שלמה משה¹, דורון לוי², חיים סילבר²

¹מכבי שירותי בריאות, מחוז המרכז והשפלה, המירפאה התעסוקתית, ²מכבי שירותי בריאות, מרכז מכבי

מחלות לב וכלי-דם הן הגורם מספר אחת לתמותה במדינות מפותחות (40% מכלל הגורמים לתמותה), וגורם מוביל בירידה בכושר העבודה. בסיפרות המדעית נדונות בעיקר ההשלכות התעסוקתיות של אוטם שריר הלב. השלכות אלה מתבטאות בנושא היקף החזרה לעבודה, משך ימי המחלה לאחר האירוע והיקף התיפקוד לאחר אירוע אוטם שריר הלב. המדיניות המקובלת כיום היא להחזיר את החולים מהר ככל האפשר למעגל העבודה. הבעיה נעוצה בהיעדר קווים רפואיים מנחים הנוגעים לעיסוקים השונים. בנוסף, חלק מהמדדים המשפיעים על החזרה לעבודה הם מצבו הקליני של החולה לפני האוטם ולאחריו, גילו, מינו, השכלתו ומאפייני תעסוקתו. הגישה הערכית כיום היא כי עבודה היא מרכיב חשוב בבריאותו של האדם. בארה"ב ובישראל שיעור החזרה לעבודה לאחר אוטם שריר הלב נע סביב 80%, ולהערכתנו נתון זה ניתן לשיפור. לנוכח השינוי והשיפור בטיפול הרפואי, התמעטות העיסוקים המחייבים מאמץ גופני מתמשך (עיסוקי "צווארון כחול" קלאסי) וריבוי הלוקים במחלת לב איסכמית, יש לשאוף לשיעור גבוה יותר של חזרה לעבודה לאחר אוטם שריר הלב. שיעור נמוך פירושו יציאה של אלפים רבים ממעגל העבודה.

על-פי בקשת המועצה הלאומית למחלות לב וכלי-דם, הוקמה בשנת 2002 ועדת מומחים שבחנה את סוגיית החזרה לעבודה לאחר אוטם שריר הלב. ועדת המומחים הייתה משותפת לאיגוד לרפואה תעסוקתית ולאיגוד הישראלי לקרדיולוגיה. כן השתתפו בוועדה נציגים מהמועצה הלאומית לטיפול במחלות לב וכלי-דם ומניעתן. עבודת הוועדה נדונה במליאת המועצה שהמליצה על קווים מנחים קליניים Clinical guidelines)). המטרה הייתה ליצור הנחיות שתסייענה למטפלים בבואם להעריך את כושר העבודה של עובד לאחר אירוע לב, במטרה להשיבו למעגל העבודה.

ברוב הלוקים במחלות לב, כולל אי-ספיקת לב, מחלות המסתמים ומחלות לב תעוקתיות, נמצא כי חולים המצויים בדרגת תיפקוד I-II על-פי ה- NYHA יכולים לחזור בדרך-כלל לעבודתם הקודמת. הזמן המומלץ לחזרה לעבודה לאחר אוטם שריר הלב ללא סיבוכים הוא 4 שבועות, לאחר ניתוח מעקפים 4-8 שבועות ולאחר צינתור עד שבוע. חולים המצויים בדרגת תיפקוד III-IV או כאלה המבצעים עבודה מאומצת חוזרים מספר שבועות מאוחר יותר לעבודתם. לגבי חולים אלה וכן לגבי חולים עם ליקויי לב משמעותיים, כגון היצרות הקשה של מסתם הוותין (Aorta), מחלת מרפן ועוד, נדרשת הערכה פרטנית על-ידי קרדיולוג ורופא תעסוקתי. המטרה בקווים המנחים היא לשמור על בריאותו של המטופל בעת החלטה על השבתו לעבודתו לאחר אירוע לב. הנתונים במאמר סקירה זה מבוססים על מסמך הנחיות המשותף לאיגוד לרפואה תעסוקתית ולאיגוד הישראלי לקרדיולוגיה. המסמך נכתב על-ידי ועדת המומחים שחברים בה מתחום הקרדיולוגיה: מיכאל מוטרו (יו"ר הוועדה), צבי ורד, מיקי שיינוביץ וחיים סילבר. מתחום הרפואה התעסוקתית: מריו סקולסקי, חיים כהן, שלמה משה וחנה טרגוביצקי.

