תוצאת חיפוש

מנחם בן-חיים, צילה צבס (1), ירון מינץ, דני רוזין, ברק בר-זכאי, מחמוד נטור, דוד אולחובסקי (2), עמרם אילון, משה שבתאי

המח' לכירורגיה ב' והשתלות, המכון לרפואה גרעינית (1), המח' לרפואה פנימית א' (2), מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

הגישה המסורתית לניתוח חולים עם יתר-פעילות של בלוטת יותרת-התריס כתוצאה מאדנומה יחידה, כללה חקירה שיטתית ודו-צדדית של הצוואר, תוך ניסיון לזהות ארבע בלוטות יותרת-התריס ולכרות את הבלוטה המוגדלת. בשנים האחרונות, בעקבות השיפור ביכולת המיקום הקדם-ניתוחי של אדנומה בבלוטת יותרת-התריס (אי"ת) בעל-שמע או בסריקה ופיתוח שיטה לניטור תוך-ניתוחי של רמת הורמון יותרת-התריס (הי"ת), דווח על מספר גישות ממוקדות זעיר-פולשניות לכריתת אי"ת. להלן ניסיוננו ב-100 החולים הראשונים.

האבחנה נקבעה על-פי רמת סידן, רמה מוגברת של הי"ת, וכן על-פי זיהוי ומיקום קדם-ניתוחי של הבלוטה החשודה כאי"ת בבדיקות סריקה (TC-99M-MIB) ועל-שמע. בבוקר הניתוח בוצעה סריקה נשנית וסומן על-פני העור המיקום המשוער. בהרדמה כללית, דרך חתך מוגבל (< 2 ס"מ), זוהתה ונכרתה הבלוטה החשודה בלבד. בוצע זיהוי ריקמת יותרת-תריס באמצעות חתך קפוא.

מיולי 1999 עד אוגוסט 2001 בוצעו בגישה שתוארה 100 ניתוחים ב-97 חולים (64 נשים, 33 גברים, גיל ממוצע 14+-56, טווח 19-88 שנה). החולים לקו ברמות מוגברות של סידן והי"ת (ממוצעים: 0.8+-11.5 מ"ג/ד"ל, 90+-149 פיקוג'/מ"ל, בהתאמה. בשלושה חולים בוצע ניתוח נישנה לאחר כישלון ניתוח קודם במוסד אחר, ובשלושה נוספים לאחר כישלון ניתוח קודם בשיטה זו במוסדנו (חולים אלה נכללים למעשה פעמיים).

בתשעים-ושלושה חולים נמצאה בסריקה אדנומה ונכרתה (משקל ממוצע 600 מ"ג, טווח 100-4,900). זמן הניתוח הממוצע, כולל ביצוע חתך קפוא, היה 39+-66 דקות. החולים שוחררו באותו יום או למחרת, רמת הסידן בשיחרור היתה 0.9+-9 מ"ג/ד"ל ובדיקות המעקב פורשו כתקינות. בשני חולים היו תוצאות הסריקה חיוביות כזובות, אך נמצאה ונכרתה אי"ת על-פי המיקום בעל-שמע ובהצלחה (סך-הכל שיעור הצלחת הניתוח הראשוני היה 95%). בשלושה חולים נמצאה אי"ת בסריקה ונכרתה, אך במעקב חלה הישנות של הגברת רמת הסידן. החולים נותחו בשנית לאחר סריקה ובדיקת על-שמע נוספות, ובגישה ממוקדת עקב גילוי אדנומה נוספת (N=2), או עברו חקירת צוואר דו-צדדית עקב שיגשוג (היפרפלזיה) של שלוש הבלוטות הנותרות (N=1). בשני חולים לא נמצאה ריקמת יותרת-התריס בניתוח. בחולים אלה ניצפה תיקון של רמת הסידן לאחר הניתוח (N=1), או שבוצע מיקום וניתוח ממוקד נישנה שהצליח (N=1). לא נרשמו סיבוכים סב-ניתוחיים משמעותיים.

