תוצאת חיפוש

דן טרנר, רון דגן,

היח' למחלות זיהומיות בילדים, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

רקע: על-פי דיווחים רבים ברחבי העולם מתקבלת תמונת-מצב על עמידות גוברת והולכת של חיידקים לתכשירים האנטיביוטיים המקובלים. מאחר שכל טיפול אנטיביוטי אמפירי נגזר גם מהרגישות הצפויה, מתחייב ניטור מתמיד של תבניות רגישות החיידקים בחולים בגילים שונים ובהקשרים שונים.

מטרה: עבודה זו נועדה לסקור את מצב העמידות של אוכלוסיית חיידקים גדולה שבודדה מדם ילדים לתכשירים אנטיביוטיים נפוצים.

שיטות: כל תרביות הדם שבהן היתה צמיחה חיובית ושניטלו מילדים שגילם פחות מ-18 שנה במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה בבאר-שבע, תועדו באופן פרוספקטיבי במשך 9 שנים (מינואר 1990 עד דצמבר 1998). נתונים נוספים על החולה והמחלה נאספו בזמן אמת.

תוצאות: מתוך 5,373 תרביות דם עם צמיחה, ניצפו 1,689 אירועים נפרדים של בקטרמיות שנחשבו אמיתיות. 454 אירועים התרחשו בין השנים 1990-1992; 538 בין השנים 1993-1995; ו-697 בין השנים 1996-1998. החיידקים הנפוצים ביותר היו סטרפטוקוק פנימוניה (שבודד מ-447 ילדים); סטאפילוקוק זהוב (224 ילדים); אשריכיה קולי (187 ילדים); וקלבסיאלה (180 ילדים). ירידה מובהקת ברגישות עם השנים הודגמה בחלק מהמחוללים, בעוד שבחלקם האחר הודגמה דווקא עלייה בגישות. הבעיות הקשות שהועלו הן התפתחות זני ESBL (extended spectrum beta lactamase) ו- MRSA (methacillin resistant staphylococcus aureus), ועמידות נרחבת של סטאפילוקוק קואגולזה שלילי ואצינטובקטר לרוב התכשירים, ועמידות גוברת של הפנימוקוק לתרופות שונות.

מסקנה: למרות עלייה ניכרת בעמידות לאנטיביוטיקה בחלק לא מבוטל של המחוללים, עדיין קיימות בדרך-כלל אפשרויות רבות ומגוונות לטיפול במקרי בקטרמיה בילדים.

יוסי רימר (1), יצחק סרוגו (2)

מח' ילדים (1), המח' למיקרוביולוגיה קלינית (2), הטכניון מכון טכנולוגי, ביה"ח בני ציון חיפה

מספר שיא של חולי שעלת (311) בעשרים השנה האחרונות דווח בשנת 1999 על-ידי המחלקה לאידמיולוגיה של משרד-הבריאות. מחקר שנערך על ידי המחברים בשנה זו איפשר בדיקות תבית, סרולוגיה ו-PCR לאיבחון מחלת השעלת בחולים שהופנו על-ידי רופאים מהקהילה. שעלת אובחנה בכ-46% מהחולים שהופנו ושיעור החולים באוכלוסייה המקומית היה כ-15 חולים ל-105. שיעור זה גבוה מהממוצע הארצי המדווח, העומד על כ-2 חולים ל-105. את העלייה בשכיחות המחלה ניתן לייחס לשינוי בתסמיני המחלה הקלאסיים המקשים על האיבחון, לדעיכה המהירה בחסינות ולחוסר-מודעות לתחלואה בגיל המבוגר. מובאת בזאת סקירה על המחלה, איבחונה ודרכי-הטיפול המקובלות כיום.

