יניב שילה, יהודית קליינמן, אמנון זיסמן, אמיר פאר*, אריה לינדנר, יורם זיגל

המח' לאורולוגיה, המח' לרדיולוגיה פולשנית^*, מרכז רפואי אסף-הרופא, צריפין, ישראל

השיטה לריסוק אבנים בגישה מילעורית התפתחה בשנים האחרונות כחלופה לניתוחי כיליה פתוחים בטיפול באבני כיליה מורכבות. כיום מוכרות גישות חדירה שונות למערכת המאספת.  

המטרה במחקר הנוכחי הייתה הערכת התחלואה הנגרמת כתוצאה מהגישות השונות למערכת המאספת במהלך ריסוק אבנים מילעורי (להלן רא"מ) ¹והשוואת שיעור הסיבוכים הנגרמים בגישות השונות – דרך קוטב עליון, קוטב תחתון ובגישה דרך מספר קטבים.

לשם כך, נסקרו באופן רטרוספקטיבי תיקיהם הרפואיים של 174 חולים (178 יחידות כיליה) שעברו רא"מ. החולים סווגו לשלוש קבוצות לפי מיקום החדירה לכיליה: קוטב עליון (107 חולים), קוטב תחתון (51 חולים), ומספר קטבים (20 חולים). הנתונים אודות הסיבוכים הושוו בין הקבוצות.

חום לאחר הפעולה נמצא שכיח יותר בקבוצת הקוטב העליון (34%) בהשוואה לשתי הקבוצות האחרות (25% בכל אחת, P<0.49). נמצא שיעור גבוה יותר של סיבוכים בריאות בקבוצת הקוטב העליון ובגישה דרך מספר קטבים (21% ו-20%, בהתאמה) בהשוואה לקבוצת הקוטב התחתון (2%, P<0.007). שיעור הדימומים והצורך במתן עירויי-דם היה גבוה משמעותית בקבוצת מספר הקטבים בהשוואה לקבוצות דרך קוטב עליון ותחתון (20% לעומת 5% ו-6%, בהתאמה, P<0.05).

לסיכום, בקבוצות הקוטב העליון ומספר הקטבים נרשם מספר רב יותר של תפליטים צידריים בהשוואה לגישה דרך קוטב תחתון. מספר המטופלים עם אובדן דם וצורך במתן עירויי-דם היה דומה בגישות דרך קוטב עליון ותחתון, אך גבוה משמעותית בקבוצה דרך מספר קטבים. הנוחות בגישה דרך קוטב עליון צריכה להישקל אל מול שיעור גבוה יותר של סיבוכים בריאות וסיבוכים זיהומיים בהשוואה לגישה דרך קוטב תחתון.

____________________________

¹ רא"מ – ריסוק אבנים מילעורי.

אילן אשר, אריאל המרמן וזאב שטגר

המח' לרפואה פנימית ב', המרכז הרפואי קפלן רחובות, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה ירושלים, המח' לרוקחות ופארמקולוגיה, שירותי בריאות כללית, ההנהלה הראשית

במאמר זה נסקרת הסיפרות הרפואית העדכנית לגבי הטיפול בחומר נוגד-החימצון אצטילציסטאין (א"צ) למניעת פגיעה בכליות כתוצאה ממתן חומר-ניגוד בבדיקות דימות, שהיא הסיבה השלישית בשכיחותה לאי-ספיקת כליות חדה הנרכשת בבית-חולים. מנגנון הפגיעה של חומר-הניגוד אינו ברור, אך נראה שהירידה בפעילות הכיליה נובעת ממישלב של איסכמיה במדולה ומפגיעה רעילה ישירה של חומר-הניגוד בתאי אפיתל אבוביתיים.

הטיפול המקובל למניעת פגיעה זו, מתן מיום (Hydration) מתאים לפני ולאחר מתן חומר-הניגוד יעיל באופן חלקי בלבד, ועל כן אי-ספיקת כליות מופיעה בשיעור גבוה יחסית של חולים. לאחרונה פורסמו תוצאות מספר מחקרים שנבדקה בהם יעילות א"צ במניעת תופעה זו. לנוכח ניתוח מיכלול הנתונים, נראה שראוי להמליץ על מתן טיפול מונע בתרופה זו לאוכלוסיות בסיכון (בעיקר חולים עם אי-ספיקת כליות וחולי סוכרת), וזאת לנוכח התועלת שניצפתה בטיפול בתרופה, פרופיל הבטיחות הרחב שלה, קלות נטילתה ועלותה הנמוכה.

