תוצאת חיפוש

Diagnostic Laparoscopy for Abdominal Lymphoma

D. Lev-Chelouche, D. Margal, J.M. Klausner, A. Szold

Dept. of Surgery B, Tel Aviv-Sourasky Medical Center (Affiliated with Sackler Medical Faculty, Tel Aviv University)

Imaging-guided (CT/US) percutaneous biopsy has significantly improved diagnosis of intra-abdominal lymphoma. However, in many cases the tissue retrieved may be inadequate for specialized studies such as immunophenotyping or cytogenetic analysis that may be required for a complete analysis of lymphoma or determination of therapy.

The success of diagnostic laparoscopy in the diagnosis and staging of gastrointestinal malignancies suggests that it could be used for intra-abdominal lymphomas as well. We describe our experience in 15 patients with suspected lymphoma who underwent diagnostic laparoscopy during 1995-98.

Preoperative investigation performed in all included percutaneous FNA in 9 without conclusive diagnosis. Laparoscopy was diagnostic for lymphoma in 14 (93%) while in 1 there was a false negative result due to sampling error and the lymphoma was only diagnosed at a second laparoscopy.

There was no mortality nor any major complication. Average hospital stay was 2 days and patients were then referred for further oncological treatment. Our experience shows that diagnostic laparoscopy is a safe and efficient tool and without major complications in diagnosing abdominal lymphoma.
 

Newer Diagnostic and Therapeutic Methods in Lung Cancer

R. Rubinstein, R. Breuer, R. Chisin

Dept. of Medical Biophysics and Nuclear Medicine, and Institute of Pulmonology, Hadassah University Hospital, Ein Karem, Jerusalem

Positron emission tomography (PET), when used with F-18 fluoro-deoxyglucose (FDG), contributes to the evaluation of patients with lung cancer. This technique of imaging detects active tumor tissue by showing increased radiopharmaceutical uptake by metabolically active cells.

Thus, PET assists in the early diagnosis of pulmonary malignancies that appear only as non-specific findings on CT-scan or chest X-ray. In addition, it is helpful in staging lung cancer before and after resection, chemotherapy or radiotherapy, or their combined use.

We performed 135 FDG-PET studies between July '97-April '99. and present our preliminary results with examples of the main indications for PET in lung cancer.
 

Long-Term Sequelae of Malignant Tumors in Childhood

N. M. Peretz, H. Goldberg, A. Kuten, I. Meller, E. Krivoi, A. Lorber, L. Bentur, A. Lightman, V. Gorenberg, M. Ben Arush-Weyl

Pediatric Hematology-Oncology Dept., Oncology Center, Pediatric Cardiology Unit, Pulmonology and Gynecology Depts., and Pediatric Endocrinology Unit; Rambam Medical Center and Technion-Israel Institute of Technology, Haifa; and Orthopedic-Oncology Unit, Tel Aviv-Sourasky Medical Center and Tel Aviv University

110 children with malignant diseases (leukemia excepted) who survived 5-20 years (median 9) post-therapy were followed (1996-1998). Median age during follow-up was 15 years (range 5-23). The most common malignancies were brain tumors, lymphoma, retinoblastoma and Wilm's tumor.

The 174 late side-effects included endocrine disorders (19%), cognitive impairment (14%), orthopedic dysfunction (12%), alopecia (12%), dental damage (11%), psychological (8%) and neurological (8%) disturbances, and azoospermia or amenorrhea (5%). There was no cardiac or renal damage and no second malignancy.

29% of side-effects were severe. There was significant reduction in quality of life in 54 (49%), in 27 of whom it was severe enough to require psychological intervention. Treatment of brain tumor caused 98 late side-effects in 28 patients (sequelae-to-patient ratio [SPR] 3.3). Most cognitive, endocrine and neurological disorders, and most cases of alopecia, dental and psychological difficulties were in these patients. There were frequent late complications in those treated for retinoblastoma (SPR 1.8), and bone or soft tissue sarcomas (SPR 0.8). Those treated for Wilm's tumor had few side-effects (SPR 0.4).

Late side effects were most frequent after radiation, reaching as high as SPR 2.4. It averaged only 0.5 in those treated with chemotherapy alone or in combination with surgery.

Reduction of late side-effects in these patients requires using less toxic modalities, as long as cure rate is not compromised. When considering secondary strategies, screening for early detection of late complications would enable immediate solutions, such as hormonal replacement or providing compensating skills for post-treatment disability.
 

