תוצאת חיפוש

אהרון סולקס

בסקירה זו מסוכם חצי יובל של עבודה קלינית מאומצת בתחום הכימותרפיה מונעת לחולות הלוקות בסרטן השד בשלב II.

הטיפול במישלב CMF בשנות ה-70 מסמן את תחילתו של העידן המודרני בתחום זה. הניסיון העשיר שהצטבר בהמשך מלמש שהטיפול המונע חייב להינתן בסמוך לכריתת השאת הראשונית, במינונים ובלוח זמנים מיטביים, לפרקי זמן קצרים יחסית של כחצי שנה.

הטיפול בהמשך במישלבים המבוססים על אנטרהציקלינים, כגון אדריאמיצין ואפירוביצין, מהווה ציון דרך משמעות בקרב החולות עם קישיות-לימפה נגועות בבית-השחי, מתן רצוף (sequential) של אדריאמיצין ולאחריו CMF בחולות שאובחנו בהן עד 4 קישריות-לימפה נגועות או יותר בבית-השחי, ראוי לציון.

מטה-אנליזה של ניסויים קליניים מרובים שנכללו בהם עשרות-אלפי חולות עם סרטן השד בשלב II, מלמדת על ירידה בסיכון היחסי והמוחלט להישנות מחלה זו או לתמותה ממנה כאשר נוספה לטיפול המקומי כימותרפיה מונעת. יתרון זה נשמר גם לאחר מעקב של 20 שנה ויותר. לדוגמה, טיפול ב-CMF מפחית בכ-35% את הסיכון היחסי להישנות המחלה בהשוואה לטיפול מקומי בלבד.

המחקרים הקליניים המתבצעים בשנים האחרונות מכוונים להוכיח את תפקידן של התרופות הרעלניות החדישות שנוספו למערך הטיפול נוגד-הסרטן, כגון הטקסנים (texanes). לאחרונה החל להצטבר מידע על הטיפול בנוגדן החד-שיבטי הרצפטין כחלק מהטיפול המונע בחולות הלוקות בשאת עם ביטוי גבוה של האונקוגן Her2Neu.

לכימותרפיה מונעת השלכות אפשריות ארוכות-טווח. לדוגמה, אל-וסת עם סיכון בהמשך ללקות באוסטאופורוזיס או במחלת לב איסכמית. רעלנות של הלב לאחר מתן אנטרה-ציקלינים: לא הוכחה עד כה ברוב המכריע של הדיווחים שכיחות-יתר של שאתות נוספות בקרב נשים שעברו כימותרפיה מונעת.

בתוך תקופה של כרבע מאה התבססה הכימותרפיה המונעת כחלק בלתי-נפרד מהטיפול הכוללני בחולות בסרטן השד בשלב II.

ורד יולזרי-רול, משה הוד ויעקב בר

התרופה מיזופרוסטול (misoprostol) היא אנאלוג לפרוסטגלנדין (prostaglandin) E1. מזה כ-8 שנים התרופה מצויה בניסיונות קליניים במיילדות לצורך השראת לידה או הבשלת צוואר-הרחם. המטרה במאמר זה היא סקירת הספרות העדכנית על יעילותה של התרופה, בטיחות הטיפול בה והמינונים המקובלים בהשראת לידה. הסקירה מתבססת על תוצאות 33 מאמרים שפורסמו בין השנים 1993-2001. איסוף הנתונים התבצע באתרי האינטרנט ה- pubmed וה-medline ובסקירות.

מיזופרוסטול היא תרופה יעילה במידה שווה או יותר מהתרופות הנהוגות כיום להשראת לידה (פרוסטגלנדין E2 ואוקסיטוצין). התרופה עמידה לאורך שנים ועלותה נמוכה. חסרונותיה נעוצים בנטייתה לעורר פעילות מוגברת של הרחם, כטאכיסיסטולה וגריית-יתר (hyperstimulation), ובחשש מקרע של הרחם. ניתן להתמודד עם התופעות הללו על-ידי נקיטת צעדי בטיחות, כגון הקטנת מינון התרופה, הגדלת מירווחי המתן ובחירה זהירה של המטופלות המתאימות.