הרצל שבתאי, עמוס קורצ'ין

מח' עצבים, מרכז רפואי תל-אביב והקתדרה לנירולוגיה שיראצקי, אוניברסיטת תל-אביב

מחלת פארקינסון היא אחת המחלות הניווניות השכיחות הפוגעות במערכת העצבים. שכיחות המחלה היא 0.4% מתחת גיל 40, 1% מעל גיל 65 ו-2.6% מעל גיל 80. הגיל הממוצע של הופעת המחלה הוא בין 55-60 שנה. המחלה פוגעת במערכת המוטורית החוץ-פירמידית, ומתאפיינת במישלב סימנים הכוללים איטיות, נוקשות, רעד במנוח, הפרעות ביציבה ובשיווי משקל, וקיפאונות בהליכה (freezings of gait). קיימות גם תופעות שכיחות שאינן מוטוריות, כגון הפרעות אוטונומיות (אורתוסטטיזם, עצירות כרונית), הפרעות נפשיות (דיכאון, חרדה) ופגיעה קוגניטיבית המתבטאת בליקוי בזיכרון עד כדי שיטיון (dementia). הפתולוגיה של המחלה מאופיינת בהרס ובמוות של תאים דופאמינרגיים בחומר השחור (substantia nigra). הפאתופיזולוגיה של המחלה כוללת בעיקר חסר של הפרשת דופאמין בגרעיני הבסיס, והטיפול העיקרי מכוון לתיקון חסר זה. לא ניתן להסתייע בדופאמין עצמו, מאחר שהחומר איננו עובר את מחסום הדם-מוח. כבר למעלה מ-30 שנה לבודופא הוא תכשיר הנחשב ל"מדד הזהב" (gold standard) לטיפול במחלת פארקינסון. לבודופא הוא "קדם-תרופה" (prodrug). החומר עצמו אינו פעיל, אך הוא חודר בקלות יחסית למוח והופך שם לדופאמין.

שמואל ח' שפירא

בית-החולים הדסה עין-כרם, ירושלים

בעשור האחרון אנו עדים למהפכה בתחום אירגון הטיפול בנפגעים במדינת ישראל. בעיית ההיפגעות ומניעתה הודגשה בקהילה הרפואית ובציבור הרחב, גובשו ואומצו הנחיות מתאימות לטיפול הן ברמת בית-החולים והן במצב טרום בית- החולים., והוקמה מערכת לאומית המושתתת על מדדים למיבנה, לתהליכים ולתוצא. בתקופה האחרונה נוצר מסד נתונים בנושא ההיפגעות במדינת ישראל. היבט אחד ממסד נתונים זה מובא במאמרם של אהרנסון-דניאל וחב' בגיליון זה של "הרפואה".

מאחר שהנתונים המובאים במאמר אינם מלאים ומייצגים רק חלק מהנפגעים בתאונות דרכים במדינת ישראל, מתחייבת זהירות מיוחדת בבואנו להסיק מסקנות ברמה הלאומית, תוך שימוש בנתונים על נפגעי תאונות דרכים, המופיעים במערך רישום הטראומה הלאומי.

גיל דובנוב, אליוט בארי

המח' למטאבוליזם ולתזונת האדם, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, ירושלים

הבנת תהליך ההזדקנות, ודרך כך הארכת תוחלת החיים ושיפור איכות החיים, מהווים מטרה למחקר רחב היקף. עוד בטרם יפרוץ הדיון בעתיד בדבר אפשרויות הארכת תוחלת החיים, הידע המצטבר בנושא זה תורם להבנת התהוותן של מחלות הקשורות לזיקנה. בבסיס מנגנון ההזדקנות שמור מקום נכבד לקיום נזק חימצוני יומיומי, אם כי ברור כיום כי אין זה הגורם היחיד להתקדמות התהליך: מספר גנים ותוצריהם נמצאו משפיעים על קצב ההזדקנות, ביניהם חלבוני הטלומראזה. נזק חימצוני התגלה כתורם להתהוותן של מחלות הקשורות לזיקנה, כגון מחלות לב, מחלות אלצהיימר ופארקינסון, סוגי סרטן שונים וכד', אם כי נראה שגורמים נוספים משתתפים בתהליך זה. כל התערבות המיועדת להאריך את תוחלת החיים, חייבת להיות מלווה בהפחתת היארעות של מחלות הקשורות לזיקנה, שכן מטרה עילאית היא לא רק להעלות את תוחלת החיים, אלא גם את איכות החיים. בתקופתנו, טיפול במחלת זיקנה אחת מהווה רק גשר זמני עד להופעת מחלה אחרת. בנוסף לנטל התחלואה על החולה ובני-משפחתו, קיים גם נטל כלכלי – הוצאות בתחומי בריאות וסיעוד לכל קשיש בארה"ב מגיעות לעשות ומאות אלפי דולרים. לפיכך, הארכת תוחלת החיים צריכה להיעשות באופן שימגר את המחלות הגיל הקשיש, על-מנת שתתאפשר איכות חיים טובה הן לקשיש והן לבני משפחתו.

