תוצאת חיפוש

* כחלק מהדרישות לתואר ד"ר לרפואה (MD).

חששות בתחום המיני שכיחים בקרב מושתלי דה-פיברילטור (ICD). המטרה במחקר הנוכחי הייתה לאמוד את השכיחות של הפרעות בתיפקוד המיני, דיכאון וירידה באיכות-חיים בקרב גברים מושתלי דה-פיברילטור, עם וללא חוויית נזעים חשמליים מהמכשיר.

גברים מושתלי דה-פיברילטור נתבקשו למלא שלושה שאלונים: Centre for Epidemiologic Studies Depression Scale (CES-D)  - להערכת דיכאון,Florida Patient Acceptance Survey (FPAS)  – להערכת איכות-חיים,Arizona Sexual Experiences Scale (ASES)  - להערכת תיפקוד מיני. לכל הגברים הוצעה הפנייה למירפאה לטיפול מיני.

הסכימו להיכלל במחקר 47/72 (65%) מועמדים. החולים סווגו לשתי קבוצות: באחת אלו שחוו לפחות נזע חשמלי (נ"ח)¹ אחד (נ"ח[+]) – 66%, ובשנייה חולים שלא חוו נזע חשמלי כלל (נ"ח[-]) – 34%. הפרעה בתיפקוד המיני (ציון גרוע מהציון החציוני בשאלון ה-ASES) נמצאה ב- 42.6% מהחולים, 52% מול 25% בקבוצות נ"ח [-]/נ"ח[+] בהתאמה (P=0.08). החמרה בתיפקוד המיני בעקבות ההשתלה דווחה על-ידי 71% ו-44% מקבוצת נ"ח[-]/נ"ח[+] בהתאמה (P=0.069), ועל-ידי 85% מהחולים בקבוצה עם ההפרעה בתיפקוד המיני מול 44.4% בקבוצה עם התיפקוד המיני השמור P=0.005)). עשרים-ושלושה חולים (49%) הופנו למירפאה לטיפול בהפרעות בתיפקוד המיני.

___________________________

¹ נ"ח – נזע חשמלי

דיכאון (ציון CESD≥16) נמצא ב-36% מהחולים. סיכון מוגבר ומובהק לדיכאון נמצא בקבוצת נ"ח[+], בהשוואה לנ"ח[-] (Mean ranks - 21 מול 29, P=0.049). לא נמצא הבדל באיכות-החיים בין קבוצת נ"ח[+] לקבוצת נ"ח[-]. נמצא מיתאם בין דיכאון לבין ירידה באיכות-החיים (Pearson correlation=0.416, P=0.04), אולם לא נמצא מיתאם בין תיפקוד מיני לאיכות-חיים או לדיכאון.

נראה כי השתלת דה-פיברילטור פוגעת בתיפקוד המיני של הגבר, אולם ייתכן כי חשיפה לנ"ח אחד לפחות מהמכשיר מגינה על התיפקוד המיני. גברים מושתלי דה-פיברילטור ככלל ומקבלי נ"ח בפרט נמצאים בסיכון מוגבר לדיכאון. לא נמצאה השפעה של נזעים חשמליים על איכות-החיים. יש לסקור גברים מושתלי ICD להפרעות בתיפקוד המיני ולתסמיני דיכאון, ולטפל בהתאם.
 

ארז צורף

מכללה ישראלית למקרא, ירושלים, החוג לגרונטולוגיה, אוניברסיטת חיפה, הר הכרמל, חיפה

המטרה בסקירה הנוכחית היא לדווח על אחת התופעות הדמוגרפיות המשמעותיות ביותר בעשורים האחרונים – הזדקנות האוכלוסייה והשלכותיה על מדיניות בריאות הציבור בישראל, בעיקר בתחום הפסיכיאטרייה הגריאטרית. הגידול המספרי והיחסי של הקשישים באוכלוסייה מציב אתגרים רבים במישורים שונים, ביניהם ההיבט הטיפולי של בריאות הנפש. הבעיה הפסיכיאטרית הפורצת בזיקנה בשכיחות הגבוהה ביותר היא דיכאון.  לסיכום, לצד דיווח קליני ואפידמיולוגי של דיכאון בזיקנה, מובא בסקירה הנוכחית דגם טיפולי ייעודי לדיכאון בזיקנה – אישפוז יום פסיכיאטרי, וזאת לנוכח אתגר הטיפול המנוהל הרובץ לפיתחה של מדיניות בריאות הנפש בישראל.
 

