תוצאת חיפוש

ניבוי אירועי לב אינו משימה פשוטה. אנו מודעים לגורמי סיכון קלאסיים שהוכחו כבר לפני שנים והם מרכיב חשוב בהערכה הקלינית המבוססת על ה-SCORE האירופאי או על מדד פרמינגהאם. אומנם להערכה הכוללת יש ערך חיזוי כללי טוב, אך יכולת הניבוי שלה באדם היחיד מוגבלת ביעילותה ובייחוד נכון הדבר לאוכלוסיות ששיעור אירועי הלב בהן מופחת, כגון אנשים צעירים ונשים. הנטייה להערכת סיכון אינדיבידואלית עוברת מהפכה בשנים האחרונות ומגוון בדיקות, כגון מדידת הסתיידויות בעורקים הכליליים (Calcium score) או הערכת הטרשת בעורקים התרדמניים (Intimal media thickness), הוצעו כבדיקות סיקור מדויקות יותר להערכת סיכון בנבדקים אי תסמיניים. הפרעה בתפקוד האנדותל היא שלב מוקדם בהתפתחות של טרשת העורקים ונמצאת בקשר הדוק להיארעות של אירועים קרדיווסקולאריים חמורים, כולל אוטם שריר הלב, אירוע מוח ותמותה. המטרה בנייר עמדה זה היא לסקור את המידע הקיים לגבי שיטות הערכת תפקוד אנדותל ואת היישום הקליני האפשרי שלהן.

אנשי סגל במרכזים רפואיים אינם חסינים בפני מחלות, ושיעור התחלואה בקרב הסגל הרפואי, הסגל המנהלי וכוח העזר אינו נופל מזה של האוכלוסייה הכללית. למעשה, יש עדויות לכך שבמקצועות מסוימים עולה שיעור התחלואה על פני זה הכללי עקב חשיפה לסיכונים סביבתיים, דוגמת רעלנים או קרינה. כיצד מתמודדים אנשי הסגל כשהם בצד השני של המתרס, דהיינו כמטופלים, לאחר שלקו במחלה כלשהי? לפתע, מקום העבודה, שבו תפקדו בצורה מיטבית ותרמו לבריאות ציבור המטופלים, הופך למקום אשפוז או טיפול מתמשך. הם מתנתקים מהמחלקה, מהמשרד או מהמעבדה, מחברי הצוות שאיתם שיתפו פעולה שנים רבות, לאחר שהתפתחו יחסי עבודה, ידידות והערכה הדדית, על בסיס הישגים מקצועיים והתנהגות חברית. עתה הם מגיעים ליחידת טיפול, למחלקת אשפוז, למרפאת חוץ או לאשפוז יום, והם מצטרפים לתור של מטופלים, פוגשים אנשי צוות שאינם מוכרים, וחשופים ככל האדם לחדירה לפרטיות, בעוד שהרקע המקצועי שלהם אינו בבחינת שיקול כלשהו. אומנם לעיתים יש היכרות בין איש הסגל לבין המטופל, לעיתים מגיע המטופל כשהא מצויד בתג הנושא את שמו ואת מקום עבודתו, ולעיתים נוצר קשר בין מנהלי היחידות כדי לשפר את היחס האישי למטופל, אך כל זאת אינו משפיע עניינית על הטיפול ועל תוצאותיו.

כלבת היא מחלה נגיפית קטלנית התוקפת את מערכת העצבים של היונקים. המחלה קרויה גם  הידרופוביה – פחד קיצוני ממים. טווח המאכסנים של הנגיף גורם המחלה הוא רחב מאוד. המחלה מידבקת לא רק בקרב הכלביים, אלא בקרב כל היונקים, ובכללם האדם. הגורם למחלה הוא נגיף רנ"א חד סלילי מקבוצת   Rhabdoviriae  וצורתו דמוית קליע. הוא אינו מגיע למוח דרך מחזור הדם אלא דרך סיבי עצב.  הנגיף מתקדם במעלה מערכת העצבים אל המוח וכל עוד אינו מגיע למוח נקרא בעל החיים נשא. קצב התקדמות הנגיף במערכת העצבים הוא כסנטימטר ליום. קצב התפרצות המחלה תלוי במיקום הנשיכה. הנגיף נקשר לתאי המטרה ככל הנראה באמצעות הקולטן לאצטילכולין – הממלא תפקיד מפתח בהעברת אותות מן העצב אל השריר. לאחר שהנגיף הגיע למערכת העצבים המרכזית אין אפשרות למנוע את המוות. בכלבים וביונקים אחרים ממשפחת הכלביים, הנגיף מופיע ברוק כעשרה ימים לפני המוות. משום כך מכניסים חיה שנשכה להסגר, כדי לוודא האם היה נגיף ברוק בזמן הנשיכה. במקביל, יש לחסן את האדם שננשך בנסיוב נגדי סגולי.

