תוצאת חיפוש

מנחם פישר¹, עודד וגנר¹, טליה קינר¹, עידו שולט²

¹שירותי בריאות כללית, מחוז צפון והפקולטה לרפואה בגליל, אוניברסיטת בר-אילן, צפת, ²רפואת האם והעובר, מחלקת נשים ויולדות, רמב"ם, הקריה הרפואית לבריאות האדם והפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

איכות מהווה מרכיב חשוב ובסיסי בהתנהלות מערכות מורכבות בכלל ומערכות בריאות בפרט. איכות ברפואה היא אבן יסוד הכרחית בעיני קהילת הצרכנים, המטפלים, והמערכות המנהלות כאחד. מערכת הבריאות הציבה את נושא האיכות בראש סדר היום של ארגוני הבריאות בכל המסגרות הקיימות. אנו מבקשים במאמר זה להציע נקודת מבט חלופית לזו המקובלת בבחינת איכות ברפואה הציבורית. אנו מציעים להדגיש את ההיבט הערכי של הטיפול הרפואי, תוך הצנעה יחסית של מרכיב הניטור הכמותי של מדדי האיכות הקיימים.

להסתמכות על מדדים בלבד השפעה שלילית, אשר לעיתים גורמת נזק. החלופה המוצעת מתמקדת באחריות אישית של המטפל ושותפות בהתמודדות עם המחלה בכל מטופל, תוך הפעלת חשיבה והתנהגות וערכית.

אפנאן חמד-אגבאריה¹, יעקב רוזנפלד^2,1

¹אוניברסיטת חיפה, ²שירותי בריאות כללית

הקדמה: דיכאון לאחר לידה הוא מצב נוירוטי שמופיע בדרך כלל תוך חודשיים אחרי הלידה. זהו הסיבוך השכיח ביותר של תקופת ההריון ומשכב הלידה, וסובלות ממנו 20%-15% מהיולדות. במדינת ישראל, מתוך 150,000 יולדות בשנה, סך הנשים הלוקות בדיכאון לאחר לידה עומד על יותר מ-20,000. הטיפול השגרתי בשיחות עוזר לשני שלישים מהנשים. התמשכות סימני הדיכאון אצל האם גורמת לפגיעה בתינוק ובמערך המשפחתי כולו.

מטרות: המטרה במחקר הייתה להעריך את התרומה של טיפול באמנות, בהשוואה לטיפול הסטנדרטי בשיחות בלבד, להיעלמות סימני הדיכאון.

שיטות: נערך מחקר פרוספקטיבי מבוקר ואקראי. הוכללו במחקר 141 נשים ערביות מאזור אום אל פאחם, עם סימנים של דיכאון לאחר לידה, בשנים 2013-2011. נערכה השוואה בין שתי קבוצות: קבוצת הבקרה קיבלה את הטיפול השגרתי בשיחות בלבד, ואילו קבוצת ההתערבות קיבלה בנוסף טיפול באמנות.

תוצאות: בשתי הקבוצות נמצאה ירידה ברמת סימני הדיכאון במהלך הטיפול. בקבוצת ההתערבות הירידה ברמת הדיכאון הייתה ניכרת יותר באופן משמעותי מבחינה סטטיסטית (p<0.05).

מסקנות: בעבודתנו נמצא, כי שילוב של טיפול באמנות ביחד עם הטיפול הסטנדרטי בשיחות מאפשר החלמה לרוב המכריע של המטופלות. במערכת בריאות הנמצאת במצוקת תקציב כרונית, הוספת קרטון ופלסטלינה לסל הטיפולים, ביחד עם מספר שעות של מטפלת מיומנת, היא בוודאי חלופה ראויה, בהתחשב בהיקף הבעיה ובמשמעות שלה מבחינת ההשפעה על האישה, הילד והמערך המשפחתי כולו.

