תוצאת חיפוש

יורם פולמן¹, ארקדי ליפשיץ², שי שבת², ראובן גפשטיין²,

¹המח' לניתוחים אורתופדיים, מרכז רפואי הלל-יפה, חדרה, ²יחידת גב, מרכז רפואי מאיר, כפר-סבא

שלושים חולים בתיסמונת כרונית (> 12 חודשים) של כאב בצוואר שלא על רקע חבלתי אובחנו כלוקים ככל הנראה בדלקת מיפרק-עצם זיגפופיזלית. האבחנה אוששה סופית לאחר העלמת הכאב על-ידי הסננת המיפרק בתמיסת אילחוש מקומי. כניסיון טיפול בוצעה הסננה נשנית של המיפרק הפגוע בתמיסת קורטיקוסטרואידים (40 מ"ג DEPO MEDROL). המטופחים דיווחו על הקלה בכאב לכדי מחצית עוצמתו הטרום-טיפולית שנמשכה כשנים-עשר שבועות וחצי בממוצע – מירווח זמן ארוך משמעותית מהמדווח לאחר טיפול זהה בנפגעי תאונת-דרכים במנגנון "צליפת שוט". חסם ברירני של מיפרק זיגפופיזלי על דלקת מיפרק-עצם עשוי לתת מענה בשני מישורים; איבחון מקור כאב החסר כל איפיון קליני או רנטגני ושבירת מעגל הכאב של הסתמנות ללא מענה ניתוחי כטיפול.

דניאל ניצן, רן יהלום, שלמה טייכר

מרכז רפואי שיבא, המחלקה לניתוחי פה ולסת, תל השומר 

סיליקון נחשב לחומר אינרטי מבחינה חיסונית (ביואנרטי), ולכן ניתן למצוא אותו בתחומים רבים ברפואה. הסיליקון קיים כנוזל להזרקה לרקמות, כג'ל בשתלים ובצורת חומר מוצק בתותבות, בצנרת להמודיאליזה ועוד. למרות ההסתייעות הרווחת בסיליקון נוזלי לחיזוק (אוגמנטציה) של רקמות, מדווח על השפעות-לוואי בלתי רצויות - בחלקן תגובות דלקתיות גרגירומתיות Granulomatotic)) קשות הגורמות להרס ניכר של הרקמות. במאמר להלן מדווח על פרשת חולה עם נפיחות בשפה, שהצהירה כי לא הוזרקו לה חומרים זרים. הותקנה ביופסיה מהנפיחות בשפה, והתשובה ההיסטופתולוגית שהתקבלה הייתה שאת ליפומטית בלתי טיפוסית (Atypical lypomatous tumor). לאחר שהחולה הבינה שהטיפול הנדרש כולל כריתה נרחבת של השפה, גילתה לרופאיה שהוזרק לה בעבר סיליקון באותו אזור. זוהי דוגמה לתגובה גרגירומתית להזרקת סיליקון, שאובחנה בצורה שגויה עקב אי-מסירת מידע בקביעת האנאמנזה. בנוסף לדיווח זה נסקרת במאמר הספרות הרפואית בנושא.

אפרים סיגלר^1,2, דורון צרפתי^3,1, אדוארד שכטר^1,4, עמירם ברעם^1,5, רמי מושונוב^1,6, יעקב בורנשטיין<sup>1,3,7

1</sup>החברה הישראלית לקולפוסקופיה ופתולוגיה של צוואר-הרחם, היחידות לקולפוסקופיה, ²מרכז רפואי רמב"ם חיפה, ³בית-חולים לגליל המערבי, נהריה, ⁴מכבי שירותי בריאות, תל-אביב, ⁵בית חולים ליס, ⁶בית חולים אסותא, ⁷והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה.

ניתוח כריתת לולאה (נכ"ל) של אזור ההשתנות (Transformation zone) מצוואר הרחם מקובל היום כשיטת הבחירה לטיפול במצבי ממאירות תוך-אפיתלית (מת"א). הקלות שבה ניתן ללמוד את השיטה ועלותו הנמוכה של הציוד, הביאו לכך שרופאי נשים מבצעים את הניתוח במירפאה. עם זאת, נוצר מצב שבו רופאי נשים שלא עברו הכשרה מספקת החלו לבצע ניתוח זה באופן עצמאי.

