תוצאת חיפוש

פורטו בן הראש¹, אורלי ורמן², ורדה גרוס-צור³

¹היח' לפסיכיאטרייה לילד ולמתבגר, המרכז הרפואי הדסה, ²המח' לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ³היח' לנירולוגיית ילדים, המרכז הרפואי שערי צדק, ירושלים

תיסמונת טוראט (ת"ט)¹ מאופיינת בהופעת טיקים מוטוריים וקוליים כאחד, בתדירות גבוהה, ואשר מישכם הוא למעלה משנה. ההפרעה גורמת למצוקה רגשית ניכרת או להפרעה משמעותית בתיפקוד, ומלווה בשכיחות גבוהה של תחלואה התנהגותית, לימודית ופסיכיאטרית.

לאחר סקירה על התיסמונת, תוך הדגשת ההיבטים המצריכים התייחסות רב-תחומית, אנו מדווחים על המאפיינים הקליניים של 60 ילדים הלוקים בתיסמונת טוראט (ת"ט), 11 בנות ו-49  בנים, בגילאי13 (±3.6)  שנה, שהיו בטיפול ביחידה  לנירולוגיה של הילד בבית-החולים "שערי צדק" טרם פתיחתה של מירפאה רב-תחומית לטיפול בתיסמונת זו.

בקבוצת המטופלים המדווחת אובחנו בנוסף לטיקים המוטוריים והקוליים גם הפרעת קשב וריכוז (44=n), הפרעה כפייתית טורדנית (32=n), ליקויי למידה (שבעטיים 12 מהילדים לומדים בחינוך המיוחד), ובעיות התנהגות n=36)). מאפיינים אלה דומים למדווח בסיפרות העולמית.

לנוכח מורכבות ההסתמנות הקלינית וריבוי התחלואה הנלווית, הטיפול המיטבי בחולים מחייב פעילות של צוות רב- מקצועי הכולל נירולוג ילדים, פסיכיאטר ילדים, מטפל משפחתי ופסיכולוג. שיתוף-פעולה בין המומחים השונים מאפשר יישום של גישה כוללנית לילד הלוקה בת"ט, תוך התייחסות להיבטים הנירולוגיים והפסיכיאטריים של התיסמונת ושל ההפרעות הנילוות, ולהתמודדות הרגשית של הילד ומשפחתו עם הקשיים הנובעים מהם.

חיים עובדיה, דימיטריוס קרוסיס, עודד אברמסקי

המח' לנירולוגיה, מרכז אגנס גינגס למחלות נירוגנטיות של האדם, בית- החולים האוניברסיטאי הדסה, עין כרם, ירושלים

תיסמונת נירולוגית פארא-ניאופלסטית (תנ"פ) הן סיבוך נדיר של מחלות ממאירות והן מאופיינות בתסמינית נירולוגיים יחודיים במערכת העצבים המרכזית וההיקפית. התסמינים הנירולוגיים יכולים להופיע עוד לפני האיבחון של התהליך הניאופלסטי ומסייעים לזהות תהליך כזה בראשית התפתחותו. המנגנונים הפתוגנים בתנ"פ מערבים את מערכת החיסון על-ידי יצירה של נוגדנים או לימפוציטים מסוג T משופעלים, ואשר פעולותיהם מכוונות כנגד אנטיגנים עצמיים משותפים לתאי השאת ולתאים של מערכת העצבים. רוב האנטיגנים האונקונירליים ממוקמים באזור התוך-תאי בציטופלסמה, בגרעין ובגרעינון, וחלקם ממוקמים על הממברנה של התא ופועלים כקולטנים ייעודיים או כתעלות יונים.