דיון וסיכום: הופעת סימנים של דיכאון לאחר לידה היא אירוע חמור ושכיח. מאפיינים אלו הופכים את התופעה לבעיה משמעותית ביותר מבחינת בריאות הציבור. הטיפול השגרתי בשיחות מסייע לנשים רבות מאוד, אך מותיר נשים רבות עם סימני דיכאון גם לאחר הטיפול. הוספת המרכיב של טיפול באמנות מסייעת לרוב המכריע של הנשים לחזור למסלול חיים נורמטיבי.

גיל מורבסקי^1,2, גבי עתליה אלבז-גרינר^1,2, סער מנחה^1,2, טלי טרבולוס^1,2, צחי בר², ג'אן ביי תחאוחו ², צבי ורד^1,2, אלכס בלאט^1,2

¹המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין,  ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

מבוא: הוכח, כי טיפול בקירור מתון יעיל בהפחתת שיעורי תמותה ותחלואה נירולוגית בקרב חולים שעברו החייאה מוצלחת כתוצאה מדום לב על רקע הפרעת קצב קטלנית. יעילות זו נמצאה בתחילה במחקרים רטרוספקטיביים ובהמשך במחקרים פרוספקטיביים בעלי הקצאה אקראית. כתוצאה מכך, בשל ההוכחה לצמצום הנזק הנוירולוגי, נכלל טיפול זה בהנחיות לטיפול לאחר החייאה. המלצה זו מבוססת על מחקרים שבהם נבדקו התוצאים הקליניים (מדדי התמותה והנזק הנירולוגי) של החולים בזמן האשפוז, ורק בקצתם נבדקו ההשלכות לפרקי זמן ארוכים יותר.

מטופלים ושיטות: מחקר זה הוא מחקר פרוספקטיבי עם קבוצת בקרה היסטורית. גויסו למחקר בצורה רציפה כל החולים שעומדים בהוריה לטיפול בקירור: חולים שעברו דום לב כתוצאה מפרפור חדרים ויוצבו המודינמית לאחר החייאה מוצלחת. לאחר השלב החד, נערך מעקב קליני רציף לאחר שבוע, חודש, שישה חודשים ושנה. במקביל, נבנתה בצורה רטרוספקטיבית קבוצת בקרה היסטורית – קבוצת חולים בפרק זמן דומה, שעמדו באותן הוריות לטיפול בקירור, אך לא טופלו בקירור משום שלא היה קיים באותה עת.

תוצאות: גויסו 54 חולים רציפים שטופלו בקירור מתון אשר נתוניהם הושוו ל-41 חולים בקבוצת הבקרה בפרק זמן דומה. רוב המטופלים היו גברים בשתי הקבוצות (88% ו-74%, בהתאמה). החולים בקבוצה שטופלה בקירור היו צעירים יותר 16.3±54 לעומת 14.5±61.1, ((p<0.04. שיעור סיבוכי תסחיפים עורקיים היקפיים היה שכיח יותר בקבוצה שטופלה בקירור מתון – 11.1% כנגד 0% ((p<0.035. יתר המאפיינים הקליניים היו ללא הבדלים בעלי משמעות סטטיסטית. נמצאה נטייה לירידה בשיעור התמותה והתחלואה הנירולוגית לטובת הקבוצה שטופלה בקירור מתון לעומת קבוצת הבקרה, אך הנטייה לא הגיעה לכדי משמעות סטטיסטית פרט לתקופה של חצי שנה לאחר מכן ((p<0.044.

מסקנות: לא נמצא הבדל משמעותי סטטיסטית בהישרדות ארוכת הטווח בין חולים אשר שרדו דום לב כתוצאה מהפרעת קצב חדרית וטופלו בקירור מתון לעומת אלו אשר לא טופלו בטיפול זה. הבדל בהישרדות לטובת הטיפול בקירור נרשם בשלב החד  בלבד.