המטרה במאמר הנוכחי היא לתת תמונת מצב של ביצוע נכ"ל בישראל, על-מנת לבדוק את ההוריות לביצוע הפעולה הן אכן אלו המקובלות בספרות הרפואית העדכנית, והאם שיעור הסיבוכים דומה. למדווח במדינות המערב. מימצאי מחקר זה מהווים בסיס לדיון אם אומנם נדרש רישוי לביצוע נכ"ל.

שאלון שנבנה במיוחד לצורך המחקר נשלח לרופאים למחלות נשים, למנהלי מחלקות נשים ומרכזי בריאות האישה, ולמנהלי בתי-חולים ציבוריים ופרטיים. ההתייחסות בשאלון הייתה לשנת 2001, ונכללו בו שאלות על איבחונים טרום-ניתוחיים, גילאי הנשים המנותחות, מימצאי הדגימה שניטלה בניתוח, סיבוכים, תכיפות המעקב, אופן המעקב ועוד. כל רופא שביצע באותה שנה נכ"ל התבקש לענות על השאלות בנפרד עבור כל מירפאה שבה ניתח.

השאלונים שמולאו כללו מידע על 625 נכ"ל שבוצעו בשמונה מירפאות ציבוריות לקולפוסקופיה ובשלוש מירפאות פרטיות. גילאי הנשים נעו בין 18-70 שנה. ארבעים-ותישעה אחוזים מכלל המטופלות היו בנות 18-34 שנה. מרבית הנשים (416) נותחו עקב מת"א בדרגת חומרה 2 או 3. מאה-עשרים-ושמונה נשים עם מת"א בדרגת חומרה 1 עברו את הניתוח. במחצית מהן אוששה האבחנה על-פי דגימה שניטלה במהלך הניתוח וב-43 מהן נמצא אפיתל תקין, אך ב-20 נשים

(15.6%) אובחנה מת"א בדרגה גבוהה יותר (2-3) ובחולה אחת נמצא סרטן חודרני. הסיבוך השכיח ביותר של הניתוח הן מייד אחרי הפעולה והן לאחר משפר ימים היה דימום מוגבר. מעורבות שולי השאת Tumor)) נמצאה בחמישית לערך מהחולות.

לסיכום, הנוהג הקיים בסל השירותים של קופת-החולים בישראל לבצע סריקה במשטחי פאפ רק בגילאי 35-54 שנה, אחת לשלוש שנים, נמצא לוקה בחסר, לנוכח המימצא בעבודה הנוכחית, שכמחצית מהנשים שעברו נכ"ל היו בנות פחות מ- 35 שנה. לפיכך מומלץ להתחיל את הסריקה כבר מגיל 18 שנה. בדומה למדינות רבות אחרות בעולם המערבי, ההוריה העיקרית בישראל לכריתת לולאה הייתה מת"א בדרגת 2-3. אך ביצוע נכ"ל בהוריות בלתי מקובלות ובהרדמה כללית בחלק מהמרכזים, מצדיק להחיל תהליך רישוי לביצוע הפעולה. למרכזים השונים בישראל יש גישות שונות לחלוטין בכל הנוגע למשך הזמן שעל האישה להישאר במעקב. מומלץ להמשיך במעקב אחר נשים עם מעורבות שולי השאת במת"א במירפאה לקולפוסקופיה למשך שמונה שנים לפחות.

דורון עמוסי¹, נחום ורבין², יהודה סקורניק², רון גרינברג ²,

¹המחלקה לרפואת המשפחה, ²והמחלקה לכירורגיה א', מרכז רפואי סוראסקי, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

כאב חולף בחיץ-הנקביים (Proctalgia fugax) (כחח"נ) הוא תיסמונת טבה המתבטאת בכאב עז ופתאומי בחיץ-הנקביים החולף באופן עצמוני (Spontaneously). למרות שכיחותה של התיסמונת רוב הלוקים בה אינם פונים לקבלת טיפול רפואי. בדומה לתיסמונות דומות הגורמות לכאב באגן, כגון כאב בבלוטת הערמונית (Prostatodynia) או בעצם הזנב (Coccygodynia) ותיסמונת הלבטור, גם האטיולוגיה של כחח"נ אינה ברורה. אולם, לאחרונה מתרבים הדיווחים על כך שמקור התיסמונת הוא בגירוי וכיווץ-יתר של שריר הסוגר הפנימי.

