תוצאת חיפוש

חנן טאובר 

המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי קפלן, רחובות

הרופאים האורתופדים הראשונים בארץ ישראל המנדטורית טיפלו בעיקר בבעיות במערכת השריר-שלד באופן שמרני. טראומה כולל שברים טופלה על ידי הכירורגים הכלליים. המנתח האורתופדי המודרני הראשון היה ד"ר ארנסט ספירא, שעלה ארצה מצ'כוסלובקיה והקים שירות אורתופדי בבית חולים בילינסון ובמירפאת זמנהוף בתל אביב. בשנת 1948 הוא עבר לתל השומר, והקים שם מחלקות לאורתופדיה ומרכז לשיקום כולל לנפגעי חוט שדרה ולקטועי גפיים. במקביל, נפתחה מחלקה נוספת לאורתופדיה בתל השומר, בהנהלתו של  ד"ר שמואל אריה וייסמן, שעזב בשנת 1961 והקים את המחלקה לאורתופדיה בבית חולים איכילוב, ונתמנה לראש החוג לאורתופדיה הראשון בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1955 פתח ד"ר מאיר מייקין את המחלקה לאורתופדיה בבית חולים הדסה בירושלים והקים את בית החולים אלי"ן לילדים נכים. בשנת 1951 נפתחה מחלקה לאורתופדיה בבית החולים אסף הרופא בראשותו של  ד"ר אנטול אקסר. במחלקה זו רוכזו רבים מנפגעי  מגיפת הפוליו משנות החמישים של המאה העשרים, טופלו ושוקמו שם. מרבית הדור הבא של מנהלי המחלקות לאורתופדיה בארץ ישראל היו חניכים של ארבעת הרופאים הללו. פריצות דרך חשובות בכירורגיה האורתופדית היו בשנות השישים והשבעים של המאה שעברה. הטיפול בשברים, שהיה רובו ככולו שמרני, הפך לטיפול לפי עקרונות ה-AO, תחילה מיפרק הירך ולאחר מכן מיפרק הברך, שבוצעו ברוב המחלקות לאורתופדיה בישראל. במקביל הובאו טכניקות חדשות לניתוחי עמוד השידרה. מוזכרים במאמר זה הרופאים שתרומתם להתפתחויות הללו הייתה מכרעת. התפתחות נוספת היתה גיבושה  של הכירורגיה של היד, מהלך שהובל על ידי ד"ר איזידור קסלר – מנתח יד בעל שיעור קומה בינלאומי.

נסרה אדלבי^1,2,מיכה ברחנא¹, עוזי מלמן^4,3, רפאל כראל¹

¹אוניברסיטת חיפה, בית הספר לבריאות הציבור, חיפה, ²בית החולים לגליל מערבי, נהרייה, ³שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה וגליל מערבי, ⁴המחלקה לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה, הטכניון, המכון הטכנולוגי לישראל, חיפה

הקדמה: הקשר בין ברות (דיאטה) ים תיכונית (Mediterranean diet) לבין הסיכון הכולל להיארעות מחלת סרטן, נחקר במספר מחקרים בעבר. מידע על קשרים מעין אלה באוכלוסייה הערבית בישראל הוא מצומצם ביותר.

מטרות: השוואה בין ציון ברות ים תיכונית בקרב חולי סרטן לבין הציון בקרב לא חולי סרטן ערבים ישראלים מבוגרים. המטרה הייתה לזהות גורמי סיכון הניתנים להתערבות ולמניעת תחלואה.

שיטות: מחקר מקרה בקרה בערביי צפון הארץ, שנכללו בו 200 מבוטחים מבוגרים של שירות רפואי אזורי.

תוצאות: נמצא קשר הפוך בין ניקוד תזונה ים תיכונית לבין היארעות סרטן OR = 0.4) (95% CI = 0.260-0.612, p = 0.000).

מסקנות: היענות גדולה יותר לתזונה ים תיכונית קשורה בשכיחות פחותה של הסרטן. לפיכך, אימוץ דפוס תזונה זה נראה כממתן הן שכיחות השמנת יתר והן סיכוני תחלואה כרונית.