לסיכום, מיזופרוסטול היא תרופה חשובה ויעילה לצורך השראת לידה, ויש מקום להכניסה לניסיונות קליניים גם בישראל.

שאול מ' שאשא

נסקרו התנאים הסביבתיים ומאפייני החיים במספר גטאות באירופה בתקופת השואה, ונבדקה השפעתם על התחלואה בקרב תושביהם, בניסיון לבנות דגם תחלואה מייצג.

המאפיינים הבולטים ביותר בגטאות היו צפיפות, מחסור באמצעי קיום [כסף, מזון, ביגוד, אמצעי סניסציה, גיהות (hygiene) ותרופות], תנאים סניטריים וסביבתיים קשים, גיהות אישית ירודה, רעב מתמשך (תת-תזונה, רעב, מחסור במרכיבי מזון שונים), קור, תשישות ודחק נפשי.

התחלואה העיקרית נבעה, איפוא, ממחלות זיהומיות שונות, בעיקר טיפוס המעיים, קדחת הבהרות ושחפת, הן כתופעות אנדמיות והן כהתפרצויות מגפתיות שגרמו לתמותה ניכרת. מרכיב שני חשוב ושולטני היה התהוות "מחלת הרעב" על ביטוייה הרבים, הכוללים הפרעות אנדוקריניות, הפרעות גדילה והתפתחות בילדים והפרעות פוריות בנשים. מאפיינים שכיחים היו פוליאוריה, נוקטוריה ופעילות מעיים מוגברת.

ההסתמנות האופיינית של תושב הגטו היתה רזון (ירידה במשקל עד כדי 50%), וכן חולשה ניכרת ותשישות, חולשת שרירים, הפרעות בשלד, עור בצקתי, חיוור ויבש עם סימני גרד, כינמת, גרדת, פעילות מעיים והשתנה מרובות, חרדה ועצבנות. נשים לקו בנוסף לכך באל-וסת (amenorrhea) ובחוסר פוריות, ואילו ילדים לקו בנוסף בהפרעות גדילה והתפתחות, ולרוב גם בזפקת.

רוב תושבי הגטו לקו בחלק מתסמינים אלו או בכולם, ובתקופות מסויימות ובגטאות מסויימים למעלה ממחצית התושבים הוגדרו כחולים. הסתמנויות אלו בכללותן הוגדרו כ"מחלת הגטו" וכ"חולשת הגטו" (געטאשווכקייט).

אבי ישראלי ויצחק פטרבורג

במאמרם "משמעות ועלות בדיקות מעבדה בסקר טרום-ניתוחי בבית חולים ציבורי בישראל" מדגימים המחברים, כי לו היו נמנעים מביצוע בדיקות קדם-ניתוחיות בחולים עד גיל 40 ללא אנאמנזה רפואית או ללא מימצאים בבדיקה הגופנית, היו נמנעות 93% מכלל ההוצאות על בדיקות-מעבדה ובדיקות-עזר.

המחברים הגיעו למסקנה, כי למימצאי רוב הבדיקות אין משמעות קלינית והן אינן נחוצות. המחברים מזכירים במאמרם כי בנושא זה קיימים נוהלים שהוצאו על-ידי משרד הבריאות. ואכן, כבר בשנת 1993 פורסם חוזר שירותי אישפוז בעניין בדיקות שיגרה לפני הרדמה כללית. בחוזר זה ניתנים קווים מנחים לבדיקות שיגרה מיקטיות (minimal) לפני הרדמה כללית או אזורית של חולים המיועדים לניתוח ברירני ואינם לוקים במחלות רקע במערכות החיוניות בגוף.