לצורך האיבחון של תיסמונת זו נהוג להסתמך על שלושה מאפיינים: אירועים נשנים של כאב עז הממוקם באזור פי-הטבעת והחלחולת (Rectum), משך אירועים קצר בין שניות לדקות, והיעדר כאב בין התקפים, ללא אבחנה של מחלה אחרת.

הטיפול במרבית החולים הוא בהרגעתם על-ידי מתן הסבר בדבר אופייה הטב של התיסמונת, במישלב עם טיפולים שמרניים, כגון אמבטיית ישיבה. טיפולים תרופתיים שמורים לחולים שאיכות-חייהם נפגעה באורח ניכר, ואלו מכוונים להרפיית הסוגר הפנימי.

משה פוטרמן, נילי סגל, מייקל נאש, אלברטו ליברמן

המח' לאא"ג – ניתוחי ראש צוואר, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

דלקת כרונית של גת המצח היא מחלה שכיחה, בעלת פוטנציאל גבוה לסיבוכים, המהווה אתגר ניתוחי גם בעידן הניתוחים האנדוסקופיים. הצלחת הניתוח מוערכת לפי השיפור האובייקטיבי והסובייקטיבי. הטכנולוגיה האנדוסקופית המודרנית מאפשרת לבצע ניתוחים שמרניים ולהשיג תוצאות משביעות-רצון.

המטרה במאמר הנוכחי היא להציג את ניסיוננו בניתוחים אנדוסקופיים של גת המצח, להעריך את תוצאות השיטה הנקוטה על-ידינו ולהדגיש את החשיבות המיוחדת לשיטת הניתוח, הכוללת פתיחת ה- Frontal recess, תוך שימור מירבי של הרירית המצפה אותו.

מתוך 27 חולים שנותחו בשיטה האנדוסקופית במחלקתנו בין השנים 2001-1999 נכללו בעבודתנו 54 מטופלים. לא נכללו בסקירה חולים שהמעקב אחריהם נמשך פחות מ-6 חודשים או כאלה שלא הגיעו למעקב מסודר. נבדקו וכומתו מדדים סובייקטיביים: כאבים בפנים, תחושת חסימה נשימתית, ירידה בחוש הריח ומדדים אובייקטיביים - כל זאת על-פי נתונים שהתקבלו בבדיקות דימות ובבדיקה אנדוסקופית.

בעבודתנו נמצא, כי במרבית החולים חל שיפור בכל המדדים הסובייקטיביים – בעיקר בכאבי-הראש ובחסימה הנשימתית. כמו כן הוערך השיפור על-פי הממצאים בבדיקה האנדוסקופית ובסריקה המחשבית. עיקר השיפור הסובייקטיבי ניכר בחולים שלקו בדלקת של כל גתות הפנים (Pansinusitis).

לסיכום, ניתוחים אנדוסקופיים מהווים טיפול יעיל לחולים הלוקים בדלקת כרונית של גת המצח. הצלחת הניתוח כרוכה בניקוז רחב של הגת, תוך שמירה מירבית של הרירית. ברוב החולים המנותחים בשיטה זאת חל שיפור קליני ניכר.

מרינה אנוק, ולרי אלוש, עודד קמחי

המכון לרימטולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

הכנס המדעי של האיגוד הישראלי לרימטולוגיה הצטיין השנה בהשתתפות ערה ובמיגוון רב של עבודות מדעיות, בסיסיות וקליניות ברמה גבוהה. מגמה זו מסתמנת ונמשכת מספר שנים, מגמה חשובה ומשמחת נוספת בכנס זה הייתה ריבוי מחקרים שהם פרי שיתוף-פעולה של מספר מרכזים רפואיים ומחקריים – הן בישראל והן בחו"ל.

