תוצאת חיפוש

שרון באום, אביב ברזלי

מרכז רפואי שיבא, תל השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

דרמטופתולוגיה ודרמטוכירורגיה הן דוגמא לתת התמחויות מוכרות בעולם. בנוסף להן נוצרה התמקצעות של רופאי עור במחלות אוטואימוניות ובפרט במחלות שלפוחיתיות (בולוזיות), במחלות של השיער והציפורניים, במחלות אלרגיות, במחלות זיהומיות, בנגעים צבעניים (פיגמנטים) ובאונקודרמטולוגיה.

דין עד אל, שגית משולם דרזון, ערן שרון , אסף אולשינקה

המחלקה לכירורגיה פלסטית וכוויות, המרכז לבריאות השד, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה,

מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

כריתה חלקית של השד מהווה למעלה מ-50% מהכירורגיה האונקולוגית של השד ועלולה להביא לחסרים משמעותיים היוצרים עיוותים בצורת השד. עיוות כזה פוגע בתדמית הגוף של המנותחות ובהתמודדותן עם סרטן השד. עם התפתחות השיטות לכריתת השד, חלה התפתחות מקבילה של שיטות לשחזורי שד. בעשור האחרון, במקביל לשיטות מותאמות השאולות במקור מתחום הכירורגיה האסתטית של השד – קרי , הקטנות והרמות שדיים, אנו משחזרים הן מיידית והן באופן מאוחר חסרים נרחבים חלקיים של השד, מונעים עיוות השד ומשפרים באופן זה את מראה השד המנותח.

במרכזנו, מתוך 350 כריתות אונקולוגיות של השד המבוצעות בשנה, כ-70% הן כריתות חלקיות ורק 10% מהנשים נזקקות לשחזור של החסר הנוצר בכריתה זו. בכריתות השד המלאות (80-70 בשנה) רובן המוחלט עוברות שחזור מיידי מלא. ההחלמה מניתוחי כריתה חלקית ושחזור, במיוחד כאשר נעשה שחזור מיידי, קלה באופן משמעותי מההחלמה לאחר כריתה ושחזור מלא של השדיים, עם שיעורים נמוכים בהרבה של סיבוכים בתר ניתוחיים. מניסיוננו, ניתוח סרטן השד המשולב עם כירורגיה פלסטית עשוי להביא למראה שדיים אסתטי המשפר את ההחלמה הנפשית במטופלות אלו.

אור כהן-ענבר^1-4

¹המחלקה לנירוכירורגיה ומרכז הרדיוכירורגיה וסכין הגמא, המרכז הרפואי של אוניברסיטת וירג'יניה ארה"ב, ²המחלקה לנוירוכירורגיה, רמב"ם הקריה הרפואית לבריאות האדם, חיפה, ³המעבדה לאימונולוגיה מולקולארית, טכניון מכון טכנולוגי לישראל, חיפה, ⁴הפקולטה לרפואה, טכניון מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

למרות התקדמות מרשימה בתחום הכירורגיה, תחלואה בתר ניתוחית ממשיכה להעיב על הכריתה המלאה של נגעים טבים רבים בבסיס הגולגולת (מנינגיומות, אדנומות של יותרת המוח וכן שוונומות). השיעור של פגיעה חולפת או בלתי הפיכה בעצבי הגולגולת מגיע ל-44% ו-56%, בהתאמה, ושיעור התמותה מגיע ל-9%. לפיכך, נירוכירורגים רבים בוחרים בכריתה תת שלמה על מנת לשמר תפקוד נירולוגי. קצב גדילה של מנינגיומה לאחר כריתה חלקית ללא טיפול משלים דווחו ב-70% מהחולים. לעומת זאת, שיעורי הישרדות ללא התקדמות המחלה לאחר רדיוכירורגיה לשייר הניתוח היו גבוהים (>90%). לפיכך, פרדיגמת הטיפול השתנתה, מניסיון כריתה נרחבת לגישה טיפולית נירוכירורגית-רדיוכירורגית משולבת, לנוכח העובדה כי הניסיון להשיג כריתה מאקרוסקופית מלאה מלווה בסיכון גבוה לתחלואה עקב ניתוח.