יורם אפשטיין ומיכה לשם

בשנת 2000 נכללו בישראל בניסויי חיה כ-250,000 בעלי-חיים. מרביתם (כ-85%) היו עכברים וחולדות וכ-11% היו עופות. שאר בעלי החיים, ובהם כ-700 ראשי בקר, כ-300 חזירים, כ-350 כלבים וחתולים ו-30 קופים, היוו כ-4% מכלל בעלי-החיים בניסוי. ההכרה שיש לבצע ניסויים בבעלי-חיים תוך הגבלות מוסריות והתנהגותיות נאותו, הביאה את מרבית המתוקנות שבמדינות לפרסם חוקים והוראות, שמטרתם להבטיח שבעלי-חיים אליהם מתייחסות התקנות יקבלו טיפול נכון, ולא יהיו חשופים לכאב וסבל בלתי-נחוצים.

אהרון קסל ואליאס טובי

לפלונומיד היא תרופה חדשה המיועדת לטיפול בחולים הלוקים בדלקת מיפרקים שיגרונתית. פעילותה נוגדת-הדלקת העיקרית של התרופה נובעת מיכולתה לעכב יצור פיקימידינים בלימפוציטים משופעלים. לאחרונה פורסמו דיווחים שתוצאותיהם מעידות על יעילות קלינית במתן התרופה לחולים הלוקים בזאבת אדמנתית מערכתית.

בסקירה זו נדונים מנגנוני הפעולה וההיבטים הפארמקולוגיים של לפלונומיד. כמו-כן מדווח ניסיוננו, הקצר יחסית, והניסיון הקיים עד כה בספרות הרפואית במתן תרופה זו לחולי זאבת אדמנתית מערכתית.

רונית קונפינו-כהן וארנון גולדברג

הזרקה של פלאורסצאין (Fluorescein) לתוך הווריד היא כלי איבחוני נפוץ המשמש לדימות כלי-הדם בקרקעית העין. תגובות לא רצויות להזרקת החומר אינן שכיחות, אולם במקרים נדירים הן עלולות לגרום לתחלואה ואף למוות. מובאת פרשת חולה עם רגישות לפלואורסצין, ונדונים הנתונים בנושא שפורסמו בספרות הרפואית והמנגנונים האפשריים הגורמים לרגישות-יתר לחומר זה.

יעקב אורקין, אשר אלחיאני, פורת בן-חמו ועבד עבדלגאני

בעשור האחרון חלו שינויים מהותיים ביחסים שבין ספקי שירותי בריאות למקבליהם. המטופלים מוגדרים כלקוחות וספקי השירות, אשר נקראו בעבר קופות-חולים, שינו את שמם לשירותי בריאות. זכויות המטופלים הוגדרו בחוק, ושביעות רצונם הפכה להיות מרכיב חשוב בהערכת עבודתם של הרופאים והמירפאות. מדדים שהיו מקובלים בעבר, כגון שיעורי תמותה, תחלואה ונכות, נדחקו במידה מסויימת בפני מדדים כלכליים, נאמנות לקוחות, סקרי שביעות רצון, שיעורי עזיבה וצירופם של מבוטחים חדשים לקופות השונות. להפרעה במהלך הביקור אצל רופא תיתכן השפעה על מדדים אלה.

רינת ירושלמי, אריקה רקובסקי ואהרון סולקס

אישה בת 64, אובחנה כלוקה בסרטן החלה בשנת 1984, טופלה והגיעה למצב של הפוגה מלאה. המחלה נישנתה כעבור שנתיים וחצי. החולה קיבלה טיפול כימי ושוב הושגה נסיגה מלאה של המחלה. כעבור כ-9 שנים ניצפתה עלייה בסמן CA-125, ובאופן טבעי עלה החשד להישנות סרטן השחלה. אולם בבירור שנערך עלה כי האישה לקתה בלימפומה שאיננה הודג'קין (לא"ה) ( NHL– Non Hodgkin's Lymphoma).

בדיווח על פרשת חולה זו ובדיון שלאחריו נתייחס למשמעות העלייה בסמן CA-125 ב-לא"ה. פרשת חולה זו מדגימה כיצד התבססות על סמני מחלת הסרטן עשויה דווקא להטעות את הרופא.