לסיכום, הגישה הממוקדת בהנחיית סריקה היא בטוחה ויעילה במרבית החולים. כישלון יתכן עקב איבחון שגוי, שיגשוג רב-בלוטי לעומת אי"ת (1%), אדנומה נוספת (2%) או תואות סריקה חיוביות כזובות בשל הפרעות אחרות בבלוטת-התריס (2%). ניתן לטפל בחולים אלה ביעילות ובבטיחות בניתוח ממוקד נוסף.

(1) קרן גבע, (1) גיל זלצמן, (2) אלן אפטר

(1) המח' לנוער, המרכז לבריאות הנפש 'גהה', הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, (2) מרכז פיינברג למחקר הילד, בית-חולים שניידר, פתח-תקווה, ישראל

התאבדות היא הגורם השני בשכיחותו לתמותה בקרב צעירים ומהווה בעיה קשה לבריאות הציבור. קיימים הבדלים אפידמיולוגיים בהתנהגות אובדנית בין בנים לבנות, ואלה כונו 'הפרדוקס המיגדרי'. מחד-גיסא, מחשבות אובדניות וניסיונות אובדנות אופייניים יותר לבנות; מאידך-גיסא, שיעור הבנים הנפטרים מהתאבדות עולה על זה של הבנות. בעוד שבנושא זיהוי גורמי-סיכון להתנהגות אובדנית הוקדשו עבודות רבות, הרי שבסוגיית ההבדלים בהקשר זה בין המיגדרים לא בוצעו מחקרים רבים. בסקירה זו יובאו ההבדלים בהתנהגות אובדנית בין בנים לבנות בגיל הילדות וההתבגרות, תוך התייחסות להבדלים בכלל בין המיגדרים. ייסקרו ההבדלים בין המיגדרים מבחינת גורמי-הסיכון, ותהיה התייחסות לגישה החברתית, תלויית-המיגדר, כלפי התנהגות אובדנית יסייע להבין מדוע שיעור ניסיונות האובדנות גבוה יותר בקרב בנות ושיעור התמותה נמוך יותר בהשוואה לבנים. דיון זה חיוני לתיכנון תוכניות למניעת אובדנות.

דני רוזין (1), אורית פורטנוי (2), אנפיסה סטניבסקי (3), ברק בר-זכאי (1), רזית ינקו-ארזי (1), יוסף קוריאנסקי (1), משה שבתאי (1), עמרם אילון (1)

המח' לכירורגיה כללית והשתלות (1), המח' לדימות (2) והמח' לרפואה פנימית ו' (3), מרכז רפואי שיבא, תל השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

ההסתייעות בלאפרוסקופיה כטיפול במחלות בחלל הבטן המצריכות התערבות דחופה, ובכלל זה חסימות מעיים, גדלה והולכת בהתמדה. אבן מרה החודרת למעי דרך נצור בין המרירה לתריסריון היא גורם שאינו שכיח לחסימת מעי. מצב זה מחייב ניתוח להוצאת האבן החוסמת מהמעי. לעתים במישלב עם כריתת המרירה. בעבר כבר דווח על הגישה לאפרוסקופית לטיפול בבעיה זו, וזו בוצעה לרוב במישלב עם חתך מוגבל בבטן לצורך הטיפול במעי. במאמר זה מדווח על פרשת חולה שעבר ניתוח זה בגישה לאפרוסקופית מלאה.

אריה בלשר, בועז שגיא, יגאל ברייטמן, צ'רלס לוין, משה גרייף

המכון לדימות והמח' לכירורגיה ב', מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

בקעים פנימיים הם סיבה לא שכיחה לחסימת המעי הדק. בקעים סב-תריסריוניים (para-duodenal) נחשבו עד לאחרונה לסוג השכיח ביותר. במרבית החולים מופעים בקעים אלה בצד שמאל של הבטן וגורמים לתיסמונת התלויה בחומרת החסימה במעיים. בדרך כלל לוקים החולים באירועים נשנים של כאבי-בטן המלווים בבחילה ובהקאה. בשל האפשרות לשינוק (strangulation) של תוכן הבקע, בקעים פנימיים הם מסוכנים ויכולים להסתיים במוות, במיוחד כשהאיבחון מתאחר. במאמר זה מדווח על חולה עם בקע סב-תריסריוני שאובחן באמצעות בדיקת טומוגרפיה מחשבית (CT) לפני שנותח. נסקרים התיסמונת הקלינית ומאפייני דימות של בקעים אלה.

