תוצאת חיפוש

עינב הורוביץ¹, הילית חסידים אוהב-ציון¹, יפעת עבדי-קורק¹, יהושע שמר^1,2

¹המרכז להערכת טכנולוגיות בשירותי הבריאות, מכון גרטנר, תל-השומר, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

ההשפעה על איכות-החיים של חולים הולכת ומהווה חלק חשוב בהערכת התערבויות רפואיות. בעשורים האחרונים פותחו כלים רבים לצורך כך, שחלקם הגדול מתבסס על איחוד בין איכות ותוחלת-חיים. "שנות חיים מתוקננות לאיכות" (QALYs - Quality Adjusted Life Years) מחושבות על-ידי הכפלת תוחלת-החיים בגורם המבטא את איכות-החיים באותו פרק זמן. איכות-חיים יכולה להימדד באמצעות מדדים ישירים, שהמקובלים ביניהם הם Visual Analogue Scale (VAS), Standard Gamble (SG) ו-Time Trade Off (TTO).

במאמר זה נסקרים שלושת המדדים הללו, אופן ביצועם, היתרונות והחסרונות שלהם. בהמשך, נדונים במאמר זה חלק מהבעיות האופייניות למדדים השונים, ההבדלים העקרוניים והמעשיים ביניהם, וההשלכות של הבדלים אלו על הערכים המתקבלים. לבסוף, נסקרים בקצרה במאמר הניסיונות למצוא קשרים בין המדדים השונים, שיאפשרו המרה של הערכים ממדד אחד לשני.

קובי פלג^2,1, שרון גולדמן¹

¹המרכז הלאומי לחקר טראומה ורפואה דחופה מכון גרטנר, תל-השומר, רמת-גן, ²החוג לרפואת אסון, בית-הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת תל-אביב

מדי יום, נוסעים כ-280,000 תלמידים בישראל לבית-הספר וחזרה ברכבים להסעת תלמידים. על-מנת להגביר את בטיחות התלמידים המוסעים בהסעות תלמידים, הותקנו תקנות מחייבות ב-61.9.200 להתקנת חגורות מותניים (חגורות אגן) בכל רכב להסעת תלמידים [2,1]. בישראל, מחוקקים חוקים מתוך כוונות טובות, אך לעיתים מבלי לבדוק את כל המשמעויות לעומקן. בתקנת תעבורה 364א נקבע, כי סוג החגורה  הנדרשת ברכב להסעת תלמידים היא "חגורות מותניים או חגורות אחרות שהותקנו בו לפי תקנות אלה" [2].

המטרה בעבודה הייתה לסקור את הסיפרות בעולם בתחום חגירת חגורות בהסעות תלמידים באוטובוסים, מתוך מגמה לאתר האם קיימים סיכוני היפגעות לחוגרי חגורות מותן, ואם קיימים סיכונים – מהי רמת הסיכון ומה משמעותו. נסקרו למעלה מ-50 מחקרים, מאמרים וניירות עמדה בתחום היעילות של חגורות בטיחות, תוך שימת דגש על הסעות תלמידים.  

על-פי הנתונים בסיפרות המקצועית, עלולות התקנות החדשות להביא לתוצאות קשות יותר מהמצב הקודם. חגורות בטיחות מיועדות למנוע את הפגיעה בנוסע ברכב בעת תאונה. במחקרים רבים לא הוכחה יעילותן של חגורות בטיחות בנסיעה באוטובוסים. נמצא שחגורות מותן בלבד מגבירות את הסיכון להיפגעות קשה בקרב ילדים גם כתוצאה מתאונת דרכים קלה, מאחר שמבנה גופם של ילדים אינו מפותח מספיק על-מנת לקלוט את עוצמת הכוח של חגורות המותן, ועלול לגרום לפציעות פנימיות, פציעות עמוד-שידרה, חבלות בטן ופגיעות ראש. ה- NHTSA דיווח, כי חגורות מותן אינן יעילות במניעת פגיעה בקרב ילדים הנוסעים באוטובוס. ילדים מצויים בסיכון גבוה פי 2-3 להיפגעות קשה כשהם חגורים בחגורת מותן בלבד [3]. לעומת זאת, חגורות צולבות (חגורות כתף-מותן) עשויות להקטין את הסיכון לפציעות בטן ב-50% לערך בהשוואה לחגורות מותן [4].

