תוצאת חיפוש

ארז צומעי¹, טובה ליפשיץ¹, מחמוד אבו-שקרה²

¹מח' עיניים, ²היח' למחלות אוטואימוניות שיגרונתיות, מרכז רפואי סורוקה ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

דלקת מיפרקים שיגרונתית (דמ"ש)¹ היא מחלה אוטואימונית רב-מערכתית המתאפיינת בדלקת ריקמת המיפרק ומיגוון רחב של תופעות חוץ-מפרקיות. בהתאם לגיל הופעת המחלה היא מסווגת לדמ"ש במבוגרים ולדמ"ש בילדים (דמש"י)² (Juvenile Rheumatoid Arthritis - JRA)

בסקירה הנוכחית נדונה מעורבות העין בדמ"ש ודמש"י, וכן מסוכמות תיסמונות העיניים השונות, הסתמנותן הקלינית, אמצעי האיבחון והגישה הטיפולית, ומאפייני דמ"ש הקשורים בהתהוותה של מחלת עיניים. לשם כך נסקרה הסיפרות בנושא בין השנים 1985-2005.

עלה, כי תחלואת העיניים בחולי דמ"ש היא בעיקרה תולדה של דלקת חוץ-עינית, ואילו עיקר ההסתמנות בילדים ונעורים היא כדלקת הענבייה (Uveitis), כלומר, דלקת תוך-עינית. מעורבות העיניים בשתי המחלות מתאפיינת בשכיחות גבוהה ובסיבוכים משמעותיים עד להינקבות העין ואיבוד הראייה. אין התאמה מלאה בין מחלת המיפרקים לבין הביטוי בעיניים בהיבטי תיזמון, חומרת המחלה ומישכה. כמו-כן, לא נמצא גורם קליני או מעבדתי המנבא את הופעת הביטוי בעיניים בחולי דמ"ש או דמש"י.

לסיכום, על כל חולה בדמ"ש להיבדק על-ידי רופא עיניים עם איבחונו במיסגרת תקופתית, על-פי המימצאים והטיפול הרפואי המוצע. מחקרים נוספים נדרשים על-מנת לאפיין גורמים המנבאים את התהוותה של תחלואת עיניים בחולי דמ"ש ודמש"י.

___________________________________________

¹ דמ"ש – דלקת מיפרקים שיגרונתית.

² דמש"י – דלקת מיפרקים שיגרונתית בילדים.

דפנה הוארטה¹, קרול כהן-פלדמן¹, מייקל הוארטה²,

¹גף בריאות, הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה, ירושלים, ²המרכז הרפואי ברזילי, אשקלון

גיל, מין, מוצא ורמת השכלה ידועים כמנבאים של ניצול שירותי רפואה, אך טרם נבדקו השפעותיהם ההדדיות על אישפוז בבית-חולים בגין אבחנות ראשיות, כגון מחלות מחזור הדם, מערכת הנשימה, מערכת המין והשתן, מערכת העיכול, מערכת העצבים, מחלות זיהומיות וטפיליות, שאתות ממאירות, פציעות והרעלות.

המטרה הייתה לבדוק את הקשר בין גיל, מין, מוצא ורמת השכלה לבין הסיכון לאישפוז בגין קבוצות אבחנה ראשיות.  

נערך מחקר חתך תוך קישור מסדי נתונים מבוססי-אוכלוסייה, כגון מיפקד האוכלוסין וקובץ האישפוזים של מדינת ישראל. 

נכללו במחקר 35,413 מאושפזים ו-386,317 לא מאושפזים. מוצא שאינו ישראלי היווה גורם-סיכון לאישפוז, עם יחס צולב 1.31 למוצא אסיה (רווח בר-סמך 95% 1.25-1.36), 1.43 למוצא אפריקה (1.37-1.50) ו-24 למוצא אירופה-אמריקה (1.20-1.29) (0.0001>P לכל המוצאים). לבעלי השכלה תיכונית היה סיכון גבוה פי 1.18 (1.14-1.21) להתאשפז בהשוואה לבעלי השכלה על-תיכונית (0.0001>P), ולבעלי השכלה יסודית היה סיכון גבוה פי 1.32 (1.28-1.37) להתאשפז בהשוואה לבעלי השכלה על-תיכונית (0.0001>P). המוצא כגורם-סיכון לאישפוז בלט במיוחד בשאתות ממאירות, כאשר היחס הצולב של מוצא אירופה-אמריקה היה 2.19 (1.71-2.79) לעומת מוצא ישראלי (0.0001>P). הקשר ההפוך בין רמת ההשכלה לבין הסיכון להתאשפז נשמר בכל קבוצות האבחנה, למעט שאתות ממאירות.