בסקירה קצרה זו מוצגים המנגנונים האוטואימוניים במעורבים בתנ”פ בכלל וב-Opsoclonus-myoclonus בפרט. ניסינו להסביר מדוע במקרים מסויימים של תנ"פ, הנוגדנים המופיעים בנסיוב החולים ומכוונים כנגד האנטיגנים האונקונירליים כנראה אינם הסיבה הישירה לתסמינים הנירולוגיים. מיקום הנטיגן בתא גורם לקושי רב לפתח דגם מעבדתי של תנ"פ הן בחיסון פעיל והן בחיסון סביל. ניסינו לתאר ולפרט את ההבדלים בין התגובות החיסוניות כנגד אנטיגנים ציטופלסמיים-גרעיניים לבין התגובות לאנטיגנים ממברניים לנוכח העובדות כי: א' מערכת העצבים נחשבת לריקמה פריבילגית של מערכת החיסון; ב' תאי השאת ונירונים מבטאים בצורה מיזערית אם בכלל את החלבונים השייכים ל-MHC class I, ולכן גם אין ביטוי מיטבי של האנטיגנים התוך-תאיים על הממברנה של התא. זה יכול בחלקו להסביר מדוע קיים קושי לפתח דגמים מעבדתיים לתנ"פ, וכי הקשר בין התסמינים לבין תגובת מערכת החיסון לאנטיגנים הציטופלסמיים הוא נסיבתי ואינו יכול לשמש כמטרה לטיפול.

אבי עורי

אגף לרפואה שיקומית, מרכז רפואי "רעות" והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הרופאים האוסטרלים שזכו השנה בפרס נובל, החזירו לתודעה שוב את סיפורם של הרופאים והמדענים שהסתכנו אישית בעת ביצוע מחקרם. לכל אורך ההיסטוריה נמצא את אותם חוקרים שנחשפו ביודעין למגפות בעודם מנסים לעזור לחולים, או חוקרים שבלעו חומרים שונים ומשונים כדי להוכיח את ההשערה שהעלו, או אלה שאף ניסו על עצמם מבחנים פסיכולוגים או נחשפו לתנאים קיצוניים. כיום, כשכללי האתיקה וביצוע מחקרים מבוקר ידועים וברורים, אין צורך בסיכונים שכאלו.

כרמל קלה

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

שילובם של כלים חדשים במערכות ותיקות מצריך תמיד תקופה של לימוד והסתגלות. תקופת זמן ארוכה עשויה לחלוף עד להגעה ליישום יעיל בכלי. חשוב, אם כן, לעצור מידי פעם, להביט אל המציאות נכוחה ולהעריך מחדש את מיגבלותיו ויתרונותיו של הכלי שבידינו.

אלי קונן¹, מירה פרנד², דב פריימרק³, יעל עשת¹, רפאל הירש⁴, מיכה פיינברג³, מיכאל גליקסון³

¹מכון הדימות, ²מכון לב לילדים, ³מכון הלב, מרכז הרפואי שיבא, תל-השומר, ⁴היח' למומי לב מלידה בבוגרים, המערך הקרדיולוגי, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח-תקווה

ההתפתחויות הטכנולוגיות המהירות בתחום התהודה המגנטית של הלב מאפשרות כיום הדגמה של מיבנה הלב, תיפקוד, זילוח (פרפוזיה), וחיות (Viability) של שריר הלב באיכות ודרגת הפרדה מעולות, וכל זאת בפרק זמן סביר ליישום קליני. מספר ההוריות לתהודה מגנטית של הלב גדל בהתמדה בשנים האחרונות.

במחצית הראשונה של שנת 2004 הוכנס לשירות במכון הדימות במרכז הרפואי שיבא סורק תהודה מגנטית חדש הייעודי לבדיקה של הלב. המטרה במאמר הנוכחי היא להציג את תוצאות 58 פרשות חולים ראשונים עוקבים שנבדקו בשיטה זו, תוך השוואה עם בדיקות דימות זמינות אחרות. ההוריות לבדיקות כללו בירור מומים מלידה של הלב וכלי-הדם הגדולים (ב-17 חולים), בירור גוש או שאת בלב (14), חשד לדיספלזיה של חדר ימין (Right ventricular dysplasia) (12), וחשד לדלקת מיצירה של כפורת הלב (פריקרדיטיס קונסטריקטיבית) (4). נסקרות גם ההוריות העיקריות  המקובלות כיום לביצוע הבדיקה, במטרה להוות "מורה דרך" לרופא המטפל.

ניר שוהם¹, אורי מלר^1,2, אריה מרקוביץ'^1,2, יצחק אייזנמן², עמי הירש², שמואל לוינגר²

¹מח' עיניים, מרכז רפואי קפלן, רחובות, ²"עיניים" מרכזים רפואיים

המטרה במחקר הייתה להשוות את היעילות, הבטיחות והיציבות של ניתוחי לאסיק זיאופטיקס ופלאנוסקאן לתיקון קוצר-ראייה עם או ללא אסטיגמטיזם.