ורד בלוש-קליינמן (1, 4), מיכאל פוירובסקי (2, 4), דני קורן (3), מיכאל שניידמן (4), אברהם ויצמן (5), דן שניט (1)

(1) בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל אביב, (2) הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה, (3) החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה, (4) המרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל, (5) הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

היענות (adherence) לטיפול התרופתי בתכשירים נוגדי- פסיכוזה מהווה בסיס לטיפול הכוללני הפסיכו-חברתי-שיקומי בתסמיני מחלת הסכיזופרניה. מימצאי מחקרים מעידים על כך, שלתופעת ההיענות לטיפול התרופתי השלכות רבות-משמעות עבור מהלך המחלה והפרוגנוזה. אולם למרות זאת, כ-50% מחולי הסכיזופרניה מגלים חוסר היענות לטיפול.

במאמר הנוכחי נסקרת סוגיית ההיענות של חולי סכיזופרניה לטיפול התרופתי והגורמים המשפיעים על היענות

או אי-היענות לטיפול, תוך שימת-דגש על ארבע קבוצות גורמים: גורמי מחלה, גורמים הקשורים לחולה, גורמי טיפול וגורמים סביבתיים. בנוסף יוצג דגם האמונות הבריאותיות, המשמש אחת המסגרות התיאורטיות להבנת התופעה ותידונה שיטות ההתערבות לשיפור ההיענות לטיפול.

(1) רינת ניסים, (1) גארי רודין, (2) דניס דנמן, (1) אן ריידל, (1) פטרישיה קולטון, (1) שרי מהרז', (1) ג'ניפר ג'ונס

(1) המח' לפסיכיאטריה, בית-החולים הכללי של טורונטו, מחוז אונטריו, קנדה, (2) המח' לאנדוקרינולוגיה, בית-החולים לילדים, טורונטו, מחוז אונטריו, קנדה

הפרעות אכילה קליניות, במיוחד בולימיה נרבוזה והפרעות אכילה אחרות, קיימות בשכיחות כפולה ויותר בקרב מתבגרות ונשים צעירות חולות סוכרת מסוג 1. השכיחות של הפרעות אכילה תת-קליניות (14%) גבוהה במיוחד באוכלוסייה זו. הפרעות אכילה בקרב חולות סוכרת מאויינות בשיטה ייחודית לוויסות משקל – השמטה מכוונת של אינסולין. התנהגות זו והתנהגות של התקפי זלילה, תורמות לסיכון מוגבר להיפרגליקמיה ולהופעת סיבוכים רפואיים הקשורים לסוכרת. בעיקר רטינופתיה ונירופתיה. השכיחות המוגברת של הפרעות אכילה באוכלוסייה זו מוסברת על-ידי אחד או יותר מהגורמים הבאים: עלייה במשקל בעקבות התחלת הטיפול באינסולין, הנגישות של שיטת השמטת האינסולין לוויסות משקל והברות (diet) הכרונית, שהיא חלק מהטיפול בסוכרת. מומלץ לתשאל נערות המגיעות למירפאה לטיפול בסוכרת לגבי תסמינים של הפרעות אכילה, על-מנת לאפשר זיהוי מוקדם של התנהגויות ועמדות אכילה בעייתיות עוד לפני שאלו הופכות להפרעת אכילה ממשית. התערבות קבוצתית פסיכו-חינוכית עשויה להיות דרך יעילה וחסכונית למניעת הפרעות אכילה מתונות או לטיפול מוקדם בהן. הפרעות אכילה קשות מצריכות טיפול אינטנסיבי פרטני המותאם לחולות סוכרת.