מיכל לונץ, ג'ואד ח'לאילה, אלכסנדר ברודסקי, תלמה שפק

מח' אף אוזן וגרון, ניתוחי ראש וצוואר, מרכז רפואי בני ציון והפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

הגיל שבו צריכים להתבצע ניתוחים להשתלת שתל שבלול בילדים חופף את הגיל שבו קיימת שכיחות-יתר של דלקות אוזן תיכונה. עובדה זו מעוררת חשש מהאפשרות, שאם מתפתחת דלקת אוזן תיכונה בילד מושתל, יתפשט הזיהום מהאוזן התיכונה למערכת העצבים המרכזית דרך מערך האלקטרודות של השתל. לכן, חשוב להגיע לשליטה בדלקות אוזן תיכונה בילדים המועמדים להשתלת שתל שבלול טרם ביצוע ניתוח ההשתלה, ולתת טיפול מיטבי כנגד דלקות המתהוות לאחר ההשתלה.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה להעריך את רמת הסיכון לדלקות אוזן לאחר השתלת שתל שבלול בקבוצת ילדים מושתלים המצויים בסיכון-יתר ללקות בדלקות אוזן ובאלו ללא סיכון-יתר, אשר טופלו לפי פרוטוקול מובנה שתוכנן לצורך טיפול בדלקת אוזן תיכונה לפני השתלת שתל שבלול ולאחריה.

נכללו בעבודה הנוכחית 113 ילדים שעברו השתלת שתל שבלול לפני גיל שבע שנים. שבעים מהם הוגדרו כמצויים סיכון-יתר ללקות בדלקות אוזן תיכונה (קבוצה "א") ו- 43 שויכו לקבוצה ללא סיכון-יתר (קבוצה "ב"). המעקב לאחר הניתוח נמשך בין 6 ל- 73 חודשים (ממוצע: 35.5 חודשים). נערכה השוואה בין הקבוצות לגבי גיל בעת ההפניה למרכז ההשתלה, גיל בעת ניתוח ההשתלה והערכת דלקות אוזן נשנות לאחר ההשתלה.

בעת ההפניה למרכז ההשתלה היה גילם הממוצע של הילדים בקבוצה "א" (המצויים סיכון-יתר ללקות בדלקות אוזן תיכונה) נמוך מזה של הילדים שהיו כלולים בקבוצת הילדים הבריאים (23.4 חודש לעומת 35.8 חודש, בהתאמה). פרק הזמן שחלף מעת ההפניה לזמן ההשתלה היה ארוך יותר בקבוצה שלקתה בדלקות אוזן תיכונה בטרם ההשתלה. למרות זאת, בעת ההשתלה היה הגיל הממוצע של הילדים בקבוצת הסיכון לדלקות אוזן נמוך יותר מגיל הילדים ללא סיכון: 32.5 חודשים לעומת 42.2 חודשים בממוצע, בהתאמה. לאחר ההשתלה, 28 ילדים מקבוצת הסיכון (40% מהקבוצה) לקו בדלקות חדות או בהפרשה דרך צינורית האיוורור שבאוזן המושתלת לעומת 4 ילדים מקבוצה "ב" (9.3% מכלל הקבוצה). בקרב 11 מתוך 28 הילדים שלקו בדלקות אוזן לאחר ההשתלה היוו הדלקות אתגר טיפולי. עשרה מהם השתייכו לקבוצה "א" (14% מהקבוצה). מרבית המחוללים שבודדו מדלקות אוזן תיכונה בקבוצה זו היו אופייניים לדלקת אוזן תיכונה חדה. מסטואידיטיס חדה התפתחה בשלושה ילדים, בכולם ללא סיבוכים תוך-גולגולתיים וללא צורך בניתוח לכריתת המסטואיד.

