תוצאת חיפוש

זאב שנקמן(1), רבקה רגב(2), דב הופנשטיין(1), אילן ארז(3)  

(1)המח' להרדמה וטיפול נמרץ כללי,  (2)המח' לילודים ותינוקות, (3)המח' לכירורגיית ילדים, בית-חולים מאיר, כפר-סבא, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

פגה נותחה לתיקון גסטרוסכיזיס. משקלה היה 1,400 גרם בניתוח הראשון ו-1,700 גרם בניתוח השני. ההרדמה הייתה משולבת: כללית "שטחית" ועל-קשיתית מותנית. הצנתר הוחדר בין החוליות המותניות התחתונות בשיטת "איבוד תינגודת" להזרקת תמיסת מלח פיזיולוגית (Saline). הטיפול העל-קשיתי במהלך הניתוח ולאחריו התבסס על בופיווקאין ופנטניל. לא ניתנו אופיואידים מערכתיים. הפגה התעוררה עם סיום הניתוחים. איכות הטיפול בכאב במשך הניתוחים ואחריהם הייתה טובה מאוד, למעט לתקופות קצרות במהלך הניתוח השני ואחריו. איכות הטיפול בכאב השתפרה מאוד אחרי שליפת הצנתר העל-קשיתי במספר ס"מ. לא ניצפו דיכוי נשימה, ירידה בתפוקת הלב או רעילות בופיווקאין. מדווח בזאת על מהלך האילחוש והטיפול בכאב. כן נסקרת הסיפרות הרפואית בנושא שיטת ביצוע האילחוש ומינוני התרופות בתינוקות במשקל נמוך, יתרונותיה לעומת הגישה הזנבית (Caudal) וסיבוכים אפשריים.

ברכה מזל(1), הוואר עמיטל(2,1), דניאל ברקן(1), דורית שחם(3), ערן לייטרסדורף(1) 

(1) המח' לרפואה פנימית ב', (2) היח' לרימטולוגיה, (3) האגף לדימות, מרכז רפואי הדסה עין-כרם, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, ירושלים

הגורמים לנוזל צידרי (Pleural effusion) הם רבים ומגוונים. על-פי-רוב הסיבה המביאה להיווצרות הנוזל מקורה בריאה או בצדר. האטיולוגיות הנובעות מפגיעות בתת-סרעפת (Diaphragma) אינן שכיחות, בהן נימנה גם נוזל צידרי בעקבות דמומת בטחול. אולם אוטם בטחול כגורם לנוזל צידרי חד-צדדי משמאל, הוא ממצא יוצא דופן, ומעטים הם הדיווחים אודותיו בספרות הרפואית.

חיים גולן (1), אולגה וולקוב (1), ז'קלין סולקס (2), משה מלול (1)  

(1) המכון לרפואה גרעינית, מרכז רפואי רבין – קמפוס גולדה השרון, (2) היח' לאפידמיולוגיה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח-תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

תסחיף בריאות (Pulmonary embolism) הוא מצב המחייב איבחון וטיפול מיידיים. בדיקה לנוכחות  D-Dimer (DD) בדם נוספה לאחרונה לבדיקות המבוצעות בחשד לתסחיף בריאות.

המטרה בעבודה הנוכחית הייתה לברר את הקשר בין רמת DD לבין תוצאות סריקת הריאות הגרעינית בחולים עם חשד קליני לתסחיף בריאות (ת"ר).

נבדקו 84 תיקים של חולים שאושפזו בחשד לת"ר (גיל 76 + 14, 26 גברים ו-58 נשים). נבדקים אלה סווגו לשתי קבוצות: חולים עם DD בטווח התקין, הנמוך מ-250 נאנוג'/מ"ל (קבוצה B).

נערכה השוואה רטרוספקטיבית בין מימצאי סריקת הריאות לבין רמת DD והאבחנה של ת"ר בשיחרור.

בקבוצה A נכללו 67 חולים, מתוכם 29 (43%) אובחנו כלוקים בת"ר, ובסריקת ריאות הוגדרו 19 (66%) בסבירות גבוהה, 9 (31%) בסבירות בינונית ו-1 (3%) בסבירות נמוכה לת"ר.