Video-Assisted Thoracic Surgery: Experience with 586 Patients

R. Galili, N. Nesher, R. Sharony, G. Uretzy, M. Saute

Dept. of Cardiothoracic Surgery, Carmel Medical Center and Rappaport Faculty of Medicine, Technion, Haifa

Recent advances in optics, video systems and endoscopic operating instruments have led to increasing application of thoracoscopic surgery, as it has become easier to perform and more accurate.

We performed 586 video-assisted thoracic surgical procedures for diagnosis and treatment (May 1992-Dec. 1998) 127 were for diagnostic thoracoscopy and 79 for pleurodesis. 380 cases of operative thoracoscopy included pulmonary wedge resection (for interstitial lung disease, benign and malignant pulmonary tumors and pulmonary metastases) bullectomy, management of empyema, pleural tumor biopsy, thoracic sympathectomy, pericardial window formation, thoracic spinal procedures and resection of posterior mediastinal cysts. Recently we have had good experience in evacuating blood and blood clots from the thorax which accumulated after cardiac and thoracic surgery.

Patients were placed in the lateral thoracotomy position and were ventilated with a double-lumen endotracheal tube, enabling collapse of the operated lung. The operating approach was through 1-3 thoracic ports. Mean operation time was 55 minutes, chest-tubes remained for 2.2 days (mean) and mean hospitalization was 3.3 days. There were no wound infections or significant postoperative complications. 5 patients had air leaks longer than 7 days; none required further surgical intervention.

There was intercostal neuralgia and Horner's syndrome after thoracic sympathectomy (1 each) In cases in which localizing the parenchymal lesion was difficult, the lung was palpated directly by inserting a finger through a small incision or a mini-thoracotomy. Conversion to thoracotomy was performed when primary malignancy of lung was diagnosed by frozen section. Only 2 patients had thoracotomy for uncontrolled bleeding. Thoracoscopy is a minimally invasive surgical technique with very low morbidity and high diagnostic accuracy. Postoperative recovery is brief and uneventful.
 

Intraventricular Hemorrhage in Full-Term Neonates

S. Menascu, A. Levitas, A. Golan

Pediatrics B Dept., and Newborn and Preterm Dept., Soroka Medical Center and Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

Intraventricular hemorrhage in full-term neonates is rare; it may develop without any clinical signs. Its cause is not fully understood although some risk factors have been identified. A higher index of suspicion would ensure earlier diagnosis and treatment, which might reduce the rate of severe complications. We describe 2 cases in full-term neonates.

גילה ברונר

המרפאה לסקסולוגיה ביחידה להפרעות תנועה – מחלקת עצבים, והשירות הסוציאלי, המרכז הרפואי סוראסקי, תל אביב

מיניות היא מימד חשוב באישיותו של האדם והיא כוללת רבים מן ההיבטים הנכללים בחוויית הזהות הגברית והנשית*. המיניות איננה רק סך של החיים הארוטיים או יחסי-המין של האדם, כי אם היא כוללת בתוכה את הצורך בקשר עם הזולת, באהבה, במגע, בחמימות ובאינטימיות. המיניות באה לידי ביטוי בכל אחת מן המחשבות, הרגשות וההתנהגויות של האדם, בין אם במודע ובין אם לא במודע. לא זו בלבד, אלא שהמיניות משפיעה אפילו על דברים יום-יומיים, כדוגמת הדרך שבה מטופל משוחח, עונה או מתייחס לרופא/ה שלו, והאופן שבו אדם עומד, נע, לוחץ יד או נוגע באחרים.

נוכח משמעותה הרחבה הזו של המיניות, ניתן בנקל להבין כיצד זו יכולה להיות מקור לאושר ושמחה, אך בו-בזמן הפרעות במיניות עלולות לגרום לכאב, תיסכול וצער רב. במילים אחרות, הבריאות המינית והתיפקוד המיני הם מרכיבים חשובים ומרכזיים באיכות חייו של כל אדם, בכל גיל, ויש לשלב את הטיפול בבריאות מינית כחלק מן הטיפול הרפואי השיגרתי.

תכליתה של הרשימה הנוכחית היא להדגיש את חשיבותו של הקשר בין מצבי בריאות וחולי לבין מיניות ולהציג דגם יישומי המאפשר לרופאים, שאינם בעלי הכשרה ייחודית בתחום הטיפול המיני, להתמודד עם מיניותם של המטופלים, כפי שזו עולה במסגרת עבודתם הרפואית הרגילה.