לסיכום, כנראה שכוונתם של קובעי המדיניות הייתה להתקין תקנות שמטרתן לצמצם היפגעות ותמותה. אולם חסכים בבדיקה מקצועית רחבה ומעמיקה הביאו להחלטה המחייבת חגירת בחגורות מותן בהסעות תלמידים. החלטה כזו על-פי תוצאות מחקרים בעולם גורמת לסיכון גבוה יותר להיפגעות בקרב תלמידים.

חיים רוטברט¹, שמואל רשפון^{2, 3}

¹לשכת הבריאות המחוזית, מחוז הצפון, ²לשכת הבריאות המחוזית, מחוז חיפה, ³בית-הספר לבריאות הציבור, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה

מחלת אבעבועות הרוח (אב"ר)¹, הנגרמת על-ידי נגיף הוואריצלה-זוסטר (נו"ז)², היא מחלה זיהומית מדבקת מאוד. לרוב זוהי מחלת ילדים קלה יחסית שמישכה מוגבל, לעיתים קשה יותר וגורמת לסיבוכים משמעותיים, ולעיתים נדירות היא גורמת לתמותה. בקרב קבוצות הסיכון המוגבר (ילודים, נשים הרות וחולים עם מצבי דיכוי חיסוני), התבטאות אב"ר היא מחלה קשה יותר עם שיעור היארעות סיבוכים גבוה יותר. המחלה קשה יותר במתבגרים ובמבוגרים מאשר בילדים. לאחר הזיהום הראשוני, הנגיף נשאר רדום בגנגליונים של שורשי העצבים התחושתיים, ועלול להתעורר כשקיימת ירידה בחסינות התאים ולגרום לשלבקת חוגרת – בעיקר בקשישים וחולים עם מצבי כשל חיסוני. הכללת החיסון נגד אב"ר בתוכניות חיסוני השיגרה של הילדות נעשתה בשנות התשעים רק ב-7 מדינות. בשנים האחרונות מאומצת מדיניות זו על-ידי מדינות נוספות בעולם.

כבר לפני מספר שנים המליץ משרד הבריאות על הכללת החיסון בתוכנית השיגרה. אולם עד היום, מסיבות תקציביות, לא הוכלל החיסון בתוכנית חיסוני השיגרה של גיל הילדות בישראל. הדבר בחודש ספטמבר השנה תיושם המלצה זו, יחד עם תוספת חיסון חמישי נגד שעלת בכיתה ח'. בנוסף, במהלך ארבע השנים הבאות, אמורים להיכלל בתוכנית חיסוני השיגרה לגיל הילדות החיסונים החדשים, שמדינות המערב נמצאות כבר בתהליך הכללתם בתוכנית חיסוני השיגרה: חיסון נגד שעלת בכתה ח', החיסון המצומד נגד פנימוקוקים, החיסון נגד נגיף רוטה והחיסון נגד נגיף הפפילומה.

משה נחמיה

מח' ילדים, מרכז רפואי קפלן, רחובות

נשיכת עכביש אינה אירוע נדיר במדינה חמה כמו ישראל. שני מיני העכבישים הארסיים הנפוצים בישראל הם השישן החום והאלמנה השחורה. האלמנה מפורסמת יותר מהשישן, למרות שעל כל נשיכה של אלמנה שחורה מדווח על מאות עקיצות שישן.

למרות ריבוי המקרים, קיימת מודעות דלה בקרב הרופאים לסימנים הקליניים של נשיכת שישן. לרוב מבוצעת אבחנה שגויה, המביאה לעיתים לטיפול מיותר ומורכב. הסיבות לכך הן, שמספר רב של מצבים מחקים נשיכת שישן, התיעוד של נשיכות שישן נדיר יחסית ובמרבית הנפגעים הנשיכה נגרמת מבלי שהעכביש ניצפה בשעת מעשה.