­___________________________________________

1 א"צ – אצטילציסטאין

בועז מושקוביץ, יקיר שגב, ולדימיר סופוב, ניר חורב, דויד גרושר, עופר נתיב

המח' לאורולוגיה, המח' לרפואה גרעינית, מרכז רפואי בני-ציון, חיפה

המטרה במחקר הייתה לבדוק באופן כמותי את השפעת ריסוק אבני כיליה בגישה מילעורית (ראכ"מ)¹ על תיפקוד כללי ומקומי של הכליות באמצעות סריקה כמותית של קליטת Tc-dimercaptosuccinic acid (DMSA) על-ידי הכיליה, תוך הסתייעות במכשיר טומוגרפיה מחשבית (Single Photon Emission Computerized Tomography-SPECT).

שבעים-ותישעה חולים מיועדים לראכ"מ עברו הערכה כמותית של קליטת Dimercaptosuccinic Acid (DMSA), מהם 42 (53%) גברים ו-37 (47%) נשים בגיל ממוצע של 47± 16. הערכות ראשוניות בוצעו לפני תהליך הראכ"מ, והמעקב בוצע לאורך 1.5-24 חודשים לאחר ביצוע הראכ"מ. מבין 79 החולים שעברו ראכ"מ בגישה לקוטב כיליה עליון או תחתון, ב-60 חולים (76%) חושב בנפרד תיפקוד הכליות המקומי של הקוטב השני באותה הכיליה.

לא ניצפה הבדל משמעותי סטטיסטית בין קליטת הכיליה לפני טיפול ראכ"מ ולאחריו (11.9%±5% לעומת 11.6%±5%; t=0.9, P=0.368, בהתאמה). נפח הכיליה המתפקד בכיליה שעברה טיפול היה ירוד במעט, מ-235 סמ"ק ±62 סמ"ק ל-224 סמ"ק ±59 סמ"ק (t=2.7, P=0.011). אחוז המנה המוזרקת למ"ל ריקמת כליה בכיליה שעברה טיפול לא נפגע באופן משמעותי סטטיסטית (0.051± 0.02 לעומת 0.053± 0.02; t=0.86, P=0.296). בהערכת תיפקוד כיליה מקומי בכיליה שעברה ריסוק ניצפתה ירידה משמעותית סטטיסטית בנפח הכיליה המתפקד באזור שעבר ראכ"מ (91 סמ"ק± 30 סמ"ק לעומת 82 סמ"ק± 27 סמ"ק; t=2.64, p=0.013). באשר לאחוז המנה המוזרקת לנפח כיליה, לא נמצא הבדל משמעותי סטטיסטית בין האזור שעבר טיפול בראכ"מ לאזור שלא עבר טיפול באותה כיליה (0.049± 0.02 לעומת 0.05± 0.02; t=0.693, P=0.494). תיפקוד הכיליה הנגדית נותר ללא שינוי (13.4%± 5.2% לעומת 13.6%± 4.8%; t=0.68, P=0.5).

לסיכום, למרות ירידה משמעותית סטטיסטית בנפח הכיליה המתפקד בכיליה שעברה ראכ"מ, לא ניצפתה כל ירידה באחוז החומר שעבר קליטה ובאחוז המנה המוזרקת לנפח ריקמת הכיליה. לפיכך, ראכ"מ אינו פוגע בתיפקוד הכיליה הכללי והמקומי בטווח הזמן הקצר. עם זאת, נדרש מחקר עם מעקב ארוך-טווח בחולים עם כיליה שעברה ראכ"מ.