דינה לב שלוש, עמיקם סולד, יוסף קלאוזנר

המח' לכירורגיה ב', מרכז רפואי סוראסקי, ת"א

כריתת הטוחה (adrenalectomy) היא ניתוח הבחירה בחולים עם שאתות מפרישות הורמונים או בחולים שמתעורר חשד לגביהם כי הם לוקים בשאת ממארת. ניתוח הוא טיפול יעיל, המביא לריפוי התחלואה המטבולית ולשיפור ביתר-לחץ-הדם הנילווה למרבית השאתות הפעילות. ניתוח הוא גם הטיפול היחיד העשוי לרפא חולים עם שאת ראשונית של הטוחה והקליפה (primary adrenocortical tumor). יחד עם זאת, כריתת הטוחה נחשבת בעיני רופאים רבים כניתוח מסובך, הכרוך בסיכונים מרובים ואף עלול לגרום למוות.

המטרה במאמר זה היא לדווח על נסיוננו בטיפול בחולים עם שאתות בטוחה.

במהלך 10 שנים נותחו 96 חולים עם מגוון שאתות של הטוחה. ארבעים ותשעה נותחו בעקבות איבחון קדם-ניתוחי של שאת מפרישת הורמונים, ואילו 38 נותחו בשל חשד לשאת ממאירה. הסימנים והתסמינים שהובילו  לקביעת האבחנה היו מגוונים ונמצאו במיתאם עם סוג המחלה. עשרים-וחמישה מהחולים היו אי-תסמיניים, והשאת אובחנה באופן אקראי באמצעי דימות.

סך הכל בוצעו 97 כריתות של הטוחה – 48 מימין, 47 משמאל ו-1 דו-צדדית. שישים-ושלושה חולים נותחו בגישה פתוחה ו-33 בגישה לאפרוסקופית. שיעור המעבר לניתוח לאפרוסקופי פתוח היה 3% (חולה 1). משך ניתוח ממוצע הוא 140 דקות בגישה פתוחה ו-120 דקות בניתוח לאפרוסקופי. לא ניצפתה כל תמותה ניתוחית או בתר-ניתוחית. סיבוכים התהוות בקרב 23% מהחולים, ואלו שנותחו בגישה הפתוחה לקו בשיעור גבוה יותר של סיבוכים בהשוואה לגישה הלאפרוסקופית (30% לעומת 12%, בהתאמה). על-פי התוצאות הסופיות נמצאו 61 שאתות אנדוקריניות, 27 שאתות ממאירות מתוכן 14 שאתות ראשוניות ממאירות של הטוחה) ו-8 שאתות טבות (benign tumors).

מתוצאות המחקר עולה, כי כריתת הטוחה היא ניתוח בטוח ויעיל. כמו-כן הגישה הלאפרוסקופית מהווה תוספת חשובה, והופכת לניתוח הבחירה בחולים עם שאתות קטנות וטבות.

מונה ינקוביץ-כידון וזאב הנדזל

השפעות-לוואי מתרופות (הל"מ) הן תופעה נפוצה בקרב חולים מאושפזים ואמבולטוריים כאחד. תגובות אלרגיות לתרופות מהוות רק חלק קטן מהל"מ, והן מתאפיינות במעורבות של תגובה אימונולוגית בחולה מרוגש, המדגימה סגוליות, ייחודיות וזכרון, כך שניתן להדגימה בחשיפה נשנית. האיבחון הקליני של תגובות אלו מוגבל כיום בגלל מספר גורמים. במרבים האירועים לא ידוע הקובע האנטיגני הגורם לתגובה, והמנגנון החיסוני המעורב אינו ברור או שקיימת מעורבות של מספר מנגנונים בו-זמנית. זיהוי של תקופות על-ידי המערכת החיסונית מתרחש בחלק גדול ממערכי הטיפול השיגרתיים, ללא קשר לנוכחות קלינית של תגובות אלרגיות לתרופות אלו. כמו-כן, מדד הזהב (gold standard) המקובל, תבחין התגר, הוא פעולה מסורבלת ולעתים ביצועו מסכן את חיי החולה.