במחקר רטרוספקטיבי זה נדגמו באופן אקראי 198 עיניים של 99 מטופלים שעברו ניתוחי לאסיק בשיטת זיאופטיקס ו-198 עיניים של 99 מטופלים שעברו טיפול בשיטת פלאנוסקאן. המעקב אחר החולים התבצע במשך 12 חודשים לאחר הניתוח. כל הניתוחים בוצעו באמצעות מכשיר האקסימר-לייזר TECHNOLAS 217z ((Bausch & Lomb. נאסף ונותח מידע על חדות ראייה לא מתוקנת (חרל"מ UCVA)¹, על חדות ראייה מיטבית מתוקנת עם משקפיים (חרמ"מ BSCVA)², ועל היעילות, היציבות והבטיחות.

הממוצע הספרי הטרום-ניתוחי בקבוצת הזיאופטיקס היה D7.16- (SD=3.21) ובקבוצת הפלאנוסקאן D5.31- (SD=3.13). ממוצע הצילינדר הטרום-ניתוחי בקבוצת הזיאופטיקס היה D1.3- (SD=0.99) ובקבוצת הפלאנוסקאן D1.17- (SD=0.85). ממוצע הספרי השאריתי כעבור שנה בקבוצת הזיאופטיקס היה D0.13- (SD=0.73) ובקבוצת הפלאנוסקאן D0.16- (SD=0.75).

ממוצע הצילינדר לאחר שנה היה בקבוצת הזיאופטיקס D0.69- (SD=0.13), ובקבוצת הפלאנוסקאן D0.69- (SD=0.46). שנה לאחר הניתוח,  חדות הראייה ללא-תיקון בקבוצת הזיאופטיקס הייתה 6/12 או טובה יותר, 6/7.5 או טובה יותר ו-6/6 או טובה יותר ב-87%, 60% ו-27% בהתאמה, ובקבוצת הפלאנוסקאן 92%, 64% ו-39% בהתאמה.

לסיכום, שתי השיטות לשיוף הקרנית יכולות לסייע לצורך טיפול בקוצר-ראייה עם או ללא אסטיגמציה בבטיחות וביעילות עם תוצאות יציבות עד שנה. בשיטת הזיאופטיקס הודגמו תוצאות טובות יותר במדדי הבטיחות (עם מובהקות סטטיסטית) והיעילות.

עמי הירש¹, אירינה ברקת^1,2, שמואל לוינגר¹

¹עיניים – מרכזים רפואיים, מכון העיניים גולדשלגר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ²מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

קרטוקונוס הוא מחלה לא דלקתית של הקרנית, המובילה להידקקות גוברת ועיוות, ובעקבות זאת להפרעות תישבורת ולראייה ירודה. חולים עם קרטוקונוס יציב לוקים אף הם לא אחת בבעיות הכרוכות בהרכבת משקפיים או עדשות מגע.

המטרות במחקר הנוכחי היו להעריך את התוצאות של ניתוחי לאסק מונחה גל-חזית (Wave-front guided laser assisted subepithelial keratectomy) לתיקון שארית קוצר ראייה ואסטיגמטיזם לאחר השתלת טבעות אינטאקס בעיניים עם קרטוקונוס יציב.

ארבע עיניים של חולים עם קרטוקונוס עברו ניתוח לאסק לאחר השתלת טבעות אינטאקס. לפני השתלת הטבעות כללה התישבורת הממוצעת קוצר ראייה של 2.37- ד' (טווח בין 0 ובין 5- ד'), ואסטיגמטיזם של 3.93- ד' (טווח בין 1- ובין 7.5-). לפני טיפול הלייזר הייתה התישבורת יציבה במשך שישה חודשים לפחות. לפני טיפול הלייזר הייתה התישבורת הממוצעת קוצר-ראייה של 0.2- ד' ואסטיגמטיזם של 2.71- ד'. המעקב לאחר הלייזר נמשך 8 חודשים.

חדות הראייה הלא-מתוקנת לפני כל הניתוחים הייתה 6/240 (טווח בין ספירת אצבעות ובין 6/60), ובביקורת האחרונה לאחר הניתוחים – 6/12 (טווח בין 6/10 ובין 6/18). חדות הראייה המיטבית המתוקנת במשקפיים לפני הניתוחים הייתה6/15  (טווח בין 6/10 ובין 6/24), ובבקרת האחרונה 6/9 (טווח בין6/8.5  ובין 6/12).