גיל זלצמן¹, בוריס בירמכר², דיויד ברנט²

¹המח' לחקר המוח, אוניברסיטת קולומביה, ניו-יורק, וחטיבת הילדים והנוער, בית-חולים גהה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ²המח' לפסיכיאטרייה של הילד, אוניברסיטת פיטסבורג, פנסילבניה, ארה"ב

דיכאון של גיל הילדות וההתבגרות הוא הפרעה נפוצה, נשנית ומשפחתית, הנוטה להמשיך לגיל המבוגר. הוא מלווה פעמים רבות בפגיעה משמעותית בהתפתחות הפסיכו-חברתית ובתחלואה נוספת כמו צריכת חומרים ממכרים, ירידה בתיפקוד או הפרעה דו-קוטבית, ויכול להיות מלווה בסכנת התאבדות. גורמי-הסיכון לדיכאון מוקדם הם גנטיים, ביולוגיים, פסיכולוגים וסביבתיים, ויחסי-גומלין בין גנים לסביבה. הטיפולים שהוכחו כיעילים כוללים פסיכותרפיה קוגניטיבית או בין-אישית וטיפול במעכבי משאבת סרוטונין. רשות התרופות האמריקאית פירסמה לאחרונה אזהרה המגבילה את הטיפול בתרופות אלו לדיכאון בילדים. מחקר נוסף דרוש לבירור יעילותם ובטיחותם של טיפולים אלו, ולשיפור ההבנה של הגורמים האטיולוגיים.

פנחס דנון(1), מרינה ששון(2), בשמת שלגי(2), ללי טוסן(2), יפה ספיר(2), משה קוטלר(3) 

(1) מרכז קהילתי לבריאות הנפש ושיקום רחובות,  (2)בית-הספר המרכזי לעובדים סוציאליים בתל-אביב, (3)בית חולים נס-ציונה, באר-יעקב

תופעת ההימורים מוכרת עוד מראשית ההיסטוריה ומשלבת משחק, ניחוש ותחרות, אשר ביחד מובילים לפעולה מרגשת. ההבחנה בין הימורים חברתיים להימורים פתולוגיים באה לידי ביטוי במטרת ההימור, בזמן המושקע בהימורים ובהשלכות שליליות הנובעות מפעולת ההימור.

מחקר זה נועד לבדוק את הקשר שבין הימורים פתולוגיים לבין תסמיני דיכאון וחרדה. כמו-כן, מאפשר המחקר לספק תמונת-מצב אודות המאפיינים הדמוגרפיים של הנחקרים, לדווח על דפוסי בעיית ההימורים ולפרט את סוגי הטיפולים הניתנים להם.

במחקר נכללו מהמרים הנמצאים בטיפול במיסגרת המרכזים לטיפול בנפגעי הימורים ובמירפאה לבריאות הנפש בתל-השומר. נכללו במחקר 47 נבדקים והשאלונים מולאו באופן אנונימי. הסתייענו בשלושה שאלונים: שאלון עצמי חברתי- דמוגרפי יחד עם שאלון להערכת בעיית ההימורים, שאלון לדירוג דיכאון על-שם Hamiltonושאלון לדירוג חרדה על-שם Hamilton.

נמצא קשר סטטיסטי בין תדירות ההימורים לבין תסמיני חרדה, ובין ריבוי התמכרויות לבין תסמיני דיכאון וחרדה. לכן חשוב להתייחס להפרעות דיכאון, חרדה ונטיות אובדניות בקרב מהמרים. התוצאות הראשוניות מחיבות מחקר מעמיק באוכלוסייה זו.