בשנים האחרונות מושקע מאמץ ניכר לאימות ותיקנון של בדיקות איבחוניות בתחום זה, במעבדה ובחי. שיטות חדשות, כדוגמת בדיקת ה-CD63 על ממברנות של באזופילים משפעלים, מחליפות בהדרגה את השיטות הישנות, וקיים מאמץ מתמשך להגדרת הקובעים האנטיגניים המעורבים במיגוון תרופות רחב. בתחום של רגישות לאנטיביוטיקה מקבוצת הביתא-לקטאם, פרוטוקולים מובנים לבדיקת רגישות מיידית ומאוחרת נמצאים בתהליכי הטמעה. שאלון מובנה שפורסם על-ידי החברה האירופית לאלרגיה לתרופות (EDNA), מאפשר איסוף מידע שיטתי בזמן האירוע הקליני או בסמוך לו, ומקל במידה ניכרת על הבירור האימונולוגי הנדרש ועל תהליך האיבחון. בסקירה זו מסוכם המצב הקיים, ומובאות חלק מהאפשרויות בעתיד בתחום האיבחון של תגובות אלרגיות לתרופות.

ניר הוד, צבי ביסטריצר, ליליה מינדלין ותפחה הורן

שאת ממאירה של בלוטת-התריס נדירה יחסית בילדים, ובשל כך לא תמיד עולה החשד למחלה זו בעת בירור טיבו של גוש המופיע בצוואר. מאחר שקיים טיפול יעיל במחלה והפרוגנוזה טובה באיבחון מוקדם, נדרשת מודעות הרופאים לקיומה בילדים. האזור השכיח ביותר להתהוות גרורות רחוקות הוא בריאות, ובילדים חולים רבים ניתן להשיג תגובה טובה לטיפול עם נסיגה של הגרורות בריאות, תוך שמירה על איכות-חייהם והתבגרותם התקינה.

במאמר זה מדווח על ילדה שאובחנה כלוקה בשאת פיטמתית של בלוטת-התריס בעקבות התהוות גושים משני צידי הצוואר. נסקרים במאמר זה אמצעי האיבחון והטיפול בשאת ממאירה של בלוטת-התריס עם גרורות בריאות, ונדונות ההשלכות המיוחדות של המחלה בילדים.

יהודה סנצקי, אורי רובינשטיין, גרי דיאמונד ודב ענבר

היצע דל של ילדים מועמדים לאימוץ בעולם המערבי וגם בישראל גרם לעלייה רבה באימוץ ילדים בין-ארצי כדי למצוא פתרון למשפחות רבות שהיו עד כה חשוכות ילדים. בד בבד עם העלייה במספר האימוצים החלו רשויות הבריאות להתמודד עם מחלות קשות הנפוצות במדינות מהן הובאו הילדים, אך נדירות יותר בעולם המערבי. בדומה למדינות נוספות, החלו בישראל לתת את הדעת לביות הרפואיות הכרוכות בהבאת ילדים ממדינות נחשלות, ומשרד הבריאות הוציא הוראות והמלצות, על-מנת לשמור על בריאות הציבור מפני מחלות מדבקות ולמנוע עוגמת-נפש מהמשפחות המאמצות.

רוב רופאי הילדים בקהילה חסרי ניסיון וידע בהיבטים הרפואיים של אימוץ ילדים בין-ארצי. ילדים אלו מהווים קבוצה הדורשת התייחסות מיוחדת, וברחבי העולם יש רופאים שזהו עיסוקם היחיד או העיקרי. בסיקה זו נדון בהיבטים הרפואיים הכרוכים באימוץ ילדים מחו"ל.

רמי בן-יוסף

היפרתרמיה (חימום) של השאת הממאירה במישלב עם קרינה, משמשת כאמצעי טיפול בחולי סרטן. לאחרונה פורסמו מספר מחקרים מבוקרים ובהם דווח שהטיפול המשולב – היפרתרמיה וקרינה – יעיל יותר מקרינה בלבד. המטרה בעבודה זו היא לדווח על תוצאות הטיפול בחולי סרטן באמצעות טיפול משולב במהלך השנתיים האחרונות.