שלושים-ושמונה (38) חולים (57%) אובחנו ללא ת"ר, מתוכם 5 (13%) הוגדרו בסבירות גבוהה, 4 (11%) בסבירות בינונית ו-29 (76%) בסבירות נמוכה לת"ר.

בקבוצה B נכללו 17 חולים, מתוכם 16 (94%) אובחנו ללא ת"ר, ובסריקת ריאות 1 (6%) היה בסבירות בינונית ו-15 (94%) היו בסבירות נמוכה לת"ר. חולה אחד (6%) בקבוצה זו אובחן כלוקה בת"ר, למרות שרמת DD הייתה בגדר התקין. חולה זה נמצא בסבירות גבוהה לת"ר בסריקת הריאות, והאבחנה אוששה גם באמצעות CT-אנגיוגרפיה.

DD וסריקת ריאות הן בעלות רגישות דומה (96.7%) וערך מנבא שלילי גבוה (94.1% ו-97.8%, בהתאמה). לעומת זאת, הסגוליות של DD נמוכה (29.6%) בהשוואה לסריקת הריאות (81.5%). מתוצאות עבודה זו עולה, כי ניתן לבצע בדיקת DD לשלילת האפשרות של ת"ר, וכי יש הצדקה בביצועה טרם החלטה על סריקת ריאות.

מוראד ג' עסלי, יעקב קנטי, אנדרה ז' נוילנדר

המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי סורוקה, אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע

עליית PSA בנסיוב מאפיינת את מרבית החולים הלוקים בסרטן הערמונית וכן את מרבית החולים עם הישנות המחלה לאחר כריתה נרחבת של השאת. עלייה זו גורמת דאגה הן לחולה והן לרופא המטפל, ועדיין לא ברור מהו הטיפול המיטבי בחולים עם הישנות PSA בלבד. 

בסקירת הסיפרות בנושא, נמצא כי ב-30% לערך מהחולים שעברו כריתה נרחבת של הערמונית בשל אדנוקרצינומה נגרם כישלון ביוכימי המתבטא בעלייה ברמת PSA. מרבית ההישנויות חלות ב-5 השנים האחרונות. אולם נדרש מעקב של 10-15 שנה להערכת התקדמות המחלה לאחר ניתוח. ייתכן שפער הזמן בין הישנות ביוכימית להתהוות מחלה המשלחת גרורות יתארך עד 8 שנים, וכי הזמן החציון מהתהוותה של מחלה המשלחת גרורות עד לתמותה יתארך ב-5 שנים נוספות.

טיפול בקרינה בחולים עם הישנות ביוכימית עשוי להועיל כטיפול משלים או כ"טיפול הצלה" (Salvage) אם PSA נמוך מ-1.5 נאנוג'/מ"ל בחולים עם הישנות מקומית. טיפול מציל מוקדם בקרינה מהווה חלופה טיפולית מקובלת יותר מטיפול משלים, ובאופן זה מונעים מכ-70% מהחולים חשיפה לטיפול מיותר.

טיפול הורמוני בעת הישנות ביוכימית של המחלה מקובל בחולים נבחרים.

חיים קפלן¹, ערן בר-מאיר¹, דליה גלבוע¹, בתיה יפה², אוסוולדו רבינוביץ³, אבי קרסיק, מרק ויזר⁵, יגאל מדג'ר⁶, יעקב רמון⁷, איל שיף³, חגי צור¹, אריה אורנשטיין¹

¹המח' לכירורגיה פלסטית, ²היח' הארצית למיקרוכירורגיה, ³מח' נשים ויולדות, ⁴היח' לאנגדוקרינוטלוגיה, ⁵המח' לפסיכיאטריה, ⁶היח' לפוריות הגבר, ⁷המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

שכיחות הניתוחים לשינוי מין בישראל נמצאת במגמת עלייה מתמדת. ישראל נמנית עם מדינות ספורות בעולם שבהן מבוצעים ניתוחים לשינוי מין אך ורק במערכת הבריאות הציבורית. בישראל נהוג ניתוח זה משנת 1986. כיום, המרכז היחיד בישראל שמבוצעים בו ניתוחים לשינוי מין הוא המרכז הרפואי שיבא, תל-השומר. בתל-השומר מכהנת ועדה רב-תחומית שהוקמה על-פי הנחיות משרד הבריאות. ביצוע הניתוח מותנה בקבלת אישור הוועדה,לאחר תקופת מעקב של שנתיים שבה הפרט חי חיים מלאים כבן המין השני.