תחילתו של המאמר שלהלן בסקירת הקשר שבין מצבי בריאות וחולי לבין בריאות מינית. המשכו בהצגת הקשיים העלולים להתעורר בניסיון לעסוק בבעיות של בריאות מינית בקליניקה הרפואית וסופו בהצגת דגם המכונה "הדגם האינדוקטיבי", שכן דגם זה מאפשר כניסה מדורגת ומתונה לתוך שיח בנושא הבריאות המינית, בקצב המותאם לפונה ולרופא המטפל גם יחד.

* בשל מורכבותה של השפה העברית, קשה להתייחס למגוון ההתנהגויות הקיימות באוכלוסייה. עם זאת, העקרונות המוצגים במאמר זה מותאמים למטופלים מבני שני המינים, לזוגות נשואים או שאינם נשואים, לבני כל הגילים וכן לזוגות הטרוסקסואליים או הומוסקסואליים.
 

ענבר צוקר¹, לאה סירוטה¹, נחמה לינדר¹

¹המח' לטיפול נמרץ פגים, מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, פתח-תקווה

ילודים, ובמיוחד פגים במשקל לידה נמוך, נמנים עם קבוצות החולים הנזקקות בשכיחות גבוהה לערויי-דם ותוצריו. על פי הערכות, כ- 80% מהילודים השוקלים פחות מ- 1500 ג', יקבלו מספר ערויי-דם בשבועות הראשונים לחייהם. ערויים אלה ניתנים כדי לתקן אנמיה תסמינית, הנגרמת כתוצאה ממישלב של חסר ייצור מספיק של דם ע"י הילוד ובמיוחד הפג הגדל, ושל איבודי דם מישניים לבדיקות. לעיתים, ניתנים ערויים במסגרת פעולות טיפוליות מיוחדות, המצריכות מתן ערויי דם בכמות גדולה, כגון ניתוחי לב וערוי חלופין. הטיפול בערויי דם יכול לגרום לשורה של סיבוכים מיידיים ומאוחרים. חלקם יכולים לחול בכל קבוצת גיל וחלקם ייחודיים לילודים. המטרה בסקירה זו היא לדווח על הסיבוכים האפשריים של ממתן ערוי-דם בילודים, תוך התייחסות למאפיינים הייחודיים לתת-אוכלוסייה זו של חולים.
 

עבד אלנאסר עזב, יורי ירוסלבסקי,

המח' לפארמאקולוגיה קלינית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, המרכז לבריאות הנפש, באר-שבע

כיום, מצויה ספרות רחבת יריעה המתבססת על עבודות קליניות המצביעה על כך, שליתיום (litium) לא יוכל לתת מענה לכל החולים הלוקים במחלה אפקטיבית דו-קוטבית (מא"ד), ומכך נבע הצורך בחיפוש אחר אפשרויות טיפוליות נוספות. התרופות הראשונות שיעילותן הוכחה במחקרים קליניים מבוקרים (כפולי-סמיות) הן התרופות נוגדות הכיפיון (תנ"כ), קארבאמזפין חדישות, כגון לאמוטריגין (lamorigine), שגם לגביו קיימת עדות קלינית מצטברת והולכת שהוא עוזר לטיפול במחלה אפקטיבית דו-קוטבית.

את מנגנון הפעולה של התנ"כ (המשמשות כיום לטיפול במא"ד) ניתן לסווג באופן כללי לשלושה סוגים: 1) הגבלת הירי החשמלי המתמשך (היח"מ, sustained repetitive firing) של הנירונים, המושגת דרך הארכת תקופת האיבטול של תעלות נתרן. 2) הגברת השפעת (GABA) הגורמת להשפעה מעכבת באותן סינאפסות. 3) חסימה של תעלות סידן, בעיקר של תעלות בעלות סף נמוך (T-type). עם זאת, המנגנון שעומד מאחורי היות התנ"כ הנ"ל תרופות שעוזרות לטיפול במא"ד, עדיין אינו ברור.

חשוב לציין, שהמשותף לכל התנ"כ הללו הוא יכולתן לחסות את תעלות הנתרן (voltage-activeted sodium channel blockade), אך למרות זאת, התרופה פניטואין, החוסמת ביעילות אותן תעלות נתרן, עדיין לא ניתנה כטיפול במא"ד, על אף העובדה שהיא משמשת כתרופה נוגדת כיפיון כבר קרוב לשישה עשורים. לכן, היה עניין רב לבדוק את ההפעה הנטימאנית של פניטואין ובסקירה זו, יובאו התוצאות של עבודה ראשונית שנעשתה לבדיקת השפעות אלו של התרופה בקרב חולים עם מא"ד ובחולים סכיזואפקטיביים, שבהם נמצאה השפעה חיובית של התרופה.
 