ניבי דיין, פסח שורצמן



המחלקה לרפואת המשפחה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

מהגרים נבדלים במאפייני התחלואה והתמותה שלהם לעומת אוכלוסייה שאינה מהגרת, כמו גם במאפייני צריכת שירותי הבריאות ורפואה מונעת העומדים לרשותם. עם שהותם המתמשכת במדינה הקולטת משתנה תמונת התחלואה והתמותה של המהגרים, ומקבלת מאפיינים שבחלקם דומים לדפוסים המקומיים – שינוי המיוחס לתהליך האקולטורציה (Acculturation). נשים מהגרות מבצעות פעמים רבות מעקב הריון חלקי או לקוי ומגיעות למעקב בשלבי הריון מתקדמים יחסית, הן משתמשות פחות באמצעי מניעה ועוברות יותר הפסקות הריון באופן יחסי לשיעורן באוכלוסייה. תחתית הטופס

הן עוברות פחות בדיקות סקירה לאיתור סרטן, מאובחנות בשלבים מאוחרים יחסית, וסיכויי ההחלמה וההישרדות שלהן פחות טובים. הגורמים המאפשרים והחסמים הקשורים להתנהגות בריאותית של מהגרות ולשינויים החלים בה כוללים: תפיסות ואמונות תרבותיות, ותק במדינה הקולטת ורמת אקולטורציה, מחסומים לשוניים, נגישות השירותים, קשר עם הרופא הראשוני, עומס תפקידים, ידע ומודעות.

יוצאות אתיופיה בישראל הן חלק מקהילה שעברה עם העלייה לארץ מעבר חד בכל מימדי החיים. מימצאי מחקרים מצביעים על תמונת בריאות והתנהגות בריאותית של יוצאות אתיופיה המאפיינת נשים מהגרות. עם השנים, חל שינוי בדפוסי הילודה של יוצאות אתיופיה, כשהוותיקות מתקרבות לשיעורי הילודה של האוכלוסיה היהודית בישראל. המידע אודות שימוש באמצעי מניעה לוקה בחסר, שיעור הפסקות ההריון בקרב יוצאות אתיופיה גבוה פי ארבעה לעומת שיעור הפסקות ההריון בקרב יהודיות ילידות ישראל. שיעור הפנייה לבדיקות לגילוי מוקדם ורפואה מונעת נמוך יותר בהשוואה לוותיקות.

נשים יוצאות אתיופיה מסתמנות כקבוצה בסיכון גבוה בכל הנוגע לבריאותן. הבנת הגורמים לדפוסי ההתנהגות של נשים יוצאות אתיופיה בתחום בריאות האישה, השינויים החלים בדפוסים אלה עם הוותק בישראל, וזיהוי החסמים לנגישות לשירותים – כל אלה יסייעו בתכנון שירותים שיהיו מותאמי תרבות וצרכים ליוצאות אתיופיה, ובפיתוח תוכניות לקידום בריאותן.

רוני שטרקשל

בית הספר לבריאות הציבור ורפואה קהילתית של האוניברסיטה העברית והדסה

בעשורים האחרונים של המאה שעברה ובעשור הראשון של המאה הנוכחית, התחזקה ההכרה שהתאמה תרבותית של שירותי בריאות ורפואה מהווה תנאי חשוב וחיוני בשירותים אלה. התאמה כזו מאפשרת לבני אדם מתרבויות שונות לפנות לשירותי בריאות ורפואה ולהפיק מהם את התועלת המיטבית. תועלת זו באה לידי ביטוי בשביעות הרצון מהטיפול, בתוצאות הטיפול, ובמניעת סיכונים לתחלואה ותמותה [3-1]. מחד גיסא, הכשירות התרבותית חייבת לאפשר לצוותים להבין את האדם הפונה ואת המערכת המושגית שמתוכה הוא מבין ומפרש את הבריאות והחולי, ומאידך גיסא, לאפשר לפונה להבין את ההסברים וההנחיות של הצוות למען בריאותו שלו או של אלה הנסמכים עליו [4].

טל סלע¹, יעקב סגל², איריס גורן¹, גבריאל חודיק^1,3, ורדה שלו^1,3, רוי הומברג², רחל בכר², שחר קול⁴

¹חטיבת הבריאות,  מחלקת אינפורמציה רפואית, מכבי שירותי בריאות, ²חטיבת הבריאות, תחום רפואת נשים, מכבי שירותי בריאות, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ⁴מכון בריאות האישה, חיפה, מכבי שירותי בריאות

הקדמה: ישראל ניצבת במקום ראשון בעולם במספר טיפולי הפריה חוץ גופית לנפש, אך המידע על תוצאות טיפולי הפריה חוץ גופית בישראל חלקי בלבד. עד כה, מאמץ לכונן רשם פוריות ארצי לא צלח.

מטרות: לתאר את הפעילות בתחום ההפריה החוץ גופית בישראל בשנים 2007 עד 2010 במכבי שירותי בריאות – גורם עצמאי ובלתי תלוי, שאינו מעורב בעצמו בטיפולים.