לסיכום, הפניה מוקדמת למרכז ההשתלות מובילה לביצוע השתלה בגיל צעיר יותר, גם בילדים הלוקים בדלקת אוזן תיכונה. שכיחות דלקות האוזניים לאחר ניתוח השתלת שתל שבלול בילדים נמוכה משכיחות דלקת אוזן תיכונה לפני ניתוח ההשתלה, גם בילדים עם סיכון-יתר לדלקת אוזן תיכונה. בשלב זה לא ניתן לאתר בטרם ההשתלה מי מהילדים בקבוצת הסיכון הגבוה לדלקת אוזן יהווה לאחר ההשתלה אתגר טיפולי מבחינת דלקות אוזן.
 

אסף טוקר

המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע

בשנים האחרונות התפרסמו מספר מאמרים על הקשר בין שעות עבודה מרובות וחוסר שינה לבין טעויות רפואיות, שיקול הדעת, הפרעות בריכוז ומעורבות בתאונות דרכים. במאמר זה נסקרים המאמרים שפורסמו בשנים האחרונות על ההשלכות של עבודה רציפה, ללא שינה, בקרב מתמחים ורופאים.

כמו-כן, נסקרות במאמר ההתפתחויות האחרונות בעולם ובישראל בתחום חוקי שעות העבודה והמנוחה.

ליאוניד אידלמן¹, יהודה שינפלד²

¹אגף ההרדמה, מרכז רפואי רבין, ²פתח-תקווה, המח' לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי שיבא, תל-השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בארה"ב ובאירופה התפרסמו בעשור האחרון עשרות רבות של מאמרים בנושא הגבלת שעות העבודה של רופאים. רוב הכתבות עוסקות בהבעת דעה, בחששות ובציפיות. לדאבוננו, מספר המחקרים שנערכו עד כה בנושא מצומצם.

נשאלת השאלה מדוע עלה הנושא לדיון בשנים האחרונות. התשובה, ככל הנראה, טמונה בהתפתחות שחמקה מעיני רבים העוסקים בתחום – הצטרפותו של דור רופאים חדש לקהילייה הרפואית. דור זה נולד בתקופה שבין תחילת שנות השישים ועד 1980 וזכה לכינוי דור ה-X (Generation X). דור זה החליף את הדור הקודם שכונה The baby boomers. להבדיל מבני הדור הקודם שאחד ממאפייניהם היה השאיפה להישגיות, דור ה-X מתאפיין גם בשאיפה לאיכות-חיים גבוהה ולניצול שעות הפנאי. בתקופה זו, מספר הנשים העוסקות במקצוע הרפואה עלה במדינות המפותחות, ובממוצע, נשים רופאות עובדות פחות שעות מגברים רופאים.

נחמה גרינר

בית-החולים לגליל המערבי, נהריה

תפקידם של מתאמי ההשתלות (מ"ה)1 בבתי-החולים הכלליים בישראל הוא מאוד ניכר (אינטנסיבי) ותובעני, נדרש בו שילוב של היבטים רבים – נפשיים, ניהוליים ותקשורתיים, ולכן עלולים מ"ה להיחשף למידה רבה של שחיקה בעבודתם. מחקר זה נועד לבדוק האם קיימת שחיקה בקרב מ"ה בישראל ומהם הגורמים המשפיעים על שחיקה בתפקיד זה.

במחקר נכללו כל 26 מ"ה בישראל. כולם ענו באופן אנונימי על שאלון מובנה שבו נבחנו תגובות ל-12 היגדים אודות שליטה, סיפוק, אחריות, ולגבי חוויות רגשיות בעבודתם. התשובות נותחו סטטיסטית, ונבדק הקשר בין שחיקה ובין המשתנים בשאלון.