דניאל קייזמן, נטלי מימון, משה משאלי, אירינה קוצ'וק, מיה גוטפריד

השירות לשאתות של דרכי השתן, המערך לאונקולוגיה, מרכז רפואי מאיר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

סרטן הכליה מסוג Renal cell carcinoma הוא השכיח ביותר במחלות ממאירות של הכליה. בישראל מאובחנים מעל 600 חולים חדשים בשנה. גורמי סיכון לשאת זו הם עודף משקל, עישון, יתר לחץ דם וסוכרת. שיעור של 30%-20% מהחולים מאובחנים עם גרורות, ו-80%-70% מהחולים מאובחנים עם שאת בשלב מוקדם שאינה עם שולחת גרורות. הטיפול בשאת מוקדמת שאינה עם גרורות הוא ניתוח לכריתת השאת. עד היום לא הוכחה יעילות טיפול מערכתי משלים לאחר ניתוח. שיעור של 40%-20% מהחולים שנותחו לכריתת השאת בשלב מוקדם מפתחים בעתיד מחלה עם גרורות. הריאות הן אתר הגרורות השכיח. Renal cell carcinoma היא שאת עמידה יחסית לכימותרפיה וקרינה. שיפור בהבנת הביולוגיה של השאת הוביל בעשור האחרון לפיתוח טיפולים ביולוגיים המכוונים כנגד מנגנונים מולקולאריים מדויקים הקשורים לתהליך המחלה ולהרחבה משמעותית של האופק הטיפולי בחולים אלו. התרופות הביולוגיות לטיפול בסרטן כליה עם גרורות (גרורתי) משתייכות לשתי קבוצות מרכזיות: מעכבי אנגיוגנזה (מעכבי VEGF-R כגון Sunitinib, Sorafenib, Pazopanib, Axitinib) ומעכבי החלבון MTOR.

(Everolimus, Temsirolimus). תרופות ביולוגיות הובילו לשינוי משמעותי בתוחלת החיים של החולים. אולם תרופות אלו כרוכות בפרופיל השפעות לוואי ייחודי כגון יתר לחץ דם, Mucositis, Hand-foot syndrome בטיפול במעכבי VEGF-R, ודלקת ריאות לא זיהומית (Pneumonitis) בטיפול במעכבי MTOR.

בסקירה זו נתמקד בגישה המודרנית לסרטן הכליה עם גרורות.

שלי טרטקובר מטלון^1,2, גלי אפשטיין שוחט^1,2, ליאת דרוקר^1,2, מיכאל לישנר^1,2,3

1. מעבדה אונקוגנטית, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ²הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב, ³מחלקה פנימית א', מרכז רפואי מאיר, כפר סבא