שיטות: נתונים אודות מחזורי הטיפול ושיעורי ילודה נאספו מתוך "רישום בעיות הפוריות" שבמסדי הנתונים של מכבי שירותי בריאות.  ניתוח סטטיסטי בוצע בחתכים של שנה וגיל בעת תחילת מחזור הטיפול.

תוצאות: בארבע השנים שנסקרו חלה עלייה בגילן הממוצע של המטופלות מ-35.12 שנים ל-36.19 שנים, מספר הטיפולים עלה בכ-50%, ושיעור הטיפולים המוצלחים ("לידת חי") ממחזורים טריים ירד מ-18.8% ל-14.8%. כמו כן, נרשמה ירידה בשיעורי ההצלחה למחזור טיפולים לאחר גיל 35 שנה וביתר שאת לאחר גיל 40 שנה. מעבר לגיל 43 שנה סיכויי ההצלחה מגיעים לאחוזים בודדים והעלות המשוערת של לידת חי היא  399,000 ש"ח.

סיכום: על אף ההובלה הכמותית בביצוע טיפולי הח"ג, התוצאות הקליניות בישראל אינן טובות יחסית למקובל בעולם ואף נמצאות במגמת ירידה. לדעתנו, הסיבה העיקרית לכך היא ביצוע מספר גבוה של טיפולים שמראש הסיכוי להצלחתם קטן מאוד. יש ליישם בהקדם רשם פוריות שיאגור נתונים באופן מבוקר ופרוספקטיבי מכל היחידות להפריה חוץ גופית בישראל.

יחידת הכבד בית החולים לגליל המערבי, נהרייה, המרכז הלאומי להשתלות, משרד הבריאות

מחבר מכותב: מיכל כרמיאל-חגי

 *הכותבת שימשה עד 2009 מנהלת השירות הרפואי להשתלת כבד במרכז הרפואי סוראסקי, תל אביב, ובשנתיים האחרונות מכהנת כיו"ר ועדת כבד במרכז הלאומי להשתלות.

רקע: מאז השתלת הכבד הראשונה בישראל בשנת 1991 ועד לכתיבת שורות אלו, נרשמו במרכז הלאומי להשתלות 769 השתלות כבד שבוצעו בישראל. מאמר זה מיועד לסכם את מרבית נתוני ותוצאות השתלות כבד אלו, תוך שימת דגש על התמורות שהתרחשו במהלך שני עשורים במקביל לנתונים עולמיים.

שיטות: נעשה שימוש בנתוני השתלות הכבד שבוצעו בישראל לפי המרכז הלאומי להשתלות, נתוני מאגר המידע של ה-Collaborative Transplant Study  (CTS), ונתונים דמוגרפיים ורפואיים שנמסרו באדיבות שלושת מרכזי ההשתלות הכבד.

תוצאות: מרבית השתלות הכבד בוצעו במבוגרים תוך שימוש מתרומת נפטר. במהלך שני העשורים חלה עלייה בשימוש באונת כבד מתורם חי למבוגר מ-1.7% ל-9%. במקביל, חלה עלייה במספר השתלות הילדים מ-3.3% ל-15%, כאשר שליש מההשתלות בילדים כיום הן מתורם חי. השתלות כבד-כליה מהוות כ-6% מכלל השתלות הכבד. מחלת הכבד הראשונית בחולים מושתלים היא דלקת נגיפית C, אולם סיבת ההשתלה העיקרית משנת 2006 היא סרטן הכבד. מבחינת הישרדות החולים, לא חל שינוי משמעותי בין העשור הקודם לנוכחי בהישרדות בשנה ראשונה לאחר השתלה: 74.8% ו-79.1% בהתאמה. לעומת זאת, ההישרדות חמש שנים לאחר ההשתלה עומדת בעשור הנוכחי על 67.3% מול 54.9% בעבר (p=0.05). ממוצע תמותה שנתית מעבר לשנה הראשונה עומדת על 2.47%. שימוש בתרומות ממבוגרים >50 עלה מ-36.5% בשנים 1999-1991 ל-46% בשנים 2009-2005.

לסיכום: הנתונים של תוצאות השתלות כבד בישראלי בשני העשורים האחרונים משקפים תמורה חיובית: שיפור תוצאות הניתוח במקביל למעקב רפואי ארוך טווח הולם – כל זאת לנוכח משאב מצומצם, המחייב מיצוי מיטבי של תרומות, וההתמודדות המורכבת של הקצאה צודקת.

