תוצאת חיפוש

דינה מיטס¹, יצחק בן בסט²

¹המח’ למחקר ואקדמיה, "מכבי שירותי בריאות", הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²המכון להמטולוגיה, מרכז רפואי שיבא תל השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

בעשור האחרון חלו התפתחויות בעלות משמעות רבה בנושא השתלות של לשד עצם ובעקבותיהן הסתמנה מגמת עלייה ניכרת ביישום טכנולוגיה זו. מדובר בשיפור רמת הבטיחות של ההשתלה, ובהרחבת מאגר התורמים הפוטנציאלים: בנוסף לבני מישפחה תואמים ניתן לבצע השתלת לשד עצם גם של תורמים שאינם בני מישפחה, או של בני מישפחה שהתאמתם חלקית בלבד, וכן מדם טבורי אשר נשמר בבנקי דם ייעודיים.

במקביל התפתחה ההבנה שבמחלות ממאירות תפקידה העיקרי של השתלה מתורם, טמון בתקיפה חיסונית של תאי הסרטן על-ידי תאי המערכת החיסונית של התורם הכלולים בשתל. השגת מטרה זאת אינה מחייבת את השמדתם המלאה של תאי לשד העצם העצמיים של המושתל. לכן, ניתן להכין את החולה לקראת ההשתלה בעזרת תרופות במינון מופחת, ועל-ידי כך להגדיל את בטיחות ההשתלה.

פיתוח זה הביא להרחבה ניכרת של אוכלוסיית החולים אשר מוצע להם הטיפול בהשתלה, ובכללם:

א. בני גיל גבוה יותר: חולים שבעבר לא נמנו בין המועמדים להשתלה מתורם בשל שיעור תמותה גבוה מאוד, הקשור בגילם, כתגובה להריסתו המלאה של לשד העצם;

ב. חולים שלא היה במישפחתם תורם מתאים.

במאמר נסקרות התפתחויות אלה. כמו כן נידונות ההוריות להשתלה כטיפול במחלות הממאירות השכיחות, לאור ערכה הקליני במצבים הללו בכלל, ולאור אמצעי טיפול אחרים בפרט.

בסקירה מפורטים הסיכונים האפשריים הכרוכים ביישום טכנולוגיה זו, בהוריות שאינן מוכחות עדיין. הזכרתן חשובה במיוחד לאור העובדה ששיעור ההשתלות בישראל, הן העצמיות ועוד יותר השתלות מתורם, גבוה באורח ניכר בהשוואה לשיעורן במדינות מערביות.

איתן מור(1), נתי בר-נתן(1), עזרא שהרבני(1), רחל ברגרין(2), אפרת הר-לב(2), יעקב אמיר(3), רבקה שפירא(4) 

(1)מח' השתלות, (2)היח' לטיפול נמרץ, (3)מח' ילדים ג', (4)ומכון גסטרואנטרולוגיה לילדים, מרכז שניידר לרפואת ילדים המסונף לפקולטה לרפואה סוראסקי, תל-אביב 

השתלת כבד בילדים צברה תאוצה בעשור האחרון, עם ההחדרה של השתלת אונות כבד מתוום חי ומפיצול הכבד מתורם מת.

במאמר הנוכחי מדווח על הניסיון הראשוני בביצוע השתלות כבד בילדים במרכז שניידר לרפואת ילדים.

לשם כך נאספו נתוני כל ההשתלות שבוצעו בין השנים 1996-2003 בוצע ניתוח של שיעור הישרדות החולים והשתלים, ופורטו הסיבוכים השונים.