בסקירה הנוכחית מדווח על ניתוחים לשינוי מין מאישה לגבר ומגבר לאישה, בסקירה נכללים מהלך הניתוח, החלמה, תוצאות וסיבוכים אפשריים. המטרה בסקירה זו היא ליידע את ציבור הרופאים על אפשרות טיפול זו ועל ההוריות האפשריות להפניית מתרפאים.

מיכל צור¹, בת-שבע שמואל¹, נטשה בילנקו^2,3, אמנון הדר⁴, ארקדי בולוטין², אייל שיינר⁴.

¹לימודי מוסמך בבריאות הציבור, ²אפידמיולוגיה והערכת שירותי בריאות, ³משרד הבריאות, מחוז הדרום, ⁴החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, ^1-4מרכז רפואי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב

חלב אם הוא המזון המיטבי בשל יתרונותיו לתינוקות, לאמהות ולחברה.

המטרה במחקר היא לבחון קשר בין דפוסי הנקה ומוצא עדתי בקרב אמהות לילדים בני שנתיים בשתי תחנות לבריאות המשפחה, בבאר-שבע ובאופקים.

לשם כך בוצע חקר חתך (Cross-sectional study) שנכללה בו אוכלוסיית האמהות הרשומות ברשומון האחות האחראית בטיפת חלב באופקים (תחנה א' ובבאר-שבע (תחנה ו'), עם ילדים ילידי שנתון 2000. סך-הכל רואיינו 132 אמהות. נכללו בשאלון שאלות על נתונים דמוגרפיים, דפוסי הנקה והרגלי חיים.

מאה-ושש (106) אימהות (80%) היניקו, ואילו 26 אמהות (20%) לא היניקו כלל. משך ההנקה המלאה הממוצע היה 10.7 שבועות (SD=13). נמצאו הבדלים אתניים לגבי הנקה, והקבוצה שהיניקה באופן מובהק זמן ארוך יותר הייתה של יוצאות פרס/עיראק/טורקיה (39.8+29.7), והקבוצה שהדגימה משך הנקה קצר ביותר הייתה של נשים שמוצאן מצפון-אפריקה (p<0.05, 8.8+21.1), משך הנקה משולבת בשבועות היה ממושך יותר בנשים שעבדו מחוץ לבית לעומת אמהות שעבדו בביתן (7.7 +14.5 vs. 16.9 +29.3; P=0/05) כמו-כן נמצא ממוצע שנות השכלה גבוה יותר, המובהק סטטיסטית, בקרב הנשים שעבדו מחוץ לביתן בהשוואה לעקרות הבית

 ( 14+2.7לעומת p<0.01, 11.6+1.4). הבדל מובהק נמצא במשך הנקה ארוך יותר בין אמהות לשני ילדים לבין אמהות לשלושה ילדים ויותר (8.8+10.6 vs. 16.1+19.7; p<0.05).

בביצוע והערכת תוכנית התערבות לעידוד הנקה בקרב נשים הרות יש לשים דגש על עידוד הנקה בקרב נשים שמוצאן בצפון-אפריקה, בנשים חילוניות, בנשים העובדות בביתן ובקרב אמהות לשלושה ילדים ויותר. במחקרים נוספים יש לבחון את היעילות של תוכניות הדרכה קבוצתית ופרטנית בנושא הנקה.

גל פיינר^1,2, אוהד בירק², דניאל לנדאו¹

¹החטיבה לרפואת ילדים, ²והמכון הגנטי, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

מחלה רב-כיסתית אוטוסומית רצסיבית (מרכא"ר) היא מחלת כליות קשה העלולה להביא לתמותה סב-לידתית. המחלה פוגעת בשני אברים חיוניים - הכליה והכבד. אולם חומרת פגיעתה אינה אחידה, ועלולה לנוע בין תסמונת דמויית פוטר (Potter-like Syndrome) לבין יתר-לחץ-דם שערי משני ללייפת הכבד (Hepatic fibrosis). לאחרונה נמצא, כי הגן PKHD1 אחראי למירב מקרי המרכא"ר. עד כה דווח על מספר מוטציות בגן זה בחולים ממוצאים אתניים שונים, אך לא פורסמה ההיארעות וההסתמנות של מרכא"ר בישראל. המטרה בעבודה הנוכחית היא לדווח על ניסיוננו באיפיון קליני וגנטי של מחלה זו באוכלוסיית הנגב בישראל. באיפיון החולים התבססנו על סריקת תיקיהם של חולי מרכא"ר הנמצאים במעקב ממושך במוסדנו. לאישוש האבחנה ולביסוס השיטה לאיבחון טרום-לידה של מרכא"ר בישראל, עברו החולים ניתוח תאחיזה גנטית (Genetic linkage) באמצעות סמנים פולימורפיים הסמוכים לגן PKHD1.