פיטר סמוק, בוריס גורביץ, זהר דותן, דיב זבידה, דניאל גבע וטיבריו עזרי

המטרה במחקר הנוכחי היתה בדיקת המשמעות הקלינית ועלות בדיקות מעבדה ובדיקות עזר כסקר טרום-ניתוחי בחולים צעירים בבית-חולים ציבורי בישראל.

מתוך מטרה לברר את המשמעות הקלינית ביחס לעלות של בדיקות מעבדה ובדיקות עזר טרום-ניתוחיות בבית-חולים ציבורי בישראל, נסקרו תיקיהם של 300 חולים צעירים (18-40 שנה) שהוגדרו כ- ASA 1 על פי סולם סיכון ההרדמה של איגוד המרדימים האמריקאי (ASA). משמעות חיובית של בדיקות מעבדה ובדיקות עזר הוגדרה כשתוצאות הבדיקות הובילו לקביעת אבחנה חדשה, לעיכוב הניתוח או לדחייתו.

מתוך 300 חולים, בקרב 34 (11%) נמצאו בבדיקות מעבדה ובדיקות עזר טרום-ניתוחיות מימצאים פתולוגיים. בקרב 31 (91%) מהם נמצא קשר ישיר בין הבדיקה הפתולוגית לבין האנאמנזה או מימצאי הבדיקה הגופנית. אצל אף אחד מהחולים לא נמצאה יותר מבדיקה פתולוגית אחת.

מכלל 300 החולים, בשלושה חולים בלבד נקבעה אבחנה שלא היתה ידועה, ומתוכם לחולה אחד בלבד היתה האבחנה שנקבעה בעלת משמעות קלינית.

העלות הכוללת של בדיקות המעבדה ובדיקות העזר הטרום-ניתוחיות לחולים שנכללו בעבודה היתה 114,000 ש"ח.

ניתן היה לחסוך מעלות זו 104,000 (93%) לו היו נמנעים מביצוע בדיקות קדם-ניתוחיות לחולים ללא אנאמנזה או מימצאים בבדיקה הגופנית. אנו סבורים שניתן להימנע מביצוע בדיקות קדם-ניתוחיות בקבוצת החולים הצעירים עד גיל 40 שנה ללא אנאמנזה או מימצאים בבדיקה הגופנית, הזקוקים לניתוחים קטנים, זאת מבלי לחשוף אותם לסיכון נוסף.

יעל אסטרייכר-קדם, דין עד-אל, אייל גור, רפאל פיינמסר וטומס שפיצר

שאת האפיתל הקשקשי של הלוע התחתון היא מחלה תוקפנית בעלת פרוגנוזה גרועה. חולים העוברים ניתוח לכריתת השאת זקוקים לשיחזור הלוע התחתון והוושט. מיתלה חופשי מהמעי הצם נחשב היום לטיפול הבחירה של שיחזורי הלוע התחתון. בעבודה זו מוצגת סידרה של חמישה חולים הלוקים בשאת האפיתל הקשקשי של הלוע התחתון, שעברו כריתה מלאה של הלוע והגרון במרכז הרפואי רבין, ושיחזור עם מיתלה חופשי מהמעי הצם.

שלושה חולים ניתן היה להחזיר לתזונה פומית כשבועיים לאחר הניתוח. בחולה אחת התהווה נצור בין הלוע המשוחזר לעור הצוואר, ולכן היא המשיכה לקבל הזנה אך ורק בפיום המעי הצם. בחולה אחת התהווה נמק של המיתלה החופשי, והוא ניכרת. למרות התחלואה הכרוכה בניתוחי הלוע התחתון וסיכויי הריפוי הנמוכים, הרי ששיחזור מוצלח עם מיתלה מהמעי הצם מאפשר חזרה לתזונה פומית ולשיפור ניכר באיכות-חייו של החולה.

