תוצאת חיפוש

רובא תומא, יעקב בורנשיין,

האגף לבריאות האישה, בית חולים לגליל המערבי, נהרייה והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

המודעות לכאב כרוני בעריה הלכה וגדלה במשרך העשורים האחרונים, הן בקרב הרופאים והן בכלל האוכלוסייה.

האטריולוגיה של כאב בעריה עדיין אינה ברורה, ולכן עד כה לא נקבעו מינוח וסיווג מתאימים לבעיה זאת ולהסתמנויות השונות שלה. כתוצאה מכך קובעים הרופאים אבחנות לא אחידות המקשות על קביעת טיפול מתאים לחולה ומפריעות להשוואת תוצאות טיפולים. בשנת 2003, אחרי כרבע מאה של התלבטויות, נקבע מינוח חדש לבעיה של כאב בעריה.

במאמר הנוכחי מוצגות תהפוכות המינוח של תיסמונת כאב בעריה, ובדרך זו את ההבנה הגוברת והולכת בשנים האחרונות של הגורמים לה.

כן נסקרים הסיפרות בנושא מינוח כאב בעריה וסיכום הדיונים בעניין בכנסים העולמיים של החברה הבינלאומית לחקר מחלות העריה-והלדן International Society for the Study of Vulvovaginal Disease (ISSVD) משנת 1976 עד שנת 2003. בשנת 1976 הגדירו חברי החברה הבינלאומית לחקר מחלות העריה-והלדן כאב עצמוני בעריה כבעיה נפרדת, וקראו לה אז Burning vulva syndrome. בשנת 1985 נקבע המונח Vulvodya שנועד לתאר בעיה כרונית של כאב בעריה. בהמשך הוחלף הכינוי Vulvodynia ל-Vulvar Dysesthesia כמונח כללי ולו שני תת-סוגים שונים: Dysesthetic vulvodynia ו- Vestibulitis. המונח האחרון הוחלף בשלב ראשון במונח Vestibulodynia וזה מאחר שלא הוכחה אטיולוגיה דלקתית לבעיה. בשנת 2003 נקבע המינוח הסופי בו התקבל המונח Vulvodynia אשר סווג ראשית על-פי מיקום הכאב למפושט או ממוקם, ומשנית על-פי נוכחות או היעדר לחץ מקומי הגורם לכאב (גירוי לכאב).

לסיכום, קביעת מינוח לתת-הסוגים של כאב בעריה מבטיחה לרופאים ולחוקרים אבחנה אחידה, דבר החיוני להמשך המחקר בנושא, לגילוי הגורמים למצב ולפיתוח יעיל.

שרון פרלמן, אדי ויסבוך, אלון בן-אריה

מח' נשים ויולדות, המרכז הרפואי קפלן, רחובות, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

שאת ממאירה של השד היא השאת השכיחה ביותר בנשים בעולם המערבי. הירידה בתמותה בעשור האחרון נכרכה הן בבדיקות סקר לגילוי מוקדם של המחלה והן בטיפול המשלים לניתוח, בכלל זה מתן הטיפולים ההורמוניים, ובעיקר טמוקסיפן. בניגוד לפעולתו נוגדת- האסטרוגן בריקמת השד, ברירית-הרחם קשירתו לקולטנים לאסטרוגן היא דווקא בעלת השפעה מעוררת. בנשים המטופלות בטמוקסיפן דווח על טווח רחב של שינויים ברירית-הרחם – החל מפוליפים, דרך שיגשוג-יתר של הרירית (היפרפלזיה) וכלה בשאתות ממאירות. עם זאת, אין אחדות דעה בסיפרות באשר לאופי השאתות המתהוות תחת טיפול זה, כמו גם באשר לגישה להערכת רירית-הרחם והסיכון לממאירות בנשים המטופלות. בשני היבטים אלו נתמקד בסקירה זו.