שלושת הגורמים שהשפעתם על השחיקה נבדקה היו: תחושת השליטה, תחושת הסיפוק, המימוש העצמי ותחושת האחריות. בסולם עולה של 1 עד 5 נמצא, כי מ"ה חשים מידה גבוהה של שליטה(4.19 ± 0.56) , סיפוק (4.05 ± 0.75) ואחריות (3.65 ± 0.72). ממוצע דירוגי תחושת השחיקה היה 2.5 ± 0.50, דבר המצביע על תחושת שחיקה נמוכה. נמצא קשר שלילי ומובהק (r=-0.50, p= 0.005) בין תחושת השליטה לבין רמת השחיקה: ככל שתחושת השליטה חזקה יותר רמת השחיקה אכן נמוכה יותר. נמצא גם קשר בינוני עד חזק, שלילי ומובהק (r=-0.69, p<0.01) בין תחושת הסיפוק והמימוש העצמי לבין רמת השחיקה, כך שככל שתחושות הסיפוק והמימוש העצמי חזקות יותר רמת השחיקה נמוכה יותר. בין תחושת האחריות לבין רמת השחיקה נמצא קשר שלילי מובהק (r=-0.35, p=0.04), אך חלש בעוצמתו.

ממימצאי המחקר עולה, כי לתחושת השליטה והאוטונומיה של מ"ה יש תפקיד מובהק במניעת תחושת השחיקה, ועל המערכת הארגונית להיות מודעת ורגישה לכך, על-מנת לשפר את יעילות העבודה של המתאמים ולמנוע את עזיבת התפקיד. יתכן שחיזוק הגורמים הפנימיים האלה והפחתת השחיקה כתוצאה מכך יביאו לא רק לייעול העבודה, אלא גם להגדלת ההצלחה בעבודה קשה זו, אשר תתבטא באיתור מוקדם, בהגדלת מספר התרומות ובסופו של דבר בהצלת חיי אדם.

______________________________

1 מ"ה – מתאמי השתלות.

רפאל כראל

ביה"ס לבריאות הציבור, הפקולטה ללימודי רווחה ובריאות, אוניברסיטת חיפה

תהליכים עולמיים המתרחשים בשנים האחרונות מהווים מוקדי השפעה על אירגון עולם העבודה ומיבנהו, ועל בריאות העובדים ורווחתם. מגמות מהותיות כגון: גלובליזציה של הכלכלה, התפתחויות טכנולוגיות חדשות, שינויים מהירים בתקשורת הבינלאומית, מוביליות שלקבוצות עובדים בין מדינות ויבשות, שינויים במיבנה תאגידים ו"נדידת" תעשיות לארצות מתפתחות, כל אלה בעלי השפעה חשובה על אירגון עולם העבודה ועל בריאות העובדים בעתיד.

נורית ניראל(1), אריה שירום(2), שורוק איסמעיל(1) 

(1) מאיירס-ג'וינט- מכון ברוקדייל לגרונטולוגיה והתפתחות אדם וחברה,  (2) הפקולטה לניהול, אוניברסיטת תל-אביב

האירגון שבו פועלת הרפואה השניונית בישראל ובעולם משתנה. שירותי איבחון וטיפול שניתנו בעבר רק בבתי-חולים ניתנים היום בקהילה. עובדה זו, והתחרות בין קופות-החולים, שגברה מאז החלת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, האיצו את הפיתוח של הרפואה היועצת-השניונית בקהילה בישראל. כתוצאה מכך, רופאים יועצים רבים בישראל עובדים במספר מיסגרות במקביל – בבתי-החולים ובקהילה.

המטרות במאמר הנוכחי הן לבחון את הקשר בין מספר מיסגרות העבודה של הרופא לבין תחושות של עומס-יתר בעבודה, שחיקה בתפקיד ושביעות-רצון מן העבודה.

