אפרת וולפוביץ

המח' לרפואה פנימית ג', מרכז רפואי בני ציון, חיפה, הפקולטה לרפואה ברוך רפופורט, הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

תרופות השייכות לקבוצת הסטטינים (מעכבי האנזים HMG CoA reductase) הן הטיפול הנפוץ ביותר להפחתת הכולסטרול בדם, שהוא גורם-סיכון מרכזי להאצת טרשת עורקים.

במשך הזמן נאספו עדויות המצביעות על כך שלסטטינים יש השפעה חיובית על עיכוב ומניעת טרשת עורקים מעבר להשפעתם על רמת הכולסטרול בדם. בנוסף פורסמו עבודות רבות המציגות השפעת סטטינים על מצבי חולי שאינם קשורים ישירות לטרשת עורקים מואצת.

מבחינת השפעתם על תהליך הטרשת בכלי-דם, הרי שהסטטינים משפרים את תיפקוד האנדותל, מאיטים את תהליך היווצרות הדלקת, מעכבים את תהליך הקרישה, תורמים לייצוב הרובד הטרשתי ומפחיתים את העקה החימצונית.

מבחינה קלינית, מאיטים הסטטינים התקדמות מחלת לב איסכמית, אירועים מוחיים ומחלת כלי-דם היקפית. כמו-כן, הם מעכבים התהוות היפרטרופיה של הלב. הסטטינים משפיעים גם על מחלת אלצהיימר, טרשת נפוצה, מחלות ממאירות שונות, אוסטאופורוזיס, מחלות כרוניות של הכליות, השתלות איברים, ואולי גם ניוון המקולה ומחלות אוטואימוניות.

לסיכום, המטרה בסקירה זו היא לסכם את הידוע עד כה על פעילותם הרבגונית של הסטטינים, מעבר להשפעתם על רמות השומנים בדם.

ראובן גורפינקל¹, יובל סלוביק², רונן גלזינגר¹, שלמה וולפיש³,

¹המח' לכירורגיה פלסטית, ²המח' לאף-אוזן-גרון וניתוחי ראש-צוואר, ³היחידה הקולורקטלית, מרכז רפואי סורוקה, באר-שבע

נמק פורנייה הוא מצב של דלקת נימקית של חיתולית (Fascia) דופן הבטן והחיץ, המערבת גם את איברי-המין החיצוניים. דלקת זו נגרמת מזיהום מעורב של חיידקים ארוביים ואנארוביים. ניתוח כריתת טחורים הוא טיפול שיגרתי עם שיעור סיבוכים נמוך. בעבר דווח על חמישה חולים בלבד שלקו בנמק פורנייה כסיבוך מיידי של כריתת טחורים.

המטרות במאמר הנוכחי הן לדווח על מהלך וטיפול בנמק פורנייה כסיבוך מאוחר (7 ימים לאחר ניתוח) של ניתוח לכריתת טחורים בגישה סגורה. כמו-כן, נסקרת הסיפרות הרפואית בנושא ומובא ניתוח של פרשות חולים קודמים שעליהם דווח.

חולה בן 66 שנה, הלוקה בסוכרת שאיננה מטופלת באינסולין, יתר-לחץ-דם ומחלת לב כלילית. אושפז שבוע לאחר ניתוח כריתת טחורים עקב חום גוף גבוה, אודם ורגישות באזור פי הטבעת והפרשה חומה מהצלקת הניתוחית, ועלייה ברמת הליקוציטים בדמו. החולה טופל בהחזר נוזלים לתוך-הווריד, באנטיביוטיקה רחבת טווח, כריתה נרחבת של ריקמת הנמק ופיום הכרכשת. בתרבית מפצע הניתוח צמחו E.coli ותערובת של חיידקים אנארוביים. לאחר שהחלים מהזיהום החד, חולה נזקק להשלמת רקמות חסרות על-ידי שתלי עור וסגירת פיום המעי.