אלון ילין, דויד סמינסקי, מיכאל פלאי, הנרי פרידמן, מאיה טפרברג ויעל רפאלי

חולים הלוקים בשאתות המערבות את חלל הצדר (pleura) הם בעלי תוחלת חיים קצרה. סיבת המוות העיקרית היא התפשטות השאת לצדר. טיפול הבחירה בחולים אלו אינו ברור.

המטרה במחקר הנוכחי היתה לבדוק האם טיפול אורי משולב הכולל ניתוח, כימותרפיה מקומית וחימום-יתר אפשרי הוא בטוח ויעיל בלוקים בשאתות עם פיזור צידרי.

נבדקו רטרוספקטיבית 43 חולים שעברו ניתוח עם זילוח צידרי כימותרפי בחימום-יתר. מרבית החולים לקו בשאתות בצדר או ההרת (thymus) עם פיזור בחלל הצדר. עשרים-וחמישה (25) חולים קיבלו טיפול אחר בעת כלשהי לפני הזילוח. במהלך הניתוח בוצעה כריתה לפי סוג השאת ומצב החולה. הזילוח בוצע באמצעות משאבה סיבובית, מתמר חום וציספלטינום במינון של 60-200 מ"ג.

הטמפרטורה התוך-צידרית בכל החולים היתה מעל 40 מ"צ. לא ניצפו בעיות המודינמיות או בעיות נשימה הקשורות לזילוח. לא היתה תמותה תוך-ניתוחית ולא רעילות המטולוגית, כילייתית או מערכתית. שלושה חולים נפטרו בתקופה הבתר-ניתוחית (7% תמותה) ו-14 לקו בסיבוכים, ברובם קלים. שיעור ההישרדות בחיים של כלל החולים לשנה אחד, שנתיים, שלוש וחמש שנים היה 78%, 72%, 50% ו-36%, בהתאמה. שיעור ההישרדות הגבוה ביותר ניצפה בחולים עם תימומה – 70% לאחר שלוש וחמש שנים, והנמוך ביותר ניצפה בחולים עם גרורות – 31% לשלוש שנים.

מבין 39 חולים שהיו במעקב לטווח קצר ובינוני (24 חיים ו-15 שנפטרו), ב-28 מהם (72%) לא ניצפתה הישנות של השאת בריאה או בצדר בצד המנותח.

המסקנות מהמחקר היו שניתוח עם זילוח כימותרפי בחימום-יתר ניתן לביצוע והוא בטוח יחסית. השיטה מעניקה סיכוי טוב להכחדה מקומית מלאה לטווח בינוני של שאתות עם מעורבות הצדר. בחולי תימומה עם פיזור צידרי מסתמן יתרון ריפויי על-פי שיטות טיפול אחרות. יש לבדוק בעתיד זילוח עם תרופות כימותרפיות אחרות כטיפול חד-תכשירי או רב-תכשירי.

אליעזר גולן, איריס ויינטל, ז'ואל ברנהיים, סידני בן-שטרית וג'אק ברנהיים

פגיעה בכליות היא תופעה נפוצה בקרב חולים הלוקים בזאבת אדמנתית מערכתית (SLE) (זא"מ). הצורה הקשה ביותר של המחלה היא דלקת שיגשוגית מפושטת של פקעיות הכיליה (diffuse proliferative glomerulonephritis) (דשמפ"כ). הטיפול עפ"י ה- "NIH Protocol" (טבלה 1) הוא הטיפול המקובל בדשמפ"כ, אך אין על כך אחידות-דעים בספרות הרפואית.

המטרה בעבודה היתה לבדוק את תוצאות מישלבי הטיפול השונים בחולי זא"מ עם אצל חולים בזא"מ עם דשמפ"כ שאובחנו במחלקתנו בין השנים 1976-1996, ולהשוות את תוצאות הטיפול על-פי הפרוטוקול הנ"ל עם תוצאות טיפולים אחרים.