לשם כך נערך סקר דואר במחצית השנייה של שנת 2001 בקרב מידגם אקראי של 50% מן המומחים בשישה תחומי מומחיות : עיניים, עור, אף-אוזן-וגרון, גינקולוגיה, קרדיולוגיה וכירורגיה כללית, שמונה-מאות-ותשעים (890) רופאים ענו לשאלון המחקר (שיעור היענות של 63%).

נמצא, כי מספר מיסגרות העבודה ומספר שעות העבודה לשבוע היו קשורים באופן חיובי ובלתי תלוי עם תחזשות עומס-יתר ושחיקה, וכי שיעור תחושות אלה היה גבוה יותר בקרב רופאים העובדים ביותר ממיסגרת אחת או מספר רב של שעות עבודה בשבוע. למספר מיסגרות העבודה היה קשר שלילי עם שביעות-הרצון של הרופאים מעבודתם, והסיכוי שרופא שעובד בארבע מיסגרות ומעלה יהיה שבע-רצון מעבודתו היה נמוך מהסיכוי לכך של רופא שעובד רק במקום אחד. להעסקה כעצמאי, לגיל ולסיום לימודים בברית-המועצות לשעבר היה קשר שלילי עם תחושות עומס-יתר ושחיקה. להעסקה כעצמאי, לגיל ולמעמד אקדמי היה קשר חיובי עם שביעות-הרצון מן העבודה.

לסיכום, עבודה ביותר ממיסגרת עבודה אחת קשורה לתחושת עומס-יתר בעבודה, לשחיקה בעבודה ולשביעות-רצון נמוכה ממקום העבודה העיקרי. מעסיקים שמימצאים אלה נוגעים להם עשויים לשקול את ההצעה שנדונה כיום בדבר הצורך להפחית את מספר המיסגרות שרופאים מומחים עובדים בהן, על-מנת לשפר את איכות חיי העבודה ואת תיפקודם של הרופאים.

אליעוז חפר(1,2), שמואל רשפון(1,3), אירנה וולוביק(4) 

(1)משרד הבריאות, לישכת הבריאות המחוזית חיפה, (2)החוג למינהל מערכות בריאות, מיכללת עמק יזרעאל, (3)בית-הספר לבריאות הציבור, הפקולטה ללימודי בריאות ורווחה, אוניברסיטת חיפה, (4)משרד הבריאות, לישכת הבריאות הנפתית, חדרה

שערנת (טריכינוזיס - Trichinosis), הקרויה גם Trichinelliasis או Trichiniasis, אינה שכיחה בישראל, והתחלואה בה עד כה הייתה לרןב אקראית. החולים הם בעיקר תושבים זרים שנדבקו מחוץ לתחומי המדינה או עובדים מחו"ל שאכלו בשר נא. בחודשים פברואר-מרס 2002 אירעה התפרצות תחלואה בשערנת בקרב מהגרי עבודה מתאילנד במושב שדה יצחק. שלושים מתוך 120 עובדים במושב לקו במחלה. ככל הידוע, זוהי ההתפרצות הגדולה מסוגה ובהיקפה בישראל.

המטרות בסקירה זו הן לעורר את מודעותם של הרופאים בבתי-החולים ובמירפאות לאפשרות זו לנוכח מספרם הגדול של מהגרי העבודה במדינה שנאמד בכ-238 אלף, במאמר הנוכחי מדווח על אירוע של התפרצות תחלואה בשערנת, ונסקרים מאפייני התחלואה ודרכי ההעברה של המחולל והטיפול.

מקרב 30 החולים שטופלו בבית-החולים, 23 (76%) סבלו מכאבי שרירים ומחולשה. בבדיקות המעבדה: ב-22 מהם (73.3%) נמצאה אאוזינופיליה. רמת ה-CPK הממוצעת ב-27 מהחולים (90%) הייתה .1,312 בבדיקות נוגדנים לשערונית (טריכינלה) נמצאו נוגדנים בכל 12 החולים שהסכימו לעבור בדיקות אלו.

