תוצאת חיפוש

Computed Tomographic Angiography of the Peripheral Vasculature - Role & Applications in Vascular Surgery

G. Szendro¹, D. Lumelsky², A. Klimov², I. Faingersh³

The department of vascular surgery Soroka Medical Center, Ben-Gurion university Beer-Sheva¹, the department of radiology Ha'Emek Medical Center Afula² and the department of surgery "B" Ha'Emek Medical Center Afula³

Computed tomographic angiography (CTA) is a relatively new diagnostic modality in the field of vascular surgery. Despite being new it has already been introduced into a wide range of diagnostic applications in this field and in many cases it can precede or replace the conventional intra-arterial angiography. During a 12 month period between 1.8.98 and 1.8.99 sixty five peripheral arterial imaging scans were performed using a CT Twin - 2 helical scanner (Spiral Twin Flash., Elscint, Israel) with a 100% technical success rate and no complications at all. Twelve patients (18.5%) were operated upon and 20 (30.7%) underwent endovascular procedures with full intra-procedural agreement with the pre-operative or pre-procedure CTA findings. Despite possible pitfalls and a few disadvantages the technique carries major benefits and significant advantages to both the patient and the clinician. Therefore we recommend considering CTA as a first line diagnostic modality whenever peripheral vasculature has to be demonstrated whether electively or urgently and to spare the conventional angiography for selected cases only.

The Chemotherapeutic Treatment of Advanced Hodgkin's Disease

R. Epelbaum¹, N. Haim¹, M. Ben-Shahar¹, I. Valtuch¹, D. Faraggi³, A. Sharabi-Nov³, Y. Ben-Arie², Y. Cohen⁴

Departments of Oncology¹ and ²Pathology, Rambam Medical Center, and Faculty of Medicine, Technion-Israel Institute of Technology; ³Department of Statistics, Haifa University, Haifa; and ⁴Department of Oncology, Soroka University Medical Center, Beer Sheba

Between 1972 and 1994, 121 adult patients with advanced Hodgkin's disease received MOPP (M) combination chemotherapy, MOPP alternating with ABVD (M-A) or MOPP and ABV hybrid (M/A). Radiation therapy was given to 1/3 of them. The median age was 35 years, 58% had stage III and 42% had stage IV disease. Failure-free survival at 10 years was 43.9%. It was 66.7%, 48.4% and 29.9% for patients treated by M/A, M-A and M, respectively. Overall survival at 10 years was 40.8%, and 78.2%, 48% and 27.7% for patients treated by M/A, M-A and M, respectively. Multivariate analysis found age (above or below 65 years) and combination chemotherapy (with or without adriamycin) to be significant prognostic factors. M/A combination was more myelotoxic, while M combination caused more second primaries. Today, 80% of patients with advanced Hodgkin's disease may be cured, with low rate of long-term toxicity.

גבריאל דינרי

מנהל המכון לגסטרואנטרולוגיה ותזונה, מרכז שניידר לרפואת ילדים

מחלת קרוהן מאופיינת בדלקת בכל שכבות דופן המעי, היכולה להתהוות בכל חלקי מערכת העיכול. מחלה זו, יחד עם דלקת כרכשת כיבית, מהווה את קבוצת מחלות המעי הדלקתיות (IBD–inflammatory bowel disease). החולים במחלה כרונית זו עלולים ללקות בשלשולים נישנים, דימומים נצורים בין לולאות המעי ובין אברי בטן אחרים או עור הבטן, תת-תזונה, חולשה, ועוד. המחלה מתאפיינת בעליות וירידות בפעילותה, וגורמת סבל רב, מצריכה אישפוזים נישנים, טיפולים יקרים והיעדרות מהעבודה.

נתן גדות

המח' למחלות עצבים, ביה"ח מאיר, כפר סבא והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

למרות ההישגים העצומים באבחנה ובטיפול בכיפיון במהלך חמישים השנים האחרונות, לוקה לעיתים הגישה הקלינית היומיומית לחולים אלה בקיבעון מחשבתי המוביל להנחות שגויות ובהתאם, לשיקולים קליניים וטיפוליים מוטעים. ברשימה זו, נתייחס למספר "מובנים מאליו" שנשתרשו בקהילייה הרפואית בישראל ובעולם לגבי איבחון וטיפול בכיפיון. נבחון את ההצדקה בהפניה של כל אדם שנתקף בהתקף כיפיון אחד, למחלקה לרפואה דחופה. ננסה להבהיר מה הן בדיקות העזר הנהוגות לצורך איבחון ומעקב ארוך-משך בכיפיון ומי מהן אכן חיונית. ננסה להבהיר מהו השימוש הנכון במנת העמסה של נוגד-כיפיון ומדוע לא תמיד צריך להגיע לרמת נסיוב טיפולית "תקינה". ונבהיר שוב את המושג situation determined seizures.