חולים בשאת ממאירה שטחית טופלו בקרינה ובהיפרתרמיה. הטיפול בקרינה ניתן, כמקובל, באמצעות מאיץ קווי ובכמות התואמת את זו שהיתה ניתנת ללא היפרתרמיה. ההיפרתרמיה ניתנה באמצעות מכשיר חימום (מדיספק, ישראל) הפועל באמצעות קרינה אלקטרו-מגנטית לא מייננת בתדירות של 915 מגה-הרץ. הטיפול ניתן כ-15 דקות מתום הקרינה, במשך 45 דקות.

עשרים וארבעה חולים – נשים שלקו בסרטן השד (13), ונשים וגברים שלקו בסרטן העור (4), במלנומה (3) ובשאתות אחרות (4) טופלו בגישה זו. מספר הטיפולים נע בין 2-5 לכל שדה היפרתרמיה, ובסך הכל ניתנו 151 טיפולי היפרתרמיה לארבעים שדות, בכל החולים נצפתה הקלה בתסמינים ולא נצפו השפעות-לוואי קשות. בשנים-עשר חולים (83 טיפולי היפרתרמיה ב-91 שדות) שטופלו במכון לאונקולוגיה שבמרכז רפואי תל אביב נצפתה תגובה מלאה בתשעה שדות (47%), תגובה חלקית בשמונה שדות (42%) ובשני שדות (11%) לא היו מלכתחילה מדדים למעקב. זמן המעקב המרבי החולים אלו היה 12 חודשים והחציוני 3 חודשים.

שיעור התגובה לטיפול המשולב בקרינה והיפרתרמיה הוא גבוה, בדומה למדווח בספרות הרפואית. מן הצורך להגביר בישראל את ההסתייעות במישלב זה לטיפול בחולי סרטן.

שאול מ' שאשא ושאול ג' מצרי

בין המאות ה-12 עד ה-16 היו רוב האוניברסיטאות באירופה בפיקוחו של האפיפיור ונמנעו מקבלת יהודים. מיוחדת במינה היתה האוניברסיטה בפדובה, שהוקמה ב-1222 בלא אישור האפיפיור והיתה "אוניברסיטה אוניברסלית וחופשית", ששררה בה אווירה של סבלנות וסובלנו, פתיחות וחופש אקדמי. האוניברסיטה קיבלה לשורותיה גם יהודים, אשר הורשו להיבחן ולזכות בתואר אקדמי, הפקולטה לרפואה הוקמה בשנת 1250, ובמאה ה-14 הפכה לחלק מהאוניברסיטה לאומנויות ונחשבה לטובה באירופה. הפקולטה משכה אליה סטודנטים מכל העולם, ביניהם צעירים יהודים רבים מכל חלקי אירופה.

יהודים אלו נתקלו בקשיים רבים בתחילת דרכם. רובם לא עמדו בדרישות הקדם ללימודים, ואף לא ידעו לטינית, שהיתה שפת ההוראה באוניברסיטה. הקהילה היהודית בפדובה נחלצה לעזרתם, ובעיקר רופאים בוגרי פדובה כמו שלמה קוניאן, שפתח בביתו מעין "מכינה קדם-אקדמית"; מכינה זו סייעה לתלמידים היהודים להתקבל ללימודי הרפואה, וסיפקה להם סביבה תומכת וידידותית לאורך כל שנות לימודיהם.

משנת 1409 עד שנת 1816 הוסמכו בפקולטה בפדובה 325 רופאים יהודים, ביניהם כאלה שזכו לפירסום ולתהילה כמו יוסף דל מדיגו, יוסף חמיץ, בנימין מוספיא, טוביה כהן ורבים אחרים. משפחות של רופאים בוגרי פדובה היו תופעה שכיחה, בעיקר בפולין.