לסיכום, בשל שינויים דמוגרפיים בישראל בשנים האחרונות, יש לכלול אפשרות לשערנת בכל אבחנה מבדלת בחולה המציג תסמינים, סימנים ואנאמנזה מתאימים. חלה חובה חוקית על הרופא המטפל לדווח ללשכת הבריאות על התפרצות של מחלה זו. יש להסביר לאוכלוסיות בסיכון על מאפייני התחלואה, דרכי העברה ומניעתה.

יצחק (צחי) בן-ציון (1,3), בלה צודקוב (2,3), ג'ולי צוויקל (3), חיים בלמייקר (2, 3)

(1) מרכז רפואי סורוקה לנגב, באר-שבע, (2) מרכז לבריאות הנפש, באר-שבע, (3) אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

העיסוק במין למטרות מסחריות הוא נושא בעל השלכות רפואיות רבות.

בשנים האחרונות, התפרסמו מאמרים רבים על זנות, בספרות הרפואית והחברתית. אולם בעיון מחודש במאמרים אלה, מתברר כי מרביתם עוסקים בדעות ולא בידיעות המבוססות על עבודה ניסויית בשטח. מסתבר, לדוגמה, כי בעולם המערבי, הזונות אינן המקור העיקרי להפצת מחלות-מין בכלל, ולתיסמונת כשל חיסוני נרכש (AIDS) בפרט, כפי שמקובל לטעון. עוד מסתבר כי הכרת דרכי עבודת המין הממוסחר חשובה, היות ויש לכך השלכות בריאותיות, לדוגמה: הכרת הנוהג של קיום מין פומי (אוראלי) ללא שימוש בקונדום, עשוי להיות חשוב לרופאים מקבלי החלטות בתחום בריאות הציבור. בעבודת שטח נמצא כי רבות מהעוסקות במין ממוסחר אינן חולות נפש או מכורות לסם, חלקן, כך מסתבר, רואות בעיסוקן עבודה לגיטימית, שהגיעו אליה בשל בעיות כלכליות, על רקע מצבן המשפחתי ו/או האישי.

קיומו של מין ממוסחר שלא במסגרת החוק, הוא בעל משמעויות רפואיות, הן מבחינה טיפולית והן מבחינה מחקרית. כך לדוגמה, נמצא כי נשים העוסקות במין ממוסחר לוקות בקשיים נפשיים ובבעיות רפואיות והן אינן פונות לקבלת טיפול.

כדי להקיף את הנושא, כפי שנחקר עד כה, יובא בסקירה זו סיכום העבודות שנערכו בתחום תעשיית המין, לרבות עבודתנו האחרונה בנושא, שבוצעה בישראל.

אלכס לבנטל¹, יצחק ברלוביץ², דניאל שם טוב^1,3

¹שרותי בריאות הציבור, ²המשנה למנכ"ל , ³המחלקה לשחפת ואיידס, משרד הבריאות, ירושלים

התופעה העולמית של הגירה ממדינות מתפתחות לצורך עבודה החלה בישראל בשנת 1993, השנה בה הותר למעסיקים להעסיק עובדים זרים. היום, בשנת 2003, מגיע מספרם של העובדים הזרים לכרבע מיליון בני-אדם, רובם ללא אשרות עבודה.

המטרה במאמר להלן היא לדווח לראשונה מנקודת מבטה של מערכת הבריאות על ההיבטים הקשורים לשהות מהגרי העבודה בישראל ועל שירותי הבריאות שסופקו להם, תוך התלבטות בין האסטרטגיות של הכלה להדרה.

המוסד לביטוח לאומי הוא הגוף הראשון שהתמודד עם נוכחותם של מהגרי עבודה בישראל; הוא קבע כי הם זכאים לקבל מילגה חודשית או פיצויים במקרה של תאונת עבודה או היפגעות בפעולות איבה. מערכת הבריאות הכילה בתוכה בשלבים את מהגרי העבודה עם האשרות, עד לחקיקת פרק הבריאות ב"חוק העובדים הזרים" (העסקה שלא כדין) בשנת 2000. בחוק מודגשת חובת המעביד לספק למהגרי העבודה בעלי האשרות ביטוח בריאות באמצעות חברות ביטוח פרטיות. כמו-כן, סל השירותים לו זכאים העובדים הזרים על-פי חוק ביטוח ממלכתי, כמעט זהה לזה שזכאים לו תושבי ישראל.