אבי עורי^1,2, הדר שקד¹ 

¹מרכז רפואי "רעות", תל-אביב; ²הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב

מותו של נביא הזעם של הרפואה המודרנית, ד"ר איבן איליץ', גורם לנו לדון שוב בעניין תופעות הרפואה המודרנית וחולייה: פוליפרגמזיה, איבחון וטיפול ב"לא-מחלה" ויאטרוגניות. למרות הקידום האדיר במדעי-הרפואה, עדיין חשופים החולים האמיתיים והמדומים לסיבוכים הנובעים מפעילות רפואית-אמיתית ונחוצה או לעיתים מיותרת. במערכות השיקום הרפואי אנו מתמודדים עם תופעות אלו, בנוסף לתופעות המיוחדות למערכות אלו.

עופר קפלן

המח' לכירורגיה א', מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

החובה לשמירת סודיות המידע הרפואי היא אחת החובות הבסיסיות והמוכרות ביותר של הרופאים, והיא חקוקה כיום בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996. חובת הסודיות חלה לגבי מידע שהגיע לרופא תוך כדי עבודתו, ושלפי טיבו הוא נמסר לרופא מתוך אמון שייוותר סודי, אך שמות החולים והתשלומים שניגבו בעבור השירות אינם מהווים סוד רפואי. רופא המפר את חובת הסודיות עלול להיתבע בתביעה אזרחית, משמעתית או פלילית.

חוק זכויות החולה, והוראות מוגדרות בחוקים נוספים, מסדירים את החריגים לחובת הסודיות, ועל-פיהם רופא רשאי, ולעיתים אף חייב להעביר ידע רפואי אודות חולה הנמצא בטיפולו. אחד החריגים האלה הוא הסכמת החולה למסירת המידע במאמר מוצגת התשתית החוקית לעקרון הסודיות הרפואית ולוויתור עליה, ונדונות הדרכים והנסיבות שבהן יכול המידע להיות מועבר.

ויתור על סודיות רפואית אינו הרשאה למסירת כל המידע לכל מאן דבעי, וחוק זכויות החולה קובע את עקרון המידתיות אשר על-פיו מסירת מידע לא תיעשה אלא במידה הנדרשת לצורך העניין הדרך שבה מוותר החולה על זכותו לסודיות אינה מוסדרת בחוק או בתקנות, והיא יכולה להיעשות לכאורה בכתב, בעל-פה או בהתנהגות. נראה כי השיטה הנכונה היא הצהרה על ויתור סודיות בכתב, כאשר המהות והיעד למידע הניתן למסירה יפורטו בבירור בטופס ויתור על סודיות החתום על-ידי החולה, על הרופא מוטלת גם החובה לשמור על סודיות המידע בעת ההעברה ליעדו.

במאמר נדונות גם סוגיות מוגדרות, הקשורות בחובת הסודיות. במצבים שנשקפת בהם סכנה לחיי אדם או לשלומו, גוברת חובת הזהירות של הרופא על חובתו לסודיות, ועליו להעביר את המידע תוך שמירה על עקרון המידתיות - גם אם לא ויתר החולה במפורש על הסודיות. לגבי מחלות מסוימות, כגון תיסמונת הכשל החיסוני הנרכש (AIDS), גם על החולה חלה חובת זהירות, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי זכותו לסודיות. חובת הסודיות קיימת גם לגבי מסירת מידע לקרובי החולה. קבלת הסכמה בכתב למסירת מידע לקרובים אינה מעשית, אך מומלץ כי רופא ימסור מידע רק לקרובים המוכרים לו, ושעל-פי הנסיבות סביר להניח כי החולה מסכים למסירת המידע.

משה זוננבליק 

המח' לגריאטריה, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים 

לרפואה הגריאטרית היבטים שונים, הכוללים הערכה גריאטרית, שיקום גריאטרי, גריאטריה חדה וכדומה.

בשנים האחרונות נדונה מקומה של המחלקה לגריאטריה בבית-חולים כללי. בישראל קיימת מחלקה לגריאטריה במרבית בתי-החולים הכלליים, אך מאפייני המחלקה שונים מבית-חולים אחד למשנהו.