יורם אברהמוב

המח' לרפואת נשים ויולדות, המרכז הרפואי הדסה עין-כרם, ירושלים

טיפולי השראת ביוץ באמצעות גונאדוטרופינים מלאכותיים הביאו למהפכה של ממש בטיפולי הפוריות בשנים האחרונות, בכך שהעלו בהרבה את הסיכוי להרות, בעיקר בנשים עם הפרעות בביוץ, אך גם בנשים הלוקות באי-פוריות מגורמים אחרים, כגון עקרות בלתי מוסברת או עקרות הגבר. בנוסף מהווים הגונאדוטרופינים המלאכותיים מרכיב הכרחי בטיפולי ההפריה החוץ-גופית. אחד הסיבוכים היאטרוגנים הקשים של טיפולי השראת ביוץ בכלל ובגונאדוטרופינים בפרט הוא תיסמונת גריית-היתר של השחלות (ovarian hyperstimulation syndrome). תיסמונת זאת, על אף היותה נדירה, גורמת למירב התחלואה והתמותה הקשורות בטיפולי פוריות. התיסמונת מתבטאת בהגדלת השחלות, בחדירות-יתר של נימיות הדם עם דליפת נוזל למדור השלישי ובריכוז-יתר של הדם (hemoconcentration).

ינינה גלבויז (1), שרה שפירו (2), ניצה להט (2), אריאל מילר (1,3)

(1) היחידה לנירואימונולוגיה, המח' לנירולוגיה, (2) היחידה לחקר אימונולוגיה, המרכז הרפואי כרמל, הטכניון – הפקולטה לרפואה, (3) מכון רפפורט למחקר במדעי הרפואה, חיפה

אנזימי המטריקס-מטלופרוטאינאזות (matrix metal-loproteinases - MMP's) (אממ"פ)* הם משפחת אנזימים פרוטאוליטיים אשר, יחד עם מעכביהם הריקמתיים – TIMs, מעורבים בעיצוב המירקם החוץ-תאי (ECM) (מח"ת – מירקם חוץ-תאי) במיגוון מצבים פיזיולוגיים, כגון התפתחות עוברית וריפוי פצע. לאחרונה, מצטברות עדויות למעורבות אממ"פ גם במיגוון רחב של מחלות, כגון התפשטות גרורות, טרשת העורקים, מצבי דלקת ומחלות אוטואימוניות.

בתהליכים דלקתיים של מערכת העצבים המרכזית, האממ"פ הם הגורם העיקרי בהרס מחסום הדם-מוח, בהתהוות בצקת מוחית, בהסננת תאי דלקת, בתהליכי הרס מיאלין ובהתהוות צלקת הגליה במוח. פעילות מוגברת של MMPs אובחנה בבעלי-חיים חולים בדגם ניסיוני של מחלות דה-מיאליניות וטרשת נפוצה. רמות גבוהות של אממ"פ, בעיקר MMP-2 ו-MMP-9, התגלו שינויים בפרופיל האממ"פ דווחו גם בהקשר של דלקות עוצבה חיידקיות ונגיפיות. כמו כן, למרות סתירות מסוימות במימצאים, נראה כי אממ"פ מעורבים גם בתהליכי הצטברות חלבון הביתא-amyloid במחלת אלצהיימר. מעורבות אממ"פ במחלות מערכת העצבים המרכזית מעוררת עניין מיוחד בזכות יכולתם לשמש בסימנים לפעילות המחלה ובזכות הפוטנציאל הטיפולי הטמון בשימוש במעכבי אממ"פ.

מוחמד מחאג'נה, שרון צימרמן-אביצרור, רפאל וייץ

היח' לנירולוגיה של הילד, מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה

נירופיברומטוזיס סוג 1 (נ"פ-1)* היא אחת המחלות השכיחות על רקע הפרעה בגן יחיד. שכיחות המחלה לפי עבודות שונות נעה בין 1/3,000-1/4,000. התורשה של מחלה זו, היא אוטוסומית שולטנית, אך שכיחות המוטאציות החדשות מגיעה עד ל-50% מהמקרים.