בחלקו השני של המאמר נדונה התמודדות מערכת הבריאות עם אספקת שירותים למהגרי עבודה ללא אשרות שהייה, כולל עובדים המתגוררים בישראל עם בני-משפחותיהם. במאמר מוצגת הכל חלקית בשלבים, המתבטאת במתן השירותים הבאים: שירות מונע לילדים ולנשים הרות, אפשרות לבטח את ילדיהם ב"קופת חולים מאוחדת" תמורת תשלום חודשי, שירות רפואי אמבולטורי במירפאה המנוהלת בהתנדבות על-ידי העמותה לרופאים לזכויות האדם בתל-אביב, טיפול חינם בנושאי נגיף הכשל החיסוני הנרכש (HIV), בנשים הרות ולאחר הלידה, או בחולי שחפת ובמגעי שחפת, טיפול במירפאות למחלות המועברות במגע מיני ואפשרות לרכישת מסיכות מגן במלחמה בעיראק, שיושמה במארס 2003.
 

מרדכי פריד

המח' לרפואה פנימית י', מרכז רפואי סוראסקי תל-אביב, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

במדינת ישראל חיים כיום כ-300,000 מהגרי עבודה המהווים כ-5% מכלל האוכלוסייה. מעל למחציתם מחוסרי אשרת-שהייה ונטולי גישה לרוב שירותי הרפואה. מערכת הבריאות מצויה בקשיים כלכליים גוברים והולכים, ואינה מסוגלת להפנות תקציבים לטיפול בצרכים הרפואיים של מהגרי עבודה חסרי אשרה. כאשר הם זקוקים לאישפוז, בתי-החולים נושאים בנטל ההוצאות, מצב הגורם למתח בלתי-רצוי בין שיקולים רפואיים לכלכליים. המירפאה הפתוחה של עמותת הרופאים לזכויות אדם, המופעלת על-ידי רופאים ואחיות מתנדבים, מספקת פיתרונות שהם בגדר "כיבוי שריפות" למחלות חדות וקלות בלבד, אך אינה מהווה מענה סביר לבעיות רפואיות כרוניות. הרופאים בקהילה ובבתי-החולים עומדים לעתים קרובות בפני בעיות אתיות מטרידות, הנובעות מהפער הגדול בין הרצוי למצוי בבואם לטפל במהגרי עבודה חולים. נגישותם של מהגרי עבודה חסרי אשרה באירופה לשירותי רפואה היא בדרך כלל רחבה יותר מאשר בישראל. אני סבור, כי רצוי להחיל את חוק הבריאות הממלכתי בתשלום על כלל העובדים הזרים או לחלופין ליצור מסגרת ביטוח אטרקטיבית לאוכלוסייה זו.

אייל מלצר (1), אורי אלקיים (2),

המח' לרפואה פנימית ה' (1) והמכון למחלות רימטולוגיות (2), מרכז רפואי סוראסקי תל-אביב והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מתוך למעלה מרבע מיליון מהגרי עבודה המצויים בישראל, שיעור גדול מהם שוהים ללא רישיון עבודה ולרוב בלא כל סוג של ביטוח בריאות. פועל יוצא מכך הוא נגישות נמוכה לשירותי רפואה אמבולטרית, עם השלכות בריאותיות מובנות. מהגרי עבודה חסרי רישיון אלה והרופאים המטפלים בהם בעת שהייתם בבית-החולים הציבורי נאלצים להתמודד עם בעיות רבות: מעשיות ואתיות. מובאים במאמר זה מספר אירועים המאירים בעיות אלה, ומוצגת הסכנה הנשקפת מהמצב הנוכחי לבריאות אוכלוסייה זו ולאתיקת העבודה בבית-החולים הציבורי.