נמצאו 7 משפחות מורחבות ובהן 18 חולי מרכא"ר - כולם ממוצא בדואי. בתישעה ילודים אובחנה המחלה בעודם עוברים, 4 אובחנו בשנת חייהם הראשונה, ואילו הילדים הנותרים אובחנו במהלך הילדות והבגרות. בניתוח התאחיזה הודגם קשר ברור בין המחלה לבין האתר של PKHD1

בכרומוסום 6p. למרות אחידות גנוטיפית זאת, בחלק מהאחים במשפחות גרעיניות הודגמה שונות פנוטיפית. כמו-כן, נמצאו מספר חולים שנשאו גם מחלות נילוות, שאינן קשורות לכאורה למרכא"ר.

לסיכום, מרכא"ר מדגימה גם באזורנו אחידות גנוטיפית ושונות פנוטיפית. לנוכח גודלו הניכר של הגן האחראי למחלה זאת והתפרסותו על-פני למעלה מ-60 אקסונים, במשפחות עם "השפעת מייסד" יש מקום להמשיך ולהסתייע בתבחין התאחיזה לצורך איבחון גנטי של מחלה, והדבר עשוי לסייע באישוש האבחנה בקרב חולים אלה ובאיבחון טרום-לידה של עוברים בסיכון.

אלימלך דויטש, אילן חברון

המח' לאף-אוזן-גרון, בית-החולים  ביקור חולים, ירושלים

דלקת גתות אלרגית פטרתית ((Allergic fungal sinusitis (דגא"פ) היא מחלה כרונית, טבה ((Benign ובלתי חודרנית של גתות הפנים (Sinuses), הקשורה לתגובה של רגישות-יתר לאנטיגן פטרתי. המחלה מאובחנת ב-4%-7% מכלל המנותחים שנותחו בגתות עקב דלקת גתות כרונית.

ייחודה של המחלה הוא בהימצאות ריר אלרגי, המכיל אאוזינזפילים ופטריות, וברמות IgE גבוהות בנסיוב של חולים אטופיים. הטיפול במחלה כרוך בניתוח אנדוסקופי של הגתות, ובמקביל בטיפול טרום-ובתר-ניתוחי ארוך-טווח במתן סטרואידים מערכתיים ומקומיים.

בין השנים 1996-2002 טופלו במחלקתנו 16 חולים שאובחנו כלוקים בדגא"פ. במאמר הנוכחי מובאים מאפייני המחלה, אמות-המידה לאיבחונה, שיטות הטיפול ותוצאות המעקב הרב-שנתי ב-11 חולים שטופלו במחלקתנו.

רון שאול¹, אלן במברגר²,

מח' ילדים¹, היח' למיקרוביולוגיה קלינית², מרכז רפואי בני-ציון, הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

במאמר סקירה זה מובא עידכון על הטיפול בפרוביוטיקה ובפרוביוטיקה בילדים. נסקר הנושא של הפלורה הרגילה ומתוארים מנגנוני הפעולה של החיידקים הפרוביוטיים המועילים למארח. מסיכום הספרות הרפואית בנושא, עולה כי חיידקים פרוביוטיים מועילים במיוחד למניעת שילשול חד או לטיפול בו, וכן לטיפול בשילשול הנגרם מטיפול אנטיביוטי, בדלקת עור (Dermatities) אטופית. כמו-כן נדונים בסקירה הבטיחות והיבטים עתידיים של טיפולים פרוביוטיים ופריביוטיים.