_____________________________________

¹ ראכ"מ – ריסוק אבני כיליה בגישה מילעורית

נעם כתרי (1), יוסף לאופר (2), יעקב גולומב (1), ניר קליינמן (1), יעקב רמון (1), יורם מור (1)

(1) המח' לאורולוגיה, (2) היח' לנפרולוגיית ילדים, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב 

מזה שנים מקובל לחשוב כי ילדים ובני-נוער בעלי כיליה בודדת מנועים מהשתתפות בפעילות ספורטיבית העלולה לסכן את כילייתם היחידה. חבלה משמעותית לכיליה זו עלולה להוביל לכריתת הכיליה ולצורך בטיפול בדיאליזה או בהשתלת כיליה על כל המשמעויות הכרוכות בכך. התופעה של כיליה בודדת אינה נדירה. היא יכולה לנבוע מאי היווצרות מלידה של הכיליה בצד הנגדי (שכיחות של כ-1:1200), מכיליה רב-כיסתית דיספלסטית (שכיחות של כ-1:1200), ממצב לאחר כריתת כיליה או מכיליה בעלת תיפקוד ירוד מסיבות שונות.

פעילות ספורטיבית היא סיבה שכיחה לפציעות ילדים ובני-נוער, והכליות הן האיבר הנפגע ביותר בחבלות קהות לבטן. סקירה של רשומות טראומה בילדים בארה"ב מלמדת, כי מרבית הפגיעות המשמעותיות לכליות נגרמות כתוצאה מתאונות דרכים, מנפילות מגובה ומתאונות אופניים. מאידך, למרות פציעות מרובות במהלך פעילות ספורטיבית, שיעור הפגיעות המשמעותיות לכליות בזמן פעילות שכזו נמוך.

בספרות העדכנית קיימת התייחסות כוללנית ומצומצמת לסוגיית ההמלצות בנושא הגבלת פעילות ספורטיבית בילדים עם כיליה בודדת. מרבית הכותבים ממליצים על הערכה פרטנית והעברת נטל ההחלטה להורים לאחר העברת מירב המידע. מסקרים שונים שפורסמו בנושא, עולה כי מרבית הרופאים ממליצים לילדים ולבני-נוער להימנע מהשתתפות בענפי ספורט מסוכנים הכרוכים במגע גופני ניכר, אף כי רובם המכריע סבורים כי הסיכון לאובדן כיליה במהלך פעילות שכזו נמוך ביותר.

הסיכון לפגיעה בכליות במהלך פעילות ספורטיבית נמוך מהסיכון לפגיעה מתאונות-דרכים, מנפילות או מרכיבה על אופניים. להערכתנו, לנוכח המידע הקיום, אין מקום להמליץ לילד או מתבגר ולבני-משפחתו על הימנעות מפעילות ספורטיבית כיתר בני-גילו. ההחלטה נתונה כמובן בידי ההורים לאחר העברת המידע המתאים. יש עם זאת מקום להמליץ בפני כל ציבור ההורים והילדים, ובמיוחד לבעלי כיליה בודדת, על זהירות יתירה ברכיבה על אופניים.

גיא הידש¹, יוסף שנטל¹, עופר נתיב²,

¹המח' לאורולוגיה, המרכז הרפואי העמק, ²המח' לאורולוגיה, המרכז הרפואי בני ציון

בעשור האחרון מבוצעים ניתוחים זעיר-פולשניים לשאתות של הכיליה, במטרה לצמצם את התחלואה הבתר-ניתוחית, לקצר את משך האישפוז ולשמר ריקמת כיליה. השיטות הזעיר-פולשניות כוללות כריתה חלקית בגישה לאפרוסקופית וצריבה תוך-גופית של ריקמת השאת באמצעות מקורות אנרגיה שונים, כגון הקפאה (Cryoablation), צריבה באמצעות גלי רדיו, גלי על-שמע (US), גלי מיקרו (Microwave), גלי לייזר וקרינת פוטון תוך-גופית. למרות שאין בידינו נתונים ארוכי-טווח, התוצאות האונקולוגיות והתיפקודיות הראשוניות נראות מבטיחות.

מובאת בזאת סקירה עדכנית על הניסיון שנרכש בשיטות השונות לטיפול בשאתות הכיליה. ההוריות, תוצאות הניתוחים, היתרונות והחסרונות של השיטות השונות, והסיבוכים האפשריים.

יובל מלמד¹, אוסנת קליין², ג'ורג'ינה בזורה¹, בוריס פינקל¹, אבי בלייך¹, ג'ק ברנהיים²,

¹המרכז הרפואי לבריאות הנפש לב-השרון, נתניה, ²המכון לנפרולוגיה, בית-חולים מאיר, כפר-סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

יכולת ההתמודדות של חולי הנפש עם מצבי חיים שונים מוגבלת עקב מחלתם הנפשית. הדבר קשה שבעתיים בהתמודדות עם מחלות גופניות קשות, כגון אי-ספיקת כליות, צורך בדיאליזה, או השתלת כיליה.