רדיוכירורגיה משמשת באופן מסורתי לטפל בשאתות הקטנות מ-4-3.5 ס"מ (או קטנות מנפח של 16-14 ס"מ³). רדיוכירורגיה מנטרלת את תאי המטרה באופן שאינו תלוי בפעילותם המיטוטית או רגישותם לקרינה. כאשר המרחק בין השאת למערך הראייה הקדמי (Anterior Visual Pathway) הוא <3 מ"מ, קיימת הוריית נגד לרדיוכירורגיה חד מקטעית, בשל הקושי להעביר מנת קרינה אפקטיבית לשאת, תוך שימור רמת חשיפה נסבלת למערך הראייה הקדמי.

רדיוכירורגיה מקטעית (קיטוע זמני או נפחי) פותחה, על מנת להתגבר על המגבלות של טיפול חד מקטעי בהקשר לנפח המטרה לטיפול ושיפוע הירידה בקרינה. זו צריכה להישקל בחולים עם שאתות אוכפיות (Sellar), פארא-אוכפיות (Parasellar) או פארא-אקוסטיות (Para-acoustic) המסרבים לניתוח או אינם כשירים אליו, כאשר השאת מערבת כלי דם גדולים וכאשר לשאת יש שטח מגע נרחב עם מערך הראייה הקדמי, גזע המוח או עצבי גולגולת אחרים.

עוזי נסים, רוברטו שפיגלמן

המחלקה לנירוכירורגיה והיחידה לרדיוכירורגיה סטריאוטקטית, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

בסקירה של אור כהן-ענבר [1] המתפרסמת בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', מובא לציבור הרופאים הכללי בישראל מידע חשוב ועדכני על שיטת טיפול המשנה מהיסוד את העשייה הנירוכירורגית בעשרים השנים האחרונות.

הרדיוכירורגיה התפתחה בעיקר משנות השמונים של המאה העשרים. בתחילה היה יישומה מקובל רק בחולים עם שאתות (Tumors) נשנות או באתרי גולגולת בעייתיים לכריתה פתוחה. עם הזמן, והודות למידע המצטבר על היעילות היוצאת מן הכלל של השיטה, השיפור באמצעי הדימות והסיכון המזערי להשפעות לוואי מוקדמות או מאוחרות, הפכה הרדיוכירורגיה בשיעור גובר והולך לטיפול הבחירה בשאתות טבות, מומים בכלי הדם של המוח, במקום ניתוח פתוח קונבנציונלי. בנוסף, הוכח כי רדיוכירורגיה מהווה כלי יעיל לטיפול בכאב (ניראלגיה טריגמינלית) ולהפרעות בתפקוד (רעד – Essential tremor), והפכה לאמצעי מרכזי לטיפול בגרורות במוח, במיוחד בזכות האפשרות לטפל באופן ממוקד במחלה רב מוקדית, לעיתים עמידה לקרינה כלל מוחית.

אור כהן-ענבר

המחלקה לנירוכירורגיה ומרכז הרדיוכירורגיה וסכין הגמא, המרכז הרפואי של אוניברסיטת וירג'יניה, ארה"ב, המחלקה לנירוכירורגיה, רמב"ם, הקריה הרפואית לבריאות האדם, חיפה, המעבדה לאימונולוגיה מולקולארית, טכניון, מכון טכנולוגי לישראל, הפקולטה לרפואה, טכניון, מכון טכנולוגי לישראל

כללי: הטיפול בחולים עם שוונומה וסטיבולארית (מיקרו–כירורגיה, רדיוכירורגיה או קרינה במקטעים) מיועד לחולים תסמיניים או לחולים שהודגם בהם קצב גדילה מהיר של השאת למרות גיל מתקדם ותחלואה נלווית. קצב גדילה מהיר (< 2.5 מ"מ בשנה), משויך באופן מובהק לשיעור נמוך יותר של שימור שמיעה. עם זאת, ללא קשר לקצב הגדילה של השאת, טיפול שמרני מלווה בהחמרה הדרגתית בשמיעה בקצב הנע בין 5.39-2.77 דציבלים בשנה.