טל עימבר¹, אבי צפריר², אחינעם לב-שגיא¹, אריה הורביץ¹, נרי לאופר², חננאל הולצר¹

¹מח' נשים ויולדות בית החולים האוניברסיטאי של הדסה, הר הצופים, ירושלים, ²מח' נשים ויולדות, בית-החולים האוניברסיטאי של הדסה, עין כרם, ירושלים

אלפי זוגות שהיו עקרים זכו באמצעות טכנולוגיות של הפריה חוץ-גופית להשיג הריונות וצאצאים. כעת,  כשטכנולוגיה זו הפכה יישומית ומרכזית ביותר במיסגרת טיפולי הפוריות, נוצר הצורך להעריך את בטיחותה, והאם התערבות זו בטבע גורמת לעלייה בשכיחות של עוברים וילדים פגועים.

המטרות בסקירה הנוכחית היו להעריך את תוצאות הלידות של ילדים בטכנולוגיות הפריה מתקדמות (In-vitro fertilization and intracytoplasmic sperm injection) בהתייחסות לשיעור המומים מלידה, וההפרעות הכרומוזומיות והגנטיות.

כמו-כן, נסקרת הסיפרות הרפואית בנושא שפורסמה בעולם בשנים האחרונות.

רוב הנתונים שפורסמו עד כה הם ממחקרים תצפיתיים. אין ביניהם נתונים מעבודות אקראיות או סמויות. לרוב קיימות הטיות שונות, כגון היעדר קבוצת בקרה, חוסר אחידות בהגדרות השונות, גורמים מטים (גיל ההורים, הריונות מרובי עוברים, הסיבה לאי-פוריות ועוד). עלייה זו בהפרעות הגנטיות והכרומוזומיות נובעת, ככל הנראה, ישירות מהגורמים האבהיים אשר הביאו לאי-פוריות ולא מהטכנולוגיה עצמה. חלה עלייה קטנה בשיעור המומים מלידה. אין מום סגולי הקשור בטכנולוגיות אלה, ואין מערכת מסוימת בגוף שנגרם לה נזק של ריבוי מומים בעקבות הטכנולוגיות הללו.

לסיכום, ילדים שנהרו בעזרת טכנולוגיות הפריה מתקדמות נמצאים בסיכון מוגבר למומים מלידה ולהפרעות כרומוזומיות בהשוואה לילדים אשר נהרו באופן טבעי. הסיכון בעיקרו נובע מגורמי-סיכון הוריים, אשר קיימים בשכיחות רבה יותר בזוגות הזקוקים לטכנולוגיות אלו כדי להרות. קיימת סבירות גבוהה לכך שהסיבות שהביאו לאי-פוריות הן אלה שמעלות את הסיכון למומים והפרעות כרומוזומיות, בעוד שקשר ישיר לטכנולוגיה עצמה לא הוכח, אך לא ניתן לשלול בוודאות קשר כזה. הזרקת זרע תוך-ציטופלסמית - Intracytoplasmic sperm injection) ICSI) מסתמנת כאפשרות בטוחה לזוגות אשר בלעדיו לא יהיו מסוגלים להרות. הסיכון בזוגות אלו קשור, כנראה, בסיבה הבסיסית של אי הפריון. אך סיכון זה מחייב הערכה טובה והסבר לגבי הסיכון לצאצאים, טרם התחלת הטיפול.