לסיכום, ניתוח לאסק מונחה גל-חזית לתיקון קוצר ראייה ואסטיגמטיזם בחולים עם קרטוקונוס יציב שעברו השתלת בטבעות אינטאקס, איפשר שיפור בחדות הראייה ללא אובדן ראייה וללא סיבוכים. רצוי מעקב ארוך-טווח להמשך הערכת התוצאות.

אליה לוינגר¹, אורנה גייר¹, יובל בלטינסקי³, שמואל לוינגר²

¹מרכז רפואי כרמל, מח' עיניים, חיפה, ²מכון "עיניים" שערי העיר ירושלים, ³הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, הפקולטה לרפואה רפפורט, חיפה

פרסביופיה (Presbyopia) היא הפרעה בתישבורת (Refraction), המתבטאת בטישטוש ראיית עצמים קרובים. ניתן להתגבר על בעיית הפרסביופיה בהסתייעות בשיטת המונוויז'ן  ,(Monovision)שבה מתוקנת הראייה בעין אחת לרחוק ובשניה לקרוב. המטופל אמור להיות מסוגל לדכא את טישטוש הראייה מהעין השניה, כך שיוכל לראות היטב לכל מרחק ללא הזדקקות למשקפיים.

המטרות במחקר הנוכחי היו הערכת התיפקוד הדו-עיני ושביעות-הרצון של המטופלים במונוויז'ן באמצעות שיטת הלאסיק (Laser In Situ Keratomileusis - LASIK) במטופלים קצרי- ורחקי-רואי הלוקים בפרסביופיה.

לשם כך נכללו באוכלוסיית המחקר מטופלים קצרי- ורחקי-רואי, שהיו מעל גיל 39 שנה בעת הניתוח, שבבדיקתם האחרונה התאימו להגדרת מונוויז'ן (שווה ערך ספרי של העין המתוקנת לרחוק הנע בין 0.5 + דיופטר ל-0.5 - דיופטר, שווה ערך ספרי של העין המתוקנת לקרוב הנע בין 1- דיופטר ל- -3.75 דיופטר, וההפרש בין ערך ספרי של שתי העיניים היה לפחות 1 דיופטר) ומשך המעקב מהניתוח היה גדול מ- 90 יום. המשתנים שנבדקו נלקחו מתיקי החולים וכללו חדות ראייה חד-דו-עיניות מתוקנת ובלתי מתוקנת לרחוק, חדות חד-דו-עיניות מתוקנת ובלתי מתוקנת לקרוב, תישבורת אובייקטיבית וסובייקטיבית טרום-ובתר-ניתוחית וראיית עומק לקרוב לאחר הניתוח. שביעות-רצון המטופלים מהניתוח נבדקה באמצעות שאלון.

נאספו 114 מטופלים (100 מטופלים קצרי רואי ו-14 מטופלים רחקי-רואי). 78.6% מהמטופלים היו בעלי חדות ראייה דו-עינית בלתי מתוקנת לרחוק של לפחות 6/7.5, ו- 97% היו בעלי חדות ראייה דו-עינית בלתי מתוקנת לקרוב של לפחות יגר 2 (J2). חציון ראיית העומק לקרוב היה 100 seconds of arc. מכלל המטופלים, 23.7% הרכיבו לאחר הניתוח משקפי קריאה. מכלל המטופלים, 14.9% דיווחו על ירידה באיכות-החיים בעת נהיגה בלילה, ו-17.5% דיווחו על ירידה באיכות-החיים בזמן קריאה. מתוך סך-כל המטופלים, 89.5% דיווחו כי הושגה המטרה העיקרית שלשמה עברו את הניתוח, ו-88.6% היו בוחרים לעבור שוב את הניתוח אם היו נדרשים לכך.

לסיכום, יצירת מונוויז'ן באמצעות שיטת לאסיק יכולה להיות בחירה טיפולית מוצלחת עבור מטופלים פרסביופיים – קצרי-ורחקי-ראייה, המבקשים לעבור ניתוח להסרת משקפיים. יחד-עם-זאת, לנוכח סיכוי לפגיעה באיכות-החיים בעת קריאה ונהיגה בלילה, במטופלים אשר תחומים אלה מהווים חלק משמעותי בחייהם , יש לשקול את נחיצות הניתוח.