מיקרוכירורגיה: הגישה המיקרוכירורגית הרטרוסיגמואידית משויכת לשיעור גבוה יותר של שימור שמיעה ושימור של תפקוד עצב הפנים בשאתות הגדולות מ־ 1.5 ס"מ בקוטר מרבי, בעוד שנראה כי הגישה המיקרוכירורגית מהגומה האמצעית מאפשרת שיעורי שימור שמיעה ותפקוד עצב פנים טובים יותר בשאתות הקטנות מ־ 1.5 ס"מ. בגישה הרטרוסיגמואידית, נראית היארעות גבוהה יותר של זליגת נוזל שידרה וכאבי ראש בתר ניתוחיים מאשר בגישות אחרות. הגישה המיקרוכירורגית הטרנס־לבירינטית שמורה לחולים עם פגיעה משמעותית עד כדי אובדן של השמיעה בצד המנותח.

רדיוכירורגיה: רדיוכירורגיה מאפשרת שליטה מצוינת בקצב הגדילה של הגידול ובשימור תפקוד עצב הפנים יחד עם שימור שמיעה בשיעורים מתונים. תוצאות מחקרים עדכניים בדרגת הוכחה שנייה מצביעות על כך שרדיוכירורגיה מאפשרת שימור שמיעה ותפקוד עצב פנים גבוהים יותר, בשילוב עם רמת תפקוד פונקציונאלית גבוהה יותר, וזאת ללא פגיעה בשליטה בקצב גדילת השאת בהשוואה לטכניקות מיקרוכירורגיות שונות.

סיכום: רדיוכירורגיה מהווה את טיפול הבחירה לשוונומה וסטיבולארית הקטנה מ־ 3 ס"מ.

עבור שאתות הגדולות מ־ 3 ס"מ, מיקרוכירורגיה עם כריתה בטוחה מרבית נותרת טיפול הבחירה.

לשימור מרבי, מנתחים רבים בוחרים להקטין בניתוח את נפח השאת ולטפל בשארית השאת ברדיוכירורגיה. רדיוכירורגיה במקטעים (Hypofractionated radiosurgery) או קרינה קונבנציונאלית במקטעים, מהוות חלופה טיפולית נוספת בשאתות < 3 ס"מ בחולים המסרבים לעבור ניתוח.

אורן ברזל¹, אוהד אבני², דנית לנגר³, מיכאל צ'רנובסקי¹, גיל אלמוג¹, שי לוריא¹

¹המחלקה לכירורגיה אורתופדית, הסתדרות מדיצינית הדסה, ירושלים, ²שירותי בריאות כללית והמחלקה לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, ³בית הספר לריפוי בעיסוק, האוניברסיטה העברית בירושלים

הקדמה ומטרות: "אצבע הדק" היא מחלה שכיחה של היד המטופלת על ידי רופאי משפחה, אורתופדים ומנתחים (כירורגים) של היד. "אצבע הדק" יכול לגרום לכאב ניכר, לקפיצה של האצבע ואף להגבלה ביישור האצבע, ולהגביל באופן משמעותי את תפקוד היד.

המטרות במחקר: הערכת ההבדלים בהרגלי הטיפול בין קבוצות הרופאים השונות, באבחון ובטיפול בחולים עם "אצבע הדק”.

שיטות: באמצעות שאלון ייעודי, התבקשו המומחים השונים לדרג את חשיבות התלונות והתסמינים להערכת הצורך בניתוח, ואת הצורך בבדיקות שונות. כמו כן, התבקשו המומחים להתוות את הטיפול בחולה מדומה בשני ביקורי מירפאה.

תוצאות: ב-158 השאלונים שנאספו, התלונה על תנועה מוגבלת של האצבע וטיפול קודם דורגו כחשובים ביותר להחלטה לגבי המשך טיפול. רופאי משפחה (לעומת אורתופדים וכירורגים של היד) ציינו כי גיל, עיסוק ושיעור קפיצות האצבע בתקופה האחרונה אף הם גורמים חשובים (p=0.0003). בהשוואה לכירורגים של היד, רופאי משפחה דיווחו כי רגישות מקומית מהווה גורם חשוב, וכי הצורך בשחרור סביל (פאסיבי) של האצבע הנעולה בכיפוף הוא חשוב פחות (p=0.0003). נמצאה סבירות גבוהה יותר שרופאי משפחה יטפלו בתרופות נוגדות דלקת בדרך פומית (p=0.0002), אורתופדים בזריקות סטרואידים (p=0.0004) וכירורגים של היד בניתוח (p=0.0001).