בתקופה זו בוצעו 90 השתלות כבד, כולל 2 השתלות נישנות, ב-38 ילדים שגילם הממוצע 6.2 שנה. סוגי השתלים סווגו ל-15 השתלות כבד שלם ול-25 אונות כבד, הכוללות 12 אונות כבד מתורם חי, 8 שתלי כבד מוקטן ו-5 אונות של כבד מפוצל מתורם מת. במעקב ממוצע של 40 חודשים נפטרו 7 ילדים: 5 בחודש הראשון ו-2 נוספים 6 חודשים (מחלה נשנית בשתל) ו-13 חודשים (שאת המשלחת גרורות) לאחר ההשתלה. שיעור ההישרדות של החולים בסידרה זו היה 81.5% ושיעור הישרדות השתלים – 72.5%.סיבוכים בהשקת כלי-הדם כללו אירוע של חסימה מוקדמת ואירוע של חסימה מאוחרת של וריד השער (Portal vein) (5%), וכן 6 אירועים של חסימת עורק הכבד (15%). שלושה מבין 6 הילדים עם חסימה עורקית עברו בהצלחה ניתוח לסילוק הקריש, ואילו השלושה הנותרים עברו השתלה נשנית. סיבוכים בדרכי המרה כללו דלף מרה (5%) והיצרות דרכי מרה (15%). אחד הילדים עבר ניתוח לתיקון ההיצרות ו-4 אחרים עברו בהצלחה הרחבה אכגיופלסטית. ילד אחד נותר עם היצרות באחד משני הקטעים (Segments) למרות ההרחבה.

לסיכום, היכולת לנצל אונות כבד לצורך השתלה מאפשרת להגדיל את מספר השתלות הילדים המבוצעות בישראל, מיומנות גבוהה וניסיון מצטבר מבטיחים שיפור בתוצאות.

מרדכי קרמר (1), מילטון סאוטה (2), ליאורניד אידלמן (3), דן ערבות (2), גרשון פינק (1), דוד שטרית (1), גבריאל איזביצקי (1), דניאל בן-דיין (1), אילנה בקל (1), יגאל כסיף (2), אלכסנדר קוגן (2), בוריס גנדל (2), ברנרדו וידנה (2), גדעון סהר (2)

מכון הריאה (1), המח' לניתוחי בית-החזה (2) ומח' הרדמה (3), המרכז הרפואי רבין

בשנים האחרונות נעשו השתלות ריאה, לטיפול מקובל במחלות ריאה סופניות. במאמרנו ייסקר הניסיון שהצטבר במרכז הרפואי רבין, בתחום זה, ב-6 השנים האחרונות.

בין השנים 1997-2003 בוצעה השתלה ב-70 חולים, מתוכם 49 גברים ו-21 נשים. האיבחונים כללו: נפחת (Emphysema) (26), לייפת ריאתית (29), יתר לחץ-דם בריאה (5), לייפת כיסתית וברונכיאקטזיות (Bronchiectasis) (10). הושתלו 50 ריאות מעודדות: בתחילת תוכנית ההשתלות (בשנים 1997-1999) שיעור ההישרדות היה 50% לאחר שנה אחת ולאחר שלוש שנים, ואילו בשנים האחרונות (2000-2003), שיעור ההישרדות מגיע ל-84% לאחר שנה, ול-82% לאחר שלוש שנים.

גורמי ההצלחה הם בחירת החולים המתאימים, טיפול חדיש בתרופות מדכאות חיסון, ועבודת צוות יעילה. כיום מקובלות בארץ השתלות ריאה כפיתרון אפשרי לחולים נבחרים, בדומה להשתלות לב, להשתלות כבד או כליות.

גיא רוזנר

המח' לרפואה פנימית ח' והמכון למחלות דרכי-העיכול והכבד, המרכז הרפואי סוראסקי ת"א

השתלת תאים ככלל והשתלת תאי כבד בפרט היא דרך טיפול חדשה ומבטיחה. אולם חסרונה העיקרי הוא שיעור גבוה של מות תאים לאחר בידודם, הקפאתם והחזרתם לגוף החולה. התופעה של מות תא הניתק מסביבתו מכונה אנויקיס ((anoikis. לתופעה זו נודעת חשיבות הן במספר תהליכים פיסיולוגיים המתרחשים בגוף האדם והן במצבים חולניים.