דניאל זיידמן, מוטי גולדנברג

מח' נשים ויולדות, מרכז רפואי חיים שיבא, תל-השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

כירורגיה לאפארוסקופית מקובלת כיום כגישה בעלת יתרונות מוכחים לביצוע מרבית הניתוחים הגינקולוגיים. עם זאת, מגבלות טכניות עדיין מקשות על מנתחים רבים לאמץ את השיטה הלאפארוסקופית בבואם לבצע ניתוחים מורכבים יותר, כמו כריתת שרירומות או כריתת רחם. אחת הבעיות העיקריות המקשות על ביצוע ניתוחים באמצעות לאפארוסקופיה היא הצורך ביצירת שדה ניתוח מספק בחלל הבטן, השיטה הנפוצה ביותר להרמת דופן הבטן ודחיקת המעי היא ניפוח הבטן עם גאז פחמן דו-חמצני (CO₂), כלומר, יצירת אוורת הצפק. שיטה זו יוצרת קשיים עקב הצורך למנוע דליפת גאז מחלל הבטן במהלך הניתוח. הדבר מחייב עבודה עם כלי ניתוח מיוחדים המוחדרים דרך טרוקרים עם שסתומים חד-כיווניים, ומקשה על פינוי ריקמה מחלל הבטן והאגן וביצוע תפירה כירורגית. בנוסף, פתיחת כיפת הלדן בעת ניתוחים גינקולוגיים, כמו כריתת רחם, מובילה לדליפה מהירה של הגאז מחלל הבטן.

דניאל אלבירט, מרב פרנקל-רובין, דויד ארגז, זאב שטגר

המח' לרפואה פנימית ב', המרכז הרפואי קפלן, רחובות, מסונף לפקולטה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

בעבודה הקלינית עומדים הרופאים, פעמים רבות, בפני התלבטויות איבחוניות וטיפוליות של חולים במצב קשה, לגביהם האבחנה אינה. וכך, קיימים מצבים בהם לא ניתן לקבוע בוודאות, האם הבסיס למחלה או זיהומי-חיידקי, מחלה זיהומית אחרת (לדוגמה, מחלה נגיפית) או מחלה דלקתית שאינה זיהומית. לדוגמה, בחולה הלוקה במחלה אוטואימונית, לא תמיד ניתן לקבוע האם האבחנה היא התפרצות של המחלה הבסיסית המצריכה טיפול בסטרואידים או בתרופות מדכאות-חיסון, או שהחולה לוקה בזיהום חיידקי חד או באלח-דם המצריכים גישה טיפולית שונה לגמרי (אנטיביוטיקה). באופן דומה ניתן לתאר מצבים נוספים, כמו האבחנה בין דחיית שתל לבין זיהום מישני לצורך הערכת התגובה הדלקתית בחולה שמצבו קשה מבוססים על הערכה קלינית סובייקטיבית ובדיקות דם כגון נוסחת-דם. שקיעת-דם ורמות CRP (C-reactive protein) או ציטוקינים אחרים בנסיוב כדוגמת IL-6 – כולם מדדים בעלי סגוליות נמוכה יחסית. כמו כן, תרביות (דם,שתן, כיח וכד') המהוות מרכיב חיוני לאיבחון זיהומים, מצריכות זמן (בדרך כלל ימים) עד לקבלת תוצאה. בנוסף, תרביות עקרות אינן שוללות תהליך זיהומי (טיפול חלקי באנטיביוטיקה, חיידקים מיוחדים וכד'). מכאן, שקיים צורך במדד מעבדתי זמין מהיר וטוב יותר, שיאפשר איבחון מהיר וגישה טיפולית נכונה.

יעקב ברקון ומאיר שליט

היח' לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית, האגף לרפואה פנימית, ביה"ח הדסה, ירושלים

בשנים האחרונות, הצטבר מידע רב על מעורבות ליקוטריאנים בגנחת הסימפונות ובמחלות דלקתיות למיניהן. במטרה למנוע את פעולתם בתהליך האלרגי-דלקתי, פותחו תרופות נוגדות ליקוטריאנים (נלק"ט), ולאחר שהוכחה יעילותן, הן הוכנסו לשימוש נרחב בטיפול בחולי גנחת. לאחרונה התברר, שתרופות אלו פעילות גם בנזלת אלרגית וכעת נערכים מחקרים רב-מרכזיים במטרה לבדוק את יעילותן כנגד מחלה זו. כן דווח בשנתיים האחרונות על הצלחות טיפוליות של נלק"ט בחולים הלוקים בחרלת כרונית (ח"כ). המטרה בסקירה זו היא לעמוד על תפקיד הליקוטריאנים בחרלת כרונית ולסכם את הידוע לגבי יעילות תרופות נלק"ט בטיפול בלוקים במחלה זו.