בסקירה זו יובא ההסבר המקובל היום על מנגנון ההזדקנות. בנוסף יוצגו מספר דרכים להאטת קצב ההזדקנות: ראשית, צריכה מופחתת של מזון; ושנית, מספר התערבויות גנטיות נבחרות. ייתכן שאחת מדרכים אלו או תגלית כלשהי בעתיד, יהפכו מעיין הנעורים הנעלם.

א' גרוזובסקי, י' כהן ופ' זינגר

היח' לטיפול נמרץ כללי, קמפוס בילינסון, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה

בשנים האחרונות אנו עדים להתפתחות מהירה של טכנולוגיות המיושמות לייצור מכשירי הנשמה יעילים, נוחים לשימוש, ניידים ובטוחים, המאפשרים הנשמה לא פולשנית (הל"פ) בלחץ חיובי. בעבודות שפורסמו מתארות דווח על יישום שיטות הנשמה לא-פולשניות במצבים שונים. במאמר זה אנו סוקרים את הציוד, השיטות, ההוריות והסיבוכים הכרוכים ביישום שיטות אלו.

רוברט דרגו, יהודה עדות

המח' לרפואה פנימית ג' מרכז רפואי רמב"ם והטכניון, הפקולטה לרפואה, חיפה

בשנת 1956 דיווח Edmondson על נערה בת 14 שלקתה בשאת בכבד; בבדיקה היסטופתולוגית של השאת שנכרתה, הודגמו מימצאים המצביעים על קאצינומה הפטוצלולרית של הכבד (קה"צ), שכונה בשמות שונים:

1) hepatocellular carcinoma with laminar fibrosis.

2) hepatocellular carcinoma with polygonal cell type and fibrous stroma.

3) Oncocytic hepatocellular tumor.

4) Eosinophilic hepatocellular carcinoma with lamelar fibrosis.

המונח המקובל היום הוא קאצינומה הפטוצלולרית לייפתית-לוחיתית של הכבד (fibrolamellar hepatocellular carcinoma) להלן קפל"ה. בספרות האנגלית דווחו על כ-150 חולים שלקו בקפל"ה. המטרות בסקירה הנוכחית הן:

1) להעלות את מודעות הקלינאי לסוג זה של שאת.

2) לסכם את המידע העדכני בנושא מבחינה אפידמיולוגית, היסטופתולוגית, הסתמנות קלינית, אמצעי דימות אבחנתיים, טיפול, מעקב ותחזית.

ערן סגל, יהודה שינפלד,

היח' לטיפול נמרץ כללי, המערך להרדמה וטיפול נמרץ, המח' לרפואה פנימית ב' והמרכז למחלות אוטואימוניות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, הפקולט הלרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אלח-דם (sepsis) הוא התגובה המערכתית לזיהום על ידי גורמים שונים. הלם אילחי הוא ביטוי קשה יותר של אותה תיסמונת. לעתים קרובות אירוע של אלח-דם או הלם אילחי יופיעו בחולים עם מצבים רפואיים קשים, כמו לאחר פגיעה קשה או מחלות קודמות, ושכיח מאוד שאלח-דם יתהווה לכדי הסתמנות קריטית המחייבת ניטור וטיפול תוקפניים. הביטוי המערכתי לזיהום יכול להופיע בעקבות זיהום חיידקי, פטרתי, נגיפי או טפילי, אך לרוב מדובר באלח-דם על רקע זיהום בחיידקים, בבתי-חולים עולה השכיחות של אלח-דם על רקע חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה מסוגים שונים נוכח הטיפול הנפוץ באנטיביוטיקה רחבת-טווח בחולים מאושפזים. עובדה זו מעלה גם היא את החשיבות של טיפול המכוון כנגד התהליך האילחי עצמו בקרב חולים שלוקים באלח-דם מאטיולוגיות שונות.