נסרה אדלבי^1,2, מיכה ברחנא¹, עוזי מלמן^4,3, רפאל כראל¹

¹אוניברסיטת חיפה, בית הספר לבריאות הציבור, חיפה, ²בית החולים לגליל מערבי, נהרייה, ³שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה וגליל מערבי, נהרייה, ⁴המחלקה לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה, הטכניון, המכון הטכנולוגי לישראל, חיפה

הקדמה: ערביי ישראל מהווים קבוצה אתנית בעלת  אורח חיים, הרגלי תזונה  וחשיפות סביבתיות השונים במאפיינים אחדים מאלו של האוכלוסייה היהודית. הבדלים אלה מביאים לביטוי שונה של מחלות מסוימות, בפרט אלו הקשורות עם גורמי סיכון מיוחדים באוכלוסייה הערבית בישראל לעומת  האוכלוסייה היהודית. האוכלוסייה הערבית בישראל  חווה בשנים האחרונות שינויים מהירים  של אימוץ אורח חיים מערבי, ושינוי זה מביא לעלייה ברמת גורמי סיכון הידועים  כקשורים עם שכיחות יתר של שתי המחלות. נראה כי העלייה הנדונה ברמת גורמי הסיכון הללו באוכלוסיה הערבית מגבירה  משמעותית את ההיארעות של סוכרת סוגII   וסרטן באוכלוסייה זו. 

שיטה:  סקירת ספרות ופרסומים מדעיים עדכניים וכן נתונים סטטיסטיים על מאפייני בריאות באוכלוסיות בישראל.

תוצאות: במחקרים שונים נמצא, כי בעשרות השנים האחרונות עלה  שיעור ההיארעות של סוכרת מסוג II (DMII) בערבים ישראלים בשני המינים, עד ל-9.1 ל-1,000 נפש בשנה. בקרב נשים ערביות עלה שיעור היארעות הסרטן ב- 1.2 ל-1,000 נפש לשנה וב- 1.3 ל-1,000 נפש בגברים. לעומת זאת, נצפתה בתקופה זו   ירידה  בהיארעות של שתי המחלות האלו באוכלוסיה היהודית  .

מסקנות: שינוי באורח החיים בעשורים האחרונים לסגנון חיים מערבי באוכלוסייה הערבית בישראל, הביא לעלייה ניכרת בשיעור  ההיארעות של סרטן ו-DMII בקבוצה זו.  גורמי הסיכון  המשפיעים ביותר הם:  תזונה לא בריאה, היעדר פעילות גופנית ועישון טבק.  הבנה מלאה יותר של תהליכים אלה יכולה לסייע בקידום ופיתוח תוכניות התערבות על מנת להביא להפוך המגמה. 
 

יצהל ברנר

המחלקה לרפואה גריאטרית, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

בחודשים האחרונים, מאז הוכרז סכסוך העבודה האחרון של הרופאים, אנו חווים את משבר הרפואה בישראל בעוצמה רבה. משבר זה מעמיד בפני הרפואה בכלל ותחום הגריאטריה בפרט צורך בחשבון נפש, תוך העמדת המטופל במרכז החשיבה והעשייה.

במאה העשרים, החלו החוקרים להבין את ההתפתחות הנפשית והביולוגית של הגדילה. במהלך מאה זו, זכתה רפואת הילדים למעמד מרכזי ועצמאי. המאה העשרים הסתיימה עם שיעור גבוה באופן מוחלט ויחסי של קשישים. שיעור הקשישים במדינות המפותחות הגיע לרמה שלא הייתה כמותה בהיסטוריה. בדור האחרון הוכפלה אוכלוסייתה של מדינת ישראל, והיא כוללת כיום קרוב ל-800,000 בני 65 שנים ומעלה, כאשר כמחצית מהם חצו את גיל 75 וכרבע את גיל 80. אם נצא מנקודת הנחה שאדם סיים את תפקידו הביולוגי בשימור המין בסביבות גיל 50 שנה, ניתן לראות את שלושים שנות הפעילות למען עצמו ולמען החברה לאחר גיל זה כהישג ההיסטורי הגדול ביותר של החברה האנושית.

אבישי גולץ, אבירם נצר

מחלקת אף-אוזן-גרון וניתוחי ראש וצוואר, רמב"ם – הקריה הרפואית לבריאות האדם

הפקולטה לרפואה רפפורט – הטכניון, חיפה

בין כל רופאי אף-אוזן-גרון שפעלו בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים (יותר ממאה), בלט ד"ר ארנסט וודאק מעל כולם. ארנסט וודאק נולד בשנת 1891 בצ'כוסלובקיה. הוא החל את לימודי הרפואה בווינה וסיים אותם באוניברסיטה הגרמנית בפראג בשנת 1915.