א' אבירם וא' וינברום

היח' להתעוררות והשהייה והמח' להרדמה וטיפול נמרץ, מרכז רפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

היתרון ההישרדותי של מערכת העצבים, הרגישה לנוכחות פגיעה ברקמות ומאפשרת החלמה על ידי הימנעות ממגע מכל גירוי חיצוני, הוא חזק וקיים במרביתם המכריע של זני בעלי-החיים. למרות שהאבולוציה שימרה מנגנון זה גם בבני-אדם, לא אובחנה הבעיה טמונה במנגנון זה במצבים של "פגיעה מבוקרת", כמו בניתוח. רגישות-היתר לכאב הקיימת לאחר ניתוח גורמת למערכת העצבים לאבד את יתרונה ההישרדותי לנוכח הרפואה המודרנית: כתוצאה מכך, על האחרונה לדכא מנגנון הגנה זה, הגורם לאי-נוחות, למצוקה ולכאב למיליוני חולים מדי שנה.

כאב בתר-ניתוחי מהווה חוויה רבת-גורמים, המערבת אותות תחושתיים מתמשכים המופקים מריקמה פגועה וממערכת העצבים המרכזית, שגמישותה ותפקידה המווסת עברו שינוי. באורח מיטבי, על החולים לחוות אי-נוחות מיקטית בתקופה התבר-ניתוחית המיידית, דבר שהוא אפשרי בכוח ורצוי בפועל. התהליך אמור לכלול טיפול מקדים (טרום-ניתוחי) בכאב וגם טיפול תוך-ניתוחי, ומניעת הכאב הבתר-ניתוחי באופן קבוע, כל זמן שקיים שידור עצבי לא-תקין מהפצע והריקמה הסובבת אותו. על השיטות לשיכוך כאב להיות מכוונות לשלושה אזורים: נקודת הנזק בהיקף, שטף המידע העצבי הזורם לכיוון מערכת העצבים המרכזית והתאים במערכת העצבים המרכזית עצמה.

מנחם פישר, אורלי תיבון-פישר

מרכז בריאות האשה, קרית שמונה, המח' לרפואה תעסוקתית, גליל עליון וטבריה, שירותי בריאות כללית מחוז צפון, החברה לרפואת נשים בקהילה

נשים מהוות כיום כמעט מחצית מכוח העבודה בעולם המערבי, בישראל, מהוות נשים 46% מכוח העבודה האזרחי, רובן אימהות ולמעלה ממחציתן בגיל הפוריות. כמעט כל הנשים ההרות ממשיכות לעבוד בעת ההריון, כ-75% מהן גם מעבר לשבוע ה- 35-34 להריון.

[...]

השפעת העבודה וסביבת העבודה על בריאות האשה מהווה מרכיב חשוב ביותר בבריאות הציבור בכלל ובנשים הרות בפרט. ובכל זאת לא זכה נושא זה עד כה להתייחסות הראויה, ואינו מוזכר כלל בתוכנית ההתמחות ברפואת נשים או ברפואת המשפחה ובתוכניות ללימודי המשך.

המטרה בסקירה זו היא להביא מידע עדכני בניסיון לענות על שאלות שכיחות בנושא, המוצגות על ידי נשים עובדות, צוותי רפואה, מעסיקים ובעלי עניין אחרים בתחום.

בן עמי סלע

המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לביוכימיה קלינית, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מדי שנה, כ-40% מכלל המעשנים מנסים, או לפחות מצהירים על רצונם להיגמל מעישון, אך רק כ-6% מתוכם אכן מצליחים במשימה זו לטווח ארוך. גם שיטות הגמילה עם תחליפי-הניקוטין, כגון טבליות הלעיסה או הדיסקיות המוצמדות לעור, העלו את שיעור הנגמלים פי 1.4 עד 2.6 בהשוואה לנוטלי האינבו, אך 80%-70% מבין אלה שחדלו לעשן באמצעות תחליפי-ניקוטין, חזרו תוך שנתיים לשיגרת העישון.