אליהו לויטס

היחידה לפוריות והפריה חוץ-גופית, החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, ביה"ח האוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

יותר ויותר מתבהר הצורך לאבחן ולטפל בחוסר הביוץ. אי-הפוריות היא רק תוצאה אחת, קביעת האבחנה וטיפול בתאם יכולים למנוע תופעות שליליות נוספות לבריאות האשה. תוצאות של חוסר ביוץ כוללות ירידה בצפיפות העצם, ירידה בחימוד (ליבידו), תופעות בלתי רצויות בעור ובשיער, שיגשוג בלתי מבוקר של רירית הרחם (endometrium), מצב קרדיוואסקולרי מעורער ושינויים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים. התוצאות הסוציאליות והפסיכוסוציאליות של חוסר הביוץ לא תמיד בתודעתנו, למרות חשיבותן הרבה. על כן, כדי לייעץ נכון למטופלת, דרושה אבחנה מדויקת, ככל האפשר.

המושג הבסיסי להבנת הפתוגנזה של הפרעות ביוץ קשור בהבנת העובדה, שהפרשה פעימתית מתאימה של GnRH (Gonadotropin Releasing Hormone) מההיפותאלאמוס במוח קובעת את מועד הביוץ והווסת. פעימות של GnRH מהירות או איטיות מדי יגרמו לחוסר ביוץ או להרס הגופיף הצהוב השחלתי טרם זמנו...
 

ירון הר-שי, נטע שינפלד

היחידה לכירורגיה פלסטית, מרכז רפואי כרמל, הפקולטה לרפואה ע"ש רפפורט, הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

Alibert היה הראשון שתאר בשנת 1806 התהוות ריקמת צלקת משגשגת כשאת ממאירה, המונח קלואיד (keloid) נגזר מהמלה היוונית chele שמשמעותה צבת הסרטן המדמה את הצלקת הקלואידית כנוגסת בתוך העור הבריא וסביבו.

Mancicni וחב' הגדירו בשנת 1962 ו- Peacock בשנת 1970 את הצלקת המשגשגת כצלקת היפרטרופית – צלקת מורמת מהעור המתוחמת לגבולות הצלקת. קלואיד היא צלקת מורמת המתפשטת מעבר לגבולות הצלקת. בנוספת צלקת היפרטרופית עוברת תסוגה עצמית עם הזמן ואין הישנות שלה לאחר כריתה ניתוחית; אין הדבר כך לגבי צלקת קלואידית.

בשנת 1990, דיווחו Muir וחב' על סוג ביניים של צלקת...
 

עמירה קן-דרור, חנן שניידר, נעמה קונסטנטיני

שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה, היח' לטיפול נמרץ לב, בי"ח כרמל, המרכז לרפואת ספורט ולמחקר ע"ש ריבשטיין, מכון וינגייט

פגיעה קהה (blunt) בבית החזה של ספורטאי צעיר עם לב בריא לחלוטין, עלולה לגרום למוות פתאומי כתוצאה מדום לב. למי שנכח באירוע כזה החוויה קשה, מתסכלת ובלתי נשכחת. מצאנו לנכון לסקור תופעה זו, ולהביאה לידיעת ציבור הרופאים; ראשית, כדי לעורר מודעות לקיומה, להכיר אותה ולנסות ללמוד להתמודד עם מניעתה ואופן הטיפול הנכון בעת התרחשותה. שנית, כהזדמנות נוספת לריענון הידע אודות הסיבות הקרדיו-ואסקולריות למוות פתאומי בהקשר עם פעילות גופנית ולסקירת הספרות העדכנית.
 

זאב פילדמן¹, זאב קורשון¹, זאב ארינזון¹, רינת פרידמן²

¹מרכז רפואי לגריאטריה, נתניה, ²"נופי השרון", דיור מוגן, נתניה

התלונה על נדודי שינה אופיינית לקשישים ובד"כ מתמידה. שכיחותה עולה עם הגיל ומדווחת אצל נשים, גרושים או אלמנים, המתגוררים לבד, ומשתייכים למעמד חברתי-כלכלי הנמוך. נדודי שינה יכולים להופיע כמחלה בפני עצמה או כביטוי להפרעות פסיכיאטריות, פיזיולוגיות, או על רקע טיפול תרופתי.

המטרה בסקירה: להרחיב את המודעות לנושא נדודי השינה בקרב קשישים ולהרחיב את הנושא, בעיקר בנוגע לשינויים הפיזיולוגיים ולגישה הטיפולית.
 