מעבר לתרומתם כרופאים, נטלו רבים מבוגרי פדובה חלק פעיל ומרכזי בחיי קהילתם כרבנים, מנהיגי ציבור וראשי עם. לחלקם אף היה מעמד רם במדינותיהם כרופאי החצר של מלכים ונסיכים. בהיותם יוצאי אסכולה רפואית זהה, עם רקע חברתי ותרבותי דומה, שהיו נתונים בשנות לימודיהם בפדובה להשפעה בלתי-אמצעית של התרבות האירופית בעידן המודרני של הרנסנס, חשופים לתמורות החברתיות שחלו אז ושמרו על קשרים מקצועיים בינם לבין עצמם ועם עמיתיהם למקצוע הלא-יהודיים שנים רבות לאחר גמר לימודיהם – היוו בוגרים אלה קבוצה חברתית, אם כי לא תמיד במעמד רשמי, שהשפיעה רבות על התמורות החברתיות והתרבותיות שחלו ביהדות אירופה בעידן החדש, והיו ממבשריה של תנועת ההשכלה שפשטה באירופה, ובעיקר בגרמניה, בשלהי המאה השמונה-עשרה.

יעקב סתיו וגד סגל

ביקלוטמיד (bicalutamide; CASODEX) היא תרופה נוגדת-אנדרוגן בעלת מיבנה מולקולתי שאינו על בסיס סטרואיד (nonsteroidal antiandrogen), ובעלת זמן מחצית-חיים ארוך המאפשר נטילה חד-יומית. ההוריה לטיפול היא סרטן הערמונית במצב מתקדם (advanced disease). התרופה ניתנת במישלב עם תואמי LHRH (luteinzing hormone releasing hormone), במינון חד-יומי של 50 מ"ג. ביקלוטמיד במינון חד-יומי של 150 מ"ג כטיפול חד-תכשירי (monotherapy) הוכחה כבעלת יעילות השווה לסירוס בחולים עם מחלה מתקדמת שאינה גרורתית. מחקרים עכשוויים מתנהלים אודות בחינת יעילותה של ביקלוטמיד כטיפול חד-תכשירי במיסגרת הטיפול האדג'ובנטי בחולים במחלה מוקדמת. ביקלוטמיד אינה פוגעת בחימוד המיני באותה מידה כמו סירוס. רגישות בשדיים ודדנות הזכר (gynecomastia) הן השפעות-הלוואי השכיחות ביותר של ביקלוטמיד. התרופה אינה גורמת לפנימוניטיס או להפרעת הסתגלות לאור או לחושך, שהן השפעות-לוואי מוכרות של נילוטמיד (nilutamide – אינה משווקת בישראל). שכיחות השילשולים בעקבות נטילת ביקלוטמיד במינון של 50 מ"ג ביום. פלוטמיד (Flutamide; EULEXIN) במינון של 750 מ"ג ביום. נטילת ביקלוטמיד עלולה לגרום להפרעה בתיפקודי הכבד, אולם לרוב הפרעה זו היא קלה וחולפת גם אם הטיפול נפסק וגם אם לאו.

אהרון סולקס

בסקירה זו מסוכם חצי יובל של עבודה קלינית מאומצת בתחום הכימותרפיה מונעת לחולות הלוקות בסרטן השד בשלב II.

הטיפול במישלב CMF בשנות ה-70 מסמן את תחילתו של העידן המודרני בתחום זה. הניסיון העשיר שהצטבר בהמשך מלמש שהטיפול המונע חייב להינתן בסמוך לכריתת השאת הראשונית, במינונים ובלוח זמנים מיטביים, לפרקי זמן קצרים יחסית של כחצי שנה.

הטיפול בהמשך במישלבים המבוססים על אנטרהציקלינים, כגון אדריאמיצין ואפירוביצין, מהווה ציון דרך משמעות בקרב החולות עם קישיות-לימפה נגועות בבית-השחי, מתן רצוף (sequential) של אדריאמיצין ולאחריו CMF בחולות שאובחנו בהן עד 4 קישריות-לימפה נגועות או יותר בבית-השחי, ראוי לציון.

מטה-אנליזה של ניסויים קליניים מרובים שנכללו בהם עשרות-אלפי חולות עם סרטן השד בשלב II, מלמדת על ירידה בסיכון היחסי והמוחלט להישנות מחלה זו או לתמותה ממנה כאשר נוספה לטיפול המקומי כימותרפיה מונעת. יתרון זה נשמר גם לאחר מעקב של 20 שנה ויותר. לדוגמה, טיפול ב-CMF מפחית בכ-35% את הסיכון היחסי להישנות המחלה בהשוואה לטיפול מקומי בלבד.