Relationship between Occupation and Clinical Characteristics during Pregnancy and Recommendation to Stop Working

S. Gazit-Nissim, E. Sheiner, M. Mazor, I. Shoham-Vardi

Depts. of Epidemiology and Health Services Evaluation, and of Obstetrics and Gynecology, Soroka University Medical Center and Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

We examined the relationship between occupation and clinical characteristics during pregnancy and medical recommendations to stop working. Using a case-control design, we compared 58 working women who had preterm births, with 126 who had delivered at term. All women were interviewed postpartum while still in hospital.

There were no differences between the groups with regard to physical activity outside the home, weekly work hours, nor duration of work. Only a small proportion had been exposed to unusually difficult working conditions, to hazardous agents or to a very uncomfortable working environment. Women who had had preterm births were advised more often to leave their jobs or modify their working patterns. Multivariate analysis revealed that the physician's decision to recommend cessation of work was influenced primarily by complications during the current pregnancy.

It appears that our patients at risk for preterm birth are probably correctly identified, and receive appropriate guidelines as to working patterns. It is possible that a poor obstetric history or previous abortions may paradoxically have a protective effect, as they influence the physician to recommend cessation of work.

Familiarizing Medical Students with Hospital Social Worker's Role 

Barbara Rabin (Rabinowitz), Dafna Manor

Dept. of Social Work, Meir Hospital, Kfar Saba

Patient care in a general hospital is usually provided by a multi-professional team. Treatment is most effective when each professional understands the functions of the various other members of the team. Professional literature and research have highlighted differences in perception by social workers and physicians of the proper function of the medical social worker.

Our social work department has developed a teaching program for medical students to enhance their knowledge with regard to this issue. It is presented at a single-session group meeting of an hour and a half, with structured content and goals.

Employment of Immigrant Russian Physicians 

Nurit Nirel

JDC-Brookdale Institute of Gerontology and Human Development, Jerusalem

This study examined trends in the employment of immigrant physicians from the former Soviet Union. We studied the changes in the proportion of immigrants employed as physicians between 1994 and 1998, job characteristics, positions, professional status, and improvement in employment characteristics, professional status, and in wages due to increased seniority.

The study population consisted of 7,000 physicians who had immigrated to Israel by June 1992 and had applied to the Ministry of Health for medical licensing. Of these, 726 were interviewed in 1994 and in 1998 all 726 were again approached and 84% were interviewed by telephone.

Of those interviewed in 1998, 63% were working as physicians, 21% in another occupation, and 16% were not working at all. Of those with medical licenses, 79% were working as physicians. Of those interviewed in 1994, 93% were still employed as physicians in 1998, and 88% of them had been so employed continuously. As of 1998, 85% of those interviewed had 5 or more years seniority as physicians in Israel, and half had been working for more than 5 years at their current place of employment.

The best predictor-variable for employment as a physician in 1998 was employment as a physician in 1994. The proportions of those employed by a public employer, of those earning monthly salaries, and of those with a tenured position, were greater in 1998 than in 1994.

In 1998, 70% reported being employed in a authorized staff position. Funding for the salaries of 75% of these physicians came from the budget of their place of employment, not from a grant, stipend, or temporary fund for the assistance of immigrants. These proportions increased with seniority. The proportions of specialists (22%) and residents (37%) had increased in 1998 relative to 1994 (when they were 8% and 23% respectively). In addition, since 1994 gross hourly wages had increased with seniority in real terms by more than 100%.

These findings are evidence of work stability and improvement in employment conditions of these immigrant physicians. Further, the 1998 follow-up indicated a trend toward becoming "established" and improvement in professional status. However, it also revealed models of temporary employment, not in compliance with physicians' collective work agreements, a situation that warrants examination. It is also important to examine the implications of the absorption of so many physicians for medical manpower in Israel, and for overall expenditure on health.