ג'מאל עווד¹, בלה שינדל², יאיר שינדל¹

¹המח' לרפואה פנימית ו', ביה"ח לגליל המערבי, נהריה, ²מירפאת סוכרת, מרכז רפואי רבין, פתח-תקוה

האירגון האמריקאי לסוכרת (The American Diabetes Association - ADA) – ממליץ, שאם לא הושג איזון של הסוכרת בחולים NIDDM תוך שלושה חודשים על ידי תזונה דלת-סוכר והתעמלות, יש להתחיל בטיפול תרופתי. בדרך כלל מומלץ להתחיל בתרופה פומית אחת המורידה את רמת הסוכר, כמו, לדוגמה, (s‘SLP) sulfonylureas, (MTF) metformin, (ACS) acarbose או אינסולין.

בבחירת התרופה, יש לדעת את הפתוגנזה העיקרית שהביאה להיפרגליקצמיה, מנגנון הפעולה של התרופה, מחירה, השפעות-הלוואי, אופן מתן התרופה ומידת הדחיפות להורדת רמת הסוכר, דהיינו, ההסתמנות הקלינית של החולה.

התרופות מקבוצת ה- sulfonylureas הן השימושיות ביותר היום כטיפול התחלתי. Metformin מקבוצת ה- biguanides הוא תרופה מהקו הראשון לטיפול בחולי NIDDM הלוקים בהשמנת-יתר ועמידות לאינסולין. התרופה יעילה במיוחד במישלב עם תרופה מקבוצת ה- sulfonylureas, במיוחד במצבים בהם ה- s‘SLP בלבד לא הביאו לאיזון החולה.

התרופה החדשה יחסית acarbose מקבוצת האלפא glucosidase מפחיתה בצורה ברירנית את עליית הגלוקוזה לאחר הארוחה, ואין לה כמעט השפעה על רמת הסוכר בצום. שתי הקבוצות שהוכנסו לשימוש רק לאחרונה הן:

קבוצת ה- thiazolidinedione (troglitazon, rosigltazon) מגבירה את רגישות הרקמות ההיקפיות לאינסולין, כלומר, "מעוררת" תגובה חזקה יותר לאינסולין בשריר, בריקמת השומן ובכבד.

קבוצת ה- meglitinides (repagilinide) מגבירה את הפרשת האינסולין מהלבלב בדומה לקב' ה- s‘SLP, אלא שהשפעתה מהירה יותר וקצרה יותר, ומתאימה להפחתת רמות הגלוקוזה בנסיוב לאחר ארוחה.
 

למעלה מ- 40,000 נשים נפטרו בשנה האחרונה מסרטן השד בארצות הברית. עובדה זו מעמידה את סרטן השד כסרטן השכיח ביותר בנשים והשני כגורם לתמותה מסרטן בנשים. נשים מעל גיל 60 הן בעלות הסיכון הגבוה ביותר ללקות בסרטן השד ואוכלוסייה זו היא אוכלוסיית המטרה לרוב המחקרים הקליניים שמטרתם טיפול מונע. הסיכון במהלך שנות החיים ללקות בסרטן שד פולשני הוא בשיעור של 12%, ולכן כל טיפול שיפחית או יגדיל את הסיכון הנ"ל, הוא בעל השפעה חשובה על בריאות האשה. טיפולים המשפיעים על עלייה או ירידה בסיכון לסרטן השד בנשים בעת חדלון הווסת כוללים: טיפול הורמוני חלופי, כריתת שד כטיפול מונע, ומתן טמוקסיפן וראלוקסיפן. בשנה האחרונה, פורסמו מספר מחקרים בנושא, אותם נסקור במאמר זה.

האתיקה הרפואית, כבר מימיה הראשונים, מטילה על הרופא אחריות לטובת החולה. בזמננו, ממשיכים הקודים לתמוך במסורת זו, וקובעים מחויבות להגיש טיפול יעיל ומצפוני לטובת החולה מעבר לשיקול דעת הרופא עצמו, על הצהרת ג'נבה (1948) "בריאות החולה שלי היא חשיבותי הראשונה". בין היסודות של כללי ההתנהגות האתית מצויה מחד גיסא מחויבות של הרופא להגיש לחולה מידע שיעזור לו לקבל החלטות, ומאידך גיסא הצורך לשמור על הסודיות כדי למנוע פגיעה בחולה על ידי הציבור. נשאלת השאלה, האם ההתפתחויות בכלי התקשורת והאינטרנט משרתות את החולה או פוגעות בו.