ניסויים לגמילה מעישון באמצעות תרופות נוגדות-דיכאון נמצאים לאחרונה בקו-עלייה. כך לדוגמה, התכשיר nortriptyline התלת-ציקלי, נמצא מכפיל את שיעורי הגמילה, ותוצאות מבטיחות התקבלו עם doxepin ו-fluoxtein. ייתכן, שההצלחה היחסית של נוגדי-דיכאון בגמילה מעישון, מקורה בקשר הגורדי בין דיכאוניות ועישון: מעשנים עם רקע דיכאוני תלויים יותר בניקוטין והצלחתם בגמילה פחותה, שכן דיכאון הוא אחד מתסמיני הגמילה הבולטים אצלם. עישון סיגריות מביא גם כן להפחתת פעילות האנזים monoamine oxidase B במוח במנגנון שאינו שאינו קשור לניקוטין, ובכך משתמרת יותר רמת הדופאמין, בעלת השלכות נוגדות-דיכאון.

Selective Embolization of Hepatic Arteries in the Management of Severe Liver Trauma

Avraham Yitzhak¹, Gadi Shaked², Liliana Lupu³, Soli Mizrahi, Yoram Kluger⁴

¹Department of Surgery A, ²Trauma Service, ³Interventional Radiology, Soroka Medical Center, Faculty of Health Sciences, Ben-Gurion University of the Negev, Beer-Sheva, and Trauma Service⁴, Tel Aviv Medical Center, Tel Aviv University, Tel Aviv, Israel

Two cases of severe hepatic injury in which selective hepatic artery embolization was used to control hemorrhage are presented. The first case is that of a 35 year old patient who sustained a severe liver injury after a car accident. A CAT scan of the abdomen revealed an AAST grade 5 liver injury, pooling of contrast material within the liver parenchyma, and blood within the peritoneal cavity. The patient was given fluid resuscitation and taken to angiography where bleeding from branches of the right hepatic artery was demonstrated. While angiography was being undertaken the hemodynamic status of the patient deteriorated, blood transfusion was started, and a selective embolization of the right hepatic artery was performed. The bleeding stopped promptly and hemodynamic stability was regained.

The second case is that of a 40 year old pedestrian run over by a car. Abdominal ultrasound revealed free fluid in the peritoneal cavity and the patient was rushed to the O.R. Crushed right lobe of the liver, and inferior vena cava and bowel tears were found. After perihepatic packing and resection of the right and sigmoid colons retrohepatic vena cava tear was repaired and perihepatic packing restored. The abdominal cavity was closed and the patient was taken to the ICU for the correction of hypothermia, metabolic acidosis, and coagulopathy that had developed during the surgery. After 8 hours in the ICU the patient was transferred for angiography and a selective embolization of branches of the right hepatic artery was performed.

The clinical course of the patients after angiographic embolization of the hepatic arteries is described and the literature that discusses the use of angiography and embolization of hepatic arteries after traumatic hepatic bleeding is reviewed.

Pseudomembranous Colitis: Clinical, Endoscopic and Radiological Correlation - A 2 - Year Experience

Fabiana Benjaminov MD⁽¹⁾, Rivka Zissin MD⁽²⁾, Benjamin Novis MD⁽¹⁾

⁽¹⁾Gastroenterology Institute and ⁽²⁾CT Unit, Meir Hospital, Sapir Medical Center, Kfar-Saba, affiliated to the Sackler School of Medicine, Tel-Aviv University, Tel-Aviv, Israel

Abstract: The incidence rates of pseudomembranous colitis are rising. Early diagnosis and treatment are required for management of this potentially life-threatening disease. This report outlines our 2-year experience (1997-1998) at the gastrointestinal institute with 43 patients diagnosed with pseudomembranous colitis and describes the clinical course and imaging studies.

The group consisted of 25 women and 18 men, aged 34-93 years (mean: 67). Thirty-nine patients were treated with antibiotics. Twelve patients were referred directly to an endoscopic examination with a presumed clinical diagnosis of pseudomembranous colitis (diarrhea, fever and abdominal pain) that was confirmed by colonoscopy. Thirty-one were referred to colonoscopy following abdominal imaging performed to clarify cause of fever and abdominal pain. Twenty-nine patients had an abdominal CT, one had an US and one a barium follow-through. The CT finding suggesting pseudomembranous colitis included colonic mural thickening in 28 patients (71% diffuse versus 29% segmental colitis), with an average wall thickness of 16 mm. Sixteen patients (59%) had pericolonic fat changes and 15 patients (51%) had ascites. All of these patients, except one, had endoscopic findings consistent with pseudomembranous colitis.

Five patients (11.6 %) died due to the severe PMC.

To conclude, as an abdominal CT is often performed in the acutely ill patient, it may arouse the diagnosis of pseudomembranous colitis in the proper clinical setting. Such a suspected diagnosis justifies endoscopic evaluation, which is the most reliable diagnostic examination.