נראה כי מחלקה לגריאטריה בבית-חולים אינה יכולה להוות חלופה למחלקות לרפואה פנימית, אלא משלימה שלהן. במחלקה לגריאטריה צריכים להיות מטופלים חולים קשישים עם צרכים ייחודיים, כגון קשישים עם תחלואה רב-מערכתית, תחלואה חדה המשולבת בירידה תיפקודית וקוגניטיבית, צפי לצורך באישפוז ממושך, צפי לצורך באישפוז כרוני ועוד. במקביל, יש לעודד אינטגרציה בין המחלקה לגריאטריה למוסדות האישפוז הכרוני, כשהמחלקה פועלת "כמטריה מייעצת" למחלקות האישפוז השונות בבית-החולים, שגיל רוב המאושפזים בהן הוא מ-65 שנה ומעלה. מתפקידי המחלקה לגריאטריה גם להכשיר מתמחים וללמד מקצוע זה בפקולטות לרפואה.

קיומה של מחלקה לגריאטריה בבית-חולים כללי תסייע בשמירת מעמדה של הרפואה הפנימית.

בנימין מעוז, ארי לאודן, יצחק בן-ציון

המח' לפסיכיאטריה, המרכז הרפואי והאוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

במאמר הנוכחי מתוארים תהליכי האבל הרגיל והטבעי על שלושת שלביו: הלם, אבל חד, עיבוד והשלמה, תוך שימת דגש על הדרך שבה עיצבה המסורת היהודית שלבים אלו.

נשאלת השאלה החשובה: כיצד להגדיר אבל פתולוגי? ההגדרה בוודאי איננה מבוססת רק על חריגה של התהליך מהזמנים המקובלים היא נובעת גם מעוצמת הביטוי של תהליך האבל המתמשך, מקומו בחיי היומיום של הפרט, דרגת החשיבות שהוא מייחס לו, וכדומה.

מתוארות צורות אחדות של אבל פתולוגי בשלושת השלבים שפורטו לעיל. תשומת לב מיוחדת מוסבת למספר טקסי אבל יהודיים, בעיקר לקריעה, לקדיש, לשיבעה ולסיום האבל במועדים קבועים. אחד הפירושים האפשריים של טקסים אלו הוא שהם מונעים התפרצויות של תוקפנות ואלימות כפי שמתרחש גם בטקסים מלידה בטבע, המגינים, על-פי התיאוריה של ק' לורנץ, על המינים בפני הסכנות של תוקפנות יתרה.

טקסי-האבל הופך את התוקפנות לפעולה מצומצמת וסמלית, כך שהתנהגות שהייתה ביסודה תוקפנית ומסכנת-חיים, הופכים לטקס דתי וגם לאמצעי חשוב ליצירת קשר.

יעקב אורקין¹, מנואל כץ², אליהו גזלה¹, יאיר בר-דוד¹

¹החטיבה לילדים, מרכז רפואי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ²הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

ילדים עם צרכים מיוחדים מהווים אתגר טיפולי לבני-משפחתם ולרשויות המטפלות בהם. בעיותיהם מתאפיינות, בין השאר, במורכבותן ובמשאבים המיוחדים הדרושים להן. מערכת הבריאות היא רק אחת מתחנות הטיפול בילדים אלה, ולכן נדרש ממנה תיאום ושיתוף-פעולה עם רשויות אחרות. רוב הפעילות הטיפולית בילדים עם צרכים מיוחדים מתבצעת על-ידי צוותי הבריאות בקהילה. לשם כך על הרופאים בקהילה להיות מודעים לצרכים השונים של ילדים אלה. אירגון העבודה בקהילה הן ברמת הפרט והן ברמת קבוצת המטופלים, מחייב תיכנון מראש ופעילות יזומה. בטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים יש לשלב רפואה מונעת, רפואה משקמת ורפואה של מצבי בריאות חדים. טיפול בעזרת צוות רב-מקצועי, ניצול של מקורות תמיכה מהקהילה ופיזור נכון של משימות הטיפול לאורך ציר הזמן - כל אלה הם עקרונות חשובים בתהליך השיקום של הילד ובני- משפחתו. הצבת מטרות טיפוליות קצרות- וארוכות-טווח, ובניית מערכת תמיכה לאורך זמן, מהוות יסודות חשובים בהעצמת הביטחון של הילד ובני-משפחתו לכך שהמטרות תושגנה. בסקירה הנוכחית מדווח על משימותיהם של הילדים ובני-משפחותיהם, על תפקידיו של הצוות הרפואי ועל אירגון העבודה בקהילה של המטפלים בילדים עם צרכים מיוחדים.