נזק לרצפת האגן יכול להתרחש במהלך ההריון, במהלך הלידה או לאחריה, ומתבטא בתופעות כגון אי נקיטת שתן (Urinary incontinence), אי נקיטת צואה וגזים, בעיות בתפקוד המיני, צניחות אברי האגן וכאב אגני כרוני. חלק מהתסמינים באים לידי ביטוי בשלב מאוחר יותר של חיי האישה ולא באופן מיידי. רובן אינן מזכירות את בריאותן הכללית במפגשים עם רופא הנשים אלא אם הן נשאלות על כך באופן פרטני.

פיזיותרפיסטים, בהבנתם את האנטומיה של מערכת שלד-שריר, וביכולתם לאבחן את ההבדלים הייחודיים לכל אישה, יכולים לטפל בה בתקופה זו של חייה. ביצוע מעקב, פיזיותרפיה של רצפת האגן ותרגול, יעילים כטיפול וגם למניעה של הפרעות בתפקוד של רצפת האגן. במאמר זה נסקור את הביטויים השונים לפגיעה ברצפת האגן סביב הריון ולידה ואת אמצעי הטיפול מתחום הפיזיותרפיה.

כמו כן נדון בשאלה האם כל אישה לאחר לידה יכולה להפיק תועלת מתוכנית תרגול של שרירי רצפת האגן. פיזיותרפיה לשיקום רצפת האגן בישראל נמצאת במסגרת סל הבריאות, וניתן לאמץ את השימוש בה באופן רחב יותר לנוכח העדויות העדכניות העולות ממחקרים בנושא זה.

יחסי מטפל-מטופל בישראל השתנו רבות במהלך השנים. בעוד שבעבר שלטה גישה פטרנליסטית שמקורה בגרמניה, אשר לפיה יודע רק הרופא מה נכון עבור החולה, כיום הדגש הוא על האוטונומיה של המטופל וזכותו לקבל לידיו את מלוא המידע הרלוונטי כדי לקבל החלטות מושכלות אודות חייו ובריאותו. משמעותה של אוטונומיה זו היא, שלמטופל יש זכות מלאה לקבל החלטות באופן חופשי, מבלי שיכפו עליו שיטת טיפול זו או אחרת. הבסיס להחלטתו המודעת של המטופל הוא ידע, המסופק על ידי הרופא המטפל באופן מלא, כן ומאוזן. צדו השני של מטבע האוטונומיה הוא הזכות לסרב או לדחות את הצעתו של הרופא המטפל לטיפול מסוים. זכות זו, המעוגנת גם בהצהרת מלטה על שובתי רעב משנת 1992, טומנת בחובה את ההכרה באנושיותו של המטופל ובזכותו לפרטיות, ומחייבת את הרופא לפעול יחד עם המטופל תוך כיבוד זכויותיו. הגישה התומכת באוטונומיה נהוגה במדינות רבות אחרות החברות בארגון הבריאות העולמי (WHO), כגון ארה"ב, קנדה ובריטניה, והשפיעה רבות על יחסי מטפל- מטופל בישראל בכלל ועל היחס לשובתי רעב בפרט.

הפרעת קשב וריכוז  (Attention Deficit Hyperactivity Disorder – ADHD) היא אחת ההפרעות הנפוצות ביותר בקרב ילדים ובני נוער, ויש לה השלכות פסיכיאטריות, קוגניטיביות, התפתחותיות ורפואיות. האבחון של ADHD והטיפול בלוקים בו הוא משום סלע מחלוקת בין רופאים מתחומי מומחיות שונים. בין היתר, ניתן למנות פסיכיאטרים, נירולוגים, רופאי ילדים ורופאים התפתחותיים כגורם מאבחן ומטפל אפשרי. המטרה בכנס הייתה להציג בעזרת המומחים השונים את הגישה הייחודית של כל מומחיות רפואית לאבחון ולטיפול ב-ADHD, ולדון בהשפעות לוואי מרכזיות של הטיפול התרופתי ב-ADHD. 

מדי פעם אנו סוקרים את שני כתבי העת של ההסתדרות הרפואית בישראל (הר"י), המספקים תמונה מקיפה על מצב המחקר הרפואי בישראל. עיון בגיליונות כתב העת IMAJ נותן תמונה מייצגת של דמות המחקר הרפואי בישראל. בעבר עסקנו במספר נושאים שנדונו בכתב העת IMAJ, וביניהם ניתן למנות את הבאים: ייצוג מגוון המרכזים הרפואיים והמחקריים בישראל ב- IMAJ; שיתוף פעולה בין מרכזים רפואיים-מחקריים בישראל והאופן שבו הוא מתבטא בכתב העת; ביטוי לשיתוף פעולה בין מרכזים ומדענים ישראלים וזרים. התייחסות כתב העת לנושאים רפואיים ייחודיים לישראל. בשנת 2015 סקרנו את המחקרים הרפואיים המייצגים את המחקר הרפואי בישראל כפי שהתבטאו בכתב העת IMAJ בשנת 2014, ועתה אנו סוקרים את המחקרים שהתפרסמו בשנת 2017 בכתב עת זה.