בסקירת הסיפרות נמצאו חמש פרשות חולים עם נמק פורנייה כסיבוך של ניתוח כריתת טחורים. נמצא, כי הסיבוך עלול להופיע גם בבני-אדם ללא מחלות הפוגעות בתיפקוד המערכת החיסונית, וכי לסוג הניתוח לכריתת הטחורים אין השפעה על התהוות הנמק. בכל פרשות החולים המדווחות נגרם הסיבוך ב-48 השעות הראשונות לאחר הניתוח. פרשת החולה המדווח במאמר זה הוא הראשון שבו התהווה נמק פורנייה שבוע לאחר הניתוח.

לסיכום, נמק פורנייה עלול להתהוות כסיבוך מאוחר לאחר ניתוח לכריתת טחורים, ללא קשר למחלות הרקע ולסוג הניתוח שבוצע.

בנימין פיורה¹, אלכס רבינוביץ¹, נטלי איזנברג², מרינה וולפסון²_,

¹היח' לגינקולוגיה-אונקולוגית, החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, ²המח' למיקרוביולוגיה ואימונולוגיה, מרכז רפואי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, המרכז לחקר הסרטן, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

קדהרינים (Cadherins) הם מישפחת-על של מולקולות הדבקה מעוגנות בקרומית התא, שבנוכחות יוני סידן (Ca⁺⁺) גורמות להידבקות בין-תאית הנחוצה לבניית רקמות ותחזוקתן. מולקולת קדהרין טיפוסי, כגון E-cadherin, היא גליקופרוטאין המורכב משלושה חלקים: חלק חוץ-תאי מורכב מחמישה קטעים זהים, חלק חוצה את קרומית התא וחלק תוך-תאי מורכב משני קטעים ונקשר באמצעות קטנינים (Catenins) לשלד התא. הידבקות בין-תאית נעשית באמצעות מיבנה ייחודי של שלוש החומצות האמיניות היסטידין, אלאנין וולין (HAV motif), המצוי בקטע החיצוני ביותר של החלק החוץ-תאי. פגיעה בהידבקות בין-תאית כתוצאה מהפרעה בתיפקוד תקין של קדהרינים מעודדת התמרה ממארת ומאפשרת התקדמות של שאת ממארת. חקר קדהרינים בשאתות ממאירות מעורר עניין רב, עקב יכולתם להיות סמנים להתנהגות ביולוגית, לסייע בקביעת הפרוגנוזה, ולנוכח האפשרות הגלומה בפיתוח תרופות מתקנות הידבקות בין-תאית לצורך טיפול בשאתות ממאירות. מתוצאות מחקרים שנערכו עד כה על קדהרינים בשאתות ממאירות של אברי-המין הנקביים, ניתן לסכם כדלקמן: 1) בהתמרה ממארת של אפיתל פני שטח השחלה ובסרטן שחלה אפיתלי מוגבל לשחלה (שלב I) מתרחש שיחלוף מביטוי N-cadherin לביטוי E-cadherin; 2) בסרטן שחלה אפיתלי מפושט מעבר לשחלה (שלב IV – II) התוצאות אינן אחידות: בחלק מהמחקרים הודגם אובדן ביטוי E-cadherin, לרוב כתוצאה מיתר-מתילציה באזור הפרומוטר של גן ה- E-cadherin, בעוד שבמחקרים אחרים הודגמה הגברת ביטוי E-cadherin; 3) בסרטני רירית הרחם הודגמו ירידה בשיעור ביטוי E-cadherin ועלייה בשיעור ביטוי P-cadherin עם החמרת הסוג ההיסטולוגי, הרעת ההתמיינות, העמקת החדירה בשריר הרחם, התפשטות מעבר לרחם ומעורבות קישריות-הלימפה של האגן; 4) בסרטן תאי-קשקש של צוואר-הרחם הודגמה הפחתה עד כדי אובדן ביטוי E-cadherin עם התקדמות השאת, ובסרטן בלוטני של צוואר-הרחם הודגמה הגברת ביטוי P-cadherin עם התקדמות השאת. ייתכן שתרופות מתקנות פגיעה בהידבקות בין-תאית תתרומנה בעתיד לשיפור הטיפול בשאתות ממאירות שבהן כרוכה הפרעה בביטוי קדהרינים בפרוגנוזה גרועה.