עדי מיכאלי, דיויד ס' רוטמן, אלן ר' סלומוביק

מח' עיניים,  Toronto Western Hospital, University Health Network

אוניברסיטת טורונטו, טורונטו, אונטריו, קנדה

בניתוח לכריתת ירוד (Cataract) נגרם אובדן של תאי אנדותל. קרנית בריאה יכולה לעמוד באובדן של 10%-15% מהתאים. לעומת זאת, בחולים עם בעיה בסיסית בתאי האנדותל הסכנה ללקות בבצקת מתמשכת של הקרנית לאחר הניתוח היא מוגברת. שינוי קטן בשיעור אובדן התאים יכול לתרום לשקיפות הקרנית.

המטרה הייתה להשוות את השינוי בעובי הקרנית המרכזית ואת שיעור אובדן תאי האנדותל לאחר ניתוח לכריתת ירוד בשיטת הפאקואמולסיפיקציה בחתך קרנית לעומת חתך מסוג תעלה של לובן העין.

חמישים-ואחת עיניים של 51 חולים שטופלו במחלקת העיניים בבית-החולים הכללי בטורונטו, הוגרלו והוכנסו לאחת משתי הקבוצות שבמחקר. כל החולים עברו בדיקת עובי קרנית לפני הניתוח וכן בימים 1, 7, 30 ו-90 לאחר הניתוח. מספר תאי אנדותל נקבע לפני הניתוח ולאחר 3 חודשים.

ממוצע מספר תאי האנדותל לפני הניתוח היה 360±2,355 ממ"ר ו- 376±2,305 ממ"ר לאחר הניתוח. שיעור אובדן תאי האנדותל הממוצע היה 19.7%±0.82%. בקבוצת התעלה של לובן העין עמד השיעור על 21.5%±1.8%, ואילו בקבוצת חתך הקרנית היה 18.3%±0.13% .(P>0.05) בניתוח שונות דו-כיווני הודגם, כי לא הייתה השפעה לסוג החתך ולזהות המנתח על אובדן תאי האנדותל. מקדם המיתאם בין סך כל אנרגית הפאקו ואובדן תאי אנדותל חושב בנפרד לכל סוג של חתך ולכל אחד משני המנתחים, ונמצא לא משמעותי מבחינה סטטיסטית. עובי הקרנית עלה באופן משמעותי בכל המדידות שלאחר הניתוח, וחזר לרמה ההתחלתית לאחר 3 חודשים. לא היה הבדל בשינוי בעובי הקרנית בין שתי קבוצות המחקר.

לסיכום, בבדיקה שנערכה שלושה חודשים לאחר הניתוח, לא נמצא הבדל משמעותי באובדן תאי אנדותל בניתוח ירוד בשיטת הפאקואמולסיפיקציה בין חתך קרנית לעומת חתך מסוג תעלה של לובן העין.

זהר חבוט-וילנר, תמרה ויגננסקי-יפה, אנדרו פינק, מיכאל כהנא, אהרן גרינבאום, אירינה ברקת

מכון העיניים על-שם מוריס וגבריאלה גולדשלגר, מרכז רפואי שיבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, תל-השומר

דלקת קרנית זיהומית מהווה גורם משמעותי לתחלואה של העיניים. מרבית החולים מגיבים לטיפול אנטיביוטי, אך בחולים שהטיפול בתרופות לא מונע לגביהם את התקדמות הדלקת נדרשת השתלת קרנית דחופה.

המטרות היו להעריך את הסיבות והתוצאות של השתלת קרנית טיפולית בישראל. 

לשם כך, נסקרו בעבודה רטרוספקטיבית זו השתלות הקרנית הטיפוליות שבוצעו במכון העיניים בתל-השומר בין השנים 1990-2003. נכללו 18 חולים שנמצאו במעקב של שנה אחת לפחות לאחר הניתוח.