גיא בן-סימון, אירינה ברקת

מכון העיניים מוריס וגבריאלה גולדשלגר, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

זיהום ראשוני בשלבקת פשוטה (ש"פ) (HSV–herpes simplex) הוא זיהום שכיח במדינות המערב, וניתן למצוא נוגדנים לנגיף ב-90% מהאוכלוסייה בקירוב. שיאי הזיהום הראשוני מתרחשים בגיל הילדות והבגרות המוקדמות, אם כי לעתים מאובחנים מקרים אקראיים בתקופת הינקות ובגיל המבוגר. ברוב החולים הזיהום הראשוני הוא אי-תסמיני וחולף עצמונית (אם כי במקרים נדירים התוצאות הרסניות). לאחר הזיהום הראשוני נותר הנגיף לצמיתות בגוף בצורה כמוסה (latent), ושיפעול (reactivation) המחלה מתרחש בעתות מועקה גופנית או נפשית.

שלבקת ראשונית של העיניים (primary ocular herpes) מתהווה בד"כ כדלקת לחמית זקיקית (follicular) עם נפיחות קשריות-לימפה אזוריות ודלקת שלפוחיתי של העפעפיים. בחלק מהחולים מתהווה צורה של דלקת קרנית אפיתלית, הנמשכת זמן רב יותר מזיהום בלחמית. לעתים נדירות מעורבת גם המשתית (stroma) בקרנית.

משה בן-שושן, צבי שפירר

האגף לילדים, מח' ילדים א', ביה"ח דנה, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

שעלת היא מחלה זיהומית של דרכי-הנשימה, הנגרמת לרוב על-ידי Bordetella pertussis ולעתים רחוקות יותר על-ידי Boredetella parapertussis.

הדיווח הראשון בספרות על מחלת השעלת היה באנגליה והמגיפה הראשונה של שעלת אירעה בפריס בשנת 1578.

מחלת השעלת היתה סיבה מובילה למוות בילדים לפני כ-60 שנה. שיעור התחלואה והתמותה הגבוהים שנילוו למחלה, הובילו לפיתוח מהיר של חיסון עם בידוד החיידק, ובשנת 1930 ניתן חיסון זה לראשונה.

רם סילפן, אברהם אמיר, דניאל האובן,

המח' לכירורגיה פלסטית וכוויות, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

חסר בעור לכיסוי רקמות רכות מהווה בעיה שכיחה שעימה מתמודד המנתח הפלסטי המשחזר. חסרים אלה ניתנים לעיתים לסגירה ראשונית, אולם כשאפשרות זו אינה קיימת, בשל חסר נרחב בעור, מן צורך להתמודד עם השיחזור בשיטות שונות. לשם כך הוצעו מתלים מקומיים ומרוחקים עוריים ופציו-עוריים רבים, ואף היתה הסתייעות במתלים חופשיים בשיטת המיקרו-כירורגיה.

לעור נטייה להתרחב. תכונה זו ידועה לנו מזה אלפי שנים. עובדה זו, דווקא בשל היותה ברורה מאליו, היתה אולי הגורם לכך שהשכלנו לנצל תכונה זו בתחום ניתוחי השיחזור רק בשנים האחרונות. דוגמה לכך היא מתיחת דופן הבטן לנשים לאחר הריון – שבמהלכו עור הבטן נמתח בתגובה לרחם הגדל והולך.

