn't change his behavior. However, such treatment is not harmless. At the end of the 60's an outbreak of pulmonary hypertension was associated with the drug aminorex, and it was soon withdrawn from the market. 30 years later it became clear that new-generation anorectic drugs (fenfluramine, dexfenfluramine, phentermine), which were being used world-wide, lead to both pulmonary hypertension and valvular damage.

We describe a woman of 70 with both these complications which developed after prolonged anorectic therapy with a fenfluramine-phentermine combination.

Mechanism of Primary Hypertension

Ludwig Kornel,* Arthur V. Prancan

Steroid Research Laboratory, Depts. of Internal Medicine and Biochemistry, and Dept. of Pharmacology, Rush Medical Center, Chicago and *Endocrinology-Diabetes Outpatient Clinic, Kupat Holim Klalit, Jerusalem

We review various theories of the pathogenetic mechanisms of steroid-induced and essential hypertension. We investigated the possibility that a pathogenetic mechanism leading to glucocorticoid (GC)-induced hypertension or to mineralocorticoid (MC)-induced hypertension, or both, may be of critical importance in primary hypertension. We studied plasma levels of corticosterone (BK) and aldosterone (Aldo), and their concentrations in arterial and renal tissues of spontaneously hypertensive rats (SHR), a model of primary hypertension, and in the antecedent strain WKY rats as a normotensive control. Plasma levels of BK and Aldo were found to be normal and identical in SHRs and WKYs. Tissue (intracellular) levels of BK were more than double in SHRs than in WKYs. Subsequently we examined the activity of 11b-hydroxy steroid dehydrogenase (11-HSD) in both aortic and renal tissues of SHRs and WKYs. 11-HSD converts BK to the corresponding 11-keto compound, 11-dehydro-corticosterone (cpd.AK), which is inactive, in view of its inability to bind to the MC receptors (and also to the GC receptors). BK, the main glucocorticoid in the rat, as well as cortisol, have high affinity for the MC-receptor (MR). Normally BK or cortisol are present in 10²-10³ times greater concentrations than Aldo in tissues possessing MR. The enzyme 11-HSD deactivates BK (or cortisol), thus protecting MC-receptors in the MC target tissues from being activated by GC. When we examined arterial and renal tissue activities of 11-HSD in SHRs, the activity of 11-HSD was only one-third that found in the WKY rats. This explained higher levels of BK in the tissues of SHR, and suggested that decreased activity of 11-HSD is a pathogenetic factor for hypertension in SHRs.

Thus, in a model of primary hypertension such as SHR, decreased activity of 11-HSD in the target tissues of MC appears to lead to glucocorticoid-induced mineralocorticoid hypertension.

Benign Intracranial Hypertension following Minocyclin

A. Halevy, I. Offer, B. Garty

Pediatric Depts. A and B, Schneider Children's Hospital, Petah Tikva and Sackler School of Medicine, Tel Aviv University

A 15-year-old girl, who had been treated with minocyclin for acne for 2 months, was admitted for investigation of headache, nausea and papilledema. A space-occupying lesion was ruled out by computerized brain tomography. The diagnosis of benign intracranial pressure (pseudo-tumor cerebri) was made because of elevated cerebrospinal fluid pressure with normal biochemistry and cytology. Tetracyclines, especially minocyclin, commonly used for treating acne in adolescents, can cause benign intracranial pressure.

Red Cell Na+/H+ Exchange and Role of Protein Kinase C in its Stimu-Lation in Diabetes Mellitus, Essential Hypertension and Nephropathy

Wladimir Koren, Robert Koldanov, Edna Peleg, Eva Izsak, Meir Berezin, Talma Rosenthal

Dept. of Medicine C, Hypertension Unit and Endocrinology Institute, Chaim Sheba Medical Center, Tel Hashomer

Na+/H+ exchange (NHE) was measured as maximal initial velocity of pH-dependent H+ efflux from red cells into an alkaline medium containing Na+ in patients with insulin-dependent or noninsulin-dependent diabetes, with and without hypertension and in normoglycemic, essential hypertensives and normal controls (50 subjects in each subgroup). Maximal velocities of NHE were found in microalbuminuric patients in all subgroups, and NHE correlated with the rate of microalbuminuria (r=0.61, p=0.02). Daily insulin requirements were greater in those with elevated NHE (84±8 vs 42±4 U/day). There was no correlation between NHE and levels of plasma glucose, HbA1 and plasma aldosterone and lipid profile and PRA. NHE was correlated with plasma prolactin (r=0.51, p=0.02) and PTH r=0.24, p=0.05). In uremic patients, NHE was inversively correlated with creatinine clearance (r=-0.48, p=0.03). Since calphostin C, a selective inhibitor of protein kinase C, lowered increased NHE in vitro, the protein kinase C-dependent pathway of the exchanger regulation was concluded to be responsible for NHE activation in diabetes mellitus and essential hypertension.