לסיכום, נמצא קשר מובהק בין השכלה לבין אישפוז בגין כל קבוצות האבחנה, למעט שאתות ממאירות. מוצא נמצא כגורם-סיכון משמעותי לאישפוז בגין שאתות ממאירות, מחלות מערכת הנשימה, מחלות מערכת העצבים, מחלות מערכת המין והשתן ומחלות מחזור הדם.

באיברים שונים - בעיקר בריאות, במוח ובכבד. תסמיני המחלה קלים ברוב החולים, ומיעוט מהחולים לוקים בסיבוכים מסכני-חיים. חולים עם נצורים בריאות ובמוח עשויים להיות אי-תסמיניים עד להתהוותם של סיבוכים אלה. נמצא, כי שני גנים המקודדים לחלבונים אשר מרכיבים את הקולטן ל-

- transforming growth factor (TGF)- β HHT1ו-HHT2 - הם הגורמים לשתי צורותיה של מחלה זו. אפשרות לאיבחון גנטי קיימת, אם כי היא אינה ביישום קליני נרחב.

המטרה בסקירה הנוכחית היא להגביר את מודעותם של הרופאים המטפלים במבוגרים ובילדים למחלה זו. חולים הפונים לטיפול עם תסמינים לא סגוליים העשויים להתאים לאבחנה של מחלה זו, יש להפנות לבירור ולסקירה לבדיקת נוכחות של נצורים בריאות ובמוח.
 

 שבתאי ורסנו

היח' לחינוך וטיפול בגנחת, מח' ריאות, מרכז רפואי ספיר, בית-חולים מאיר, כפר-סבא והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הנחיות קליניות לטיפול בגנחת מתעדכנות בהתאם להצטברות הוכחות חדשות (evidence-based medicine), הן ברמה הלאומית והן ברמה העולמית, ומתפרסמות מדי מספר שנים. כישלון בקיום ההנחיות הטיפוליות כרוך בשיעור תחלואה גבוה יותר ולעתים גם בתמותה שניתן היה למנוע. למרות פירסומן של הנחיות אלה, קיים פער גדול בין ההנחיות המומלצות ליישומן בפועל ברחבי העולם, כולל במחלקות לרפואה דחופה (מלר"ד).

המטרה בסקר הנוכחי היתה להעריך את הגישה הטיפולית הניתנת לחולה הגנחת בישראל במלר"ד ולבדוק את הפערים בין הקיים לבין המומלץ על פי ההנחיות הקליניות הנפוצות.

לשם כך נסקרו המלר"ד של מבוגרים ב-96% מבתי-החולים בישראל (24 מתוך 25 מלר"ד), באמצעות שאלות שמוענו אל מנהל המלר"ד או אל סגנו. הסקר נערך בתקופה של 16 ימים, באמצע דצמבר 2000. ממוצע ההשבה של כל מלר"ד לכלל השאלות היה 99.5%.

נמצא כי בשליש מהמלר"ד בישראל לא נערכת אוקסימטריה בכל חולה שנקלט, אף-על-פי שכל המלר"ד בישראל מצוידים באוקסימטר נייד. מדידת שיעור חסימת דרכי-הנשימה לפני שיחרור (או אישפוז) מתבצעת רק ב- 9% מכלל המלר"ד, וב-52% מהמלר"ד מדידה כזו לא מתבצעת אף פעם. שאיפה (אינהלציה) משולבת של ביתא-אגוניסטים ונוגדי-כולינרגים ניתנת ב-84% מהמלר"ד. טיפול בקורטיקוסטרואידים ליותר מ-80% מהחולים המגיעים עם התקף חד ניתן רק ב-54% מהמלר"ד, ואילו בשיחרור מהמלר"ד ניתנת המלצה להמשך טיפול כזה לכל החולים או למרביתם רק ב-63% מהמלר"ד. בחמישים אחוזים מהמלר"ד לא ניתנת המלצה כתובה למירווח זמן מוגדר שבו החולה המשתחרר חייב לפנות למעקב רפואי. לעומת מימצאים אלה קיימת תמימות-דעים כמעט מלאה (88%) בין המלר"ד בישראל על כך שיש צורך לפעול לפי הנחיות קליניות מוסכמות לטיפול בגנחת במלר"ד, וכי יש לאמץ פרוטוקול שיהיה משותף לכל המלר"ד בישראל (71%).