חיים עינת, גואנג צ'ן, חוסייני מנג'י 

המעבדה לפסיכופתולוגיה מולקולתית, המכון הלאומי לבריאות הנפש, המכונים הלאומיים לבריאות, בתיסדה, מרילנד

במהלך העשור האחרון התמקדו החוקרים בחקר המחלה הדו-קוטבית (Bipolar disease) במעבירים שניוניים ותוך-תאיים, בהקדישם פחות תשומת לב לתיאוריות מוקדמות יותר הקשורות לאמינים ביוגניים. עדויות רבות שהצטברו מצביעות על מעורבות אפשרית של החלבון קינאזה C (PKC) ושל הנתיבים התוך-תאיים הקשורים בו בפתולוגיה של המחלה הדו-קוטבית.

הסקירה הנוכחית נועדה להציג את העדויות המצביעות על מעורבותו של PKC, בדרגת הפעילות או בפיזור של בטסיות הדם ובמוח, שהיו סגוליות לחולים במחלה דו-קוטבית בהשוואה לבריאים ובהשוואה לחולים במחלות נפש אחרות. טיפול ממושך בליתיום ובוולפרואט, התרופות המקובלות למחלה דו-קוטבית, גרם לירידה ברורה בפעילות PKC בתאים שמקורם באדם ובבעלי-חיים. טיפול במעכבי PKC בבעלי-חיים גרם לשינויים בהתנהגויות כמו-אפקטיביות, כולל ירידה בהשפעותיהם של חומרים מעוררים וירידה בהתנהגויות כמו-הדוניסטיות (שתי ההתנהגויות הללו מקובלות כדגמים להתנהגות דמוית-מאניה בבעלי-חיים). בניסוי המבוקר היחיד בחולי מאניה בבעלי-חיים). בניסוי המבוקר היחיד בחולי מאניה שדווח עליו בספרות הרפואית הודגמו תוצאות מעודדות, שכן טיפול בטמוקסיפן, המעכב PKC, גרם לירידה ברורה ומהירה יחסית בתיסמונת המאנית.

ממחקרים בכל הרמות האפשריות – החל מהמולקולה, המשך בתא ובאורגניזם החי ועד לחולה- מצטברות עדויות המצביעות על המעורבות של PKC ושל הנתיבים התוך-תאיים הקשורים בו במחלה דו-קוטבית. בהתאם, חלבון זה נראה כמועמד מבטיח במאמצים לפיתוח תרופות חדשות וממוקדות יותר לטיפול בלוקים במחלה דו-קוטבית.

ליאת רימר (1), דורון רימר (2)

(1) שרות מבחן למבוגרים מחוז חיפה, (3) מח' לרפואה פנימית ה', המרכז הרפואי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