צחי גרוסמן¹, דוד ברנסקי²  

¹מירפאת ילדים, מכבי שירותי בריאות, ²אגף הילדים, הדסה עין-כרם ירושלים

דלקת אוזן תיכונה חדה היא הסיבה השכיחה ביותר לביקור במירפאה ולרישום תרופות אנטיביוטיות בגיל הילדות. בשנים האחרונות ניצפתה עלייה בעמידות חיידקים לתרופות האנטיביוטיות. לנוכח זאת נבחנה מחדש ההתייחסות לטיפול האנטיביוטי בדלקת אוזן תיכונה חדה. נמצא שקיים איבחון-יתר של דלקת אוזן תיכונה חדה על-ידי הרופאים, עקב קשיים בבדיקת האוזן - מצב הגורם לרישום מיותר של תרופות אנטיביוטיות. בחינת המהלך הטבעי של דלקת אוזן תיכונה חדה מדגימה שיפור עצמוני, בדרך-כלל ללא סיבוכים, ובעבודות שנערכה בהן השוואה בין טיפול אנטיביוטי בדלקת אוזן תיכונה חדה מול טיפול באינבו, הודגמה יעילות מיקטית בלבד של הטיפול האנטיביוטי בהקלת התסמינים. במטה-אנליזות שבהן עובדו המחקרים הללו על-פי העקרונות של רפואה מונחית הוכחות Evidence Based Medicine - EBM)), נקבע כי אין יתרון לטיפול האנטיביוטי בדלקת אוזן תיכונה חדה על-פני טיפול באינבו. אימוץ נתונים אלה הביא בהולנד להנהגת שיטת הטיפול המושהה: טיפול להקלה על התסמינים לתקופה של 24-72 השעות הראשונות של דלקת אוזן התיכונה חדה, ורישום תרופה אנטיביוטית רק לאחר כישלון קליני בתקופה זו.

המטרה בסקירה זו הייתה לבחון את הקשיים באיבחון דלקת אוזן תיכונה חדה המביאים לאיבחון-יתר של המחלה, לסקור את מהלך המחלה הטבעי, ולדווח על המחקרים והמטה-אנליזות שהושוותה בהם יעילות הטיפול האנטיביוטי מול אינבו. כן מפורטים בסקירה עיקרי שיטת הטיפול המושהה, וזו נבחנת כבסיס אפשרי לשיטת טיפול מומלצת בילדים עם דלקת אוזן תיכונה חדה.

דורון זגר (1), חנוך הוד (2)

(1) המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, (2)מכון הלב, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בשנת 2000 פורסמה הגדרה חדשה לאוטם שריר הלב. במאמר מערכת זה נסקרות ההשלכות הקליניות, האפידמיולוגיות והחברתיות העיקריות של הגדרה חדשה זו.

שירה פרז¹, פיליפ השקס², יוסף עוזיאל³

¹המח' לרפואת ילדים והשירות לרימטולוגיה ילדים, בית חולים מאיר, מרכז רפואי ספיר, כפר סבא, ²בית חולים קליבלנד ארה"ב

הכנסים המדעיים השנתיים של האיגוד הישראלי לרימטולוגיה מהווים במה להצגת עבודת המחקר בתחום הרימטולוגיה המדעית והקלינית המבוצעת בישראל.

המטרות במחקר הנוכחי היו לבחון את השפעתו. ואיכותו התקצירים שהוצגו בכנסים אלו על-פי שיעור פירסום התקצירים שהוצגו בכנסים כמאמרים בכתבי-עת העוברים סקירת עמיתים (Peer-reviewed) וכן את הגורמים המשפיעים על פירסום התקצירים.

למטרה זו נבדקו 79 תקצירים שהוגשו לכנסים המדעיים לרימטולוגיה בין השנים 1998-2000. כן נערכה סריקה ב-MEDLINE של כל התקצירים יצרנו קשר טלפוני עם מחברי התקצירים אשר לא אוזכרו בסריקת הפירסומים, במטרה לברר האם פורסם המאמר המלא ומה הם הגורמים שהשפיעו על הגשתו לפירסום. מדווח במאמר על שיעור הפירסומים, ונבחנה ההשפעה האפשרית של גורמים שונים על הפירסום.