מחלת הסרטן מתאפיינת בין השאר בכך שברמה המולקולתית הופכים התאים הממאירים יציבים לאנויקיס - עובדה המסייעת להתפשטותם מעבר לגבולות הריקמה המקורית. בשונה ממצב ממאיר, תא שבודד מריקמתו וניתק מהמשתית החוץ-תאית (extracellular matrix) נידון למוות ומתחיל תהליך של מוות תאי מתוכנת (אפופטוזיס). השרשרת כוללת שיפעול חלבון בשםassociated death domain/MORT1 Fas, הקושר את הפרואנזים פרוקספאזה 8 ומשפעלו לצורה הפעילה קספאזה 8. זה האחרון משפעל את החלבון Bid המשרה את השיחרור של ציטוכרום C מהמיטוכונדריה. מכאן ממשיכה שרשרת הפעלת אנזימי הקספאזות עד לפירוק חלבוני התא והגרעין. מנגד, הבקרה על תהליך המוות התאי המתוכנת (אפופטוזיס – מת"מ) מתבצעת על-ידי משפחת החלבונים bcl-2 ועל-ידי האינטגרינים (בעיקר האינטגרין ביתא 1), המעורבים בהעברת אותות הישרדות לתא גם כשזה ניתק מסביבתו. משפחת אנזימי הקספאזה ממלאת תפקיד מרכזי בשרשרת המובילה למות התא. כיום מוכרים 14 אנזימי קספאזה המסווגים לתת-קבוצות שונות על-פי שייכות פילוגנטית, מבנה מולקולתי או המצע שעליו פועלים אנזימים אלה.

לסיכום, אנויקיס היא צורה ייחודית של מת"מ שנודעת לה חשיבות במחקר הקליני ככלל ובחקר הסרטן והשתלות התאים בפרט. בשל תפקידם העיקרי של אנזימי הקספאזה בהפעלת מסלולים המובילים למות התא, מציאת דרך יעילה וייחודית לעיכובם עשויה לסייע בהשגת תוצאות טובות בחולים הזקוקים להשתלת תאים.

איתן מור

השתלת כבד מתורם חי של חלק מהאונה השמאלית היא שיטת ניתוח, שפותחה כדי לענות על הצורך במציאת שתלי כבד שיתאימו בגודלם להשתלה בילדים. בניסיון הרב שנרכש בהשתלת אונות כבד בילדים בעשור האחרון והתוצאות הטובות שהושגו, הביאו לאחרונה להרחבת היישום של שיטה דומה, שבה מושתלת האונה הימנית ש הכבד מתורם חי במבוגרים.

השתלה זו מתאימה במיוחד לחולים הלוקים בצמקת הכבד (cirrhosis) שאינם מצויים בדרגת סיכון גבוהה ועשויים להמתין זמן ממושך להשתלה מן המת. לדוגמה, חולים הלוקים במחלות כולסטטיות וחולי צמקת עם שאת הכבד מסוג הפאטומה. עם זאת יש לזכור, כי התורמים הם אנשים בריאים, הנוטלים על עצמם סיכון משמעותי בהסכימם לניתוח, מאחר שכריתת האונה הימנית באדם בריא לצורך השתלה היא ניתוח נרחב יותר מכריתת חלק מאונת הכבד השמאלית. ניתוח זה כרוך בסיכון לתחלואה של כ-5%. בעיקר בשל דמם במהלך הניתוח או דלף לאחריו, והסיכון לתמותה מוערך בשיעור של 0.2%-0.5%.

ניסיון נרחב בביצוע מיגוון כריתות והשתלות אונות כבד בילדים הוא תנאי מוקדם לביצוע השתלה מן החי במבוגרים. כמו-כן, קביעת הוריות ברורות לבחירת התורמים והמושתלים יפחיתו את הסיכון לסיבוכים ולתמותה, ויצדיקו את הרחבת היישום של שיטה זו.

מנחם בן-חיים

הפער בין מספר הילדים הנזקקים להשתלת כבד לבין היצע שתלי כבד בגודל מתאים גדל והולך, וגורם להארכת זמן ההמתנה, ובעקבות זאת לעלייה בשיעורי התחלואה והתמותה בזמן ההמתנה. בעשור האחרון פותחו שיטות להשתלת שתלים חלקיים (segmental), שמקורם בהקטנת כבד מלא (reduced size), בפיצול כבד מלא בין שני מקבלים, בדרך-כלל מבוגר וילד (split liver transplantation) או בחלקי כבד שמקורם בתורם חי (living donor liver transplantation). אולם יישום שיטות אלו עדיין מוגבל ומתבצע במספר מרכזים רפואיים מובילים בעולם. מובאות במאמר זה תוצאות המרכז הרפואי "הר-סיני" בהשתלות מסוג זה.