ההוריות להשתלת הקרנית היו חוסר תגובה של התהליך הזיהומי לטיפול בתרופות ב-33% מהחולים ופגיעה קשה בקרנית שכללה תמס של הקרנית, התנקבות של הקרנית ודסצמטוצלה ב- 66% מהם. דלקת הקרנית הזיהומית אובחנה כחיידקית ב-44% מהחולים, ממקור זיהומי לא מזוהה ב-39%, כפטרתית ב-11% ומאקנטמבה ב-6% מהחולים. גורמי-הסיכון בחולים עם דלקת קרנית זיהומית שהגיעו לכדי השתלת קרנית טיפולית כללו מחלות עיניים קודמות ב-39%, ניתוחי עיניים קודמים ב-66%, מחלות כלליות ב-28% וגורמי סיכון עיניים ב-28% מהחולים. השתלת הקרנית צלחה בדלקת קרנית חיידקית ובדלקת קרנית מאקנטמבה, הן מבחינת שקיפות השתל וחיסול הזיהום והן בשיפור חדות הראייה. לעומת זאת, השתלת הקרנית כשלה בקבוצת דלקת הקרנית הפטרתית וממקור זיהומי לא מזוהה. גורמי-סיכון לכישלון השתל כללו מחלת עיניים קודמת או ניתוחי עיניים קודמים, מחלה כללית או שתל קרנית בקוטר גדול.

השתלת קרנית טיפולית היא כלי יעיל וחשוב לטיפול בדלקת קרנית חיידקית ודלקת קרנית מאקנטמבה, שאינן מגיבות לטיפול בתרופות. גורמים מנבאים להצלחת השתלת קרנית טיפולית כוללים היעדר מחלת עיניים או ניתוחי עיניים קודמים, היעדר מחלה כללית ושתל קרנית בקוטר קטן.

אורי מלר, עמי הירש, אירית ברקת, ישראל קרמר, אריה מרקוביץ', שמואל לוינגר

מרכז רפואי "עיניים", רחובות, תל-אביב וירושלים

המטרה במאמר הייתה דיווח על תוצאות המעקב הראשוניות לאחר ניתוחי אינטרא-לאסיק בקצרי-רואי הלוקים בניד (Nystagmus) מלידה.

נכללו במחקר 4 קצרי-רואי (8 עיניים) הלוקים בניד מלידה. טווח הגילים נע בין 25-49 שנה. יצירת מיתלה הקרנית בוצעה באמצעות מכשיר Intralase® femtosecond laser. ליטוש הקרנית בוצע באמצעות אקסימר-לייזר תוך הסתייעות במכשיר עוקב-עין (Eye tracker). בחלק מהמטופלים יוצבה העין במהלך תהליך הליטוש באמצעות טבעת קיבוע או מלקטת. זמן המעקב הממוצע היה 7.5 חודשים.

בעיית התישבורת תוקנה בכל המטופלים. במהלך יצירת מיתלה הקרנית לא ניצפתה כל בעיה בייצוב העין, כמו גם במהלך תהליך הליטוש. לא ניצפו סיבוכים בזמן הניתוח או לאחריו. באף מטופל לא ניצפה ליטוש בלתי-מרכזי (Decentration). באף חולה לא ירדה חדות הראייה המיטבית המתוקנת במשקפיים (חרמ"מ)¹ ביותר משורה אחת בלוח סנלן. בשלוש מתוך 8 העיניים המנותחות, חדות הראייה הלא-מתוקנת (חרל"מ)² לאחר הניתוח הייתה שווה  לחדות הראייה המיטבית המתוקנת במשקפיים, או טובה ממנה לפניו. ארבע מתוך 8 העיניים הגיעו לחדות-ראייה לא-מתוקנת לאחר הניתוח השווה או טובה מחדות הראייה המיטבית המתוקנת במשקפיים שנבדקה טרם הניתוח.

לסיכום, תיקון קוצר-ראייה בלוקים בניד מלידה מהווה אתגר ניתוחי. בחלק מאותם מטופלים שניתן לבצע בהם את הניתוח באמצעות שיטת האינטרא-לאסיק, תנודות העין בזמן חיתוך מיתלה הקרנית נמנעו עם הסתייעות בטבעת הריק. בזמן ליטוש הקרנית על-ידי הלייזר, ניתן להסתייע במכשיר עוקב-עין תוך אפשרות לייצוב העין באופן מכני באמצעות מיכשור ניתוחי נוסף. בחלק מהחולים שופרה חדות הראייה המיטבית המתוקנת עם משקפיים כתוצאה מהניתוח.