חולים הלוקים בדיכאון רבא (major depression) חשופים למחלת לב כלילית ברמת סיכון גבוהה פי שניים מאשר האוכלוסייה הכללית. אחד מכל שישה חולים לוקה בדיכאון נפשי לאחר אוטם שריר הלב (אש"ל). לנתון זה משמעות רבה, לאור העובדה שהדיכאון גורם סיכון עצמאי לתחלואה ולמוות ממחלת-לב לאחר אש"ל הגורם לעלייה של פי ארבעה, בשיעור התמותה של חולים אלו. למערכת החיסון יש תפקיד חשוב בפתוגנזה של התפתחות מחלת לב איסכמית, כמו גם של דיכאון נפשי. שינויים גופניים רבים המתרחשים בעת דיכאון לאחר אש"ל, מתווכים על ידי מערכת החיסון, וכוללים את הפעלת המערכת האוטונומית, את הפעלת טסיות הדם, את הירידה בתיפקוד האנדותל וכן שינויים בהרכב חומצות השומן בממברנת התאים. שינויים אלו עשויים להסביר את העלייה בתמותה ובתדירות הפרעות קצב לב אצל חולים אלו. לעומת זאת, ציטוקינים כגון אינטרלוקין 1 ואינטרלוקין 6 המופרשים בעת הפעלת מערכת החיסון המתלווה לאש"ל, עלולים לגרום להופעת תסמינים נפשיים של דיכאון. עד כה לא נצטברו די נתונים כדי לענות על שאלת המפתח: "האם דלקת היא הבסיס המשותף לשתי המחלות, או שמא דלקת, המלווה אחת מן המחלות, גורמת להתהוות השנייה או להחמרתה". לאור ההשלכות של דיכאון נפשי לאחר אש"ל, על הפרוגנוזה ממחלת לב וממחלה כלילית, עולה השאלה המעשית, בדבר היכולת לצמצם את היקף התמותה לאחר אש"ל על ידי טיפול בדיכאון נפשי. במחקרים קליניים ראשוניים שבהם נבחנה אפשרות זו, לא נמצא שיפור בפרוגנוזה. ליקויים מתודולוגיים, מהווים רק חלק מההסבר לחוסר ההצלחה בטיפול. שינויים גופניים רבים המלווים דיכאון לאחר אש"ל, אינם חולפים לאחר טיפול ולא בעקבות הטבה קלינית בתסמינים הנפשיים. עובדה בעלת משמעות רבה. במאמר זה אנו עוסקים ביחסי הגומלין בין דיכאון נפשי, דלקת ומחלת לב איסכמית ובהשלכות האיבחוניות והטיפוליות של יחסים אלו.

מיכל קאפמן, נטע אלון, דורון חרמוני

המח' לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה, הטכניון ושירותי בריאות כללית, מחוז חיפה וגליל מערבי

קיים מצב של תת-איבחון דיכאון ברפואה הראשונית כמענה לבעיה פותח כלי-עזר איבחוני המורכב משני שלבים לסקירת דיכאון.

המטרות במאמר להלן הן בדיקת יישום כלי-עזר זה ברפואה ראשונית יעילות ההסתייעות בו, ומידת המיתאם בין המימצאים העולים ממנו לבין התיעוד הרפואי ובדיקת שיעור הפנייה לרפואה הראשונית של חולים שאובחנו כלוקים בדיכאון.

לשם כך חולק למבקרים בחמש מירפאות ראשוניות שאלון למילוי עצמי המכיל פרטים דמוגרפיים ושלוש שאלות בנושא דיכאון. נבדקים שענו בחיוב על אחת מהשאלות לפחות נתבקשו למלא שאלון נוסף, מפורט ובעל רגישות גבוהה לאיבחון דיכאון. נבדק שיעור החולים שאובחנו כלוקים בדיכאון, הטיפול שניתן להם ומספר הביקורים של כל נבדק במירפאה במהלך חצי שנה.

חמש-מאות-חמישים-ואחד מטופלים מילאו את השאלון הראשון: 222 (40%) ענו בחיוב על אחת השאלות, 113 מתוכם (51%) הסכימו למלא את השאלון השני ו-15 מהם (13.3%) אובחנו כלוקים בדיכאון. רק בשלושה מהמאובחנים באופן זה נמצא רישום של דיכאון בתיק הרפואי. חמישה מטופלים (כ-4.4%) אובחנו על-ידי רופאיהם כלוקים בדיכאון, אולם אבחנה זו לא עלתה מתוצאות השאלונים המלאים בבדיקת מידגם של 50 תיקים רפואיים מאלה שענו בחיוב על השאלון הראשון אך סירבו למלא את השאלון השני אובחנו 10 מטופלים נוספים (20%) על-ידי רופאיהם כלוקים בדיכאון ו-12% עם בעיה נפשית כלשהי. מטופלים הלוקים בדיכאון פונים לרופא הראשוני 12.7 פעמים בממוצע בחצי שנה לעומת 7.14 בחולים שאינם לוקים בדיכאון (P>0.028).