קיימים פערים בולטים בין ההנחיות לבין הקיים בפועל בבואם של הרופאים במלר"ד להעריך את חומרת ההתקף של חולה הגנחת עם קליטתו ואת התגובה לטיפול לפני ההחלטה על שיחרורו. במיעוט מהמלר"ד מתקבלת החלטה על אישפוז או על שיחרור החולה לפי המדדים המומלצים בהנחיות. פערים רבים בין המלר"ד השונים קיימים גם בהמלצות של כל אחד מהם לגבי המשך הטיפול עם שיחרור חולה הגנחת. עם זאת, ההיבט הצר של הטיפול התרופתי הניתן לחולי גנחת בעת התקף נמצא במיתאם עם ההנחיות קיימות.

הפערים הרבים שהתגלו בסקר הזה בין ההנחיות הקליניות לבין ישומן בפועל מחד-גיסא, וההסכמות העולות ממנו מאידך-גיסא, מצביעים על הצורך באימוץ פרוטוקול הנחיות קליניות, ולא רק תרופתי, שיהיה משותף למלר"ד של כל בתי-החולים בישראל. יתר-על-כן, יש למצוא דרכים יצירתיות ויעילות להטמעת ההנחיות במלר"ד. ההסתדרות הרפואית בישראל, האיגודים הרפואיים המקצועיים הרלבנטיים ומשרד הבריאות – על כל אלה להיענות לאתגר הניצב בפניהם.

ערן ממן, שמואל דקל ואלי שטיינברג

אי-זיהוי שבר פריקה של שורש כף היד מסוג 'גליאצי' [שבר עצם הכרכיד (radius) הרחיקנית המלווה בהפרעה למיפרק הכרכיד-גרמיד (radio-ulnar) הרחיקני] ואי-מתן טיפול לבעיה זו, עלולים להוביל לנכות צמיתה ולכאב ממושך. דרגת חשד גבוהה, איבחון וטיפול בשלב מוקדם באי-יציבות מיפרק הכרכיד-גרמיד הרחיקני ימנעו סיבוכים אלו בעתיד.

במאמר סקירה זה מובאים ההסתמנות הקלינית, שיטות האיבחון, הטיפול והפרוגנוזה של נגעים אלו בילדים ומבוגרים.

איתן מור

השתלת כבד מתורם חי של חלק מהאונה השמאלית היא שיטת ניתוח, שפותחה כדי לענות על הצורך במציאת שתלי כבד שיתאימו בגודלם להשתלה בילדים. בניסיון הרב שנרכש בהשתלת אונות כבד בילדים בעשור האחרון והתוצאות הטובות שהושגו, הביאו לאחרונה להרחבת היישום של שיטה דומה, שבה מושתלת האונה הימנית ש הכבד מתורם חי במבוגרים.

השתלה זו מתאימה במיוחד לחולים הלוקים בצמקת הכבד (cirrhosis) שאינם מצויים בדרגת סיכון גבוהה ועשויים להמתין זמן ממושך להשתלה מן המת. לדוגמה, חולים הלוקים במחלות כולסטטיות וחולי צמקת עם שאת הכבד מסוג הפאטומה. עם זאת יש לזכור, כי התורמים הם אנשים בריאים, הנוטלים על עצמם סיכון משמעותי בהסכימם לניתוח, מאחר שכריתת האונה הימנית באדם בריא לצורך השתלה היא ניתוח נרחב יותר מכריתת חלק מאונת הכבד השמאלית. ניתוח זה כרוך בסיכון לתחלואה של כ-5%. בעיקר בשל דמם במהלך הניתוח או דלף לאחריו, והסיכון לתמותה מוערך בשיעור של 0.2%-0.5%.

ניסיון נרחב בביצוע מיגוון כריתות והשתלות אונות כבד בילדים הוא תנאי מוקדם לביצוע השתלה מן החי במבוגרים. כמו-כן, קביעת הוריות ברורות לבחירת התורמים והמושתלים יפחיתו את הסיכון לסיבוכים ולתמותה, ויצדיקו את הרחבת היישום של שיטה זו.