בעבר, חולי נפש הלוקים בתחלואה נפשית רבא (Major illness) או במחלות פסיכוטיות ממושכות כסכיזופרניה, לא נכללו במועמדים לקבל טיפול בדיאליזה, בדומה ללוקים במחלות גופניות קשות אחרות. כיום אין הורית-נגד כזו, אך עדיין קיים חשש שחולי הנפש, בהיותם מתקשים בשיתוף-פעולה לאורך זמן בטיפול, לא ימלאו בקפדנות אחר ההוריות ולא יצליחו לשרוד בדיאליזה לאורך זמן, ובחולים שעברו השתלת כיליה עלול השתל במצב כזה להידחות.

מדווח במאמר זה על חמישה חולים הלוקים באי-ספיקת כליות במצב סופני, ופרשות אלה מייצגות את הדילמות בנושא הטיפול בדיאליזה והשתלה בחולי נפש.

יש צורך בשיתוף פעולה הדוק בין צוותי הפסיכיאטרים והנפרולוגים, כדי לנסות ולהביא לתוצאות המקוות.

ו' סליבא, ל' גולדשטיין, א' ניצן, מ' אליאס 

מח' פנימית ג', מרכז רפואי העמק, עפולה 

צינתור הוורידים המרכזיים הוא פעולה שכיחה לגבי חולים בלתי יציבים מבחינה המודנימית, לגבי חולים הנזקקים לטיפול ממושך, כגון: טיפול כימי, טיפול אנטיביוטי, הזנה לתוך הווריד או לצורך המודיאליזה זמנית. החדרת הצנתר דרך הווריד התת-בריחי היא הגישה המועדפת למטרת המודיאליזה, במיוחד משום שאינה מגבילה את ניידות החולה. רוב הסיבוכים הכרוכים בפעולה זו אינם משמעותיים, אך לעתים יכולים הם לסכן חיים ולחייב התערבות בניתוח.

להלן פרשת חולה בת 77 שלקתה באי-ספיקת כליות מתמידה, הותקן אצלה צנתר לווריד התת-בריחי השמאלי והוחל טיפול בהמודיאליזה. שלושה שבועות לאחר מכן בזמן טיפול בהמודיאליזה החלה להתלונן על כאב בבטן ימנית עליונה וכאב בחזה מימין. בצילום בית-החזה נראה נוזל צידרי בכמות בינונית עד גדולה, מימין. בדיקור הנוזל נראה נוזל דמי מתאים לדיימת בית-החזה.

גיל מאייר, מיכאל מילרד, עופר נתיב

המח' לאורולוגיה, המרכז הרפואי בני-ציון

מובאת בזאת סקירה עדכנית של ההוריות, השיטות והתוצאות של ניתוחים משמרי ריקמת כליה כטיפול בנגעים טמומים (solid) של הכליות. לשם כך נאספו נתונים ממאמרים מהספרות הרפואית בנושא, תוך הסתייעות במאגר המידע Medline.

מהנתונים שנאספו עלה, כי שכיחות ההסתייעות בניתוחים משמרי ריקמת כליה כטיפול בנגעים טמומים בכליות נמצאת במגמת עלייה. שיעור ההצלחה הטכנית גבוה ביותר, ושיעור התחלואה והתמותה מהניתוחים נמוך. שיעור ההישרדות בחולים הלוקים בסרטן הכליה ללא שאת לאחר ניתוח משמר ריקמת כליה דומה לזה שלאחר כריתה נרחבת (radical) של הכליה, בעיקר אם השאת בשלב התפשטות נמוך. השיעור המדווח של מחלה רב-מוקדית הוא 15%, והוא תלוי בממדי השאת, בהיסטולוגיה שלה ובשלב התפשטותה. הסיכון למחלה רב-מוקדית פוחת (פחות מ-5%) אם קוטר השאת קטן מ-4 ס"מ. מומלץ לשקול הסתייעות בשיטות זעיר-פולשניות להרס השאת או לכריתתה בחולים נבחרים, ויש להמתין לשיפור שיטות הניתוח ולקבלת תוצאות מעקב ארוך-טווח.