במאמר הנוכחי מובאות שלוש פרשות חולים, ילדים. הם אושפזו במחלקתנו עם הסתמנות קלינית של חום גבוה, נגע נמקי ותיפרחת כתמית-נקודתית מפושטת, אשר אובחנו בסופו של דבר כנשיכות שישן. בהמשך מפורטת סקירת הסיפרות הרפואית בנוגע לסימנים הקליניים של נשיכת שישן, סיבוכים אפשריים ואמצעי הטיפול הנהוגים כיום. המטרה במאמר הנוכחי היא להגביר את המודעות לנשיכת שישן, על-מנת למנוע איבחון שגוי וטיפול מיותר.

דניאל שם טוב^2,1, שבתאי לויט³, חיים מהל⁴, אנטולי מרגוליס⁵, אבי לוי^2,1, אלכס לבנטל²

¹משרד הבריאות, המחלקה לשחפת ואיידס, ²משרד הבריאות, שירותי בריאות הציבור, ³מרכז מתדון ירושלים - ממ"י, ⁴הרשות הלאומית למלחמה בסמים, ⁵משרד הבריאות, המחלקה להתמכרויות

צורכי סמים בהזרקה (צסב"ה)¹ (Injecting Drug Users – IDU) הם אוכלוסייה קשת יישוג. מטרות הטיפול בהם כוללות הפחתת גורמי-הסיכון מצריכת סמים, או הובלתם לגמילה מוחלטת או לטיפול מייצב בתרופות בתחליפי סם. כאשר IDU אינם בשלים לגמילה, הם מכוונים לתוכנית החלפת מזרקיםSyringe Exchange Programs (SEP). מטרת ה-SEP היא למזער נזקים של הדבקות בנגיפים המועברים בדם: HIV ודלקות כבד נגיפיות (HBV, HCV).

במאמר זה מוגדרות הסוגיות הנוגעות למזעור הנזקים, נדונים הלבטים ותוצאות תוכניות בעולם, ומדווח על הניסיון בנושא בישראל. כמו-כן, מדווח על הסיפרות בעולם ועל ניסיוננו בפיתוח הפרויקט (SEP).

במאמר זה מדווח על אסכולת השיקום (החותרת להינזרות מלאה מסמים), על אסכולת מיזעור הנזק (המתייחסת לתופעת ההתמכרות כמחלה כרונית), ועל הרצף האפשרי בין שתי האסכולות. כמו-כן, מדווח בזאת על אפידמיולוגיה של צריכת סמים בהזרקה בעולם, על התפרצות מחלת האיידס בעולם, ועל עקרונות והערכת תוכניות ה-SEP בעולם. נדונות במאמר זה השאלות הבאות: 1) האם התוכניות שינו את הרגלי צריכת סמים והתנהגויות מסכנות חיים, והעלו את רמת הצריכה בהזרקה? 2) האם התוכניות השפיעו על רמת ההידבקות ב-HIV או בנגיפים של דלקות כבד? 3) האם התוכניות גרמו לעלייה בשיעור הפשיעה?

כמו-כן, מדווח על צריכת סמים בישראל והדבקה ב-HIV. לבסוף, מדווח על התוצאות הראשוניות של תוכנית החלוץ בישראל בין השנים 2004-2005, שבה השתתפו 462 צסב"ה.

לסיכום, בהתייחס לקשיים הקיימים באוכלוסיית המזריקים, ברוב המאמרים מודגשת חשיבותן של תוכניות SEP באוכלוסיית קצה זו, ולפעמים גם  יעילותן במניעת הדבקה. בישראל מתקיימת תוכנית חלוץ להחלפת מזרקים מסוף שנת 2003. התוכנית הורחבה בהדרגתיות לשלוש ערים, ומתוכננת השלמת הערכה כוללת של התוכנית.

____________________________

¹צסב"ה – צורכי סמים בהזרקה.

חמוטל גור¹, אשר שלמון², נועה סילבצקי¹, דוד גרוס¹

¹השירות לאנדוקרינולוגיה ומטבוליזם, ²האגף הפנימי והמחלקה לאונקולוגיה, בית-החולים האוניברסיטאי של הדסה, עין כרם, ירושלים

סרטן קליפת הטוחה (סק”ה)1 הוא שאת נדירה עם פרוגנוזה גרועה בדרך-כלל. בשישים אחוזים מהחולים לערך מתבטאת המחלה בהפרשת-יתר של הורמוני בלוטת הטוחה (ב"ה)2, והפרשת-יתר של קורטיזול (תיסמונת קושינג) היא ההפרעה ההורמונית השכיחה בשאת זו. יתר השאתות מתגלות לאחר בדיקת דימות בעקבות תלונות לא סגוליות ככאבי-בטן ובחילות.