מסקנות: על פי סקר זה, מצאנו הבדלים בהיכרותם של רופאים בעלי הכשרה שונה את חשיבות כוויצת הכיפוף של האצבע ואת צורות הטיפול המתאימות בשלבי המחלה השונים. מידע זה עשוי לסייע בהכשרת רופאים בכל התחומים המטפלים בבעיה זו.

סולי מזרחי

המחלקה לכירורגיה א', מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

"כל מה שאפשר כבר נעשה והבלתי אפשרי עוד ייעשה" יוליוס קיסר

המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה הוא בית החולים המרכזי של הפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון בנגב. מרכז רפואי זה משרת למעלה ממיליון תושבי דרום הארץ ומפאת מיקומו הגיאוגרפי הוא מוגדר "בית חולים פריפרי".

במאמר זה, אני דן בגורמים המשפיעים על יכולותיה של מחלקה אקדמית לכירורגיה עם תוכנית התמחות איכותית, המבוססת על ניסיון כירורגי עשיר של הצוות הבכיר ומשרתת את תושבי הדרום ב"רוח באר שבע", לעמוד בשורה אחת עם אלה במרכז הארץ, מבלי להיחשב כבת כלאיים.

צפורה שחורי-רובין

המכללה האקדמית לחינוך על שם קיי, באר-שבע

בהיסטוריה של הרפואה הישראלית נחשבת ד"ר שושנה שקופ-פרנקל למנתחת הפלסטית הראשונה בישראל, בת הדור השני של אבות המקצוע בארץ. במאמרי הנוכחי מתוארת הדרך הארוכה שעברה החל מהתקבלותה ללימודי הרפואה בווילנה בתקופה שבה הוגבלה כניסתן של נשים בכלל לפקולטות לרפואה ושל נשים יהודיות בפרט, עובר לקשיים שנתקלה בהם בארץ ישראל בעת התמחותה ברפואה פנימית בבית החולים 'הדסה' בתל אביב כשנמנע ממנה להתמחות בכירורגיה, ועד התקבלותה למחלקה לכירורגיה פלסטית בבית החולים תל השומר והיותה הכירורגית הפלסטית הראשונה במדינת ישראל. ד"ר שושנה שקופ-פרנקל הגשימה חלום ילדות להיות רופאה-מנתחת בתקופה שבה הודרו נשים מתחום הרפואה הכירורגית בטענה שזה תחום רפואי 'גברי' ואינו 'הולם אישה'. המאמר נועד להתוות קווים לדמותה של רופאה בארץ ישראל בתקופת המנדט המבקשת להתמחות בכירורגיה, ולהאיר את דרכה בנתיבי הרפואה הכירורגית במדינת ישראל.

גיא רופא, אריה ליסק, אורלי ברנדס-קליין, ערן שגב, מורן פז, יעל הוד, מנשה ברזילי, רון אויסלנדר, חן שפירא, יובל קאופמן

המרכז הרפואי כרמל, חיפה

ההכשרה הכירורגית, אשר התבססה באופן מסורתי על לימוד כשוליה, עוברת שינוי משמעותי מאז כניסת מכשירי הדמיה (סימולאטורים) מבוססי מציאות מדומה לתוכניות ההכשרה של מתמחים במקצועות הכירורגיים השונים. עם כניסת האימון במכשירי הדמיה לסילבוס החובה של כל התמחות כירורגית, ניתן לצפות – בדומה למה שהתרחש בעולם התעופה – לירידה בעלויות ההכשרה ולשיפור ביכולות הכירורגיות של מנתחים מתחילים. מכשירי הדמיה מבוססי מציאות מדומה מתבססים על שילוב של ממשק חזותי ותחושתי עם משוב מגע, שמטרתם לעזור לתרגל ניתוחים מלאים עוד לפני ביצוע ניתוחים לראשונה. הניתוחים המוצעים כוללים ניתוחים במגוון מקצועות הרפואה: גינקולוגיה, אורתופדיה, כלי דם, כירורגיה כללית, כירורגיה בריאטרית, אורולוגיה ועוד. מכשיר ההדמיה (סימולאטור) מאפשר לרופא לתרגל פעולות מורכבות, ללא מגבלה וחשיפה למצבי חירום, ומבלי לסכן חיי אדם. 