סרטן בתקופת ההריון הוא תופעה נדירה המתקיימת באחד מכל 1,000 הריונות. אחת המחלות הממאירות השכיחות ביותר בהריון הוא סרטן השד. סרטן שד המתגלה במהלך הריון הוא לרוב בשלב מתקדם של הממאירות בהשוואה לנשים שאינן הרות, והשאתות מבטאות פחות את הקולטן לאסטרוגן. חילוקי דעות קיימים בנוגע להשפעתו של ההריון על פרוגנוזת סרטן השד: בעוד שחלק מהחוקרים בתחום טוענים כי הריון אינו משפיע על הממאירות, חוקרים אחרים טוענים בדיוק ההפך. למרות שסרטן שד המתגלה בהריון הוא לרוב בשלב מתקדם עם גרורות, הרי שאין כמעט גרורות סרטניות על פני העובר והשליה. במהלך התפתחות השאת הממאירה, נוצרת תקשורת בינה לבין סביבתה הקרובה. כתוצאה מכך משתנה הסביבה, והיא עצמה תורמת להתפתחות השאת הממאירה. הנושא בעבודתנו זו הוא השפעתה של סביבת ההריון וגורמי השליה על מהלך סרטן השד. תהליך ההשרשה של השליה שבו תאי ה-EVT (Extravillous trophoblast) ממלאים תפקיד מרכזי מזכיר מאוד את תהליך ההשרשה של תאי סרטן לרקמה. שני התהליכים חולקים מסלולים ביוכימיים משותפים. עובדה זו מעלה אפשרות, כי גורמי שליה יכולים להשפיע על הביולוגיה של סרטן השד. במחקרי עבר בחנו אנו השפעת שליה משליש ראשון של ההריון על תאי סרטן שד. במהלך המחקר, תאי סרטן שד תורבתו עם שתלי שליה משליש ראשון להריון בעת שאלו השתרשו בתוך מצע מטריג'ל. מצאנו, כי השליה הפחיתה את ביטוי הקולטן לאסטרוגן על פני תאי הסרטן, והגבירה את יכולת הנדידה והפולשנות שלהם. כתוצאה מכך, תאי הסרטן התרחקו מהאזורים הסמוכים לאזורי ההשרשה של השליה. מסלולים הורמונאליים היו מעורבים בתהליכים אילו. תוצאות אלו יכולות להסביר את ריבוי הגרורות של סרטן השד בהריון, מחד גיסא, ואת העובדה שלא מתפתחות גרורות סרטניות בשליה, מאידך גיסא.

פביאנה בנימינוב, אולגה ברקאי, פרד מ' קוניקוף

המכון לגסטרואנטרולוגיה ומחלות כבד, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

מטופלים עם אבני מרה תסמיניות בדרכי המרה נמצאים בסיכון מוגבר לסיבוכים, העלולים להיות מסכני חיים. התפתחות ה-ERCP (Endoscopic Retrograde Echolangiopancreatography) והספינקטרוטומיה בארבעת העשורים האחרונים שיפרה את יכולת הטיפול האנדוסקופי בחולים אלו. האפשרות הניתוחית שמורה רק למצבים שאינם ניתנים לפתרון אנדוסקופי. במקביל, ה-ERCP שיפר את יכולת הטיפול במגוון רחב של מצבים טבים וממאירים, כגון היצרויות יאטרוגניות של צינור המרה לאחר ניתוחים (כריתת כיס מרה/השתלות כבד), PSC, אדנומות של הפפילה, וממאירויות של הלבלב ודרכי המרה. מתחילת שנות השמונים, היווה ה-ERCP בדיקה אבחונית וטיפולית כאחד. עם התפתחות אמצעי דימות לא פולשניים של דרכי המרה בשני העשורים האחרונים, תפקיד ה-ERCP הפך להיות טיפולי בלבד. עם זאת בשנים  האחרונות, טכנולוגיות מתקדמות החזירו ל-ERCP חלק מהתפקיד האבחוני.

יקרת טון, אהוד אסיה

מחלקת עיניים, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

ניתוח כריתת ירוד (קטרקט) והשתלת עדשה תוך עינית הוא הניתוח השכיח ביותר ברפואה, ובישראל בוצעו בשנת 2014 מעל 50,000 ניתוחים כאלה. הקידמה בתחום ניתוח הירוד מתרחשת במקביל בשני מישורים: התפתחות השיטה הניתוחית לכריתת העדשה הקריסטלינית, והתפתחות המבנה והתכונות האופטיות של העדשות המושתלות בניתוח. בסקירה זו, אנו מדווחים על השיטות החדישות בניתוחי ירוד וסוגי העדשות המגוונות להשתלה.

גלוי נאות: פרופ' אהוד אסיה מכהן כיועץ ויו"ר ועדה מייעצת של חברת עדשות חניתה, ויועץ לחברת VisionCare.