מראשית שנות עבודתו כרופא, התבלט ד"ר וודאק כקלינאי מוכשר וכחוקר בעל שיעור קומה. עיקר התעניינותו הייתה במערכת הווסטיבולרית, וכבר בשנת 1914 החל לפרסם את מחקריו הראשונים בתחום זה. תוך זמן קצר התפרסם ד"ר וודאק בכל רחבי אירופה ונמנה על חברי המערכת של כתבי העת המפורסמים Acta Oto-Laryngologica השוודי ו-Excerpta Medica ההולנדי. כמו כן נבחר כחבר ב- Collegium Otolaryngologicum הבינלאומי.

בשנת 1939, בעקבות כיבוש צ'כוסלובקיה על ידי הגרמנים, נאלץ ד"ר וודאק להפסיק את עבודתו, וזמן קצר לאחר מכן עלה לארץ ישראל והתיישב בתל אביב.

במשך חמש שנים התנדב ד"ר וודאק במחלקת אף-אוזן-גרון של ד"ר משה שרמן בבית החולים "הדסה" בתל אביב, ובמקביל פתח מרפאה פרטית בביתו. למרות פרסומו הבינלאומי, לא זכה ד"ר וודאק להכרתן של הקהילה הרפואית והאקדמית בארץ ישראל. הוא לא יכול היה להמשיך במחקריו, ונאלץ להסתפק בעבודה במרפאתו ובניתוחים שביצע בבתי החולים אסותא ועין גדי (בעיקר ניתוחי אף). למרות זאת לא איבד ד"ר וודאק את הדחף לכתוב, והמשיך לפרסם מאמרים רבים וחשובים בכתבי עת בארץ ובחו"ל. בסך הכול פרסם למעלה מ-200 מאמרים ומספר ספרים.

ד"ר וודאק נפטר ב-27.4.1962 לאחר מחלה ממושכת רצופת ייסורים, הרחק מאשתו ובתו, ונשכח על ידי מרבית חבריו.

אבישי גולץ, אבירם נצר

מחלקת אף-אוזן-גרון וניתוחי ראש וצוואר, רמב"ם – הקריה הרפואית לבריאות האדם והפקולטה לרפואה רפפורט – הטכניון, חיפה

ב-4.8.1911 ירד בנמל יפו ד"ר משה שרמן. ד"ר שרמן היה רופא אף-אוזן-גרון הראשון בארץ ישראל, ובמשך כשנה גם היה הרופא המומחה היחיד בתחום זה בארץ.

ד"ר משה שרמן נולד בניקולאייב (רוסיה) בשנת 1881. הוא החל את לימודי הרפואה באודסה, המשיך בברלין וסיים אותם בשנת 1907 בדופאט (אסטוניה). לאחר מכן התמחה באף-אוזן-גרון במוסקבה.

עם בואו לארץ התיישב ביפו, שם פתח מרפאה, ובמהרה היה למומחה מוכר ומבוקש. הוא התנדב בבית החולים היהודי ביפו "שער-ציון", ופעמיים בשנה היה עולה לירושלים למספר שבועות כדי לבדוק חולים ולבצע ניתוחים.

בינואר 1912, יחד עם חמישה רופאים נוספים, הניח ד"ר שרמן את היסודות לארגון הרופאים הראשון בארץ ישראל: "אגודה מדיצינית עברית ליפו ומחוז יפו". בשנת 1918 התמנה ד"ר שרמן ליועץ למחלות אף-אוזן-גרון של בית החולים הדסה בתל-אביב, ובשנת 1932 הוקמה בבית החולים מחלקה בהנהלתו.

במשך כל השנים היה ד"ר שרמן היוזם והמקים של איגודים ציבוריים שונים לקידום הרפואה בארץ. הוא הקים את איגוד רופאי אף-אוזן-גרון בארץ במשך שנים רבות עמד בראשו. הוא ייסד את סניף תל אביב של ההסתדרות הרפואית וכיהן כיושב ראש הסניף במשך 17 שנה. בשנת 1935 נבחר ליושב ראש הוועד המרכזי של "ההסתדרות הרפואית העברית בארץ ישראל" – תפקיד שאותו מילא במשך 20 שנה. לאחר סיום כהונתו נבחר לנשיא הראשון של ההסתדרות הרפואית ואחר כך לנשיא הכבוד שלה. ד"ר שרמן היה המייסד והעורך של "הרפואה" ו"מכתב לחבר". גולת הכותרת בפעולותיו הייתה הקמת מפעל "חברות החוץ".