אילן הלפרין¹, עמוס קורצ'ין²

¹מרכז רפואי סוראסקי, המח' לנירולוגיה, מירפאת זיכרון, ²הקתדרה לנירולוגיה, אוניברסיטת תל-אביב

הפרעה קוגניטיבית קלה (הק"ק)¹ (MCI–Mild Cognitive Impairment) היא מונח שנועד לייצג את מצבו הקוגניטיבי של הפרט בטווח שבין הזדקנות תקינה לבין שיטיון. בשל היותו של המונח חדש, קיימות מחלוקות לגבי הגדרתו, שכיחותו ומאפייניו. למרות אי-הבהירות ביחס למהלך ההפרעה והגדרתה, מזוהה ההפרעה הקוגניטיבית הקלה עם סיכון מוגבר להתהוות שיטיון (Dementia). משום כך מהווה הפרעה זו יעד לטיפול מונע או מעכב החמרה למצב של שיטיון. למרות המחלוקות באיבחון ההפרעה ובהגדרתה המדויקת, הושגה התקדמות מחקרית בזיהוי השינויים במוח, גורמי-הסיכון הגנטיים וגורמי-המניעה בקרב הלוקים בהפרעה זו.

דוד טנה¹, יונתן שטרייפלר¹, בלה גרוס¹, יאיר למפל¹, נתן בורנשטיין¹

¹האיגוד הנירולוגי בישראל

אירוע מוח הוא גורם תחלואה ותמותה מרכזי במדינת ישראל. זהו גורם התמותה השלישי בשכיחותו וגורם הנכות העיקרי במבוגרים. בשנים האחרונות חלו פריצות דרך משמעותיות במיכלול התחומים העוסקים באירוע מוח, אשר הוכר כמצב חירום רפואי – "התקף מוח" בדומה לאוטם שריר הלב, או בשפה השגורה "התקף לב". סידרת פירסומים מדעיים חדשים והמלצות עדכניות מאירופה וצפון אמריקה, מחייבת שינוי בגישה הטיפולית לאירוע מוח חד. בהנחיות נדונים אירוע מוח חד כמצב חירום רפואי, יחידות אירוע מוח ייעודיות, טיפול דחוף בזילוח מחדש (רה-פרפוזיה) באירוע מוח איסכמי חד, טיפול החירום הראשוני והטיפול התומך, ההסתייעות בבדיקות עזר, ומניעה וטיפול בסיבוכים לאחר אירוע מוח חד.  

ברוריה מנור¹, חנה זוהר<sup>2 

1</sup>מרכז רפואי העמק, עפולה, ²מרכז רפואי רמב"ם, חיפה 

סרטן השד הוא המחלה הממארת השכיחה ביותר בקרב נשים בישראל ובמדינות המערב. קרוב ל-4,000 נשים מאובחנות מדי שנה בישראל וכ- 900 נפטרות עקב המחלה. חלק גדול מהנשים שחלו בסרטן השד מתקשות להתמודד עם נושא המיניות. הן נבוכות ומתביישות במה יחשוב עליהן הרופא או האחות אם תעזנה לשאול על הנושא שאינו כרוך בהצלת חיים.  

המטרות במחקר הנוכחי היו לדווח על השינויים הגופניים והתיפקוד המיני בקרב נשים צעירות בישראל ששרדו את מחלת סרטן השד ונכנסו לשלב של חדילת-אורח מוקדמת (Premature menopause), מהם צורכי המידע שלהן בתחום התיפקוד המיני ועד כמה צרכים אלה סופקו על-ידי הצוות המטפל. עמדת המוצא של המחקר התבססה על העובדה, כי הצוות המטפל מספק מידע על סוג הניתוח, השפעות הכימותרפיה, השפעות-הלוואי, ההקלה בתסמינים, נטילת תרופות, בדיקות ותזונה, אך ממעט לתת מידע לגבי השינויים הצפויים: חדילת-אורח ותיפקוד מיני. במחקרים שונים נמצא, כי המטפלים מתעלמים מחיוניות המידע על חדילת-אורח מוקדמת ושינוי בתיפקוד מיני מסיבות אישיות, מקצועיות וסביבתיות.

שיטת המחקר התבססה על תשובותיהן של 82 נשים שנבחרו במידגם נוחות Cross sectional, אשר אובחנו כלוקות בסרטן השד בדרגה 1,2 וטופלו באחד או יותר מהטיפולים המקובלים: ניתוח, כימותרפיה, הקרנות וטיפול הורמוני, והסכימו לענות על  שאלון מילוי עצמי ובו 4 חלקים.