משלמדנו על תכונותיו הגמישות של העור, היתה זו רק שאלה של זמן עד לניצול נטייתו העור להימתח והסתייעות במרחיבי רקמות לצורך ניתוחי שיחזור מודרניים.

הטיפול במרחיבי רקמות הוא פשוט יחסית, אולם הוא מצריך תשומת-לב רבה. מן הצורך לתכנן באופן קפדני את מיקומו של המרחיב ולערוך בדיקות נישנות ותכופות לאישור תקינות המרחב ולמילויו מחדש.

למרות שההסתייעות במרחיבי רקמות בניתוחים של ילדים עשויה להביא לפיתרונן של בעיות שיחזור רבות, נחשב טיפול זה עד לא מזמן כלא-בטיחותי, והוא נקשר בסיבוכים שונים בילדים, דוגמת פגיעה בגדילת השלד הגרמי.

בעשור האחרון חלה התעוררות של ממש בטיפול במרחיבי רקמות בילדים, ואלו נוטלים היום חלק חשוב בניתוחי בילדים ובמתבגרים. יתירה מזאת, מתוצאות מחקרים שונים עולה, כי למרחיבי הרקמות יתרונות דווקא בילדים ובמתבגרים. יתרונות אלו באים לידי ביטוי כשמתבצעת 1) בחירה נכונה של החולה; 2) תיכנון קדם-ניתוחי קפדני; 3) לוח-זמנים קפדני לגבי ניפוח של מרחיבי רקמות.

במאמר זה יובאו ההוריות, השיטה להשתלת המרחיב, יישומיו וסיבוכים עקב הטיפול בילדים. בנוסף יובאו עידכונים ומחקרים עדכניים מהספרות בנושא.

פול פרום (1), יוסף ריבק (1), חיים כהן (2)

(1) המכון הארצי לבריאות תעסוקתית וסביבתית, רעננה, (2) שירותי בריאות כללית – המחלקה לרפואה תעסוקתית, חולון

זיהומים המועברים דרך הדם בתי-חולים, מוגבלים בדרך-כלל לנגיפים של דלקת כבד נגיפית מסוג B, דלקת נגיפית מסוג C ונגיף הכשל החיסוני באדם (HIV). קיים סיכון משמעותי להעברת זיהום מחולה נגוע לעובד בריאות. לפיכך, מן הצורך לנקוט בכל פעולות המנע האפשריות, לרבות 3 זריקות חיסון כנגד דלקת נגיפית מסוג B, ווידוא קיום הגנה באמצעות בדיקות סרולוגיות וטיפול נוסף, לפני הצורך. מאחר שלא ניתן להפחית את הסיכון לחולה במגע עם רופא מנתח שהוא נשא של דלקת כבד נגיפים מסוג B או C או נשא של נגיף הכשל החיסוני (HIV), לרמה מתקבלת על הדעת, על רשויות הבריאות לדון ולהחליט לגבי כשירותו של רופא כזה להמשיך לנתח. במאמר זה נסקרים הסיכונים שבזיהומים אלו והדרכים למניעתם.

ארנון ד' כהן (1,3), חיים ראובני (2,3), נחמה גולדשטיין (1,3) ומיכאל אלקן (1,3)

המכון למחלות זיהומיות (1), המח' לניהול ומדיניות מערכות בריאות (2), מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון (3), באר-שבע