רונית קונפינו-כהן^1,3, יוסף מקורי^{2, 3}

¹היחידה לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית, המרכז לחקר מחלות תאי פיטום על שם הרברט, ²מחלקה פנימית ב', מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תלאביב

תסמונת השפעול של תאי פיטום היא מחלה שאמות המידה (הקריטריונים) לאבחונה הוגדרו לאחרונה. התסמונת מאופיינת בהסתמנויות הדומות לתגובות אלרגיות או מסטוציטוזיס, אולם הביולוגיה של תאי הפיטום שונה מהידוע במצבים אלה. מדווח במאמרנו על סידרת חולים עם אבחנה זו, יחד עם אפיוני המחלה, הבירור שנערך, אמות המידה לאבחנה והטיפול שנקבע.

¹תשת"פ – תסמונת השפעול של תאי פיטום.

אירינה אמיתי^1,2 *, שלי טרטקובר מטלון^1,3*, גלי אפשטיין שוחט^1,3, ליאת דרוקר^1,3, מאיר פומראנץ^3,4, עמי פישמן^3,4, מיכאל לישנר^1-3

¹מעבדה אונקוגנטית, ²מחלקה פנימית א', מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ⁴מחלקת נשים, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא

*המחברים תרמו תרומה זהה למאמר.

הקדמה: במחקרי עבר הציעו חוקרים מעורבות של אסטרוגן באטיולוגיה של סרטן השחלה. הוערך, כי אסטרוגן מעודד חלוקת תאי סרטן שחלה ולעומתו פרוגסטרון נחשב כמגן על הנשים החולות בסרטן שחלה. קיימים יחסי גומלין בין אסטרוגן לפרוגסטרון, כאשר פעילותו של האחד מעכבת את האחר. בתקופת ההריון, חלה עלייה ברמת האסטרוגן והפרוגסטרון בגופה של האישה, והשליה מעורבת בייצורם. בנשים הרות, שכיחות סרטן שחלה מסוג תאי אפיתל גבוהה יותר בהשוואה לנשים צעירות שאינן הרות, וסרטני שחלה בעלי פוטנציאל ממאירות נמוך מציגים מאפיינים תוקפניים במיוחד. נתונים אילו מעלים אפשרות, שההריון משפיע על מאפייני סרטן השחלה.   

מטרות: בחינת ההשפעה של גורמי שליה מסיסים ואסטרוגן+פרוגסטרון (E+P) המופרשים על ידי השליה על פנוטיפ תאי סרטן שחלה של תאי אפיתל.

שיטות מחקר: תאי סרטן שחלה אפיתליים   OVCAR-3)ו-SKOV-3) נחשפו לנוזלים שנאספו מתרביות שליה או לשילוב E+P ברמה הזהה לזו שנמדדה בתרביות השליה. כבקרה, נחשפו התאים לנוזל שנאסף מתרביות סרטן השחלה שאיננו מכיל E+P ולממס של ההורמונים. לאחר מכן נבחנו מות התאים, מחזור התא, מספר התאים ויכולת הנדידה שלהם. 

תוצאות: נמצא כי נוזלי השליה הגבירו את יכולת הנדידה של OVCAR-3  ו-SKOV-3, ואת שיעור החלוקה של תאי ה-SKOV-3. שילוב ה- E+P הגביר את נדידת תאי ה-SKOV-3, והעלה את מספרם של תאי ה-OVCAR-3 ובמקביל את שיעור התמותה שלהם.

מסקנות: גורמי השליה וה-E+P משפיעים על פנוטיפ תאי סרטן השחלה.

דיון: הגברת התוקפנות של תאי סרטן השחלה על ידי גורמי השליה וההורמונים, יכולה לגרום לשינויים שנצפו בסרטן השחלה בתקופת ההריון. בהריון, סרטן השחלה נחשף לרוב בשלב מוקדם של הממאירות, עובדה אשר מקלה על הטיפול בחולה. למרות זאת, מתוצאותינו עולה, כי יש לבצע מעקב אחר השאת (גידול), תוך הבנה שמצב ההריון עלול להשפיע על תכונותיו.