משה רב-אחא¹, חמוטל גור¹, ירון אילן¹, אנטוני פרשטנדיג², אחמד עיד³

¹המח' לרפואה פנימית א', ²היח' לאנגיוגרפיה, מכון הרנטגן, ³המח' לכירורגיה א', בית-החולים הדסה, האוניברסיטה העברית ירושלים

תיסמונת באד-כיארי (תב"כ) היא הפרעה חסימתית של ניקוז ורידי הכבד הגורמת לגודש ולהרס ריקמת הכבד. במדינות המתפתחות קשורה התיסמונת על-פי-רוב בממברנה חסימתית, אך בעולם המערבי מקובל לייחס את התיסמונת לחסימה מפקקת (Thrombotic) הקשורה במצבי קרישת-היתר השונים, הניתנים לזיהוי במרבית החולים. ההסתמנות הקלינית של תיסמונת תב"כ נובעת מהגודש בכבד המתרחש במקביל לעליית הלחצים בווריד השער (Portal vein). הסתמנותם האופיינית של חולי תב"כ כוללת שריעות הכבד (Hepatomegaly), כאבי-בטן עליונה ומיימת ניכרת העמידה לטיפול - כל זאת בנוכחות הפרעה קלה בלבד בתיפקודי הכבד. הגישה הטיפולית בחולי תב"כ מוכתבת על-סמך שיקלול של תסמיני המחלה וחומרתם, מידת הנזק לכבד נקבעת על-פי מדדים קליניים, מעבדתיים או היסטולוגיים, ועל-פי האנטומיה של חסימת הוורידים. הבנת תרומתם של מצבי קרישת-היתר כגורמים לתיסמונת בעולם המערבי הביאה להכרה בחשיבותם של נוגדי הקרישה לטיפול בלוקים בתיסמונת זו. הטיפול השמרני המשולב הכולל משתנים (Diuretics) וברות (Diet) דלת-מלח מחד-גיסא ונוגד-קרישה מאידך-גיסא, נחשב כיום כטיפול ראשוני מקובל והולם עבור חולי תב"כ, זאת בהיעדר אי-ספיקת כבד משמעותית. בחולי תב"כ שמחלתם מתייצבת תחת טיפול שמרני אין הוךיה להתערבות חודרנית. לעומת זאת, יש לנקוט בטיפול חודרני בחולים שמצבם מחמיך תחת טיפול שמרני ולוקים בסיבוכי יל"ד שערי (Portal hypertension) או באי-ספיקת כבד מתקדמת. סוג הטיפול החודרני יוכתב על-פי מידת אי-ספיקת הכבד ועל-פי האנטומיה של חסימת הוורידים.

בהיעדר אי-ספיקת כבד משמעותית, ניתן לטפל באנגיופלסטיה ובהשתלת תומך אם החסימה יחידנית וממוקדת. כשקיימת מחלה חסימתית כמפושטת ניתן להסתייע באמצעים אנגיוגרפיים, כגון Trans-juguler intra-hepatic porto-systemic shunt או ניתוח להפחתת הלחץ השערי. בחולים עם אי-ספיקת כבד ניכרת מומלצת השתלת כבד. בחולי תב"כ עם אטיולוגיה של הפרעה בכבד, כגון קרישת-יתר הנובעת ממחסור בחלבוני CS המיוצרים בכבד, קיימת הוריה להשתלת כבד כפיתרון משולב לתיסמונת תב"כ ולמחלת הרקע שגרמה לה.

ענת צור(1), אילנה הרמן-בוהם(2), חוליו וינשטיין(3), איתמר רז(4) 

(1) מירפאה לאנדוקרינולוגיה ולסוכרת, שירותי בריאות כללית, ירושלים, (2) היחידה לסוכרת, מרכז אוניברסיטאי רפואי סורוקה, באר-שבע, (3) מרכז רפואי וולפסון, חולון, היחידה לסוכרת, (4) האגף לרפואה פנימית, בית-חולים הדסה עין-כרם, ירושלים

סוכרת מסוג 2 היא אחת המחלות הכרוניות השכיחות ביותר בעולם. ההערכה היא כי כ-190 מיליון בני-אדם לוקים במחלקה, והתחזית היא שמספר החולים יוכפל ב-25 השנים הקרובות. חוסר פעילות גופנית, ברות (Diet) עתירת-קלוריות ושומן, והשמנת-יתר הם התורמים העיקריים לעלייה בשכיחות הסוכרת עד לכדי מגפה כלל-עולמית.