במרכז הרפואי כרמל הוקם לפני כשנה וחצי מרכז הדמיה רב תחומי הכולל סימולאטורים באורולוגיה, כירורגיה כללית, גינקולוגיה, אורתופדיה, כירורגיית כלי דם, קורסי החייאה מתקדמת והחייאת ילודים. המרכז הוקם בשיתוף עם הפקולטה לרפואה בטכניון ומטרתו להכשיר מנתחים צעירים בכל המקצועות. במסגרת הפעילות של חדר ההדמיה (סימולטורים), ערכנו מעקב אחר השיפור ביכולות האנדוסקופיות של משתתפי קורסי ה- Basic skills. 

אוכלוסיית המחקר כללה מתמחים לפני תחילת ההתמחות או בראשיתה, ללא ידע או הכשרה קודמים בניתוחים אנדוסקופיים. כל משתתף השתלם בקורס של שלושה ימים אשר כלל הרצאות על אנטומיה, ארגונומיה, סקירה, והסבר על טכניקות ניתוח אנדוסקופיות ועל הפעלת מכשירי ההדמיה. לאחר סיום הקורס נתבקש כל משתתף להשלים 20 שעות תרגול עצמאי. צוות המרכז קבע רשימת מטלות שעל כל משתתף לתרגל ושעליהן נבחן בתום זמן התרגול. המטלות נקבעו על פי מדדים בינלאומיים שעברו תיקוף. בכל משימה נקבעו מדדים שהמשתתף צריך לעמוד בהם. בסיום התרגול המשתתפים נבנו ואם עברו, קיבלו תעודת הסמכה.

התוצאות מדגימות שיפור, הן בדיוק והן במשך הפעולה בכל המדדים שנבדקו.

יעקב גינדין^1,2, דרור וסרמן¹, יניב שלמה², יעל רפאל²

¹בית חולים אסותא, רמת החייל, תל אביב, ²אוניברסיטת חיפה, רשות המחקר, המוקד לסטנדרטים בבריאות ובמוגבלות

הקדמה: עם העלייה בתוחלת החיים, עולה שכיחותם של לקויי הבריאות הכרוניים. במאה ה-21 עלה שיעור המצבים שאינם דחופים והניתנים לתיקון בניתוח מתוכנן (Elective surgery). בעולם המפותח תופסים עתה הקשישים מקום גדל והולך בין המנותחים המתוכננים. הרקע הבריאותי חשוב במיוחד בכירורגיה בקשישים עקב הסיכון בהרדמה, וכן עקב סיבוכים במהלך הניתוח ולאחריו, אשר גדלים והולכים עם הגיל. ההערכה הטרום ניתוחית המקובלת עד כה בצעירים ובקשישים, היא על פי קריטריונים פיזיולוגיים שנקבעו על ידי מומחים ברפואה פנימית ובהרדמה. עם זאת, בכירורגיה קיימים גם סיכונים גריאטריים ייחודיים – בתר-ניתוחים, כגון דיכאון, נפילות, הפרעות תנועה וניידות, תלות בסביבה, דליריום ועוד. קיים צורך בפיתוח מערכת לאיתור תסמונות גריאטריות באוכלוסייה הקשישה העוברת הליכי ניתוחים מתוכננים, תטפל בתסמונות אלה ו/או תמנע אותן, טרם הניתוח ואחריו. במצבים רבים, הקשיש העומד לפני ניתוח מתוכנן עבר תקופה ארוכה של סבל בכאב, בהסתגרות, ובתרופות מרובות (פוליפרמסיה) העלולות להפריע לתפקוד, לקוגניציה וליציבות.|

מטרות: פיתוח כלי להערכת סיכון באוכלוסייה מבוגרת המגיעה לניתוחים מתוכננים תוך מתן מענה הולם לסיכוניו ולצרכיו הייחודיים של החולה הקשיש, בדגש על הצד התפקודי, הנפשי, הרגשי והסביבתי - תמיכתי, לצד החלק הגופני המאפיין את הזיקנה.