צפורה שחורי-רובין

המכללה האקדמית לחינוך על שם קיי, באר שבע

ד"ר חנקה ויינברג-חרותי, רופאת הילדים מבית חולים העמק, חברת-קיבוץ מרחביה, נחשבת בהיסטוריה של הרפואה הארץ ישראלית לרופאה הראשונה בקיבוץ הארצי – השומר הצעיר, וממניחי האושיות לרפואת הילדים בארץ. ד"ר ויינברג-חרותי הצליחה לחרוג מן המקובל באותם ימים ולהוכיח כי "ניתן להיות רופא בבית חולים ובו בזמן חבר קיבוץ נאמן". הדבר לא היה פשוט, שכן כלל ברזל היה נהוג בקיבוצי השומר הצעיר: "כל חבר חייב בעבודת כפיים לבנות את הקיבוץ ולעבוד במסגרתו. אין לפרוץ את המסגרת או לחרוג מן המקובל!" אך ד"ר ויינברג-חרותי העזה לפרוץ את המסגרת והוכיחה שאפשרי שילוב מוצלח בין שני יעדיה: רופאה בבית חולים וחברת-קיבוץ נאמנה.

המטרות במאמר הן, מחד גיסא, לסקור את המעמד המיוחד שקנתה לה בהיותה רופאה וחברת-קיבוץ שמעזה לחרוג מהעיקרון 'המקודש' העומד בבסיס האידאולוגיה הקיבוצית, ש"לא תיתכן חברת-קיבוץ שלא תעבוד עבודה פיזית". מאידך גיסא, להאיר את דרכה כרופאת ילדים בבית חולים העמק, לתאר את התמורות שהכניסה למחלקת הילדים ולסקור את מחקרה פורץ הדרך שבדק את השפעת האקלים בעמק בית שאן על התפתחות התינוקות, ושמסקנותיו הצביעו על הצורך בשינויים מרחיקי לכת בגידול ילדים באזור אקלימי זה, ויושמו לא רק בבתי הילדים בקיבוצי עמק בית שאן אלא בבתי ילדים בקיבוצים ברחבי הארץ.

¹גאולה פארן, ²לילך רוזנברג-פרידמן, ³אבי עורי

¹שירותי בריאות כללית, מכון לפיזיותרפיה, רעננה, ²המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה על שם מרטין (זוס), אוניברסיטת בר אילן, ³הפקולטה לרפואה אוניברסיטת תל אביב, מרכז שיקומי רעות, תל אביב

תחומיה המגוונים של הרפואה השיקומית התפתחו בישראל באופנים שונים. חלקם התפתחו כחלק ממרכזי שיקום כוללניים שהקיפו תחומים שונים כדוגמת בית לוינשטיין, ואחרים התפתחו כחלק ממרכזים ייעודיים לתחום שיקום סגולי (ספציפי) אחד בלבד, כמו המרכז לשיקום נפגעי שיתוק ילדים בבית החולים אסף הרופא.

יתרה מכך, תחומים שונים בשיקום התפתחו בקצב שונה. כל תחום נבע והתפתח מסיבות שונות, לעיתים בהשפעת אירועים לאומיים ולעיתים במנותק מהם, לעיתים עקב פועלו של אדם אחד שהיה 'משוגע לדבר', ובמקרים אחרים מתוך הכרת הממסד הרפואי בערכו ובחיוניותו של התחום.

במאמר זה נדונה באופן כרונולוגי התפתחות תחומי השיקום השונים בשני מרכזי השיקום-הכוללני המרכזיים שפעלו בישראל: בית לוינשטיין ותל השומר. מרכזי השיקום הללו נוסדו בסמוך להקמת המדינה, ופועלם יתואר בשתי תקופות: עד שנת 1973, השנה שבה התחוללה מלחמת יום הכיפורים, ומיד לאחריה, התקופה שבה התמודדה החברה הישראלית עם תוצאות מלחמת יום הכיפורים, שהיו להן השלכות מרחיקות לכת על השיקום בישראל.