עופר קפלן

המח' לכירורגיה א', מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

החובה לשמירת סודיות המידע הרפואי היא אחת החובות הבסיסיות והמוכרות ביותר של הרופאים, והיא חקוקה כיום בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996. חובת הסודיות חלה לגבי מידע שהגיע לרופא תוך כדי עבודתו, ושלפי טיבו הוא נמסר לרופא מתוך אמון שייוותר סודי, אך שמות החולים והתשלומים שניגבו בעבור השירות אינם מהווים סוד רפואי. רופא המפר את חובת הסודיות עלול להיתבע בתביעה אזרחית, משמעתית או פלילית.

חוק זכויות החולה, והוראות מוגדרות בחוקים נוספים, מסדירים את החריגים לחובת הסודיות, ועל-פיהם רופא רשאי, ולעיתים אף חייב להעביר ידע רפואי אודות חולה הנמצא בטיפולו. אחד החריגים האלה הוא הסכמת החולה למסירת המידע במאמר מוצגת התשתית החוקית לעקרון הסודיות הרפואית ולוויתור עליה, ונדונות הדרכים והנסיבות שבהן יכול המידע להיות מועבר.

ויתור על סודיות רפואית אינו הרשאה למסירת כל המידע לכל מאן דבעי, וחוק זכויות החולה קובע את עקרון המידתיות אשר על-פיו מסירת מידע לא תיעשה אלא במידה הנדרשת לצורך העניין הדרך שבה מוותר החולה על זכותו לסודיות אינה מוסדרת בחוק או בתקנות, והיא יכולה להיעשות לכאורה בכתב, בעל-פה או בהתנהגות. נראה כי השיטה הנכונה היא הצהרה על ויתור סודיות בכתב, כאשר המהות והיעד למידע הניתן למסירה יפורטו בבירור בטופס ויתור על סודיות החתום על-ידי החולה, על הרופא מוטלת גם החובה לשמור על סודיות המידע בעת ההעברה ליעדו.

במאמר נדונות גם סוגיות מוגדרות, הקשורות בחובת הסודיות. במצבים שנשקפת בהם סכנה לחיי אדם או לשלומו, גוברת חובת הזהירות של הרופא על חובתו לסודיות, ועליו להעביר את המידע תוך שמירה על עקרון המידתיות - גם אם לא ויתר החולה במפורש על הסודיות. לגבי מחלות מסוימות, כגון תיסמונת הכשל החיסוני הנרכש (AIDS), גם על החולה חלה חובת זהירות, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי זכותו לסודיות. חובת הסודיות קיימת גם לגבי מסירת מידע לקרובי החולה. קבלת הסכמה בכתב למסירת מידע לקרובים אינה מעשית, אך מומלץ כי רופא ימסור מידע רק לקרובים המוכרים לו, ושעל-פי הנסיבות סביר להניח כי החולה מסכים למסירת המידע.

בנימין מעוז, ארי לאודן, יצחק בן-ציון

המח' לפסיכיאטריה, המרכז הרפואי והאוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

במאמר הנוכחי מתוארים תהליכי האבל הרגיל והטבעי על שלושת שלביו: הלם, אבל חד, עיבוד והשלמה, תוך שימת דגש על הדרך שבה עיצבה המסורת היהודית שלבים אלו.

נשאלת השאלה החשובה: כיצד להגדיר אבל פתולוגי? ההגדרה בוודאי איננה מבוססת רק על חריגה של התהליך מהזמנים המקובלים היא נובעת גם מעוצמת הביטוי של תהליך האבל המתמשך, מקומו בחיי היומיום של הפרט, דרגת החשיבות שהוא מייחס לו, וכדומה.

מתוארות צורות אחדות של אבל פתולוגי בשלושת השלבים שפורטו לעיל. תשומת לב מיוחדת מוסבת למספר טקסי אבל יהודיים, בעיקר לקריעה, לקדיש, לשיבעה ולסיום האבל במועדים קבועים. אחד הפירושים האפשריים של טקסים אלו הוא שהם מונעים התפרצויות של תוקפנות ואלימות כפי שמתרחש גם בטקסים מלידה בטבע, המגינים, על-פי התיאוריה של ק' לורנץ, על המינים בפני הסכנות של תוקפנות יתרה.