זיהומים בדרכי הנשימה העליונות (זדנ"ע) נגרמים במרבית המקרים על ידי נגיפים. עם זאת ידוע, שקיימת נטייה לטיפול יתר באנטיביוטיקה בחולי בזדנ"ע. נערכה עבודה תיאורית במטרה להערכיך טיפול אנטיביוטי במתבגרים עם זדנ"ע במירפאה ראשונית. בעבודה נכללו 394 מתבגרים עם זדנ"ע, ותועדו המדדים הקליניים הבאים: נזלת, שיעול כאב לוע, כאב בליעה, חום, תפליט של השקדיים, הגדלת השקדיים ושריעות קישריות-הלימפה בצוואר. במקביל תועדו התרופות שנרשמו. מישטחי לוע נלקחו מכל החולים, ללא קשר למתן טיפול אנטיביוטי. נמצא, שטיפול אנטיביוטי ניתן ל-99 מ-370 חולים (26.8%) עם מישטחי לוע עקרים. בחולים אלה הועלתה שכיחות גבוהה של המימצאים הבאים: הגדלת השקדיים (66.7%), תפליט על פני השקדיים (48.5%), שריעות קישריות-לימפה של הצוואר (42.4%), היעדר נזלת (40.4%), היעדר שיעול (32.0%) וחום (31.3%). על-סמך תוצאות העבודה ניתן להסיק, שטיפול אנטיביוטי עודף ניתן למתבגרים זדנ"ע. סיבות אפשריות למימצא זה הן מדדים קליניים המחשידים לזיהום סטרפטוקוקי, טיפול אנטיביוטי מוקדם, שאינו מסתמך על תוצאות מישטח לוע, או תבחין אנטיגן סטרפטוקוקי וריבוי רופאים מטפלים. לדעתנו, אין מקום להתחיל בטיפול אנטיביוטי במתבגרים עם זדנ"ע, אלא בהסתמך על תוצאות מישטח לוע או תבחין אנטיגן סטרפטוקוקי. בנוסף מומלץ להימנע מתיפקוד מירפאה ראשונית בעלת ריבוי רופאים מטפלים, מבלי להבטיח את המשכיות הטיפול על-ידי אותו רופא.

אדוארד כליף (1), שלום שטהל (2)

(1) המח' לאורתופדיה א', מרכז רפואי רמב"ם, (2) היח' לכירורגיה של היד, מרכז רפואי רמב"ם והפקולטה לרפואה של הטכניון, חיפה

שברים בבסיס עצם הטפח החמישית בכף היד אינם שכיחים. הסיבות להתהוותם הן בדרך כלל נפילה על יד מושטת או פגיעה בעקבות חבטת אגרוף. הגישות הטיפוליות הן שמרניות וניתוחיות. בספרות אין הסכמה לגבי הגישה הטיפולית המיטבית. במעקב אחר 14 חולים עם שברים בבסיס עצם הטפח החמישית שנותחו תוך יום ועד ארבעה ימים מהפציעה, נמצא איחוי מלא בכל השברים, טווח תנועות תקין במיפרקי הזרת והיעדר שינויים ניווניים במיפרק הקרפו-מטאקרפי החמישי במהלך שלוש שנים ומעלה ממועד הפציעה.

המטרה במאמר היא לסקור את ניסיוננו בטיפול ניתוחי מיידי בשברים בבסיס עצם הטפח החמישית, תוך שימת דגש על המצב האנטומי הייחודי של המיפרק הקרפו-מטאקרפי ועצם הטפח של הזרת וההשלכה התיפקודית שיש לכך על החולה, וכן סקירת הספרות המשמעותית לנושא.

סיגל פישמן (1), יונתן גרינפלד (2), חוסה מרטין רביי (2) ואהובה גוליק (1)

(1) המח' לרפואה פנימית א', (2) המח' לנירולוגיה, מרכז רפואי אסף-הרופא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מובאת בזאת פרשת חולה בת 51 אשר אושפזה לבירור שילשול שנמשך חודשיים. באישפוזה הנוכחי התגלו סימנים ותסמינים שהובילו בסופו של דבר לאבחנה הנדירה של נירופתיה אוטונומית אידיופתית. במאמר זה נדון בשני היבטים: בהיבט הראשון נתאר בקצרה את מאפייני התיסמונת, מהלכה והטיפול בה. בהיבט השני נדון בדפוסי חשיבה ואבחנה שגויים נפוצים כפי שהם מתבטאים בחולה הנוכחית, והם שהביאו לאבחנה מאוחרת יחסית של הבעיה במערכת העצבים האוטונומית של החולה.