אורלי תיבון-פישר¹, עידו שולט²,  מנחם פישר³

¹שירותי בריאות כללית, מחוז צפון, המחלקה לרפואה תעסוקתית, טבריה, ²רפואת האם והעובר, מחלקת נשים ויולדות, רמב"ם, הקריה הרפואית לבריאות האדם והפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה, ³שירותי בריאות כללית, מחוז צפון, מנהלת גליל, הפקולטה לרפואה בגליל, אוניברסיטת בר אילן, צפת

המגמה הגוברת של שוויון הזדמנויות בתעסוקה מביאה להעסקת נשים במגוון תפקידים גדול מבעבר, ובכלל זה גם תפקידים שבוצעו באופן מסורתי על ידי גברים, שניחנו בכוח גופני רב יותר. נשים עובדות, כאשר הן מצויות בשלבי הריון מתקדמים, מתקשות לרוב בביצוע עבודה מאומצת גופנית, המתחייבת לעיתים מתפקידן. במקרים רבים, לא ניתן להעבירן למשך ההריון לתפקיד חלופי מתאים, שאינו כרוך במאמץ גופני רב, והן נאלצות לצמצם את עבודתן או להפסיקה כליל. כיום לא קיים פתרון מוסדר לתשלום שכר במקרה של הפסקת עבודה בגלל קושי בפעילות גופנית מאומצת בהריון מתקדם. היעדרות אישה הרה מעבודתה מסיבה זו, מתוך בריאות תקינה, אינה מקנה זכאות לחופשת מחלה. עבודה מאומצת גופנית אומנם קשה לביצוע בהריון מתקדם, אך בסיס המידע הרפואי הקיים אינו תומך באיפיונה כמסוכנת לעובר או למהלך ההריון, ולכן היא גם אינה מזכה בגמלה של שמירת הריון. הקדמת חופשת הלידה בחלקה לשלהי ההריון מותרת, אך צפויה ליצור בעיה אחרת לאחר הלידה. זיהוי הבעיה, סקירה ראשונית של מידע רפואי רלוונטי ומתן הצעה לפתרון, הביאו ליוזמה להקמת ועדה בנושא זה במסגרת המועצה הלאומית לבריאות האישה . בסקירה זו אנו דנים במידע הקיים בשאלת הקשר בין עבודה גופנית מאומצת במהלך הריון לבין תוצאות ההריון, מסכמים את עבודת הוועדה, ומביאים בפני הקוראים את מסקנותיה והמלצותיה.

אמיר סולומוניקה, אריאל רוגין

המחלקה לקרדיולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה 31096

מובאת במאמרנו פרשת חולה, מטופלת שעברה צנתור והרחבה של היצרות בעורק כלילי ימני. במהלך הצנתור וההרחבה תועדה הפרעת קצב מסוג פרפור חדרים שחלפה בעקבות חבטה בבית החזה.

עדי להב, רוקוסוליאנה אבדאח-בורטניאק, אורית קידר-פרסון

המכון לאונקולוגיה, הקריה הרפואית רמב"ם, חיפה

הטיפול המקובל בנשים עם ממאירות בשלב מוקדם הוא טיפול משמר שד. מאחר שמרבית ההישנויות בשד הנגוע הן באזור מיטת השאת, תוספת קרינה למיטת השאת מפחיתה שכיחות של הישנות מקומית. כיום מקובל לסמן את מיטת השאת באמצעות סיכות ניתוח  במהלך הניתוח, על מנת לסייע בתכנון נפח הקרינה.