נכללו בעבודה חולי זא"מ שאובחנו כלוקים בדשמפ"כ על-פי תוצאות ביופסיה מהכליות. החולים אותרו על-פי רשומות המכון לפתולוגיה, נערכה בדיקה נשנית של ההתקנים הפתולוגיים לאישוש האבחנה ולקביעת מדדי הפעילות והכרוניות, ונסקרו התיקים הרפואיים.

נמצאו 26 חולים העונים למדדים – 22 נשים ו-4 גברים. משך המעקב היה 74+-89 (טווח 9-255) חודשים. בקרב למעלה מ-80% הושרתה הפוגה, וכשליש מתוכם חוו לפחות התלקחות אחת. חולה אחד נפטר ו-4 חולים נזקקו לטיפול בדיאליזה. שישה עשר חולים טופלו על-פי הפרוטוקול שצוין לעיל ו-10 טופלו במשלבי טיפול אחרים. המאפיינים הבסיסיים של שתי הקבוצות היו דומים. לא נמצא הבדל סטטיסטי מובהק בין שתי קבוצות הטיפול בכל המאפיינים שנבדקו, הן מבחינת שיעור ההישרדות והן מבחינת שיעור הסיבוכים.

המסקנות היו שבחולי זא"מ עם דשמפ"כ היתה הישרדות החולים והכליות טובה תחת משטרי הטיפול הקיימים. הטיפול על-פי ה-"NIH Protocol" הוא טיפול הבחירה, אך אם מתעורר הצורך לחרוג מפרוטוקול זה, ניתן להשיג תוצאות טובות גם באמצעות מישלבי טיפול אחרים.

שאול מ' שאשא

תנאי החיים הירודים בגטאות, התחלואה הרבה, בעיקר מחלות זיהומיות הן בצורתן האנדמית והן בהתפרצויות מגפתיות, הרעב על ביטויו השונים ושיעור התמותה הגבוה – כל אלה חייבו הקמתה של מערכת רפואית שתוכל להתמודד עם המאפיינים הסביבתיים הקשים, למנוע מגפות ומחלות, לטפל בחולים ולשמור על בריאות תושבי הגטאות.

לשם איפיון מערכת הבריאות נלמדה ההתארגנות הרפואית במספר גטאות. מיבנה זה מתואר במאמר הנוכחי, אף שייתכן כי אין הוא תואם במדויק למצב בכל הגטאות.

האירגון הרפואי בגטאות התבסס על קיום מחלקת בריאות (מחלקה סניטרית) במועצה היהודית של הגטו (היודנראט), מספר בתי-חולים, מירפאות, נקודות עזרה ראשונה ורופאים בפלוגות העבודה. מיבנה המערכת במספר גטאות ותיפקודה, בעיקר במניעת מגפות, שיפור תנאי החיים וחינוך הציבור לבריאות, מדווחים בקצרה במאמר זה. נוסף על כך מדווח על המחקר הרפואי שבוצע בגטאות, עם שימת דגש על חקר "מחלת הרעב" בגטו ועל הניסיון ההרואי של הקמת בית-ספר לרפואה במחתרת בתוך גטו ורשה.

אמיר רבהון ואריה הורביץ

שיעורי ההצלחה הגבוהים בטיפולי הפריה חוץ-גופית (הח"ג) מלווים בשיעור גבוה של הריונות מרובי עוברים. הריונות אלו, המהווים כ-30% ויותר מההריונות המושגים, נושאים בחובם סיכון גבוה לילודים בהשוואה להיון עם עובר יחיד. מרבית ההריונות מרובי העוברים הם הריונות תאומים. הריון תאומים אומנם מסוכן פחות מהריונות בעלי שלושה עוברים או יותר, אולם הוא בעל סיכון גבוה באופן משמעותי בהשוואה להיון יחיד, ונודעת לפיכך חשיבות רבה במציאת דרכים להפחתת שיעור ההריונות של תאומים.