מתוך 195 השתלות כבד בילדים (גיל<18), 48 (25%) היו מתורם חי, וב-47 (24%) מהם הושתל חלק שמקורו בהקטנה (27=n) או בפיצול (20=n) של כבד מתורם מת (מוות מוחי). בוצעה השוואה רטרוספקטיבית בין שתי קבוצות אלו מבחינת מאפייני המושתלים, שיעורי הסיבוכים מהניתוח, והישרדות השתל והחולה. להשתלות מפיצול נבחרו כבדים מתורמים מיטביים, והפיצול או ההקטנה בוצעו בדרך-כלל לאחר ניתוח תקציר (ex-vivo), תוך שימור הווריד החלול התחתון עם אונת הכבד הימנית והגבעול הוואסקולרי (vascular pedicle) עם החלק הימני. ההשתלה בוצעה תוך השקת וריד הכבד לגדם וריד הכבד התואם (piggy-back). במרבית ההשתלות מתורם חי בוצעה השקת עורק הכבד השמאלי בסיוע מיקרוסקופ. במרבית ההשתלות בוצע חיבור צינור (או צינורות) המרה ללולאת מעי (hepatico-jejunostomy).

הגיל והמשקל הממוצעים בקרב המושתלים מתורם חי היו 1.8+-3 שנים ו- 8.1+-9 ק"ג לעומת 3.5+-4 שנים ו- 15.2+-14.5 ק"ג בקבוצה המקבילה. התפלגות האטיולוגיות לאי-ספיקת כבד בחולים במצב סופני היתה דומה, וכך גם חומרת מחלת הכבד לפני ההשתלה. יותר כבדים (6 לעומת 1) שמקורם מתורם מת נוצלו להשתלה נשנית דחופה. זמן האיסכמיה החמה היה דומה (43 דקות לעומת 45 דקות), וזמן האיסכמיה הקרה היה ארוך משמעותית בהשתלות מתורם מת (340 דקות לעומת 60 דקות). שיעור הסיבוכים הוואסקולריים ובמרה היה דומה בשתי הקבוצות. שיעור תיפקוד מוקדם ירוד של השתל (poor early graft function ) היה גבוה משמעותית לאחר השתלות מתורם מת (18% לעומת 2%, בהתאמה, p<0.005). הישרדות השתלים והמושתלים היתה טובה יותר בין מקבלי שתל מתורם חי: הישרדות שתל בשיור של 89% לאחר שנה ו-77% לאחר 5 שנים לעומת 59% ו-52%, בהתאמה. שיעור הישרדות החולים היה 91% כעבור שנה ו-89% שנה לאחר 5 שנים לעומת 70% ו-62%, בהתאמה, p<0.001.

לסיכום, למרות הדמיון במורכבות הניתוח, השתלות כבד מתורם חי המבוצעות בילדים מניבות תוצאות טובות יותר על-פני אלה המושגות בהשתלת חלקי כבד דומים שמקורם בתורם מת.

מנחם בן חיים

המצוקה הקשה במצאי שתלי כבד מתורמים לאחר מוות מוחי, העלייה בשיעור התמותה בזמן ההמתנה להשתלה והניסיון המצטבר בהשתלות כבד מתורם חי בילדים – כל אלה מצביעים על השתלות מתורם חי (living donor) בין בוגרים כחלופה המתבקשת. במאמר זה מובאות התוצאות של עשרים ההשתלות הראשונות מסוג זה במרכז הרפואי "הר סיני", תוך השוואה בין שתלי אונה ימנית לשתלי אונה שמאלית.

עשרים בוגרים (גיל ממוצע 15+-46 שנה; משקל ממוצע 12+-68 ק"ג) עברו השתלת כבד; בעשרה חולים הושתל שתל מאונה שמאלית (מיקטעים II, III, IV, במשקל ממוצע של 115+-805 ג').

התורמים (גיל ממוצע 10+-38 שנה, משקל ממוצע 9+-85 ק"ג) היו קרובי משפחה מדרגה ראשונה (8), שניה (3) בני זוג (4) או מקורבים רגשית (5). כריתת הכבד החלקית בתורמים בוצעה ללא חסימה של אספקת הדם (inflow occlusion), תוך הסתייעות במספרי על שמע (ultrasonic scissors) ומיחזור דם (cell saver). כריתת הכבד השלמה במושתלים בוצעה בחדר ניתוח צמוד ובתיאום זמנים. ההשתלה בוצעה תוך השקה ורידית לגדמים של ורידי הכבד (piggy-back). בשמונה מושתלים (אונה שמאלית) נדרשה הסתייעות במיקרוסקופ לביצוע ההשקה העורקית. בשתלי אונה שמאלית נדרש חיבור בין צינוריות המרה למעי (hepatico-enterostomy) עם מיקטע IV יחיד, זאת לעומת הצורך בהשקה לשתיים (בשמונה חולים) או לשלוש (בשני חולים) צינוריות מרה בשתלי אונה ימנית.