המטרה בעבודה: לבחון האם קיים הבדל מובהק בנטייה לסמן את מיטת השאת בסיכות מתכת, בחתך של מאפייני בתי החולים שבהם בוצע הניתוח, ולבחון את השונות בנפח הטיפול בקרינה למיטת השאת, בהשוואה בין חולות שבהן מיטת השאת סומנה בסיכות ניתוח לבין חולות שבהן מיטת השאת לא סומנה באופן זה.

שיטות מחקר: נאספו נתונים מתוך התיק הרפואי של חולות עם ממאירות שטופלו ביחידת הקרינה ברמב"ם. המידע שנאסף כלל נתונים דמוגרפיים, מועדי הביופסיה והניתוח, בית החולים שבו בוצע הניתוח ומאפייני השאת. נפח הטיפול המשלים הממוקד בקרינה חושב בסמ"ק והושווה בין הקבוצות.

תוצאות: 143 חולות נכללו במחקר, מתוך כלל החולות 69% נותחו בבתי חולים ציבוריים לעומת 31% שנותחו בבתי חולים פרטיים (99 ו-44 נשים, בהתאמה). נמצא הבדל מובהק סטטיסטית בהכנסת קליפים ניתוחיים בהשוואה בין בתי חולים פרטיים לציבוריים. נפח הטיפול בקרינה למיטת השאת היה 52.1 סמ"ק בקבוצה עם סיכות לעומת 58.9 סמ"ק בקבוצה ללא סיכות. לא נמצאו הבדלים מובהקים סטטיסטית בנפחי טיפול הקרינה המשלים בהשוואה בין שתי הקבוצות (P=0.448).

מסקנות: במחקרנו, מודגמת נטייה גבוהה יותר לעמוד בקווים המנחים הכירורגיים ולסמן את מיטת השאת בסיכות מתכת בקרב חולות שנותחו בבית חולים פרטי, לעומת אלו שנותחו במערכת הציבורית. במחקרנו לא נמצא הבדל מובהק סטטיסטית בנפחי הקרינה בין שתי קבוצות המחקר.

דניאל גולן¹, שי לין²

¹המחלקה לנירולוגיה, מרכז רפואי כרמל, חיפה, הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה, ²הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה

מרבית המחלות הכרוניות נגרמות על ידי פעולתם המשולבת של גורמי סיכון גנטיים וסביבתיים. אנו למדים על גורמי הסיכון למחלות, בין היתר, מקשרים מובהקים סטטיסטית במחקרים אפידמיולוגיים. אולם קשר מובהק סטטיסטית בין גורם סיכון חדש למחלה אינו מעיד בהכרח על  קשר סיבתי ביניהם. קשרים סטטיסטיים במחקר אפידמיולוגי יכולים לנבוע מהטיות (Bias), ערפול (Confounding) וסיבתיות הפוכה. בסקירה זו אנו דנים בגישות שונות לקביעת סיבתיות בין גורמי סיכון למחלות.  הקריטריונים של הנלה וקוך משמשים לקביעת סיבתיות למחלות זיהומיות בעיקר. הקריטריונים של היל מהווים כלי מעשי להערכה איכותנית של  ההסתברות להיותו של גורם סיכון חדש  מסוים אכן קשור למחלה בקשר סיבתי. קווים מנחים אלו אינם רלוונטיים לבדיקת קשר בין חשיפה לגורם סיכון לבין מחלה, במקרים שכבר הוכח בעבר שגורם הסיכון המסוים קשור סיבתית לאותה מחלה באופן המצביע על סבירות רבה לקשר סיבתי ביולוגי. כך לדוגמה, קיימת סבירות גבוהה שחשיפה לחומרים מסרטנים ודאיים קשורה סיבתית למחלת הסרטן של אדם, גם ללא הוכחה מחדש של קשר בין חשיפה כזו לתחלואה בקבוצה אליה משתייך החולה.  בבחינת סיבתיות של מחלות, שלהן גורמי סיכון מרובים הנמצאים ביחסי גומלין, ראוי להתבסס על המודל של רותמן .