עידו וולף¹, רפאל קטן¹, צבי סיימון¹, משה פפא², הרמה פידר³

¹המכון לאונקולוגיה, ²המחלקה לכירורגיה אונקולוגית, ³המכון לגסטרואנטרולוגיה, המרכז הרפואי ע"ש שיבא, תל-שומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

שאתות בדרכי העיכול, ובראשן שאתות הוושט, הקיבה, הלבלב והכרכשת, הן מהשאתות השכיחות והקטלניות ביותר. בשנים האחרונות חלו התפתחויות רבות בטיפול בשאתות אלו. בכירורגיה פותחו ויושמו שיטות ניתוח חדישות, ובהן ניתוחים לפרוסקופים אונקולוגיים ושינוי שיטת הניתוח בחלחולת. טיפולים אנדוסקופיים חדישים נמצאו כיעילים הן לריפוי, כמו כריתת נגעים שיטחיים, והן להקלה, לדוגמה, על-ידי פתיחת היצרויות בדרכי העיכול והמרה. גם בטיפול האונקולוגי חלו התפתחויות רבות, דוגמת שיפור שיטות הטיפול בקרינה, יישום תרופות כימותרפיות חדישות, הסתייעות בטיפולים ביולוגיים כדוגמת נוגדנים, ופיתוח שיטות לחיזוי התגובה לטיפול האונקולוגי. בסקירה זו מוצגים החידושים העיקריים שבטיפול תוך התמקדות בנושאים שחשיבותם משותפת לכלל הרופאים המטפלים בחולים אלה.

זמורה זוהר(1), איגור וקסמן(2), ג'ק סטולרו(3), גרשון וולפין(4), עמנואל סקג'יו(4), אריה איתן(2) 

(1)היח' לטראומה,  (2)היח' לכירורגיה, (3)לרפואה דחופה, (4)ולאורטופדיה, בית-חולים לגליל המערבי, נהרייה

מדי שנה, בתקופות החגים של המיגזר הערבי והדרוזי, ובעיקר בחג הקורבן, פונים לחדר-המיון בבית-החולים גליל מערבי, נהרייה, עשרות נפגעי חזיזים, זיקוקים, נפצים, קפצונים ושאר חומרי נפץ מאולתרים המופעלים בעת השמחה. כן פונים נפגעים אחדים בתקופת הפורים.

המטרות במאמר הן לסקור את אוכלוסיית נפגעי חומרי הנפץ האלה ולנתח את היבטי ההיפגעות, במטרה לצמצמה ולהקטין את הנכויות הנילוות לפגיעות אלה.

נערך סקר רטרוספקטיבי של הנפגעים מחזיזים, זיקוקים, קפצונים, נפצים וחומרי נפץ מאולתרים שפנו לבית-חולים לגליל המערבי, נהרייה, בחגי הקורבן ובפורים בין השנים 2003- 1999. בין השנים 2002-2001 ביצע צוות הטראומה של בית-החולים, בשיתוף-פעולה עם מנהיגות כפרי האזור, התערבות בקהילה, בניסיון להביא לצימצום התופעה.

במהלך תקופת המחקר ניצפתה ירידה בשיעור הנפגעים שהגיעה ל-50% בשנת 2003 בהשוואה לשנת 1999; זכרים היוו 93% מן הנפגעים 53% מהנפגעים היו ילדים, ו-93% היו מהמיגזר הערבי או הדרוזי. מספר הנפגעים מזיקוקים ודומיהם בשנת 2003 היה פחות באופן מובהק ממספרם בשנת 1999 ו-2002 ומהממוצע בין השנים 1999-2002. גורם הפציעה העיקרי היה חזיזים (67%) ואחריו זיקוקים (21%). הפציעות העיקריות היו פציעות גפיים (58%), ואחריהן פציעות פנים ועיניים (24%), וכוויות (11%). מכלל הנפגעים, 54% היו פצועים אשר שוחררו לאחר טיפול ראשוני ו-46% אושפזו; 24% מכל הנפגעים נזדקקו לניתוח, ו-7% עברו קטיעת אצבעות. שני נפגעים איבדו ראייה בעין אחת.לא היו נפטרים מבין הנפגעים.
לסיכום, מימצאי עבודה זו מצביעים על כך, שבמשך תקופת הסקר חלה ירידה בשיעור ההיפגעות. ניתן לייחס ירידה זו לשתי סיבות עיקריות: מאמצי ההתערבות שלנו, ופתיחת תיקי חקירה על-ידי המשטרה ומשרד המסחר והתעשייה. אנו ממליצים על שילוב של חינוך, הסברה והדרכה להורים, תוך גיוס גורמים קהילתיים ואמצעי תקשורת, ועל הגברת האכיפה.