לסיכום, מטופל הלוקה בדיכאון פונה לרופא בתדירות גבוהה יותר. ההסתייעות בכלי דו-שלבי לסקירה בקרב מטופלי מירפאה ראשונית מדגימה פערים משמעותיים בשיעורי האיבחון באמצעות הכלי לרשום בתיק הרפואי, ותועלתו של כלי סקירה זו מוטלת בספק. עם זאת, נראה כי מישלב של שלוש שאלות סיקור באוכלוסייה המצויה בסיכון ללקות בדיכאון (כגון המרבים לבקר במירפאה) יכול להיות כלי-עזר ראשוני יעיל לאיתור מטופלים הלוקים בדיכאון.

(1) קרן גבע, (1) גיל זלצמן, (2) אלן אפטר

(1) המח' לנוער, המרכז לבריאות הנפש 'גהה', הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, (2) מרכז פיינברג למחקר הילד, בית-חולים שניידר, פתח-תקווה, ישראל

התאבדות היא הגורם השני בשכיחותו לתמותה בקרב צעירים ומהווה בעיה קשה לבריאות הציבור. קיימים הבדלים אפידמיולוגיים בהתנהגות אובדנית בין בנים לבנות, ואלה כונו 'הפרדוקס המיגדרי'. מחד-גיסא, מחשבות אובדניות וניסיונות אובדנות אופייניים יותר לבנות; מאידך-גיסא, שיעור הבנים הנפטרים מהתאבדות עולה על זה של הבנות. בעוד שבנושא זיהוי גורמי-סיכון להתנהגות אובדנית הוקדשו עבודות רבות, הרי שבסוגיית ההבדלים בהקשר זה בין המיגדרים לא בוצעו מחקרים רבים. בסקירה זו יובאו ההבדלים בהתנהגות אובדנית בין בנים לבנות בגיל הילדות וההתבגרות, תוך התייחסות להבדלים בכלל בין המיגדרים. ייסקרו ההבדלים בין המיגדרים מבחינת גורמי-הסיכון, ותהיה התייחסות לגישה החברתית, תלויית-המיגדר, כלפי התנהגות אובדנית יסייע להבין מדוע שיעור ניסיונות האובדנות גבוה יותר בקרב בנות ושיעור התמותה נמוך יותר בהשוואה לבנים. דיון זה חיוני לתיכנון תוכניות למניעת אובדנות.

נורית שדמי (1), מיקי בלוך (2), דורון חרמוני (3),

(1) הפקולטה לרפואה, (2) החוג לפסיכיאטריה, (3) החוג לרפואת המשפחה, הטכניון, חיפה

המטרה במאמר זה היא לסקור את הספרות הרפואית בנושא תוצאות פסיכולוגיות ארוכות וקצרות טווח של הפלות יזומות וטבעיות. מסקירה זו ניתן ללמוד, כי למרות ריבוי המחקרים עדיין נמשכת המחלוקת סביב הנושא. התגובות העיקריות לאחר הפלה הן אבל, דיכאון וחרדה. תחלואה פסיכיאטרית שכיחה יותר לאחר הפלה טבעית מאשר לאחר הפלה יזומה, גורמי-סיכון לתחלואה זו ניתן לזהות בקבוצות הבאות: אנאמנזה של מחלות נפש, גישה תרבותית-חברתית שלילית להפלה, היעדר מערכת תמיכה, היסטוריה של הפלה קודמת בהוריה רפואית, היות ההפלה הנוכחית על רקע רפואי או גנטי, וגן נשים בודדות או ללא ילדים. מרבית מהעבדות שנסקרו והעוסקות בטווח הקצר (של עד שנתיים מזמן ההפלה) מעלות את הצורך במחקר ארוך-טווח אחד, מאחר שבוצע ופורסם מחקר ארוך-טווח אחד בלבד בנושא, שבו נבדק הנושא לאחר כ-8 שנים. מומלץ שכל הגורמים הרפואיים-תמיכתיים הקשורים לאישה העוברת חוויה טראומתית זו יהיו מודעים לסיבוכים הנפשיים האפשריים, יתרמו את חלקם באיתור נשים המגיבות להפלה בתגובה דיכאונית או נפשית אחרת ויפנו אותן לייעוץ, טיפול ותמיכה.