שיטות: בנוסף להערכה הטרום ניתוחית בנוגע להרדמה, בוצעה הערכה גריאטרית סורקת מקדימה במנותחים בני 75 ומעלה כחלק מהשירות המובנה. הסריקה העלתה את הקשישים עם פוטנציאל לסיכון הזקוקים לביצוע הערכת עומק גריאטרית. הערכת העומק הופעלה בדרך אלגוריתמית של פרוטוקולים לטיפול ולהתערבות. במאמרנו מדווח על הפעולה ועקרונותיה, אפיון החולים והבעיות, והפתרונות האישיים והמערכתיים.

תוצאות: בקרב 18.6% מהקשישים הנסרקים התגלה צורך גם בהערכת עומק עקב גילוי סיכונים או בעיות להתערבות. 5.9 הוא ממוצע מספר הפרוטוקולים לטיפול ולהתערבות לנבדק עומק שהופעלו במערכת, אשר זכו להתייחסות טיפולית במערך הגריאטרי ובצוותי המחלקות. 

מסקנות: הפעלת המערך הגריאטרי הייחודי באסותא מצאה הד חיובי בסביבת הטיפול, בסביבה הניהולית וכן בקרב משפחות המנותחים, תוך טיוב הרצף הטיפולי עם הקהילה. ההצלחה נמדדת בהפעלה משנית של נהלי גריאטריה ייחודיים לכירורגיה המתוכננת, ובהכפלת הקריאות היזומות לצוות הגריאטריה במהלך חודשי ההטמעה הראשונים. 

סיכום: הפעלת מערכי סריקה וסינון באוכלוסיית הקשישים בכירורגיה המתוכננת ממקדת משאבים בחמישית מהם הנמצאים בסיכון. מתן פתרונות לפרט, למערכת, למשפחה ולשירותים לאחר שחרור, משפר את המהלך באשפוז ואחריו.

יואב גרונוביץ, רמי ביננבוים, מאיר רצ'קימן, נירית איזנמן, עדי לוטן, ברק סטוצ'ינר, יצחק טוכמן

המחלקה לכירורגיה פלסטית, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

הקדמה: מותחן רקמה מהווה אמצעי מרכזי בשחזורים מורכבים. חסרונותיו המרכזיים הם תקופת הניפוח הארוכה שלו והעיוות הזמני שהוא גורם. מותחן אוסמוטי פותח במטרה לפתור מגבלות אלו בחלקן. הוא סופח נוזלים, ומגיע לנפחו הסופי בקצב כולל מהיר יותר ובנוחות רבה יותר למטופל. עם זאת, במקרה של סבל או נזק לרקמה יש להוציאו מיידית. 

מטרות: להציג את ניסיוננו בשימוש במותחני רקמה אוסמוטיים, ולהדגיש את היתרונות והמגבלות באמצעי שחזור מתקדם זה.

שיטות מחקר: מחודש מאי 2008 ועד אפריל 2014 נותחו במחלקתנו 28 מטופלים עם 35 מותחני רקמה אוסמוטיים. הגיל החציוני של המנותחים היה 26 שנים. הסיבות לשחזור היו שומות גדולות מלידה (75%) וצלקות (25%).

תוצאות: בכל המנותחים, ניתוח הכנסת המותחן היה קצר וללא אירועים חריגים. בתקופת ניפוח המותחנים היו המנותחים במעקב במירפאה פעמיים בממוצע. תקופת הניפוח נמשכה בממוצע תשעה שבועות. לא היו סיבוכים מורכבים באיש מהחולים. היו שלושה סיבוכים קלים (11%) של חשיפה חלקית של המותחן. בכל החולים האחרים ניתוח השחזור התנהל כמתוכנן, עם תוצאות סופיות משביעות רצון.