ד"ר שרמן היה מחברם של מאמרים רבים בתחום מומחיותו,  ובהיסטוריה של ההתארגנות הרפואית בארץ ישראל ובמדינת ישראל.

ד"ר שרמן נפטר בתל אביב ב-17 ביולי 1969.

נסים לוי

הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

ב-12.1.2012 תציין ההסתדרות הרפואית בישראל את יובל המאה. בתאריך זה לפני מאה שנה, התכנסו בתל אביב שישה רופאים ורוקח אחד כדי לייסד את "האגודה המדיצינית העברית ביפו". ליו"ר נבחר ד"ר אריה פוחובסקי, לסגנו – ד"ר מאיר קרינקין ולמזכיר – ד"ר משה שרמן, היחיד ששלט בשפה העברית. כל הדיונים התנהלו ברוסית. בשנת 1913 התארגנו רופאיה היהודים של ירושלים ל"אגודת רופאים מדברי עברית" (ארמ"ע). עם סיום מלחמת העולם הראשונה התאחדו ביום 28.12.1918 שתי האגודות ל"הסתדרות הרפואית העברית בא"י" (הר"ע). לאחר קום המדינה הפך ארגון זה ל"הסתדרות הרפואית בישראל" (הר"י). הר"י עמדה בהצלחה באתגרים המקצועיים ובמשימות הלאומיות, המקצועיות והמדעיות העיקריות. הצלחתה המוחשית ביותר היא בהשלטת השפה העברית בכל תחומי הרפואה.

עדנה בר-רצון¹, יעקב דרייהר², איתן וירטהיים³, לילי פרלמן³, קרלוס גרוזמן³, זיו רוזנבוים³, אהוד דודסון³

¹חברת הלדור טכנולוגיות מתקדמות בע"מ, ²משרד הרופא הראשי, ההנהלה הראשית, שירותי בריאות כללית, תל אביב, ³חטיבת בתי החולים, ההנהלה הראשית, שירותי בריאות כללית, תל אביב

אקרדיטציה היא תהליך שבו גוף חיצוני עצמאי מעריך את הארגון הנותן שירותי בריאות, במטרה לקבוע האם הוא עונה למערך של סטנדרטים ודרישות שמטרתם לשפר את איכות הטיפול. למרות שעד כה המחקר התומך בתועלות של תהליך האקרדיטציה לוקה בחסר, קיימות עבודות שונות המצביעות  על התרומה של תהליך האקרדיטציה לקידום איכות בארגוני בריאות בכלל ובתי חולים בפרט. תהליכי אקרדיטציה שונים ממבדקים אחרים, כמו תהליכי רישוי ומבדקי איכות שנגזרו מעולם התעשייה, כגון ISO. במדינות שונות קיימים גופים הפועלים למתן אקרדיטציה לארגונים הנותנים שירותי בריאות. בארה"ב, הגוף המוביל בתחום זה הוא ה-Joint Commission. בקנדה, הגוף המרכזי הוא Accreditation Canada. באוסטרליה ראוי לציין את ה-Australian Council for Healthcare Standards, ובבריטניה פועל רבות בתחום זה ה-King's Fund. מדינות נוספות באירופה מפעילות תוכניות אקרדיטציה או מצויות בתהליך לקראת הקמת מערכת כזו. בישראל, לא קיימת מערכת אקרדיטציה ממוסדת, אם כי משרד הבריאות עורך מבדק בנושאים ספציפיים ומבדק לקראת חידוש רישיון בית חולים, והמועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל עורכת מבדקים לצורך הכרה בהתמחות במחלקות אקדמיות. שירותי בריאות כללית היא הראשונה בישראל אשר הפעילה תהליך אקרדיטציה חיצוני באמצעות ה-Joint Commission International (JCI). שישה בתי חולים של הכללית (העמק, מאיר, סרוקה, קפלן, כרמל ורבין) כבר זכו בהכרה על ידי ה-JCI, ושלושה בתי חולים נוספים פועלים להשגת הכרה דומה. הכללית סחפה לתהליך גם בתי חולים ממשלתיים ובית חולים פרטי.

הפעלה ממוסדת של אקרדיטציה בבתי החולים בישראל אמנם מלווה באתגרים, אך מהווה מהלך מרכזי לקידום האיכות בבתי החולים.