המטרות במאמר זה הן לדווח על הסיכונים הכרוכים בהריון תאומים ובחינת האפשרות להחזרה ברירנית של עובר אחד, במטרה להפחית את שיעור ההריונות מרובי העוברים בהח"ג.

מובאת במאמר זה סקירת הספרות הרפואית בנושא החזרה ברירנית של עובר אחד.

מטופלות בעלות סיכויי הצלחה גבוהים בטיפול הח"ג נמצאות בסיכון גבוה להריון מרובה עוברים. החזרה ברירנית של עובר אחד במקרים אלו מביאה לשיעור הריונות מעל 30% תוך הימנעות מהריון מרובה עוברים. החזרה ברירנית של עובר אחד עשויה להביא לירידה ניכרת בשיעור הכולל של הריונות מרובי עוברים בטיפולי הח"ג, תוך פגיעה קטנה יחסית בשיער ההריונות הכולל.

המסקנות שעלו בסקירה היו, שהחזרה ברירנית של עובר אחד בנשים עם סיכוי גבוה להרות, עשויה לאפשר השגת שיעור הריונות גבוה יחסית, תוך הימנעות מהריונות מרובי עוברים באותן נשים.

הריון מרובה עוברים וגירוי-יתר שחלתי הוא סיבוך קצר-טווח, העלול לעתים להיות קשה. לעומת זאת, הריון מרובה עוברים עלול להיות בעל השלכות קשות למשך שנים רבות.

שיעור ההריונות מרובי העוברים עלה באופן ניכר בעשורים האחרונים, ועלייה זו מיוחסת לטיפול הפוריות וההח"ג. הריונות מרובי עוברים, ובכלל זה הריון תאומים, נושאים בחובם סיכון מוגבר לאם ובעיקר לילודים בהשוואה להריון יחיד.

נוכח זאת, נעשה בשנים האחרונות מאמץ להביא להקטנת שיעור ההריונות מרובי העוברים בטיפולי הח"ג.

במספר מדינות באירופה החוק אינו מתיר להחזיר יותר משלושה עוברים, ובסקנדינביה מוחזרים במרבית המקרים שני עוברים. בישראל אין חקיקה מחייבת, אולם קיים נייר עמדה של האיגוד הישראלי למיילדות וגינקולוגיה שפורסם בשנת 1997 (נייר עמדה מס' 8 – החזרת עוברים) והמלצות המועצה הלאומית למיילדות, גנטיקה ונאונטולוגיה, שאושרו ופורסמו על-ידי המנהל הכללי של משרד הבראיות בחודש מאי 1998 (חוזר משרד הבריאות מספר 33/98).

המלצות נייר העמדה הן: 1) מספר העוברים המומלץ להחזרה עד גיל 35 – עד שלושה; 2) בנסיבות הבאות ניתן להחזיר יותר משלושה עוברים: א' לאחר 3 טיפולי הפריה שבהם הוחזרו עד 3 עוברים ולא הושג הריון; ב' בנשים מעל גיל 35 בטיפול הראשון; ג' במקרים חריגים, שיסוכמו באופן פרטני עם בני-הזוג. מן הצורך לוודא, שבני הזוג מבינים את הסכנות הכרוכות בהריון ובלידה מרובת עוברים, ובפעולת הדילול של עוברים.

בחוזר משרד הבריאות מומלץ להגביל את המספר המרבי של העוברים המוחזרים לרחם לשלושה עוברים לכל היותר. בנוסף, הוא כולל את נייר העמדה המגדיר את המצבים הרפואיים שבהם ניתן לשקול החזרה של יותר משלושה עוברים.

היכולת הקיימת היום לזהות את המקרים בהם היכוי להשגת הריון היא גבוהה, ולכן היא מאפשרת פתיחת דרך חדשה: החזרה ברירנית של עובר אחד בנשים עם סיכוי גבוה להרות. באופן זה ניתן להשיג שיעור הריונות גבוה יחסית, תוך מניעה כמעט מוחלטת של הריונות מרובי עוברים.