דני געתון¹, לריסה רזניק¹, מרים קוניצ'זקי², דב וינברגר¹, ענבל אבישר¹, רחמים אבישר¹

מערך עיניים¹, המכון לפתולוגיה², מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

פטריגיום הוא שינוי ניווני נפוץ בלחמית הבולברית. בחולים שונים ניצפה שוני במספר תאי הגביע ובמראה תאי האפיתל.

המטרות היו לבחון את המימצאים ההיסטופתולוגיים של פטריגיום ואת המיתאם בין תאי הגביע ומראה תאי האפיתל לבין נתונים קליניים ודמוגרפיים של חולים.

נכללו במחקר 45 חולים עוקבים אשר עברו כריתת פטריגיום בבית-חולים בילינסון בין השנים 1990-1999 בשל פטריגיום ראשוני. כל החתכים ההיסטולוגיים נבדקו במיקרוסקופ אור ב-4 שדות בהגדלה של X480. תאי הגביע נספרו ודורגו לפי מידת השינויים במיספרם. במקביל, נרשמו הפרטים הדמוגרפיים של כל חולה. כמו-כן נבדק הקשר בין אלסטוזיס, דלקת, גודש כלי- דם ודימומים בריקמה לבין מידת השינויים במספר תאי הגביע.

פיזור תאי הגביע נמצא אחיד למדי בין החולים השונים. בקרב למעלה מ-16 חולים (35%) נספרו מעל 120 תאים בשדה. יחד-עם-זאת, ב-14 חולים ( (30%נספרו פחות מ-15 תאים בשדה. בקרב 27 חולים (כ-60%)  הייתה דרגת אלסטוזיס גבוהה. בשלושה חולים (6.6%) בלבד נמצאו מוקדי דיספלזיה של האפיתל. רק ב-5 חולים (כ-11%) היה גודש כלי-דם ברמה נמוכה. בכל 45 (100%) החולים הייתה עדות לתאי דלקת מסוג לימפוציטים ותאי פלסמה. בבדיקת הקשר בין המדדים השונים לא נמצא קשר בעל מובהקות סטטיסטית.

לסיכום, בפטריגיום קיימת שונות מאוד גבוהה בפיזור תאי הגביע בין המקרים, ללא מיתאם סטטיסטי עם הנתונים הדמוגרפים ועם המימצאים האחרים שנבדקו. דרגת האלסטוזיס משתנה, גודש כלי-הדם ניכר בדרך-כלל ודרגת הדיספלזיה נמוכה ביותר. בכולם יש עדות לתהליך דלקתי כרוני.

אורי מלר, פיטר הופמן, איילה פולק, אריה מרקוביץ'

מח' עיניים, המרכז הרפואי קפלן, רחובות 

המטרה במחקר הנוכחי הייתה השוואה של אורך גלגל העין הכולל, וכן אורך המיקטעים הקדמיים והאחוריים בין שתי העיניים בבני-אדם הלוקים בעכירות חד-צדית בקרנית אשר נוצרה בגיל הילדות.

נבדקו 6 בני-אדם עם עכירות מרכזית בקרנית בעין אחת, שהופיעה בגיל ילדות. בוצעו בדיקות חדות-ראייה, תישבורת, בדיקת עיניים מלאה, וכן מדידת אורך גלגל העין והמיקטעים הקדמיים והאחוריים באמצעות מכשיר על-שמע (Ultrasound A-mode).

מהתוצאות עלה, כי אורך גלגל העין בכל העיניים שבהן הייתה עכירות בקרנית נמצא גבוה בהשוואה לעין השנייה (ממוצע 27.53 מ"מ בהשוואה ל-23.38 מ"מ, בהתאמהP<0.003 ;). המיקטע שהתארך בצורה מובהקת היה זה האחורי (19.75 מ"מ לעומת 15.87 מ"מ(P<0.008 ;. לא נמצא הבדל סטטיסטי מובהק בין אורכי המיקטע הקדמי. התארכות זו יצרה קוצר-ראייה יחסי בהשוואה לעין הבריאה.

לסיכום, מהמימצאים עולה, כי עכירות בקרנית בגיל ילדות עלולה להוביל להתארכות המיקטע האחורי בעין ולהיווצרות קוצר-ראייה בעין זו. הסיבה לכך אינה ברורה, וייתכן שהגורם מושפע מהפרעה לקלט החזותי. במצב כזה יש להתחשב במיסגרת המעקב והטיפול בבני-אדם הלוקים בעכירות בקרנית בגיל צעיר.