צביה זליגמן ואבי בלייך

התעללות מינית בתקופת הילדות היא תופעה שכיחה אשר לה השלכות קשות בתקופת הבגרות, שעלולות לפגוע בתחומי בריאות ותיפקוד שונים. מחקרים בתחום הטראומה הנפשית הובילו לפיתוח דגמים (models) טיפוליים עבור מטופלים שהיו בילדותם קורבנות לפגיעה מינית, בעקבות ההכרה בצרכים המיוחדים של מטופלים אלה.

במאמר הנוכחי אנו מציגים את פעילות היחידה לטיפול במבוגרים שנפגעו בילדותם מהתעללות מינית. יחידה זו פועלת יותר משלוש שנים במיסגרת השירות הפסיכיאטרי במרכז הרפואי סוראסקי. שלוש פרשות החולים המוצגות במאמר זה מהוות דוגמה לפעילות המערך הטיפולי הבין-תחומי ביחידה ולדגם התיאורטי המנחה פעילות יחידה זו.

קיום יחידה טיפולית זו במרכז רפואי כללי, מאפשר גישה למיגוון רחב של נפגעים ומספק טיפול משולב, נפשי ורפואי, לבעיות השונות בהן לוקים הנפגעים. ההתמקדות בפסיכותרפיה היא על ייצוב נפשי, חיזוק הכוחות הנפשיים והסתגלות טובה יותר לטראומה ולהשלכותיה. ליווי המטופל והנחיה בין-תחומית של אנשי המקצוע על-ידי המטפל, מאפשרים טיפול רפואי נכון ונאות בבעיות רפואיות אופייניות, כמו בתחום הגינקולוגיה, בהפרעות אכילה ועוד.

משה בן-שושן, צבי שפירר

האגף לילדים, מח' ילדים א', ביה"ח דנה, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

שעלת היא מחלה זיהומית של דרכי-הנשימה, הנגרמת לרוב על-ידי Bordetella pertussis ולעתים רחוקות יותר על-ידי Boredetella parapertussis.

הדיווח הראשון בספרות על מחלת השעלת היה באנגליה והמגיפה הראשונה של שעלת אירעה בפריס בשנת 1578.

מחלת השעלת היתה סיבה מובילה למוות בילדים לפני כ-60 שנה. שיעור התחלואה והתמותה הגבוהים שנילוו למחלה, הובילו לפיתוח מהיר של חיסון עם בידוד החיידק, ובשנת 1930 ניתן חיסון זה לראשונה.

Acute Lymphoblastic Leukemia in Adults Treated with German Multicenter Study Group Protocols

G. Goldstein, O. Shpilberg, P. Raanani, A. Chetrit, I. Ben-Bassat

Institutes of Hematology and of Clinical Epidemiology, Sheba Medical Center and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Acute lymphoblastic leukemia (ALL) is a malignant disease whose incidence is relatively low among adults, unlike in children. Adults with ALL have a lower rate of long-term disease-free survival. During the last 20 years, a German multicenter group has shown that their protocol have achieved good results in adult ALL.

We reviewed the medical records of 35 ALL patients, aged 19-63 years, whome we treated with these protocol (1988-1997). The remission rate was 94%. At a median follow-up of 46 months the 2-year overall survival was 54% and the disease-free survival was 94%. Although 2 patients died of bone marrow transplant complications, no death was directly associated with drug toxicity. The main grade 3 or 4 side effects (WHO classification) were neutropenia (91%), thrombocytopenia (71%) and anemia (71%).

With there protocols we achieved high overall and disease-free survival rates, especially in comparison with other reports. Despite the high rate of severe treatment toxicity, there were no fatalities directly related to treatment. These results emphasize the need to concentrate treatment of adult ALL patients in large medical centers with expertise in the use of the complicated treatment protocols required.

Preliminary Report of Experience with Laparoscopic Splenectomy

Joseph Kuriansky, Ron Bilik, Moshe Shabtai, Itamar Avigad, Amram Ayalon

Depts. of General Surgery and Transplantation and Pediatric Surgery, Sheba Medical Center, Tel Hashomer; and Sackler School of Medicine, Tel Aviv University

Laparoscopic splenectomy is effective and technically feasible for treating various hematological diseases such as idiopathic thrombocytopenic purpura (ITP), congenital sphero„cytosis, hemolytic anemia, and Hodgkin's lymphoma. An anterior approach to the vascular pedicle is usually described. However, in this approach to the splenic hilum, the dissection of the splenic artery is frequently difficult. The laparoscopic posterolateral approach involves dissection of the posterolateral attachments to the diaphragm, followed by the disection and ligation of all splenic branches near the splenic parenchyma. We used it in 9 adults and 4 children: 11 patients had ITP, 1 spherocytosis and 1 Hodgkin's lymphoma.