דיון וסיכום: מותחן רקמות אוסמוטי הוא כלי מתקדם לצורך שחזורים. הוא מאפשר בצורה מדויקת להשיג רקמה עודפת בסמוך לו על ידי התנפחות קבועה ומדורגת שלו. השימוש בו מאפשר לקצר משמעותית, הן את הניתוח הראשון של הכנסתו והן את תקופת השחזור הכוללת. כמו כן, תקופת השחזור נוחה יותר ומלווה בפחות אי נוחות וסבל למטופל. עם זאת, הופעת סיבוך מחייבת את הוצאת המותחן מידית, והדבר עלול להשפיע על תוצאות השחזור.

מסקנות: מותחן רקמות אוסמוטי מאפשר את הכנסתו בניתוח קצר ופשוט, ניתן להשיג באמצעותו תוצאת שחזור מצוינת בתקופת זמן קצרה יותר ממותחן רגיל ובתנאים נוחים יותר למטופל במהלך התנפחותו.

מיכל פרטוק¹, זיו בקרמן¹, רן קרמר², צבי אדלר¹, גיל בולוטין¹

¹מחלקת ניתוחי לב, ² מחלקת ניתוחי בית החזה, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה

בתחילת שנות ה-60 הצליחו שלוש רופאות לסדוק את תקרת הזכוכית ולהפוך למומחיות הראשונות בניתוחי הלב-בית-החזה בארה"ב. מאז, עלה בהדרגה מספר המומחיות בניתוחי הלב ובית החזה, אך גם כיום מהוות נשים שיעור זניח מכלל מנתחי הלב ובית החזה בארה"ב. בישראל, שלוש נשים קיבלו הכרה כמומחיות בשני העשורים האחרונים, והן מנתחות בכירות בתחום בית הזה. אולם מנתחות אלו עוסקות בניתוחי בית החזה הכללי, ואין מנתחות בכירות בניתוחי לב בישראל.

איתי ויזר¹ , מיכאל שפלן², ליאור הלר¹

¹המחלקה לכירורגיה פלסטית, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²מרכז רפואי עתידים, תל אביב

במקביל להולדתה של המדינה ומוסדותיה צמח מוסד הרפואה בישראל. הכירורגיה הפלסטית, ענף שקנה תנופה מחודשת במאה העשרים, התפתחה אף היא במהירות במדינה החדשה. תרמו לכך בין השאר הביקוש לניתוחים משחזרים לנפגעי לחימה רבים, והגעתם ארצה של מנתחים פלסטיים יהודים מרחבי העולם בעלי ידע וניסיון רב שנצבר במדינות המוצא שלהם. במאמר סקירה זה מסופר סיפורה של הכירורגיה הפלסטית בישראל מקום המדינה ועד ימינו. אנו נסקור בתמצית את פועלם של האבות המייסדים לייסודה של הכירורגיה הפלסטית בישראל, נציין אבני דרך משמעותיות בהתפתחותה, ונציג את תרומתה הקלינית והמדעית לכירורגיה הפלסטית העולמית. לסיום, נציג תמונת מצב עדכנית של הכירורגיה הפלסטית בישראל, יחד עם המגמות והאתגרים העתידיים העומדים בפני דור ההמשך שלה.