בהיעדר גרורות מרוחקות, ניתוח הוא טיפול הבחירה בחולים אלה. טיפול בתרופות ניתן בחולים עם שאת מפושטת מקומית, גרורות מרוחקות, שאת שלא ניתן לכרות בניתוח, או שאת שנכרתה בחלקה בניתוח. תרופת הבחירה היא מיטוטאן (Mitotane) יחד עם כימותרפיה. המטרה בטיפול בתרופות היא שליטה בהפרשת-יתר של ההורמונים על-ידי תאי השאת והשגת נסיגה חלקית או מלאה של השאת. קיימת שונות גדולה בין החולים במהלך המחלה: חלק מהחולים עם מחלה משלחת גרורות שורדים מעל עשור, ואילו אחרים נפטרים תוך מספר חודשים ממחלה מתקדמת-דוהרת שאינה מגיבה לטיפול בתרופות. הפרוגנוזה בעיקרה נקבעת על-פי שלב השאת בעת האיבחון ומידת נתיחות השאת.

סעיד אבו זיד, עודד מזור, יהושע צרפין

מח' ילדים, מרכז רפואי ברוך פדה, בית-חולים פוריה

במאמר זה מדווח על ילוד בן 10 ימים, שלקה בדלקת חדה של בלוטת הרוק בתת-לסת (Submandibular sialadenitis). המחלה אובחנה בשלב מוקדם והותחל טיפול אנטיביוטי מהיר, ללא צורך בניתוח. במעקב ארוך-טווח ניצפתה החלמה מלאה. בסקירת סיפרות בנושא מדווח על האטיולוגיות השכיחות והטיפול המומלץ לדלקת בלוטות הרוק בתת-לסת.

אורי וינברג, שמואל רייס

התוכנית לחקר השואה והרפואה, המח' לחינוך רפואי, הפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון, חיפה

הרופאים בגרמניה הנאצית היו מהראשונים להצטרף לשורות המפלגה ולאס-אס, ונחשבו לתומכים נלהבים ופעילים של המשטר. פעולותיהם כללו תמיכה גלויה בהנהגה הנאצית ומתן לגיטימציה מדעית לכאורה להשרשת תורת הגזע הנאצית, תוך ביצוע ניסויים מחרידים בבני-אדם בנוסף לתיכנון וביצוע תוכניות העיקור, "המתת החסד" וההשמדה. החוק הנאצי אף התיר את השימוש בגופם ובשרידיהם של קורבנותיו במוסדות מחקר גרמניים. עדויות למעשים אלה נחשפות גם בשנים האחרונות במוסדות מחקר חשובים בגרמניה ובשטחים שהיו בשליטתה.

אחד מהרופאים שמעורבותם במשטר הנאצי בלטה במיוחד היה אדוארד פרנקופף, שכיהן כראש המוסד לאנטומיה באוניברסיטת וינה ומאוחר יותר כנשיא האוניברסיטה. פרנקופף היה חבר במפלגה הנאצית, קידם את רעיון ה"גהות הגזעית", ובשנת 1938 סילק את כל חברי הסגל היהודים מאוניברסיטת וינה. באטלס האנטומי שערך, ביטאו המאיירים את אהדתם לנאציזם בהוספת סמלים נאציים בתחתית האיורים. לנוכח דרישתו של מוסד "יד ושם", נחקר נושא יצירת האטלס, ובדו"ח שפורסם בשנת 1998 נחשף כי המוסד לאנטומיה בראשות פרנקופף קיבל כמעט 1,400 גופות מתאי ההוצאה להורג של הגסטאפו בווינה.

עותקים של האטלס של פרנקופף, שנחשפו במקרה בפקולטה לרפואה על-שם רפפורט בטכניון, מעלים דילמות קשות הנוגעות להתייחסות לעבודות מחקר בעלות רקע דומה. הספרים עוררו דיון מחודש בישראל ובעולם בנושאים אתיים הקשורים לשימוש במידע שמקורו בפשעי הנאצים. יותר מכל מהוות עדויות אלה תזכורת לרוע שאליו עלולים להביא המדע והרפואה כאשר הם נתפסים כסמכות בלתי ניתנת לעירעור.