This procedure was completed in 13 patients, but in 2 it had to be converted to open surgery. Mean operating time was 3 hours and mean postoperative stay 3 days. Blood transfusion was not required and there were no postoperative complications.

Laparoscopic splenectomy is safe in both adults and children, and the posterolateral approach provides excellent visualization and allows control of the branches of the splenic vein and artery in the splenic hilum.

Comparison between Every-Day and Every-3-Days Fluoxetine in Young, Moderately Depressed Out-Patients

A. Shiber, H. Reuveni, A. Elhayany, I.Z. Ben-Zion

Psychiatric Dept., Psychiatric Division, Soroka Medical Center and Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba; and Medical Division for Drug Utilization, Kupat Holim Klalit (Sick Fund)

Fluoxetine is now a well-known and often-used specific serotonin reuptake inhibitor (SSRI) and antidepressant. It has a very long active half- life, from 2-16 days. Our hypothesis was that sufficient therapeutic effectiveness would be achieved by prescribing the drug less frequently than once a day.

To establish whether there is a difference between fluoxetine given daily or every 3 days, we assigned 25 outpatients with mild to moderate, acute major depressions (DSM-IV) to receive fluoxetine (20 mg), either each day or every 3 days. The study was open-labelled, using for assessment the HAM-D, GHQ-28 side-effect checklist and clinical judgment questionnaires. Follow-up lasted 6 months.

Results indicated no differences in the clinical outcomes, except for slightly fewer side-effects in the study group. Although the open label design limits drawing definitive conclusions, our preliminary results provide more information, and support our hypothesis that low-dosage fluoxetine is beneficial. However, more comprehensive, double-blind studies are necessary to confirm our preliminary results.

Clinical Characteristics of Crohn's Disease in Children and Adults

Yoram Menachem, Zvi Weizman, Chaim Locker, Shmuel Odes

Gastroenterological Institute and Pediatric Gastroenterology and Nutrition Unit, Soroka Medical Center and Faculty of Health Sciences, Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

There are few reports contrasting the clinical characteristics of Crohn's disease in different age groups. We therefore compared retrospectively children and adults with Crohn's disease. 23 children (mean age: 12.8±2.5 years) and 66 adults (mean age: 27.0±4.0 years) were studied. Presenting symptoms of abdominal pain and diarrhea were significantly more common in adults, while in children anorexia and weight loss were more frequent. Children tended to present with extra-gastrointestinal tract symptoms as well, mainly anemia and joint involvement. Common symptoms during active disease did not differ between groups, except that weight loss, evident in all children, was found in only 70% of adults. Anemia was present during active disease in all pediatric cases but in only 62% of adults. There were no significant differences between groups regarding disease location, gastrointestinal complications and extra-intestinal manifestations. We conclude that in children Crohn's disease may differ significantly, mainly presenting with nonclassical symptoms, such as anemia and joint involvement. The primary care physician should be aware of these differences.

Surgical Repair of Fractures of the Clavicle

O. Safran, R. Mosheiff, Y. Mattan, M. Liebergall

Orthopedic Dept., Hadassah-University Hospital, Jerusalem

Clavicular fractures make up 45% of shoulder girdle fractures. The clavicle's susceptibility to injury is due to its subcutaneous position and its role as the bony connection between the thorax and the shoulder. In 95% of cases the mechanism of injury is a direct blow to the shoulder. These fractures are usually treated conservatively without surgery. But there are a few such fractures that require surgical repair in order to unite well. 9 patients were operated on for clavicular fractures during 1991-1995. The indications for surgical repair were lateral-third fracture, floating shoulder, neurovascular deficit or nonunion. The methods used were open reduction and fixation with either plate and screws, Kirchner wires, cerclage or a combination. All fractures united well, with no infections or new neurovascular deficits. Good range of shoulder motion and acceptable cosmetic results were achieved in all. 1 patient had functional limitation due to brachial neuritis caused by brachial damage at the time of injury. Indications for surgical repair and the methods used in these cases are similar to those described in the literature. The high rate of union and absence of complications support surgical repair for the few clavicular fractures that are not likely to unite properly.