אריאל המרמן^2,1, יואל ליפשיץ³, יוסף פליסקין^4,1, דן גרינברג¹

¹המחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²משרד הרופא הראשי, שירותי בריאות כללית, ההנהלה הראשית, תל אביב, ³האגף לפיקוח על קופות חולים ותוכניות השב"ן, משרד הבריאות, ירושלים, ⁴המחלקה להנדסת תעשיה וניהול, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

נטילת תרופות שלא על פי התווייתן הרשומה (Off-label use) שכיחה בכל תחומי הרפואה, אך במיוחד ברפואת ילדים, באונקולוגיה ובטיפול במחלות נדירות. נטילה כזו עשויה להועיל לחולים, אך מנגד קיים החשש באשר לבטיחות טיפולים אלה. מלבד הבעיות החוקיות, הבטיחותיות והאתיות המתעוררות בנטילת תרופות שלא על פי התווייתן הרשומה, עולה הסוגיה האם צריכת תרופות כזו ראוי שתמומן ממקורות ציבוריים.

בהתאם להנחיות משרד הבריאות, לא דנה הוועדה לעדכון סל הבריאות, מאז הקמתה ועד לדיוניה בסוף שנת 2008, בהתוויות שאינן רשומות. מדיניות זו נועדה להגן על מנגנון רישום התרופות בישראל, למנוע מנגנונים עוקפי רישום, ולא לאפשר מימון ציבורי להתוויות שלא הוכחה יעילותן ובטיחותן ברמה מספקת. הנפגעים העיקריים ממדיניות זו היו אותם חולים שלא זכו לפתרון בסל ונאלצו לממן טיפולים אלה מכיסם. לעיתים, קופות החולים ניאותו לממן טיפולי 0ff-label חיוניים, אך זה נעשה ללא קבלת מימון ציבורי לכך.

במאמר זה אנו סוקרים את הבעייתיות שבטיפולים בתרופות שלא להתווייתן הרשומה, את הרקע לשינוי מדיניות משרד הבריאות לגבי האפשרות למימון ציבורי של התוויות Off-label בישראל במקרים מיוחדים, החל מתחילת שנת 2009, ואת הנעשה במספר מדינות מערביות נוספות בהקשר זה.

בני רחימי^2,1, רונית מזרחי^2,1, רחלי מגנזי^3,2  

¹מחלקת הנדסה רפואית, אגף הסיעוד, בית החולים אסותא, תל אביב, ²המחלקה למנהל מערכות בריאות, מרכז אוניברסיטאי אריאל בשומרון, אריאל, ³מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר 

רקע: מיקור חוץ הוא שיטה המאפשרת לארגון להתמקד בתחום התמחותו ולהעביר את שאר השירותים לספק חיצוני, זה האחרון מתמחה במתן שירותים ייחודיים, המשלימים את סל השירותים הקיים בארגון. בשנים האחרונות עלה במספר עבודות מחקר, כי שירותי הבריאות פונים לקבלת מגוון שירותי מיקור חוץ.

מטרה: לתאר את הניסיון הנרכש בפנייה לשירותי מיקור חוץ בבתי החולים הציבוריים והפרטיים בישראל, ולהציג את הגורמים, ההיקפים התקציביים, ההזדמנויות והקשיים המשפיעים על יישום מיקור חוץ.

שיטה: שאלון מתוקף שהועבר ל-36 בתי חולים מאפיינים בישראל, המהווים 88.2% מכלל בתי החולים בישראל: בתי חולים של שירותי בריאות כללית ובתי חולים ממשלתיים.

תוצאות: היענות למילוי השאלון: 35 בתי חולים המהווים 97.2%. תשעים וארבעה אחוזים (94%) מבתי החולים  מבצעים מיקור חוץ בתחומים הבאים: אבטחה, ניקיון, מכבסה, קפיטריה ומערכות מידע. ארבעים ושניים אחוזים (42%) מבתי החולים מקצים עבור חוזי מיקור חוץ 5% מתקציבם השנתי. בתי חולים פרטיים משקיעים תקציבים גדולים יותר עבור חוזי מיקור חוץ. הגורמים המשפיעים על ביצוע מיקור חוץ הם: ריסון עלויות – 82.8%, גמישות תפעולית – 77% והתמקדות בליבה – 74.2%. ההזדמנויות שבית החולים מציג בביצוע חוזה מיקור חוץ הן: שיפור בשירות – 80.5% שביעות רצון לקוחות – 72.2%, וצמצום עלויות – 69.4%. הקשיים המוצגים בביצוע חוזה מיקור חוץ הם: תלות בגורם חוץ – 83.3% והתנגדות פנים ארגונית – 69.4%. הישגי בתי החולים בפנייה לשירותי מיקור חוץ: ריסון עלויות, צמצום של 10%-1% במשרות ורמת שביעות רצון גבוהה משירותי הספק.