ננסי אגמון לוין, דניאל אלבירט, זאב שטגר

המערך לאימונולוגיה אלרגיה ואיידס, מרכז רפואי קפלן, רחובות

הטיפול האנטי-רטרו-נגיפי המשולב הניתן לנשאי נגיף הכשל החיסוני הנרכש (HIV), מדכא את שיכפול הנגיף, מאפשר את התאוששות מערכת החיסון, ובכך מביא לירידה ניכרת בשיעור התחלואה והתמותה מהנגיף. הטיפול האנטי-רטרו-נגיפי הוא כנגד מחלה כרונית, וככזה, הוא ניתן לכל אורך חיי החולה וכרוך בסיבוכים רבים.  אחד הסיבוכים המוקדמים של הטיפול הוא החמרה במצבו של החולה, המופיעה חרף (וייתכן שעקב) תגובה וירולוגית ואימונולוגית תקינה לטיפול, ועלולה לסכן חיים. תגובה פרדוקסית זו מכונה תיסמונת התאוששות מערכת החיסון (להלן תה"ח)¹, והיא מופיעה בעוצמות שונות בשכיחות שבין 5%-25% מנשאי HIV המתחילים בטיפול אנטי-רטרו-נגיפי.

___________________________________

¹תה"ח – תיסמונת התאוששות מערכת החיסון.

יקיר שגב, רון אוסלנדר, עופר לביא, אריה ליסק, יורם אברהמוב

היח' לאורוגניקולוגיה ושיקום ריצפת אגן, מח' נשים ויולדות, מרכז רפואי כרמל, הפקולטה לרפואה של הטכניון, חיפה

צניחה משנית של גדם הלדן לאחר כריתת רחם קודמת היא תופעה שכיחה למדי, המתבטאת בהתבלטות גדם הלדן מעבר לפתח העריה, בהפרעות בתיפקוד המיני, וכן בתסמינים במערכת השתן ובמערכת העיכול. גורמי-הסיכון לתופעה כוללים גורמים סביבתיים, כגון לידות לדניות (vaginal), כריתת רחם קודמת, השמנה וגורמים גנטיים הקשורים בהרכב רקמות החיבור והשרירים בקרקעית האגן. קיימות שיטות ניתוח שונות לטיפול בתופעה, המתבצעות בגישה דרך הבטן או הלדן. כמו-כן פותחו בשנים האחרונות שיטות זעיר-פולשניות, כגון לאפרוסקופיה והסתייעות בהתקנים שונים המוחדרים בגישה לדנית, תוך הסתייעות במחטים ובמוליכים מיוחדים. המחקרים שנערכה בהם השוואה בין שיטות הניתוח השונות היו ברובם המכריע רטרוספקטיביים. רק בשתי עבודות נערכה באופן פרוספקטיבי אקראי השוואה בין הגישה דרך הבטן לבין הגישה דרך הלדן, והתוצאות האנטומיות היו שונות. בהסתמך על מחקרים אלה, נראה כי הגישה דרך הלדן כרוכה במשך אישפוז קצר יותר ובחזרה מהירה יותר לתיפקוד, בעוד שהגישה דרך הבטן מבטיחה תוצאות טובות מעט יותר מבחינה אנטומית. השיטות הזעיר-פולשניות תופסות חשיבות גוברת והולכת בשנים האחרונות, תוך הסתייעות בשתלים ביולוגיים או סינתטיים עם תוצאות טובות מאוד. מנגד מעלות שיטות אלה את הצורך להתמודד עם סיבוכי שתלים דוגמת התכייבות, התכווצות השתל או כאבים נלווים. מניעה של צניחת גדם הלדן ניתנת להתבצע על-ידי קיבוע נכון בעת כריתת רחם לדנית, תוך נקיטת גישות ניתוח מקובלות דוגמת  קולדופלסטיה על-שם  mccall או קיבוע לרצועות הסקרו-ספינליות. בסקירה שלהלן מדווח בהרחבה אודות שיטות הניתוח השונות לטיפול בצניחה משנית של גדם הלדן ומניעתה, כפי שמדווח בסיפרות הרפואית העדכנית.