 
יש לשקול קיום מופעי זיקוקין באופן מרכזי בחג הקורבן.

ש' פנחס

מרכז רפואי הדסה, בית חולים הדסה הר הצופים

מערכות בריאות הן מן המערכות המורכבות ביותר העומדות לשירותו של האדם. רפורמות נישנות ותפיסה כוללת של כישלון משקפים תחושה של אי-שביעות רצון תמידית. ייתכן שהתחושה הקודרת מקורה במרכיבים הבסיסיים ביותר של מערכות אלו לרבות המילים ואופני הניסוח שבאמצעותם מוגדרים העקרונות ודרכי הפעולה, בהיגיון פנימי שלהם ובמישטר החברתי המסויים שבמסגרתו הן (המערכות) מתקיימות. מבדיקה מעמיקה של המרכיבים הבסיסיים, עולה ספק ביחס לאפשרות, הצלחתן של מערכות כה מסובכות ומורכבות, כפי שהן מוכרות כיום במערב.

אחד ממאפייניו העקרוניים של מישטר דמוקרטי הוא שיטת קבלת ההחלטות הרוב. אולם, כבר במאה ה-19 התברר ש"עיקרון הרוב" בכוחו ליצור ולשמר סדר חד-פעמי, אך אינו מאפשר הגדרה קבועה ועקיבה של העדפה.

המרקיז מקונדורצט [1] הדגים זאת בבירור, במאמר משנת 1785, בשם: “Essay sur laplication de lanalyse a la probabilite des decisions rendues a la plurite des voix “, לפיו הצבעות הרוב עשויות להוביל לבידוד ולמצב של חוסר ביטחון במסגרות חברתיות. על סמך תגליותיו ניתן לעמוד על הסכנה, שכללי החקיקה עלולים להיות מנוצלים דווקא לבחירת הצעה שהיא נוגדת את דעת הרוב או להוביל למבוי סתום, לחוסר פעולה וכנובעות מכך להשלכות חברתיות מזיקות. בהמשך לתיאוריה זו של המרקיז הידועה כ"פרדוקס של קונדורצט", ובהתבסס עליה, פורסמו במאות ה-19 וה-20, עבודות רבות על הקושי לטפל בהעדפות אישיות בהיבט של סדר חברתי. הליך סבוך שהוא, בין השאר, גיבוש הפרטים (אגרגציה) למסגרת של הסכמה חברתית מוגדרת.

במהלך המאה העשרים התברר שיש סוגיות שאי-אפשר למצוא להן פיתרון אפילו בגישה הגיונית נכונה. שתי עבודות חשובות שמחבריהן עוסקים בקושי זה הן: מאמרו של קורט גודל משנת 1931, בשם : "Ueber formal unentscheidbare saetze der principa mathematica und verwandter systeme " שהוא בבחינת פריצת דרך, ומאמרו של קנת ארו זוכה פרס נובל, בשם "תאורמת אי-האפשרויות" (בחירה חברתית וערכים אינדיבידואליים, 1951). לשיטתו של גודל קיים פער גדול בין מה שנתפס כאמת לבין מה שניתן להוכחה. ועל פי התיאוריה המיוחסת לארו המעבר מהעדפות אישיות לסדר חברתי הוא בלתי אפשרי אלא במישטר של דיקטטורה. שתי התיאוריות מבוססות על מימצאים, ואפשר בעזרתן להסביר באופן כללי את המחלוקות הבלתי פתורות בדבר המבנה הרצוי או המיטבי של מערכות בריאות. ובעזרת ה"תאורמה של אי-אפשרויות" של ארו, גם באופן סגולי.