במחקר עלה, כי עד ספטמבר 2002 פורסמו 63 תקצירים (80%) בכתבי-עת העוברים סקירת עמיתים, ביניהם נכללו גם תקצירים שנמצאו עד לאותו תאריך בשלבי עריכה לפירסום לאחר שהתקבלו (In press). רוב התקצירים פורסמו בכתבי-עת לרימטולוגיה (61%). שישים-וחמישה אחוזים מהמחקרים מקורם היה בבתי-חולים שלישוניים ו-19% היו רב-מרכזיים. המחלות השכיחות ביותר שנחקרו היו תיסמונת הנוגדנים לפוספוליפידים (20%), זאבת אדמנתית מערכתית (19%) ודלקת מיפרקים שיגרונתית (18%). רוב המחקרים שבוצעו היו בנושא פתוגנזה (35%) או הסתמנות הקלינית (33%). שלושים-וארבעה אחוזים סווגו כמחקר מדעי בסיסי. בחמישים-ושיבעה אחוזים מהמחקרים דווח על תוצאות חיוביות (קרי, איששו את ההשערה בבסיס המחקר) וב- 9% על תוצאות שליליות (קרי, סתרו את ההשערה בבסיס המחקר) וב-9% על תוצאות שליליות (קרי, סתרו את ההשערה בבסיס המחקר). אף אחד מהגורמים שנבדקו לא נמצא קשור לפירסום התקצירים או לאי-פירסומם.

הסיבות העיקריות שהובאו על-ידי המחברים לאי-פירסום התקציר היו מחסור בזמן להשלמת הכתיבה של מאמר מלא או רצונם להרחיב את היקף המחקר. אחד-עשר מחברים ציינו כי יש עדיין בכוונתם להגיש מאמר לפירסום בעתיד.

לסיכום, על-פי אומדן שיעור הפירסום בכתבי-עת העוברים סקירת עמיתים, נמצא שיעור גבוה של פירסום תקצירים מהכנסים המדעיים השנתיים של האיגוד הישראלי לרימטולוגיה במיסגרת מאמרים. כמו-כן, הפירסומים היו איכותיים ובעלי חשיבות מדעית.

רויטל גרינברג¹, מתיהו ברקוביץ¹, גדעון פרת², יפעת אטיאס³, יוסף בר³

¹היח' לפארמקולוגיה קלינית וטוקסיקולוגיה מרכז רפואי אסף הרופא, ²היחידה לטיפול נמרץ ילדים, מרכז רפואי שיבא, ³היחידה לטיפול נמרץ ילדים, מרכז רפואי אסף הרופא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מתהמוגלובינמיה היא תסמונת המתאפיינת בכיחלון (Cyanosis) בדרגות שונות. תיסמונת זו יכולה להיות אי-תסמינית בחלק מהחולים, בעוד שבחלקם היא עלולה לגרום לאובדן הכרה ולמוות. למרות שתופעת כיחלון על רקע מתהמוגלובינמיה מוכרת בספרות הרפואית, היא איננה שכיחה. מאחר שתוצאותיה עלולות להיות קשות ואף קטלניות, חשוב להכיר את מאפייני התיסמונת ולזהותם. מקום התיסמונת בגורמים סביבתיים, נרכשים, מלידה או במישלב של שלושתם. בין הגורמים האפשריים למתהמוגלובינמיה ניתן למנות משככי כאב מקומיים הניתנים בתכיפות בבתי-חולים ובמירפאות, וחלקם אף ניתנות לרכישה ללא מירשם רופא. למרות שתרופות אלו נחשבות בטוחות בדרך-כלל, הן עלולות לגרום למתהמוגלובינמיה – וזו לעתים קטלנית.

במאמר הנוכחי מדווח על פרשות חולים, ילדים, שאושפזו ביחידה לטיפול נמרץ ילדים במהלך שנת 2000 בשל כיחלון ואובחנו כלוקים בתיסמונת זו.