חנן טאובר 

המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי קפלן, רחובות

הרופאים האורתופדים הראשונים בארץ ישראל המנדטורית טיפלו בעיקר בבעיות במערכת השריר-שלד באופן שמרני. טראומה כולל שברים טופלה על ידי הכירורגים הכלליים. המנתח האורתופדי המודרני הראשון היה ד"ר ארנסט ספירא, שעלה ארצה מצ'כוסלובקיה והקים שירות אורתופדי בבית חולים בילינסון ובמירפאת זמנהוף בתל אביב. בשנת 1948 הוא עבר לתל השומר, והקים שם מחלקות לאורתופדיה ומרכז לשיקום כולל לנפגעי חוט שדרה ולקטועי גפיים. במקביל, נפתחה מחלקה נוספת לאורתופדיה בתל השומר, בהנהלתו של  ד"ר שמואל אריה וייסמן, שעזב בשנת 1961 והקים את המחלקה לאורתופדיה בבית חולים איכילוב, ונתמנה לראש החוג לאורתופדיה הראשון בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1955 פתח ד"ר מאיר מייקין את המחלקה לאורתופדיה בבית חולים הדסה בירושלים והקים את בית החולים אלי"ן לילדים נכים. בשנת 1951 נפתחה מחלקה לאורתופדיה בבית החולים אסף הרופא בראשותו של  ד"ר אנטול אקסר. במחלקה זו רוכזו רבים מנפגעי  מגיפת הפוליו משנות החמישים של המאה העשרים, טופלו ושוקמו שם. מרבית הדור הבא של מנהלי המחלקות לאורתופדיה בארץ ישראל היו חניכים של ארבעת הרופאים הללו. פריצות דרך חשובות בכירורגיה האורתופדית היו בשנות השישים והשבעים של המאה שעברה. הטיפול בשברים, שהיה רובו ככולו שמרני, הפך לטיפול לפי עקרונות ה-AO, תחילה מיפרק הירך ולאחר מכן מיפרק הברך, שבוצעו ברוב המחלקות לאורתופדיה בישראל. במקביל הובאו טכניקות חדשות לניתוחי עמוד השידרה. מוזכרים במאמר זה הרופאים שתרומתם להתפתחויות הללו הייתה מכרעת. התפתחות נוספת היתה גיבושה  של הכירורגיה של היד, מהלך שהובל על ידי ד"ר איזידור קסלר – מנתח יד בעל שיעור קומה בינלאומי.

רעיה מדר¹, נטלי מינץ¹, יעל דבורי¹, יגאל פלכט^2,3

¹המחלקה לכירורגיית ילדים, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ²היחידה למחקר בסיעוד, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ³בית הספר למקצועות הבריאות הקהילתיים רקנאטי, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

,

לזיהומים בפצע ניתוח (Surgical Site Infections–SSI) יש הגדרה אחידה לילדים ומבוגרים: זיהום המתפתח תוך 30 יום ממועד ניתוח  אשר מערב חתך של ניתוח או רקמות עמוקות באזור שנותח. שיעורי SSI בקרב ילדים דומים לאלו של המבוגרים, אך גבוהים יותר בקרב ילודים.

SSI הם תופעה ידועה בניתוחי ילדים אשר גורמים סבל למטופל, מאריכים את משך האשפוז, ולעיתים אף מחייבים אשפוזים נשנים והוצאות כספיות מיותרות. למרות השיפור שחל בשנים האחרונות בשיטות בקרת זיהומים ובגישות ניתוחיות, SSI נותרו גורם עיקרי לתחלואה ותמותה.

המחוללים ל-SSI מגוונים, ועובדה זו מסבירה בחלקה את הקושי בטיפול ומניעת התופעה. גורמי הסיכון ל-SSI עשויים להיות קשורים למאפייני המטופל, כגון גיל צעיר, או להתערבות, כמו משך הניתוח, מידת הזיהום של חתך הניתוח וטכנולוגיות ניתוחיות. הסולמות שפותחו להערכת הסיכון של הפרט ל-SSI ותוקפו עבור המבוגרים, לא נבדקו למיטב ידיעתנו עבור ילדים.

מניעת SSI מחייבת נקיטת צעדים בכל שלב של הטיפול בחולה – הן בילדים והן במבוגרים. פותחו הנחיות למניעת התופעה, אך עבור חלקם טרם נמצאה עדות מספקת במחקרים. כמו כן, לרוב אין בהנחיות אלו התייחסות לטיפול בילדים. כך, למרות שמתן אנטיביוטיקה מונע מהווה טיפול סטנדרטי במבוגרים, אין הסכמה ברורה לגבי מתן טיפול זה לילדים, וקיימת שונות רבה בטיפול אנטיביוטי מונע באוכלוסיית ילדים המועמדים לניתוח.

לסיכום, יש צורך ביצירת מאגר נתוני SSI בקרב ילדים, בחקירה מעמיקה של גורמי הסיכון ובפיתוח הנחיות ברורות למניעת SSI באוכלוסייה זו.