מהתוצאות עלה, כי חדילת-אורח מוקדמת שונה מחדילת-אורח פיזיולוגית בעוצמת התסמינים ובחדות הופעתה. נשים שטופלו בכימותרפיה דיווחו על קשיים בתיפקוד המיני לעומת נשים שלא טופלו. ההנאה מהתיפקוד המיני וכאבים ביחסי-המין בנשים שטופלו בכימותרפיה משתנה על ציר הזמן: ככל שהאישה קרובה יותר לטיפול, כך היא מדווחת על הפחתה בהנאה וביחסי-מין עקב כאבים. ככל שהיא מתרחקת מהטיפול, משתפרת ההנאה והכאבים ביחסי-המין פוחתים. רוב הנשים דיווחו כי יכולת האביונה נשמרה והושפעה מעט מהטיפולים. נשים ציפו וקיבלו מידע "במידה רבה" בנושא השפעות-לוואי של טיפולים לעומת קבלת מידע מועט בנושא תיפקוד מיני מהצוות המטפל, ומעונינות  ביותר מידע.

לסיכום, מפאת שכיחותה ההולכת וגוברת של מחלת סרטן השד בנשים בכלל ובצעירות בפרט, קיימת חשיבות להכנת האישה להופעתם של תסמיני חדילת-אורח ושינויים בתיפקוד המיני על-ידי הצוות המטפל, למרות היותו נתון לקשיים ועכבות.

ליאור לבנשטיין¹, עידו שולט², אריה דרוגן¹,רון אוסלנדר³, רון בלוססקי¹, משה ברונשטיין¹

מח' נשים ויולדות, ¹הקריה הרפואית רמב"ם, ²מרכז רפואי גליל מערבי, נהריה, ³מרכז רפואי כרמל, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

כוריואנגיומה של השיליה היא שאת טבה (Benign tumor) של כלי-דם תועים (Aberrant) שמקורם בשכבת הכוריון.

יולדת בת 26 שנה, בשבוע ה-22 להריונה הראשון, עברה בדיקת על-שמע שבה אובחנו ריבוי מי-שפיר ומימצא של שאת מסוג כוריואנגיומה של השיליה. שבועיים לאחר-מכן, בבדיקת על-שמע נשנית, נמצא כי העובר לקה בהידרוקן העובר (Hydrops), כולל נוזל תוך-ביטני, צידרי וכפורתי (Pericardial). כעבור שלושה ימים אושפזה היולדת בשל דימום לדני (Vaginal bleeding) וכאבי-בטן לאחר פקיעה עצמונית של הקרומים, וכעבור חמש שעות ממועד התקבלותה ילדה עצמונית יילוד זכר במשקל 1,450 גרם, ללא רוח חיים. בעובר לא נראו מומים חיצוניים פרט להיותו הידרופי. לאחר יציאת השלייה בוצעה ביקורת של חלל הרחם בשל חשד לשיליה חסרה ונכרתה שאת, אשר בבדיקה פתולוגית אובחנה ככוריואנגיומה. שאתות גדולות עם ריבוי כלי-דם המאובחנות בבדיקת דופלר, עלולות לגרום להחמרה במצב העובר, ומחייבות המשך מעקב קפדני של התפתחות עובר.

עימאד מחול¹, טטיאנה סמולקין¹, רים חנא-אליאס^*1, עימאד קסיס², עדה תמיר³, פולו סוחוב¹,

ניאונטולוגיה¹, מחלות זיהומיות בילדים² ואפידמיולוגיה³, בית-חולים מאיר לילדים, מרכז רפואי רמב"ם, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

* עבור רים חנא-אליאס, מחקר זה היווה עבודת מדעי יסוד כחלק מדרישות ההתמחות של המועצה המדעית בהסתדרות הרפואית בישראל.