מסקנות: בשנים האחרונות ניכר כי תחום מיקור החוץ מופעל גם בבתי החולים, בעיקר בתחומי התשתית והלוגיסטיקה ומעט בשירותי רפואה. פנייה לשירותי מיקור חוץ בבתי החולים מציבה הזדמנויות לשיפור בשביעות רצון והתמקדות הארגון בליבה לצד ריסון עלויות. בתי החולים שישכילו לבצע אינטגרציה בין ספקי השירות החיצוניים והפנים ארגוניים, והפעלתם בסינרגיה, רק הם יצליחו במשימה זו.

מקוריות/ערכיות: במחקר זה נחשפים לראשונה היקפי חוזי מיקור חוץ בבתי החולים בישראל, ומובאות הדילמות בסוג התקשרות זה.

אייל לשם^1,2, איריס קלירס¹, מתי בקון³, טל צוקר⁴, ישראל פוטסמן⁵, אלי שוורץ¹

¹המרכז לרפואה גיאוגרפית ומחלות טרופיות, ומחלקה פנימית ג', ²היחידה למחלות זיהומיות, ³נירורדיולוגיה, ⁴ומחלקה פנימית ה', מרכז רפואי שיבא, תל השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ⁵היחידה למחלות זיהומיות במרכז הרפואי בני ציון והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון

רקע: נירוציסטיצרקוזיס היא המחלה ההלמינטית הפוגעת במערכת העצבים המרכזית בשכיחות הגבוהה ביותר. נירוציסטיצרקוזיס נחשבת לגורם השכיח ביותר לפרכוסים בגיל מבוגר במדינות מתפתחות. בשנים האחרונות, עם העלייה במספר המטיילים ממדינות המערב למדינות אנדמיות, ובמספר המהגרים ממדינות אנדמיות למדינות המערב, עולה הסיכוי להימצאות  חולים בנירוציסטיצרקוזיס גם במדינות שאינן אנדמיות.

מטרות: בעבודה זו מפורטים מאפייני חולים בנירוציסטיצרקוזיס שנרכשה בישראל או אובחנה בקרב מהגרים לישראל.

שיטות: נערך סקר ארצי רטרוספקטיבי של חולי נירוציסטיצרקוזיס בין השנים 2009-1994. תועדו המאפיינים האפידמיולוגיים והקליניים. קביעת אבחנה של חולה בנירוציסטיצרקוזיס הסתמכה על מאפייני דימות, ועל ממצאים סרולוגיים ופתולוגיים.

תוצאות: מבין 17 חולי נירוציסטיצרקוזיס שאובחנו בישראל בשנות המחקר, תשעה (53%) דיווחו על טיול באזורים אנדמיים, ושישה (35%) הם מהגרים ממדינות אנדמיות. שתיים היו חולות תושבות ישראל שלא טיילו באזור הנחשב אנדמי. רוב המהגרים לקו במספר נגעים במוח. שניים מהמהגרים עברו ביופסיה של המוח לצורך אבחונם. שאר החולים אובחנו על סמך מאפיינים קליניים ודימותיים. סרולוגיה חיובית הודגמה בארבעה חולים.

מסקנות: מחקר זה מהווה סיכום ראשון של נירוציסטיצרקוזיס שנרכשה בישראל או אובחנה במהגרים לישראל. יש לכלול נירוציסטיצרקוזיס באבחנה המבדלת בכל בירור של פרכוס, כאב ראש או חסר נירולוגי עם ממצא מתאים בבדיקת דימות של המוח – בעיקר אם הנבדק הוא מהגר ממדינה אנדמית.  אם ההסתמנות הקלינית של החולים מתאימה לאבחנה של נירוציסטיצרקוזיס, ניתן להימנע מפעולות פולשניות המסכנות חיים על ידי קביעת אבחנה קלינית, אשר יש לאששה בבדיקת דימות ולעיתים גם בסרולוגיה תומכת. היכרות קהל הרופאים בישראל  – בעיקר  נירולוגים, נירוכירורגים, רופאי משפחה ורדיולוגים  – עם המאפיינים הקליניים והאפידמיולוגיים של מחלה זו, חשובה בייחוד משום שניתן לחסוך בפעולות פולשניות ובמתח הרב הנלווה לאבחון נגע במוח.