טקסי-האבל הופך את התוקפנות לפעולה מצומצמת וסמלית, כך שהתנהגות שהייתה ביסודה תוקפנית ומסכנת-חיים, הופכים לטקס דתי וגם לאמצעי חשוב ליצירת קשר.

יעקב בורנשטיין¹, לילי מרדלר-לנדמן², לודמילה אוסטרובסקי³, צבי אלתר³, רנה טנדלר¹, עדה תמיר¹

¹המח' לרפואת נשים ויולדות, בית החולים לגליל המערבי, נהרייה, ²היח' לגסטרואנטרולוגיה, מרכז רפואי כרמל, ³היח' לקופוסקופיה, מרכז רפואי כרמל, ⁴המח' לאפידמיולוגיה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה.

משנות ה-80 של המאה העשרים עוברת מערכת שירותי הבריאות האמבולטוריים בישראל רפורמה, המאופיינת בהעברת שירותי בריאות ממירפאות חוץ וחדרי ניתוח של בתי- החולים למירפאות בקהילה. רפורמה זו מתקיימת גם במדינות אחרות, והכוח העיקרי המניע אותה הוא כלכלי. בישראל, כמו במדינות אחרות, מבוצעת הרפורמה ללא סקר מוקדם של עמדות או תגובות החולים והצוות.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה לבדוק את העמדות השונות של חולים ואנשי צוות כלפי הרפורמה, במספר מירפאות המייצגות היבטים שונים של הטיפול הרפואי האמבולטורי הן בבית-החולים והן בקהילה. במחקר נבדקו אילו מדדים קודמים לחולים ואילו לצוות, כדי לשפר את תהליך המעבר של מתן שירותי בריאות לקהילה.

למטרה זו בוצע בין ינואר2001 לדצמבר 2001 סקר חתך, שכלי המחקר שיושם בו היה מילוי שאלון עמדות לחולים ושאלון עמדות לאנשי צוות. השתתפו בסקר אלף חולים ו-78 חברי צוות במירפאות הקהילה וביחידות אמבולטוריות מקבילות בבתי-חולים.

בתוצאות המחקר נמצא, כי גורם משמעותי להעדפת מקום קבלת הטיפול הוא הכרת הרופא המטפל בחולה. הדבר הוכח גם בבדיקת תסוגה (רגרסיה) לוגיסטית. לגורמים הבאים אין השפעה על מידת ההעדפה של מקום קבלת הטיפול: קבלת טיפול דומה באותו מקום בעבר, מחלה כרונית ברקע, מין החולה, המצב המשפחתי, איזה טיפול קיבל החולה וגיל החולה. קיימת בקרב החולים התפיסה של בית-החולים כמוסד שבו ניתן לטפל בסיבוכים באופן יעיל יותר מאשר במירפאה, וכן שבבית-החולים הרופאים מיומנים יותר. קיים הבדל בין עמדות החולים לאנשי הצוות בשיקולים להעדפת מקום הטיפול.

לסיכום, מספר שיקולים חשובים לחולים ועשויים להגביר את שביעות הרצון שלהם מהמקום אליו יישלחו לקבלת הטיפול. העובדה שאנשי הצוות מעניקים משקל שונה מאשר החולים לשיקולים שונים מדגישה את החשיבות של בדיקת עמדות החולים עצמם בעת קביעת העדפות לקביעת מיקום הטיפול.

י' שמר (1,2,3)

(1) המרכז הישראלי להערכת טכנולוגיות בשירותי הבריאות (2) מכבי שירותי בריאות (3) הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

תאונות דרכים הן הגורם השכיח ביותר לתמותה בקרב גילאי 1-33 בעולם המערבי המפותח. ממדי הקטל והנכות הנגרמת כתוצאה מתאונות דרכים, גבוהים ביותר. בשנת 2001 נהרגו בארה"ב 42,900 בני אדם בתאונות דרכים, יחס של כ-15 בני אדם ל-100,000 תושבים. היקף הקטל בכבישי ישראל רחב יותר. מאז קום המדינה נהרגו בתאונות דרכים למעלה מ-22 אלף בני אדם, ובכך הופכות תאונות הדרכים לסיבת הקטל המרכזית ביותר, מטראומה.