כאשר עולה חשד לאלח-דם מאוחר (אד"מ)¹ בילוד, נהוג לערוך עיבוד אלח-דם ולהתחיל במתן טיפול אנטיביוטי אמפירי. אולם עשוי להתברר בדיעבד, כי הטיפול שניתן אינו מתאים למיגור המחולל הזיהומי.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה להעריך את המנבאים הקליניים, ההתערבותיים והמעבדתיים של אד"מ, ולאמוד את ההתאמה של הטיפול האנטיביוטי האמפירי באד"מ בילודים.

לשם כך, נסקרו תיקיהם הרפואיים של כל הילודים שהתקבלו במשך שנה אחת ביחידה לטיפול נמרץ פגים וילודים. מתוך 352 ילודים שהתקבלו, ב-84 הודגמו 96 אירועים המחשידים לאד"מ מעבר לגיל 3 ימים, ואלה היוו את אוכלוסיית המחקר. אד"מ הוגדר כסימנים קליניים המחשידים לאלח-דם בנוכחות תרבית מדם או שתן או נוזל עמוד-שידרה שהתגלה בו מחולל זיהומי. עבור כל ילוד שבמחקר נרשמו הנתונים הדמוגרפיים והסב-לידתיים, האבחנות וההתערבויות שבוצעו,  סימנים קליניים וחריגות מעבדתיות בעת הופעת אלח-דם, הטיפול האנטיביוטי האמפירי שננקט, ונתונים מיקרוביולוגיים.

מתוך 96 ילודים עם חשד לאד"מ, ל-26 (27%) היו תרביות הדם עם מחולל זיהומי, כאשר 22/26 (84.7%) נגרמו על-ידי סטפילוקוקוס קואגולזה-שלילי, קלבסיאלה וקנדידה. בארבעה מתוך 75 אירועים (5.3%) התגלה בתרביות השתן מחולל זיהומי. בתסוגה לוגיסטית רבת-משתנים הודגם שמשקל לידה (OR=0.9, 95%CI: 0.82-0.99; P=0.031), דום-נשימה (Apnea)-ברדיקרדיה (OR=3.16, 95%CI: 1.08-9.25; P=0.036), ורמת טסיות-הדם < 100,000/מ"מ³ (OR=7.04, 95%CI:1.21-40.9; P=0.03) היו קשורים באופן משמעותי להופעת אד"מ. מתוך 29 אירועי אד"מ מוכחים, 14 (48.3%) קיבלו אנטיביוטיקה במהלך שלושת הימים שקדמו להופעת אד"מ, וב-26 (89.7%) הוחל טיפול אנטיביוטי אמפירי לאחר עיבוד אלח-דם, לרבות ונקומיצין (62%), Imipenem (48.3%) ואמפותיריצין-B (31%). המחולל שגרם לאד"מ היה רגיש לטיפול האנטיביוטי האמפירי שניתן ב-24 מתוך 26 (92.3%) מאיבחוני אד"מ המוכחים. 

קובי סתיו¹, נעמי רחימי-לוין², יניב שילה¹, אברהם קורנברג², אריה לינדנר¹, אמנון זיסמן¹

המח' לאורולוגיה¹, בנק הדם-והמכון להמטולוגיה², מרכז רפואי אסף-הרופא המסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

כריתה נרחבת של בלוטת הערמונית בגישה אחור-חיקית כרוכה באובדן דם המצריך מתן עירויי-דם. המטרה במחקר הנוכחי הייתה להגדיר את גורמי-הסיכון למתן עירויי-דם.

לשם כך, נסקרו הגיליונות הרפואיים של 303 חולים שעברו כריתה נרחבת של בלוטת הערמונית (להלן כנב"ע)¹ בין השנים 1992-2002. אובדן דם, מתן עירויי-דם ונתונים קליניים נאספו, ובוצע תבחין רב-משתנים.