אי-אפשר להגדיר ערכי יסוד מסוימים בניסוח לוגי, או ליצור מערכת מורכבת שלמה ומקיפה של העדפות המושתתת על בסיס הגיוני מוגדר, ללא מערכת חישוב משוכללת, כך לשיטתו של סטיבן וולפרם ב"מדע חדש": מערכות מורכבות אינן נוחות להפשטה לגורמיהן, ואין דרך לחזות את המשך התפתחותן אפילו על בסיס חוקי יסוד פשוטים, ללא מערכת חישוב מורכבת. אלו הם המעכבים את בנייתן של מערכות בריאות מספקות, גורמים לקשיים במבנה האירגוני שלהן ולשיבושים בתיפעולן.

דרור גילוני, מיכאל וולף, יונה קרוננברג

המח' לרפואת אא"ג ניתוחי ראש וצוואר, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

רקע: הזלפת גנטמיצין לתוך האוזן התיכונה מקובלת בטיפול בחולי מנייר (meniere's disease), הלוקים בהתקפי סחרחורת תכופים. טיפול זה נפוץ במרכזים רבים בעולם כטיפול מקדים לניתוח. דרכי הטיפול ואון הדיווח על תוצאותיו אינו אחיד, ועל כן קשה לערוך השוואת תוצאות מהימנה, בין מרכזים שונים.

מטרות: לבחון את השפעת הטיפול בגנטמיצין על הסחרחורות ועל כושר התיפקוד של חולי מנייר, תוך הצגת הניסיון שהצטבר בעקבות טיפול ב-23 חולים במהלך שלוש שנים, וסקירת הספרות המיקצועית בנושא.

שיטות: שלוש הזרקות גנטמיצין, שהוכן במיוחד למטרה זו, ניתנו לחולה אחת לחודש באופן הדרגתי, תוך מעקב אחר שינויים, בסחרחורות, בתיפקוד הכללי ובשמיעה. המעקב כלל הערכה קלינית, בדיקות שמיעה תכופות לאיתור פגיעה בשמיעה, ובדיקה קלורית להערכת התיפקוד של איבר שיווי המשקל.

תוצאות: ב-20 מקרים (87%) פסקו ההתקפים לחלוטין, ו-16 מתוכם (69.6%) חזרו לתיפקוד מלא. שני חולים (8.7%) ניתוח לאחר כישלון הטיפול, ואחת (4.4%) פרשה במהלכו. בבדיקה הקלורית חלה ירידה משמעותית בפעילות איבר שיווי המשקל בתום הטיפול (P<0.02). חולשת מבוך קשה (51%-100%) נרשמה בתום הטיפול ב-11 (78.6%) מתוך 14 חולים במחלה חד-צדדית. השינוי הממוצע בבדיקות השמיעה לא היה משמעותי סטטיסטית, אף כי 2 מתוך 21 חולים לקו בהחמרת סף השמיעה עד כדי חירשות מלאה (9.5%). לא היה מקרה שחולה לקה בדלקת ואף לא מקרה שנותר נקב בעור התוף.

מסקנות: הזרקת גנטמיצין לאוזן התיכונה היא פעולה פשוטה ובעלה השפעה מיטיבה על חולים במחלת מנייר. שיעור ההצלחה גבוה והסיכוי לפגיעה בשמיעה – נמוך. טיפול זה מומלץ לחולים עם הפרעה תיפקודית מתמשכת, לפני ניתוח.

בנימין פיורה (1), אלכס רבינוביץ (1), ויקטוריה יאבלסקי(2), מרינה וולפסון (2)

(1) היח' לגינקולוגיה-אונקולוגית, החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, (2) המח' למיקרוביולוגיה ואימונולוגיה, מרכז רפואי סורוקה והפקולטה למדעי-הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