דניאל גוטליב, מיה גולדשטיין, ארנה מאיר, מריאה קפניס, שולמית חוולס ושי בריל

אירוע מוחי (stroke) הוא הגורם העיקרי לנכות קבועה באוכלוסייה המבוגרת, ומדי שנה זקוקים אלפי חולים שלקו באירוע מוחי לשיקום כדי שיוכלו לשוב לביתם. הדרך המקובלת ביותר לספק שיקום לחולים ששרדו אירוע מוחי ונפגעו באופן בינוני עד קשה היא אישפוז שיקומי. האישפוז השיקומי, ביחד עם האישפוז הראשוני והמשך הטיפול, הם המרכיבים העיקריים בהוצאות הגדולות הנדרשות לטיפול בחולים אלו. מאחר שניתן לפתח חלופות לאישפוז השיקומי, חשוב להערכיך על-פני תקופה ממושכת את הכדאיות של הקצאת המשאבים לשיטת שיקום זו בהשוואה לשיטות אחרות.

המטרה במחקר היתה לבדוק את סוגי שירותי הבריאות והיקף צריכתם במהלך השנה הראשונה לאחר אירוע מוחי של מחלימים שעברו אישפוז שיקומי.

שיטות המחקר כללו מעקב פוספקטיבי שנכללו בו 75 חולים עוקבים שלקו באירוע מוחי, נותרו עם נכות בינונית והתקבלו לניסיון שיקומי במחלקה ייעודית. במעקב נבדקו שירותי הבריאות שנצרכו במהלך השנה לאחר האירוע המוחי, מצבם הרפואי של החולים ומידת הצלחתם לשוב לתיפקוד עצמאי.

האישפוז השיקומי, שנמשך כ-50 יום, החלב בשלב מוקדם יחסית והשיב לחולים רמת עצמאות בסיסית טובה. במהלך השנה חזרו כמחצית מהחולים לאישפוז, ותרמו לכך באורח ניכר הגורמים הקשורים באירוע המוחי. רק חלק מהחולים נמצאו במעקב מסודר במירפאות הקהילה, ומרביתם לקו בתיפקוד יומי מתקדם מוגבל ובדיכאון.

מתוצאות המחקר הוסק כי יש הצדקה בהשקעה הראשונית באישפוז שיקומי, המכין את החולים להמשך שיקומם במסגרת הבית. יש צורך בשיפור הרצף הטיפול ובשיכלול אמצעי המעקב, על-מנת לעמוד על הצרכים הרפואיים והפסיכו-חברתיים של המחלימים מאירוע מוחי החוזרים לתפקד במסגרת הקהילה.

אלונה גד, גיל זלצמן ושמואל טיאנו

הפרעת ביטוי גוף (סומטיזציה) בילדים ונוער היא הפרעת חרדה נפוצה. טעויות ועיכובים באבחנה עלולים להביא לעיבוד רפואי מיותר, יקר ולעתים אף מזיק. בסקירה זו נסקור את האפידמיולוגיה, ההסתמנות הקלינית, הגישות הטיפוליות והפרוגנוזה של הפרעה זו. פרשת חולה אחד מובאת בקצרה כדי להדגים את הבעייתיות בהפרעה זו.

Animal Models of Psychiatric Diseases: Possibilities, Limitations, Examplesand Demonstration of Use

Haim Einat, RH Belmaker

Beer Sheva Mental Health Center, Faculty of Health Sciences, Ben Gurion University of the Negev, Beer Sheva, Israel

Animal models of psychopathology serve as a central tool for psychopharmacologists in their attempts to develop new, more efficient medications for psychiatric disorders, and in the efforts to explore the mechanisms of conventional and novel drugs. The development of efficient models for psychiatric diseases is complicated since the mechanisms of the disorders are not clear, major parts of the diagnosis depend on verbal communication with the patient and many of the symptoms are expressed mainly through the subjective experiences of the afflicted individual.