___________________________________

¹ צמג"ל – צניחה משנית של גדם הלדן.

דניאל שפרלינג

המכללה האקדמית נתניה והאוניברסיטה העברית בירושלים

קיימים מצבים, שבהם סירובו של רופא להעניק טיפול רפואי כשחולה דורש זאת ממנו, יכול להיות מוצדק על-פי כללי האתיקה הרפואית ועקרונותיה. מאמר זה נועד להתחקות אחר מצבים אלה, תוך ניתוח קנה-המידה שלפיהם תעמוד או לא תעמוד לרופא החירות שלא להעניק את הטיפול הרפואי המבוקש. במאמר נדונים שלושה מצבים עיקריים שבהם יכולה להתעורר שאלת סירובו של הרופא להעניק טיפול: סירוב מטעמי מצפון והתנגשות בין מערכת הערכים הפנימית של הרופא וזו המגולמת בהענקת הטיפול; סירוב הנובע משיקולים כלליים שעניינם בחינת אינטרסים רחבים אשר ניתן לסווג כשיקולי מדיניות; וסירוב שמקורו בהערכה קלינית-מקצועית של הטיפול המוצע, סיכויי ההחלמה הצפויים, ההטבה הצפויה ממנו לרווחת החולה וכיו"ב.

הניתוח האתי במאמר מוביל למסקנה, כי רופא רשאי (אך לא זכאי) לסרב להעניק טיפול רפואי במקום שהוא נדרש לעשות כן על-ידי החולה, כאשר סירובו נעוץ בהתנגדות ערכית-מצפונית, אך הוא אינו רשאי לסרב לתת טיפול כאשר סירובו נובע משיקולי מדיניות או דאגה לאינטרסים של צדדים שאינם חלק מהחוליה הטיפולית הישירה. בנוסף מתקבלת המסקנה, שלפיה רשאי רופא לסרב להעניק טיפול רפואי מטעמים קליניים-מקצועיים כשאין מדובר  במצב חירום; כשהענקת הטיפול הרפואי על-ידי הרופא המסוים עלולה לסכן את בריאות החולה; כשהטיפול הרפואי כרוך בסבל, בכאב ובירידה באיכות-החיים העולים על התועלת הרפואית שבו; וכאשר סיכויי הצלחת הטיפול נמוכים ביותר או כשהטיפול חסר כל ערך רפואי.

חאלד כרכבי^2,1, לאה אונגר^2,1, מיכאל קאפמן^2,1, אורית כהן קסטל^2,1, ירון בראל^3,2

¹המח' לרפואת משפחה, שירותי בריאות כללית מחוז חיפה וגליל מערבי, ²הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון- מכון טכנולוגי לישראל, ³המרכז הרפואי רמב"ם, חיפה

במשך מאות שנים, החל מיוון העתיקה ועד תחילת המאה ה-19, התקיים קשר בין הספרות היפה והרפואה. בשתי המאות האחרונות, במקביל לתנופה המדעית ברפואה ועליונות הדגם הביולוגי בחינוך רפואי, הצטמצם והלך קשר זה. הוא שב והופיע ברבע האחרון של המאה ה-20 כחלק ממגמה שמטרתה להחזיר לחינוך הרפואי את המרכיב ההומניסטי. "ספרות ורפואה" היא תת-דיסציפלינה של מקצועות ספרותיים המהווה חלק ממדעי הרוח ברפואה. ההתמקדות בה היא בנושאים הבאים: הרופא, המטופל, תקשורת רופא-מטופל, אמפתיה, אתיקה והשקפת עולם. העיסוק ב"ספרות ורפואה" מתנהל בעיקר בחינוך רפואי לסטודנטים, אך גם בפירסומים הרבים בעיתונות הרפואית, ובהקמת חוגים לרופאים ומטפלים אחרים ממקצועות הבריאות.