המחקרים הקליניים המתבצעים בשנים האחרונות מכוונים להוכיח את תפקידן של התרופות הרעלניות החדישות שנוספו למערך הטיפול נוגד-הסרטן, כגון הטקסנים (texanes). לאחרונה החל להצטבר מידע על הטיפול בנוגדן החד-שיבטי הרצפטין כחלק מהטיפול המונע בחולות הלוקות בשאת עם ביטוי גבוה של האונקוגן Her2Neu.

לכימותרפיה מונעת השלכות אפשריות ארוכות-טווח. לדוגמה, אל-וסת עם סיכון בהמשך ללקות באוסטאופורוזיס או במחלת לב איסכמית. רעלנות של הלב לאחר מתן אנטרה-ציקלינים: לא הוכחה עד כה ברוב המכריע של הדיווחים שכיחות-יתר של שאתות נוספות בקרב נשים שעברו כימותרפיה מונעת.

בתוך תקופה של כרבע מאה התבססה הכימותרפיה המונעת כחלק בלתי-נפרד מהטיפול הכוללני בחולות בסרטן השד בשלב II.

אלון ילין, דויד סמינסקי, מיכאל פלאי, הנרי פרידמן, מאיה טפרברג ויעל רפאלי

חולים הלוקים בשאתות המערבות את חלל הצדר (pleura) הם בעלי תוחלת חיים קצרה. סיבת המוות העיקרית היא התפשטות השאת לצדר. טיפול הבחירה בחולים אלו אינו ברור.

המטרה במחקר הנוכחי היתה לבדוק האם טיפול אורי משולב הכולל ניתוח, כימותרפיה מקומית וחימום-יתר אפשרי הוא בטוח ויעיל בלוקים בשאתות עם פיזור צידרי.

נבדקו רטרוספקטיבית 43 חולים שעברו ניתוח עם זילוח צידרי כימותרפי בחימום-יתר. מרבית החולים לקו בשאתות בצדר או ההרת (thymus) עם פיזור בחלל הצדר. עשרים-וחמישה (25) חולים קיבלו טיפול אחר בעת כלשהי לפני הזילוח. במהלך הניתוח בוצעה כריתה לפי סוג השאת ומצב החולה. הזילוח בוצע באמצעות משאבה סיבובית, מתמר חום וציספלטינום במינון של 60-200 מ"ג.

הטמפרטורה התוך-צידרית בכל החולים היתה מעל 40 מ"צ. לא ניצפו בעיות המודינמיות או בעיות נשימה הקשורות לזילוח. לא היתה תמותה תוך-ניתוחית ולא רעילות המטולוגית, כילייתית או מערכתית. שלושה חולים נפטרו בתקופה הבתר-ניתוחית (7% תמותה) ו-14 לקו בסיבוכים, ברובם קלים. שיעור ההישרדות בחיים של כלל החולים לשנה אחד, שנתיים, שלוש וחמש שנים היה 78%, 72%, 50% ו-36%, בהתאמה. שיעור ההישרדות הגבוה ביותר ניצפה בחולים עם תימומה – 70% לאחר שלוש וחמש שנים, והנמוך ביותר ניצפה בחולים עם גרורות – 31% לשלוש שנים.

מבין 39 חולים שהיו במעקב לטווח קצר ובינוני (24 חיים ו-15 שנפטרו), ב-28 מהם (72%) לא ניצפתה הישנות של השאת בריאה או בצדר בצד המנותח.

המסקנות מהמחקר היו שניתוח עם זילוח כימותרפי בחימום-יתר ניתן לביצוע והוא בטוח יחסית. השיטה מעניקה סיכוי טוב להכחדה מקומית מלאה לטווח בינוני של שאתות עם מעורבות הצדר. בחולי תימומה עם פיזור צידרי מסתמן יתרון ריפויי על-פי שיטות טיפול אחרות. יש לבדוק בעתיד זילוח עם תרופות כימותרפיות אחרות כטיפול חד-תכשירי או רב-תכשירי.