Inspite of these difficulties, effective models were developed for most psychiatric diseases. The development of such models is based on their validation in three different dimensions: face validity - behavioral similarities between the model and the disorder; construct validity - similarities between the mechanisms related to the model and a mechanistic theory of the disease; predictive validity - that the model response to the conventional medications that are effective in the disease and will not respond to drugs that are not effective in the disease.

The present paper presents three known models of depression; each induced in a different way and therefore represents a group of models:

*     Reserpine-induced hypoactivity - represents the group of pharmacologically induced models.

*     Forced swim test - represents the group of behaviorally induced models.

*     Flinders Sensitive Line - represents the group of genetically induced models.

The use of these models in an attempt to examine the range of action of a new potential antidepressant and its mechanisms of action is demonstrated with a recent set of experiments with inositol.

When are Menopausal Symptoms Psychiatric?

Helen Shoenfeld

Talbia Mental Health Center, Jerusalem

Nervousness, sleep disorders, mood instability and sexual dysfunction are frequent symptoms during menopause. It is commonly believed that they are due to the characteristic menopausal hormonal changes. However, they also commonly occur in psychiatric disorders unrelated to the menopause. The literature deals with the characteristic psychological aspects and studies have examined the ways in which menopausal phenomena are related to the hormonal background and its effect on the brain.

The clinical menopausal picture may be complicated by secondary psychiatric disease. Also, menopausal symptoms and symptoms of previous psychiatric disease may coexist. In addition, menopause may precipitate psychiatric disorders in women predisposed to them.

Accumulated personal myths and expectations related to the menopause are likely to affect the way in which a woman copes with it. Important factors in this connection include education, culture and certain life events. In all such cases precise evaluation of the etiology, with its intermingled gynecological and psychiatric factors is required. Such women should be treated by both a gynecologist and a psychiatrist.

We present 5 cases, 4 of which were sent to the menopause clinic and were then referred for psychiatric evaluation and treatment. The other case presented at a psychiatric clinic due to a first acute psychostate. Laboratory tests showed typical changes of menopause.
 

Depression Scale for Research in and Identification of Postpartum Depression

Saralee Glasser, Vita Barell

Health Services Research Unit, Ministry of Health, Sheba Medical Center, Tel Hashomer

Postpartum depression (PPD) is a relatively frequent and serious condition, with negative consequences for the mother, her infant, and the family. From research and clinical experience in many countries, it has been found that PPD can be identified early, and women at risk for developing PPD can be identified before delivery in the framework of primary health care service. The Edinburgh Postnatal Depression Scale (EPDS) has been found valid for this purpose, both in the original English version, and in translation to numerous languages. The Hebrew translation of the EPDS is presented, and it is recommended that Israeli researchers use the same translation to facilitate accumulation of knowledge regarding the epidemiology of PPD and intervention strategies in various Israeli population groups, and for comparison with data from other countries.

Comparison between Every-Day and Every-3-Days Fluoxetine in Young, Moderately Depressed Out-Patients

A. Shiber, H. Reuveni, A. Elhayany, I.Z. Ben-Zion

Psychiatric Dept., Psychiatric Division, Soroka Medical Center and Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba; and Medical Division for Drug Utilization, Kupat Holim Klalit (Sick Fund)

Fluoxetine is now a well-known and often-used specific serotonin reuptake inhibitor (SSRI) and antidepressant. It has a very long active half- life, from 2-16 days. Our hypothesis was that sufficient therapeutic effectiveness would be achieved by prescribing the drug less frequently than once a day.

To establish whether there is a difference between fluoxetine given daily or every 3 days, we assigned 25 outpatients with mild to moderate, acute major depressions (DSM-IV) to receive fluoxetine (20 mg), either each day or every 3 days. The study was open-labelled, using for assessment the HAM-D, GHQ-28 side-effect checklist and clinical judgment questionnaires. Follow-up lasted 6 months.

Results indicated no differences in the clinical outcomes, except for slightly fewer side-effects in the study group. Although the open label design limits drawing definitive conclusions, our preliminary results provide more information, and support our hypothesis that low-dosage fluoxetine is beneficial. However, more comprehensive, double-blind studies are necessary to confirm our preliminary results.