נתונים מלאים היו קיימים ב-293 חולים (97%). מאה-עשרים-ושניים (122) חולים קיבלו עירויי-דם (42%) בשיעור ממוצע של שתי מנות של כדוריות אדומות דחוסות. אובדן הדם המוערך הממוצע היה 766 מ"ל (טווח 150-2800). אובדן הדם הממוצע ירד לאורך תקופת המחקר (1220 מ"ל ב-1992; 826 מ"ל בשנת 2002). בניתוח רב-משתנים נמצא, כי אובדן הדם המוערך הממוצע ושיעור מתן עירויי-הדם קשורים לביצוע סקר קשריות-הלימפה באגן, גודל הערמונית ושיעור השאת בדגימה מהניתוח.

לסיכום, ניתן להימנע מהכנת מנות דם בחולים שאינם מועמדים לסקר קשריות-לימפה באגן כאשר גודל הערמונית קטן מ-57 גרם ושיעור השאת בביופסיה קטן מ-77% (במיתאם לפחות מ- 66% שאת בדגימה שניטלה בניתוח).

__________________________________________

¹ כנב"ע – כריתה נרחבת של בלוטת הערמונית

² אד"מ – אובדן הדם המוערך

יניב שילה, יהודית קליינמן, אמנון זיסמן, אמיר פאר*, אריה לינדנר, יורם זיגל

המח' לאורולוגיה, המח' לרדיולוגיה פולשנית^*, מרכז רפואי אסף-הרופא, צריפין, ישראל

השיטה לריסוק אבנים בגישה מילעורית התפתחה בשנים האחרונות כחלופה לניתוחי כיליה פתוחים בטיפול באבני כיליה מורכבות. כיום מוכרות גישות חדירה שונות למערכת המאספת.  

המטרה במחקר הנוכחי הייתה הערכת התחלואה הנגרמת כתוצאה מהגישות השונות למערכת המאספת במהלך ריסוק אבנים מילעורי (להלן רא"מ) ¹והשוואת שיעור הסיבוכים הנגרמים בגישות השונות – דרך קוטב עליון, קוטב תחתון ובגישה דרך מספר קטבים.

לשם כך, נסקרו באופן רטרוספקטיבי תיקיהם הרפואיים של 174 חולים (178 יחידות כיליה) שעברו רא"מ. החולים סווגו לשלוש קבוצות לפי מיקום החדירה לכיליה: קוטב עליון (107 חולים), קוטב תחתון (51 חולים), ומספר קטבים (20 חולים). הנתונים אודות הסיבוכים הושוו בין הקבוצות.

חום לאחר הפעולה נמצא שכיח יותר בקבוצת הקוטב העליון (34%) בהשוואה לשתי הקבוצות האחרות (25% בכל אחת, P<0.49). נמצא שיעור גבוה יותר של סיבוכים בריאות בקבוצת הקוטב העליון ובגישה דרך מספר קטבים (21% ו-20%, בהתאמה) בהשוואה לקבוצת הקוטב התחתון (2%, P<0.007). שיעור הדימומים והצורך במתן עירויי-דם היה גבוה משמעותית בקבוצת מספר הקטבים בהשוואה לקבוצות דרך קוטב עליון ותחתון (20% לעומת 5% ו-6%, בהתאמה, P<0.05).

לסיכום, בקבוצות הקוטב העליון ומספר הקטבים נרשם מספר רב יותר של תפליטים צידריים בהשוואה לגישה דרך קוטב תחתון. מספר המטופלים עם אובדן דם וצורך במתן עירויי-דם היה דומה בגישות דרך קוטב עליון ותחתון, אך גבוה משמעותית בקבוצה דרך מספר קטבים. הנוחות בגישה דרך קוטב עליון צריכה להישקל אל מול שיעור גבוה יותר של סיבוכים בריאות וסיבוכים זיהומיים בהשוואה לגישה דרך קוטב תחתון.