כל התורמים החלימו, ללא סיבוכים משמעותיים, ללא צורך בעירוי-דם זר וללא סימנים של אי-ספיקת כבד. שיעור התמותה הסב-ניתוחי בקרב המושתלים היה 15%, ושיעור הישרדות השתל (graft survival) – (70%-80% בשתלי אונה ימנית לעומת 60% בשתלי אונה שמאלית; זמן מעקב ממוצע – 8 חודשים). תיסמונת ייחודית (small for size syndrome) ניצפתה בארבעה מושתלים בשתלי אונה שמאלית קטנים יחסית [יחס בין משקל: שתל=מושתל (GRWR) < 0.8%].

שיעור הסיבוכים בקרב מושתלי אונה שמאלית היה גבוה יותר: דלף מרה (billary leak) היה 50% לעומת 20%, ופקקת עורק הכבד (hepatic artery thrombosis) היתה 20% לעומת 10%.

בהשתלת כבד מתורם חי בין בוגרים, מאפשרים שתלי אונה ימנית התאמת גודל מיטבית וכרוכים בפחות סיבוכים, כל זאת מבלי לפגוע בבריאותו של התורם.

Preliminary Report of Experience with Laparoscopic Splenectomy

Joseph Kuriansky, Ron Bilik, Moshe Shabtai, Itamar Avigad, Amram Ayalon

Depts. of General Surgery and Transplantation and Pediatric Surgery, Sheba Medical Center, Tel Hashomer; and Sackler School of Medicine, Tel Aviv University

Laparoscopic splenectomy is effective and technically feasible for treating various hematological diseases such as idiopathic thrombocytopenic purpura (ITP), congenital sphero„cytosis, hemolytic anemia, and Hodgkin's lymphoma. An anterior approach to the vascular pedicle is usually described. However, in this approach to the splenic hilum, the dissection of the splenic artery is frequently difficult. The laparoscopic posterolateral approach involves dissection of the posterolateral attachments to the diaphragm, followed by the disection and ligation of all splenic branches near the splenic parenchyma. We used it in 9 adults and 4 children: 11 patients had ITP, 1 spherocytosis and 1 Hodgkin's lymphoma.

This procedure was completed in 13 patients, but in 2 it had to be converted to open surgery. Mean operating time was 3 hours and mean postoperative stay 3 days. Blood transfusion was not required and there were no postoperative complications.

Laparoscopic splenectomy is safe in both adults and children, and the posterolateral approach provides excellent visualization and allows control of the branches of the splenic vein and artery in the splenic hilum.

Intestinal Transplantation: World Experience and Future Perspective

Eytan Mor, Moshe Rubin, Yaron Niv

Depts. of Transplantation, Surgery B and Gastroenterology Institute, Rabin Medical Center, Beilinson Campus, Petah Tikva

Intestinal transplantation, which until recently has been considered an experimental procedure, is now undergoing considerable change and becoming a standard treatment for patient with intestinal failure. The major improvement in results is due to the introduction of new immunosuppressive agents that have led to significant reduction in acute rejection. Nevertheless, reduction in severe infectious complications, which are the main cause of mortality after transplant, as well as improved techniques for early diagnosis of rejection are needed before intestinal transplantation can be widely used.

We describe our experience in post-transplant follow-up of a woman, aged 32-years, who had undergone intestinal transplantation for short bowel syndrome after extensive bowel resection.

Solid Organ Retransplantation

Yaron Ilan, Dan Admon, Michael Friedlander

Division of Medicine, Dept. of Cardiology and Nephrology Unit, Hadassah Medical Center, Jerusalem

The need for solid organ retransplantation is a major factor in the shortage of available organs. Between 1972 and 1992, 56 out of 309 kidney transplants and 2 out of 20 liver transplants performed in our hospital were retransplantations. The present study evaluates local and world experience with organ retransplantations in terms of the medical and ethical issues.