חלבוני הלם-חום (heat shock proteins) הם חלבונים המתפקדים כ-'בני לוויה' של מולקולות חלבון (molecular chaperones) בתהליכים תוך-תאיים חיוניים שונים. הם שומרים על קיפול ומיבנה במרחב תקינים של מולקולות חלבון ומסלקים מהתא מולקולות חלבון פגומות. שמם נובע מהעובדה שהם התגלו לראשונה בעת חשיפת תאים לטמפרטורה גבוהה, רך ריכוזם עולה גם בתנאי לחץ אחרים, כגון זיהומים, דלקות, איסכמיה, התמרה ממארת וחשיפה לרעלנים כמו תרופות ציטוטוקסיות. חלבוני הלם-חום מסווגים למשפחות לפי משקלם המולקולתי. ממחקרים שבוצעו עד כה על חלבוני הלם-חום ושאתות ממאירות של איברי-המין הנקביים, ניתן לסכם כדלקמן: 1) בסרטן השחלה כרוך ביטוי-יתר של חלבון הלם-חום-27 בהגברת העמידות לתרופות ציטוטוקסיות ובפרוגנוזה גרועה; 2) בסרטן רירית-הרחם כרוך ביטוי-יתר של חלבון הלם-חום-70  בהתמיינות ובפרוגנוזה גרועות, בעוד שביטוי-יתר של חלבון הלם-חום-27 וחלבון הלם-חום-90 כרוכים בהתמיינות ופרוגנוזה טובות; 3) בסרטן צוואר-הרחם כרוך ביטוי-יתר של חלבון הלם-חום-70 בפרוגנוזה גרועה. חלבוני הלם-חום הם אנטיגנים מובהקים, וייתכן שניתן לנצל תכונה זו, וכן את תכונת קשירתם לחלבוני שאת ולחלבונים שמיוצרים על-ידי נגיפים לצורך פיתוח חיסון כנגד שאתות ממאירות ומחלות אחרות. יתכן שבדיקת הפרשות מצוואר-הרחם לנוכחות נוגדנים מסוג IgA כנגד חלבוני הלם-חום תתרום לגילוי מוקדם של שאתות ממאירות. מכיוון שנוכחות חלבוני הלם-חום בשאתות ממאירות משפיעה על שיגשוג תאי השאת והתגובה לתרופות ציטוטוקסיות, יתכן שפיתוח תרופות מעכבות חלבוני הלם-חום ישפר את הטיפול בשאתות ממאירות.

אריה ביטרמן, בועז בלוך, תמיר וולף, אלה בראון, אולג לפל ועודד כהן

שאת מדולרית של בלוטת התריס (medullary thyroid carcinoma) היא מחלה ממארת, נדירה יחסית, המהווה בין 5%-10% מסך שאתות בלוטת התריס. המחלה עשויה להופיע בצורה אקראית או משפחתית. בחולים רבים שעברו ניתוח לכריתת שאת, נותרת מחלה מישארית (residual disease), או שחלה הישנות המחלה הראשונית (recurrent disease). בשל הקושי הקיים באיתור אנטומי של השאת הנישנית, אין כיום גישה איבחונית אחידה, והנושא שנוי במחלוקת.

מובאת במאמר זה פרשת חולה שלקה בשאת מדולרית של בלוטת התריס (שמב"ת), שהתקבל בפעם השלישית למחלקתנו. עקב הקושי הרב במיקום הנגע והחשש מפגיעה בעצב הגרון החוזר (recurrent laryngeal nerve), הסתייענו במישלב ייחודי שכלל: 1) סריקת איזוטופים (סומטוסטטין מסומן באינדיום) למיקום בתר-ניתוחי של השאת הנישנית; 2) גלאי ידני לקרינת גאמא (Neoprobe 2000), על מנת למקם את השאת במהלך הניתוח; 3) מערכת המיועדת לזיהוי פגיעה תוך-ניתוחית בעצב הגרון החוזר (NIM-2 EMG endotracheal tube).

Transarterial Oil Chemoembolization for Hepatocellular Carcinoma 

Izhar Levy, Anthony Verstandig, Talia Sasson, Dana Wolf, Ilia Krichon, Eugin Libson, Pinchas Levensart, Orit Papo, Oded Yurim, Ahmed Id, Daniel Shouval

Division of Medicine, Liver Unit and Invasive Radiology, Radiology, Pathology and Surgery Depts., Hadassah University Hospital, Ein Kerem, Jerusalem

Hepatocellular carcinoma (HCC) is a common malignancy with a grave prognosis. Most patients have both the malignant tumor as well as hepatic cirrhosis. Liver transplantation or hepatectomy are considered the only curative procedures, but can be applied in fewer than 10% of patients. In recent decades the most common treatments of HCC are transarterial chemoembolization with oil (TOCE) and percutaneous ethanol injection (PEI). We summarize our retrospective study of 100 patients (mean age 64) 3‏ treated by TE.