____________________________

¹ רא"מ – ריסוק אבנים מילעורי.

עצמון צור¹, ארקדי גלין¹, ליאוניד קוגן², נורמן לוברנט³

¹מח' השיקום, ²היחידה לכירורגיה פלסטית ³ומכון הרנטגן, בית-החולים לגליל המערבי, נהריה, מסונף לפקולטה לרפואה של הטכניון בחיפה

פגיעת היפרדות פנימית (Degloving injury) ברקמות הרכות היא תולדה של חבלה אשר גורמת לניתוק השכבות התת-עוריות מן המחתלת שמתחתן, תוך יצירת חלל המתמלא בתוכן דמי ושומני. אותה פגיעה קורת בדרך-כלל מעל לטרוכנטר הגדול, אך גם בצד האגן, בעכוז ובאזור הגב התחתון, וידועה בשם תיסמונת Morel-Lavallee.

מדווח במאמר זה על שתי פרשות חולים, אישה בת 26 שנה וגבר בן 67 שנה אשר נפגעו, כל אחד בנפרד, על-ידי רכב נוסע במהירות נמוכה. במהלך האישפוז הופיעה בקרב אותם חולים נפיחות בתת-עור שאובחנה כפגיעת היפרדות סגורה וטופלה באמצעות ניקוז הנוזלים באברים המעורבים. תישעה חודשים לאחר-מכן לקתה עדיין האישה בנפיחות בעכוז, בעוד שהגבר החלים לחלוטין מאותה פציעה. במרבית המקרים שבהם נגרם נזק לריקמת השומן התת-עורי עלול להיווצר כיס ובו תוכן נוזל לימפטי או דמי. טיפול באמצעות ניקוז הנוזל שהצטבר, בתוספת לחגירת חגורת-לחץ, עשוי להביא לפיתרון הבעיה. אם אמצעים אלו אינם מועילים, ניתן להציע לחולה אפשרות לעבור ניתוח.

גילה ברונר

המרכז לרפואה מינית, מח' אורולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

במאמרן של ברוריה מנור וחנה זוהר, המתפרסם בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', מתמקדות המחברות בקשיים המיניים של נשים הלוקות בסרטן השד ומצביעות על צורכי מידע בקרב נשים עם חדילת-אורח מוקדמת בעקבות הטיפול במחלתן. המאמר מתפרסם בתקופה שבה המחקר על איבחון וטיפול בבעיות בתיפקוד המיני של האישה זוכה לעניין מוגבר.

שאול סוקניק, מחמוד אבו-שקרה, שלומי קודיש, דן פלוסר

המח' לרפואה פנימית ד', מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע

טיפולים בלנאולוגיים וטיפולים המבוססים על התנאים האקלימיים הייחודיים באזור ים-המלח וטבריה, הוכחו בשני העשורים האחרונים כיעילים בטיפול במיגוון רחב של מחלות מיפרקים דלקתיות, כגון דלקת מיפרקים שיגרונתית (דמ"ש)1, דלקת מיפרקים שמלווה ספחת (דמ"ס)2, וספונדיליטיס מיקשחת (Ankylosing spondylitis), במחלות מיפרקים לא דלקתיות, כגון אוסטאוארתריטיס (א')3 ובמחלות שיגרוניות (Rheumatic) אחרות, כגון פיברומיאלוגיה. בסקירה זאת מפורטים סוגי הטיפולים הבלניאולוגיים, מנגנוני פעולתם, השפעות-לוואי והוריות-הנגד, ונסקרים כל המחקרים הקליניים שבוצעו באזור ים-המלח ובטבריה.