לסיכום, ניתוח משמר ריקמת כליה מהווה אמצעי טיפול יעיל בחולים עם חשיבות מיוחדת בשימור תיפקוד הכליה. על-פי המידע שנצבר רואים המחברים יתרון מבחינת תיפקוד הכליה המושג על-ידי שימור ריקמת כליה תקינה, מבלי לפגוע בשליטה על השאת.

אמנון זיסמן

הטיפול בלוקים בסרטן הכליה עבר תמורות משמעותיות בעשור האחרון. הטיפול היום בלוקים במחלה זו כולל ביצוע כריתה לאפרוסקופית רדיקלית של הכליה, כריתה חלקית של הכליה בנוכחות כליה שניה תקינה, ניתוחים ניסיוניים להרס מוקדי ומבוקר של גושים קטנים בכליות שקוטרם עד 3 ס"מ (ablative renal surgery) באמצעות חימום (radio frequency- RF) או הקפאה (renal cryosurgery) וכריתת כליה מפחיתה (cytoreductive nephrectomy) לפני טיפול חיסוני או משולב בחיסונים (cancer vaccines) בלוקים במחלה מפושטת.

בעתיד יוכנסו לטיפול כריתה לאפרוסקופית חלקית של הכליה, טיפול חיסוני משולב ומתן חיסונים מסוגים חדשים, כגון – dendritic cell hybrid vaccines- Tumor sell, כשלב-ביניים במעבר מטיפול חיסוני רעיל ובעל סגוליות נמוכה ליירוט סגולי של תאי סרטן על בסיס ביות למולקולות וסמנים סגוליים. בנוסף ייתכנו שינויים במערכת ה- TNM והסתייעות במערכות מורכבות לקביעת שלב המחלה.

טיפולים מתיישנים כוללים כריתת הטוחה כחלק שגרתי מכריתה רדיקלית של הכליה, ומתן טיפולים חיסוניים המבוססים על הפקת תאי תסנין דלקתי מהשאת עצמה (tumor infiltrating lymphocyte –TIL).

איברהים מרעי, יאיר לוי

המח' לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

דופמין נמצא בטיפול נרחב למניעה וטיפול באי-ספיקת כליות. הטיפול בו מבוסס על ההנחה, שלדופמין ברירנות כלייתית כשהוא ניתן במינון נמוך. אין עדויות ליעילות דופמין במניעת אי-ספיקת כליות חדה בקרב חולים שעברו הליכים בסיכון גבוה, ברוב העבודות, דווח על חוסר יעילות ואף על סכנה במתן דומפמין ללוקים באי-ספיקת כליות חדה. לדופמין השפעות-לוואי לא מבוטלות. קיים צורך בעבודות מבוקרות ואקראיות שבהן תיבדק השפעת הטיפול בדופמין על שיעור התמותה, הצורך בדיאליזה או על משך האישפוז. בינתיים לא מומלץ מתן דופמין כטיפול מונע או כטיפול בלוקים באי-ספיקת כליות חדה.

בעקבות הדיווח הראשוני על השפעות דופמין על מערכת הלב וכלי-הדם ועל הכליות, נמצא תכשיר זה בטיפול נרחב ביחידות לטיפול נמרץ ובמחלקות לרפואה פנימית מאז 1972. מתן דופמין למניעה וטיפול בלוקים באי-ספיקת כליות חדה מבוסס על יכולתו להעלות את זרימת הדם לכליות בבעלי חיים ובבני אדם בריאים. הטיפול בדופמין למטרות אלה ניתן זה יותר מ- 25 שנים באורח שיגרתי, מבלי שלמעשה נערכו מחקרים מבוקרים המוכיחים את יעילותו והמבהירים מהן השפעות-הלוואי שלו. לאחרונה, עלו שאלות וספקות לגבי יעילות הטיפול בדופמין באי-ספיקת כליות חדה, ופורטו הסיכונים בטיפול זה.

במאמר זה, נסקרת הספרות בשנים האחרונות, המתייחסת לטיפול בדופמין באי-ספיקת כליות חדה, והאם קיימת הצדקה לטיפול זה.