In 271 procedures between 1989-1998, in 16 patients hepatectomy was combined with TOCE and in 8 PEI was combined with TOCE, while the rest were treated by TOCE alone. Tumor mass was reduced in 36% of those treated by TOCE (tumor volume reduced 24-75%). Alpha-feto protein (AFP) was reduced 25-90% in 20/32 of those with elevated AFP levels. Median survival for the 100 in the entire group was 19 months (10.9 months in those with conservative treatment). Median survival in the 57 in Okuda stage 1 and the 43 in stages 2 or 3 was 30.1 months and 10.9 months, respectively (p<0.0001). Of the 57 in stage 1, 16 underwent hepatectomy in addition to TOCE and 41 were treated only by TOCE (median survival 15 and 26 months, respectively, p not significant).

Comparing Okuda 1 patients treated by TOCE only with the natural history of the disease and historical controls (Okuda 1 patients treated conservatively in 1984) median survival was 26 and 10 months respectively (p<0.001). The side effects of TOCE were relatively mild. There was 1 fatality (3 days after treatment), and quality of life was maintained. Despite progress in the treatment of HCC by TOCE, PEI, and liver transplantation, long-term survival has remained unsatisfactory.

Multiple Organ Damage due to Cholesterol Embolization

Ido Wolf, Meir Mouallem

Dept. of Medicine E, Sheba Medical Center, Tel Hashomer, and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Cholesterol crystal embolization can affect multiple organ systems and mimic other systemic diseases. We describe a 65-year-old woman who had renal failure, diarrhea, transient ischemic attacks and purple toes due to spontaneous cholesterol crystal embolization.

Nerve Palsies Following Prolonged Use of Limb Tourniquets

G. Volpin, R. Said, W. Simri, B. Grimberg, M. Daniel

Depts. of Orthopedic Surgery and Neurology, Western Galilee Hospital, Nahariya

Nerve paralysis following the use of tourniquets, regular or pneumatic, for limb surgery is rare. We describe a 19-year-old male soldier who had tourniquets applied for 3 1/4 hours to his arm and both legs due to penetrating injuries. As a result, he suffered palsy of the radial nerve and both common peroneal nerves. Nerve palsy in such cases has not been described in the literature. It is not clear whether the cause is direct mechanical pressure on the nerve, nerve ischemia, or a combination of both.

We recommend that tourniquets should not be used continuously for more than 2 hours. If evacuation of the injured is delayed, the medical team should consider loosening tourniquets for short intervals or changing for a pressure bandage. This is providing the patient's condition is stable and bleeding does not start again on release of the tourniquet.

Ilizarov Reconstructive Surgery in Complex Problems of the Musculoskeletal System

H. Shtarker, G. Volpin, A. Lerner, H. Stein, S. Wientroub, D. Hendel

Depts. of Orthopedic Surgery, Western Galilee Hospital, Naharyia, Rambam Medical Center, Haifa, Dana Children Hospital, Tel Aviv-Sourasky Medical Center, and Rabin Medical Center (Golda Campus, and Hasharon Hospital), Petah Tikva

The Ilizarov technique is an important modality of reconstructive surgery for limb deformities, such as malunion and nonunion of fractures, persistent osteomyelitis, and bone loss following complex limb injuries, as well as in limb- lengthening procedures. It has received wide recognition in the Western world over the past decade. In MEDLINE we found 537 articles published between 1971-1995 that describe the use of this technique. Of these, only 18 were published between 1971-1975, while 261 were published between 1991-1995.

The present paper describes the developments and updates in this method, as a result of the large experience gained by the authors in a number of centers in Israel using this technique. The Ilizarov apparatus is a circular frame that allows accurate control, much more than any other external fixator, during correction of limb deformities and limb-lengthening. It is minimally invasive, and open techniques and use of internal hardware and bone grafts are not needed.

Based on our experience, we suggest that this method requires careful preoperative planning and meticulous surgical technique. More important, cooperation between surgeon and patient throughout the lengthy treatment is a prerequisite to ensure complete success, even in the most complicated cases.