בפקולטה לרפואה בטכניון מתקיים חוג "ספרות ורפואה", שחברים בו רופאים ומטפלים ממקצועות הבריאות השונים. במשך ארבע שנות קיומו של החוג התגבשה קבוצת משתתפים קבועה ונדונו בו קרוב לשלושים יצירות ספרות. החוג מעשיר את מיגוון היצירות שהמשתתפים נחשפים אליהן, יוצר מחוייבות, קריאה מתמשכת, ותורם להבנה טובה יותר של טקסטים ספרותיים.

אילן הלפרין¹, עמוס קורצ'ין²

¹מרכז רפואי סוראסקי, המח' לנירולוגיה, מירפאת זיכרון, ²הקתדרה לנירולוגיה שירצקי, אוניברסיטת תל-אביב

שיטיון (Dementia) ודיכאון הם מחלות נפוצות בגיל מבוגר. שיטיון מתבטא בדרך כלל כמחלה ניוונית הפוגעת במוח ובתהליכי חשיבה, כגון התמצאות, עיבוד מידע, דיבור ובמיוחד זיכרון. השיטיון נפוץ ביותר בגיל מבוגר ושכיחותו עולה עם הגיל – מ-1% לערך בגיל 65 שנה עד לכ-50% בגיל 90 שנה ומעלה.

דיכאון מופיע בדרך כלל כמחלה חולפת (Episodic), שאורכה יכול לנוע ממספר שבועות עד שנים. עם זאת, קיימות גם צורות של דיכאון מתמשך וכרוני. תסמיני הליבה של דיכאון כוללים מצב-רוח ירוד, אובדן הנאה והתעניינות, תחושת אנרגיה מופחתת, הפרעות שינה ותיאבון, השקפות פסימיות על העתיד וחוסר רצון לחיות.

עד כה הייתה מקובלת ההנחה, כי כשלים קוגניטיביים המתלווים לדיכאון נפרדים משיטיון בשל אטיולוגיה שונה, וזכו לכינוי "פסידו-שיטיון" (Pseudo-dementia), בהנחה שייעלמו עם נסיגת המצב הדיכאוני. מאידך, ידוע כי דיכאון רבא (Major depression) ואירועי דיכאון נפוצים עלולים להקדים הופעת שיטיון, ובמיוחד מחלת אלצהיימר. למרות שהתאמה אינה מוכיחה בהכרח קשר סיבתי, מעניין לבדוק את האפשרויות לקשר כזה – האם זוהי מחלה אחת, שבה הדיכאון יכול להיות לעיתים תסמין ראשון, או שמא קיימים  גורמים ביולוגיים היכולים להשפיע הן על המצב האפקטיבי והן הנורמטיבי, או האם מאפיינים ביולוגיים מסוימים של דיכאון יכולים לגרום להופעת פגיעה אורגנית במוח שתתבטא בשיטיון.

לסיכום דיכאון ושיטיון מדגימים מאפיינים משותפים רבים הכוללים שינויים בחומר הלבן במוח, שינויים בגודל ההיפוקמפוס, שיבוש בציר ההורמוני של ההיפותלמוס-בלוטת יותרת המוח-בלוטת הטוחה (אדרנל) (axis HPA-Hypothalamic-Pituitary-Adrenal), ושינויים במערכת הסרוטונרגית והנוראדרנרגית. שיבוש מערכות אלו מלווה עלייה בגיל וקשור למצבו הרפואי של האדם. הופעת דיסתימיה ואירועי דיכאון המובילים לדיכאון רבא, ובהמשך השנים להתפתחות שיטיון, יכולים להיות מוסברים על-ידי נזק להיפוקמפוס ובהמשך לחלקים אחרים של המוח בעקבות הפרשת-יתר של קורטיקוסטרואידים.

אורנה בראון-אפל^1,2, נגה גרתי-סנדלון¹, מנפרד גרין^1,3

¹המרכז הלאומי לבקרת מחלות, משרד הבריאות, תל-השומר, ²בית-הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת חיפה, הר הכרמל, חיפה, ³המח' לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

קיימות עדויות סותרות באשר לתדירות הפנייה לשירותי בריאות מקרב העולים מברית-המועצות לשעבר.

המטרה במחקר הייתה להשוות את השיעורים המדווחים על הפנייה לשירותי הבריאות על-ידי יהודים, עולים וותיקים, כעשור וחצי לאחר תחילת גל העלייה הגדול.