מונה ינקוביץ כידון¹, דוד נלקן²

¹מכון לריאות ואלרגיה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון והמירפאה לאלרגיה בילדים, מרכז בריאות הילד, שירותי בריאות כללית, ראשון-לציון, ²המירפאה לגנחת ואלרגיה, בית הרופאים, תל-אביב

אימונותרפיה בגנחת (Asthma) ובמחלות אחרות על רקע אלרגי, היא שיטת הטיפול היחידה הגורמת לשינוי סגולי בתגובה של המערכת החיסונית לאלרגנים. לאימונותרפיה הקלאסית, התת-עורית, השפעות-לוואי מיידיות ידועות המחייבות טיפול מיומן ומהיר, והיא גם מלווה באי-נוחות ניכרת וכאב מקומי. בשנים האחרונות מיושמת במדינות רבות בעולם שיטה של אימונותרפיה תת-לשונית שבה כמויות מבוקרות של אלרגן, ההולכות ועולות באופן יומיומי, מונחות למספר דקות מתחת ללשון ולאחר-מכן נבלעות.

ביקשנו במאמר הנוכחי לסקור את הפירסומים החדשים על שיטה טיפולית זו בסיפרות הרפואית.

בוצעה סריקה של הסיפרות הרפואית למאמרים אשר פורסמו בין השנים 1985 ועד דצמבר 2004, וכללו את המונחים "תת-לשוני – Sublingual" ו"אימונותרפיה –  Immunotherapy" בכותרת או בתקציר המאמר. בעיקר התרכזנו במאמרים אקראיים וכפולי-סמיות אשר היוו את הבסיס למטה-אנליזה שפורסמה על-ידי ספריית הקוכריין בינואר 2005.

הטיפול באימונותרפיה תת-לשונית מוכח כטיפול בטוח בגנחת ובמחלות אלרגיה אחרות בכל הגילאים. הטיפול מוכח כיעיל בנזלת אלרגית של המבוגר. הניסיון המקומי מראה אף הוא פרופיל בטיחותי מרשים והצלחות טיפוליות טובות.

לסיכום, אימונותרפיה תת-לשונית היא שיטת טיפול מבטיחה. נראה כי בעתיד הקרוב יימשכו המאמצים להרחיב את הידע בנושא על-ידי עריכת מחקרים רבי-היקף נוספים, ויש לשקול בחיוב את הכנסת השיטה למיגוון הטיפולים המוצעים כיום לחולה האלרגיה בישראל.

דניאל סילברברג¹, דונלד ט' בריל¹, יעקב שניידרמן², שריף ח' אלוזי¹, אלפיו קרוציו¹, ויקטוריה טאודורסקו¹, מייקל ל' מרין¹

המחלקה לניתוחי כלי-דם, הפקולטה לרפואה Mount Sinai, ניו יורק, ניו יורק¹ והמח' לניתוחי כלי-דם, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ישראל²

מיפרצת ותין הבטן (מו"ב)¹ ממשיכה להוות מקור משמעותי לתחלואה ותמותה. עד לאחרונה טופלו מרבית החולים עם מו"ב בניתוח פתוח. טיפול במיפרצת על-ידי החדרת התקן תוך-כלי (Endoluminal stent graft) דרך העורק הפמורלי (Transfemoral) דווח לראשונה בשנת 1991, וזוהי גישה חלופית חודרנית פחות לטיפול במו"ב. הטכנולוגיה של תיקון תוך-כלי (Endoluminal repair) התקדמה במהירות, והוכח כי היא בטוחה ויעילה לטווח הקצר והבינוני. מיגוון החולים המועמדים לתיקון מסוג זה ומיכלול המכשירים העומדים לרשותנו הולך ומתרחב. עם זאת, תיקון תוך-כלי של מו"ב הוא שיטה חדשה יחסית, ועוד רבות יש ללמוד על עמידות ההתקנים ואיכות התיקון לאורך זמן.

________________________________________

¹ מו"ב – מיפרצת ותין בטן.