Hospitalization for Renal Colic: Epidemiological Features and Clinical Manifestations

Yahav Oron, Amir Shahar, Eran Dolev

Sheba Medical Center, Tel Hashomer; Israel Defense Forces Medical Center; Meir General Hospital, Sapir Medical Center, Kfar Saba; and Dept. of Medicine H, Sourasky-Tel Aviv Medical Center

The medical records of all patients referred to the emergency department (ED) of Sheba Medical Center for renal colic during 1996 were analyzed. Patients discharged from the ED and those hospitalized were compared.

There was no significant difference between the 2 groups with regard to average age or sex distribution. Statistically significant differences were found with regard to frequency of chills and fever, history of renal colic, referral for renal colic during that year or hospitalization for renal colic or nephrolithiasis, previous positive imaging, stone removal by surgery or extracorporeal shock wave lithotripsy, fever exceeding 37.5^o and administration of fluids, pethidine or pramin in the ED, prolonged stay in the ED and previous appendectomy.

A conditional regression model tested the predictive value of each of those factors. Inclusion of independent variables into the model led to an overall correct classification rate of 84.43%, with 44.83% sensitivity and 93.16% specificity. There were correlations between referrals for renal colic, overall renal colic rate and average monthly temperature, so there was no pure correlation between average monthly temperature and referrals to the ED for renal colic.

The major indications for hospitalization were actually the clinical ones, indicating either an active metabolic disease or suspected obstruction of the urinary tract. Treatment in the ED and duration of the visit indicated disease severity.

Multiple Organ Damage due to Cholesterol Embolization

Ido Wolf, Meir Mouallem

Dept. of Medicine E, Sheba Medical Center, Tel Hashomer, and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Cholesterol crystal embolization can affect multiple organ systems and mimic other systemic diseases. We describe a 65-year-old woman who had renal failure, diarrhea, transient ischemic attacks and purple toes due to spontaneous cholesterol crystal embolization.

Severe Hypercalcemia Due to Renal Transitional Cell Carcinoma

D. Zamir, J. Weizman, N. Erlich, M. Amar, P. Weiner

Depts. of Medicine A, Urology and Pathology, Hillel Yaffe Medical Center, Hadera

Hypercalcemia is a common metabolic disorder, especially in the elderly. The most common etioloare hyperparathy-roidism or malignancy, most often of the lung, breast, kidney or hematological system. Because hypercalcemia is an uncommon manifestation in urinary tract epithelial tumors, especially those of the renal pelvis, we present a man aged 62 years with hypercalcemia due to renal transitional cell carcinoma.

Clinical, Social and Economic Aspects of Comprehensive Geriatric Assessment

Jacob Feldman, Liora Peleg, Abraham Yaretzky

Geriatric Dept., Sapir Medical Center, Kfar Saba, and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

It is well known that maelderly patients are referred to nursing homes because of "functional decline" without being thoroughly in. We studied 9 elderly patients, all referred to hospital due to functional decline and diagnosed as follows: spinal stenosis - 2 cases, depression - 3, thyrotoxicosis -1, Parkinson -1, polypharmacy and congestive heart failure -1 patient each. Proper diagnosis and appropriate treatment prevent unnecessary hospitalization in nursing homes. Our study is meant to draw attention to this crucial aspect of geriatric medicine.

Nephron-Sparing Surgery - Initial Experience with 50 Patients

Sarel Halachmi, Alexander Kastin, Boaz Moskovitz, Ofer Nativ

Urology Dept., Bnai Zion Medical Center, Haifa

During recent years the use of the new imaging techniques, ultrasonography and computerized tomography, has increased. The accessibility to these methods has changed the pattern of detection of renal lesions. Over 90% of renal masses are now discovered incidentally, while investigating nonurological symptoms. Therefor, most lesions are discovered in their early stages.

The gold-standard procedure for removing renal masses is radical nephrectomy, which ensures complete removal of an organ-confined lesion, but involves loss of functional tissue. This might be critical in patients with a single kidney, or reduced nephron function. There are several diseases characterized by multiple renal lesions, such as Von Hippel-Lindau and tuberous sclerosis in which radical treatment may lead to chronic dialysis in young patients.

Nephron-sparing surgery was developed in order to preserve as much functional tissue as possible while removing safely any suspicious renal lesion. This new technique, not involving radical surgery, should be evaluated in cases of renal tumors for its ability to achieve the same cancer cures rates. We present our experience with our first 50 patients who underwent nephron-sparing surgery for removal of renal lesions.