נתוני המחקר מהווים חלק מסקר הבריאות הלאומי בישראל(INHIS-1)  שנערך בשנים 2003-2004 במרכז הלאומי לבקרת מחלות, משרד הבריאות. בסקר זה רואיינו בני 21 שנה ומעלה, יהודים בלבד, מתוכם 6,756 תושבים ותיקים ו-953 עולים מברית-המועצות לשעבר שעלו לאחר שנת 1989, מהם 835 עלו לישראל בשנים 1990-1998 ("עולים ותיקים") ו-118 עלו לאחר 1998 ("עולים חדשים"). השאלון כלל שאלות על פנייה לשירותי בריאות, מצב הבריאות ומאפיינים חברתיים-כלכליים.

העולים מברית-המועצות לשעבר דיווחו על שיעורים זהים של ביקורים אצל רופא משפחה ואצל רופא מומחה בהשוואה לתושבים ותיקים. לעומת זאת, לאחר תקנון לגיל ולמשתנים חברתיים-כלכליים, עולים דיווחו על שיעור נמוך יותר של אישפוזים. בדיקות גילוי מוקדם  (בדיקות ממוגרפיה, בדיקת גילוי מוקדם לסרטן צוואר-הרחם וכולסטרול) דווחו בשיעורים נמוכים יותר בקרב עולים בהשוואה לתושבים ותיקים. לא נמצא הבדל מובהק בין "העולים הוותיקים" לבין "העולים החדשים".

לסיכום, לא נמצא הבדל בפנייה לשירותי בריאות בקהילה בין תושבים ותיקים ועולים. יחד-עם-זאת, נמצא כי עולים מדווחים פחות על פנייה לבדיקות מניעה בהשוואה לתושבים הוותיקים.

אורי וינברג, שמואל רייס

התוכנית לחקר השואה והרפואה, המח' לחינוך רפואי, הפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון, חיפה

הרופאים בגרמניה הנאצית היו מהראשונים להצטרף לשורות המפלגה ולאס-אס, ונחשבו לתומכים נלהבים ופעילים של המשטר. פעולותיהם כללו תמיכה גלויה בהנהגה הנאצית ומתן לגיטימציה מדעית לכאורה להשרשת תורת הגזע הנאצית, תוך ביצוע ניסויים מחרידים בבני-אדם בנוסף לתיכנון וביצוע תוכניות העיקור, "המתת החסד" וההשמדה. החוק הנאצי אף התיר את השימוש בגופם ובשרידיהם של קורבנותיו במוסדות מחקר גרמניים. עדויות למעשים אלה נחשפות גם בשנים האחרונות במוסדות מחקר חשובים בגרמניה ובשטחים שהיו בשליטתה.

אחד מהרופאים שמעורבותם במשטר הנאצי בלטה במיוחד היה אדוארד פרנקופף, שכיהן כראש המוסד לאנטומיה באוניברסיטת וינה ומאוחר יותר כנשיא האוניברסיטה. פרנקופף היה חבר במפלגה הנאצית, קידם את רעיון ה"גהות הגזעית", ובשנת 1938 סילק את כל חברי הסגל היהודים מאוניברסיטת וינה. באטלס האנטומי שערך, ביטאו המאיירים את אהדתם לנאציזם בהוספת סמלים נאציים בתחתית האיורים. לנוכח דרישתו של מוסד "יד ושם", נחקר נושא יצירת האטלס, ובדו"ח שפורסם בשנת 1998 נחשף כי המוסד לאנטומיה בראשות פרנקופף קיבל כמעט 1,400 גופות מתאי ההוצאה להורג של הגסטאפו בווינה.

עותקים של האטלס של פרנקופף, שנחשפו במקרה בפקולטה לרפואה על-שם רפפורט בטכניון, מעלים דילמות קשות הנוגעות להתייחסות לעבודות מחקר בעלות רקע דומה. הספרים עוררו דיון מחודש בישראל ובעולם בנושאים אתיים הקשורים לשימוש במידע שמקורו בפשעי הנאצים. יותר מכל מהוות עדויות אלה תזכורת לרוע שאליו עלולים להביא המדע והרפואה כאשר הם נתפסים כסמכות בלתי ניתנת לעירעור.