אלישע בר-מאיר

המח' לרדיולוגיה איבחונית ומכון מאר, המרכז הרפואי בני-ציון, הפקולטה לרפואה הטכניון, חיפה

התפתחות טכנולוגית מואצת בתחום סורקי תהודה מגנטית (ת"מ) וטומגרפיה מחשבית (ט"מ) הביאה לשיכלול אפשרויות האיבחון בתחום חשוב ומורכב במיוחד – מחלות הלב. שיטות דימות אלה עשויות בחלקן להחליף, כבר בתקופה הקרובה, בדיקות נפוצות ושכיחות כמו על-שמע של הלב (Echocardiography), סריקות איזוטופיות של הלב (SPECT) וצינתורים איבחוניים. במרוץ בין ת"מ וט"מ חלק מהציפיות אכן התממש, אך חלקן של ההבטחות התבררו כמתאימות ליישום דווקא בשיטה המתחרה. עקב הקצב המהיר של הפיתוחים הטכנולוגיים, הרופא הקלינאי אינו מודע לעיתים ליכולות המגוונות של אמצעי הדימות השונים ומפנה נבדקים כלל דווקא לאותה בדיקה האמורה לתת תשובה מדויקת לבעיה הקלינית הסגולית.

אמיר חיים, תמיר פריטש, ליאור יוספוב, רון ארבל

המח' לאורתופדיה ב', מרכז רפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב

פציעה ברצועה המוצלבת הקדמית של הברך (Anterior cruciate ligament) (להלן רמ"ק)¹ היא חבלה שכיחה, בעיקר בקרב צעירים העוסקים בענפי ספורט המחייבים סיבוב על ציר, שינוי מהיר של כיוון התנועה או קפיצה. מרבית הפגיעות ברמ"ק של הברך (כ-70%) אינן קשורות לחבלה הכרוכה במגע ישיר.

זיהוי גורמי-סיכון חשוב למניעת פציעה זאת. גורמי-סיכון לפגיעה ברמ"ק כוללים גורמים סביבתיים (לדוגמה, מקדם חיכוך גבוה בין הנעל למישטח המגרש) וגורמים אנטומיים (לדוגמה, יחס נמוך בין רוחב השקערורית של עצם-הירך לבין רוחב עצם-הירך וריפיון של המיפרקים). הסיכון לפציעה ברמ"ק גבוה פי 2-8 בנשים בהשוואה לגברים (זאת, למרות שמספר הפציעות הכללי בגברים גבוה יותר מאשר בנשים).

האבחנה מתבססת בעיקר על האנאמנזה של הפציעה והבדיקה הגופנית. נודעת חשיבות גוברת לבדיקת התהודה המגנטית (MRI). לבדיקה זאת רגישות וסגוליות גבוהות, והיא מאפשרת לזהות גם חבלות נילוות, כגון קרעים של הסהרונים (Menisci). לרמ"ק תפקיד חשוב ביציבות הברך. קרע ברמ"ק עלול לגרום לחוסר יציבות של הברך, המוביל לאוסטאוארתריטיס, לקרעים של הסהרונים ולפגיעה קשה בתיפקוד.

ניתוח מאפשר חזרה לתיפקוד מלא תוך זמן קצר. עם זאת, לא ניתן למנוע את הנזק ארוך-הטווח הנגרם בעקבות ניתוח. לכן ההחלטה על סוג הטיפול צריכה להיקבע בהתאם לצרכיו של הנפגע. ניתוח הוא טיפול הבחירה בחולים צעירים העוסקים בפעילות הכרוכה בסיכון גבוה לפגיעה ברמ"ק. הניתוח המקובל הוא שיחזור של הרצועה, שיכול להתבצע בשיטות שונות. אין אחידות-דעה לגבי שיטת הניתוח המועדפת, אך השיטה המקובלת היא ארתרוסקופית עם שתי שיטות שחזור עיקריות: עצם-גיד פיקה-עצם או גידי-מיתר. מומלץ לבצע את הניתוח כעבור לא פחות מארבע שבועות מזמן הפציעה, וזאת כדי למנוע נזק נוסף בעקבות הניתוח.