רקע: במחקרים רבים נבדקה הזיקה בין דיכאון להיבטיה שונים של מערכת החיסון. הועלתה סברה ששינויים במערכת החיסון משפיעים על הפתופיזיולוגיה של תסמיני דיכאון. דיווחים שונים קושרים בין עלייה בריכוז של ציטוקינים פרו-דלקתיים למגוון שינויים התנהגותיים ונירואנדוקריניים המתרחשים בדיכאון. בעבודות מדעיות אחרות הצביעו חוקרים על כך שהפרעות חיסוניות קודמות לעיתים קרובות להתפתחות דיכאון בחולים‎. בעבודה זו, בחנו את הזיקה שבין מצב דיכאוני ראשוני חד לבין שינויים בריכוזי ציטוקינים (דלקתיים ונוגדי דלקת) בדם והשוואת מדדים אלה לקבוצת בקרה. בנוסף נבדק הקשר שבין חומרת התסמינים לריכוזי הציטוקינים השונים.

שיטות: קבוצה של 25 מטופלים המאובחנים כלוקים בדיכאון, שאושפזו בגין החמרה חדה במצבם, עברו הערכה פסיכיאטרית הכוללת מילוי שאלון Hamilton Rating Scale for Depression ובאמצעות הערכה בסולם Clinical Global Impression (CGI). במקביל, נמדדו ריכוזי ציטוקינים שונים (IL-2R, IL-6, IL-8, IL-10) בדגימות הדם של חולים אלה ובדגימות שנלקחו מ-25 נבדקים בריאים בקבוצת בקרה בעלת פרופיל דמוגרפי דומה באמצעות תבחין ELISA ייעודי מסחרי.   

תוצאות: ריכוז ה-IL-6 היה גבוה יותר בקרב אלה שלקו בדיכאון ראשוני בהשוואה לבריאים. נמצא מיתאם חיובי בין חומרת התסמינים בקרב חולי הדיכאון הראשוני כפי שנמדדה על ידי שאלון Hamilton לבין CGI (חוזק 0.697, α=0.0001); כמו כן נמצא מיתאם שלילי בין ריכוז 6-IL לבין חומרת תסמינים כפי שנמדדה על ידי CGI (חוזק -0.460, p<0.05); ומיתאם חיובי בין ריכוז IL10 לבין ריכוז IL-6 (חוזק 0.439, p<0.05).

מסקנות: מציאת מיתאם שלילי בין עוצמת התסמינים בקרב הלוקים בדיכאון כפי שנמדדו באמצעות שאלון Hamilton סתרה את הממצאים במחקרים קודמים. אולם היא מאששת את אחת התיאוריות הטוענת כי לטיפול תרופתי בנוגדי דיכאון השפעה בהורדת רמות ה-IL-6 במקביל לעלייה בריכוז IL-10. ייתכן שממצאים אלו יתמכו בעתיד בטיפול הקליני בציטוקינים אלו כסמנים (ביו-מרקרים) לחומרת הדיכאון או לאיתור מוקדם של הישנותה. לנוכח ההשפעה של הטיפול התרופתי נוגד הדיכאון על ריכוזי הציטוקינים, ייתכן שניתן יהיה לבחון בעתיד טיפול בציטוקינים כסמנים להצלחת הטיפול וליעילותו, ואולי אף לשלב ציטוקינים כמנגנון טיפול בעתיד.

רקע: חולים הלוקים בסכיזופרניה מתאשפזים בתדירות גבוהה במחלקות הפנימיות ומשכי האשפוזים שלהם ארוכים בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. טרם נבדק שיעור הפניות הנשנות לחדר המיון ודפוס האשפוזים הנשנים במחלקות הפנימיות בקרב הלוקים בסכיזופרניה.

מטרות: להשוות את שיעור האשפוזים הנשנים במחלקות הפנימיות ואת שיעור הפניות הנשנות לחדר מיון פנימי בין חולים הלוקים בסכיזופרניה לבין אוכלוסיה ללא תחלואה נפשית, וכן להרכיב פרופיל של חולים הלוקים בסכיזופרניה המאושפזים במחלקות הפנימיות: מדדים דמוגרפיים, תחלואה נלווית וסיבת האשפוז.

חולים ושיטות: בוצע מחקר עוקבה רטרוספקטיבי שכלל 275 חולים הלוקים בסכיזופרניה שהתאשפזו במחלקות פנימיות בבית חולים העמק בין השנים 2011-2001. נדגמה קבוצת בקרה שכללה 428 חולים ללא רקע פסיכיאטרי. עבור כל חולה נבדקו ממאגרי המחשוב של בית החולים מדדים דמוגרפיים, נתונים אודות האשפוז במחלקה הפנימית, פניות לחדרי מיון ותאריכי אשפוזים נשנים במחלקות הפנימיות. מגמת שיעורי האשפוזים הנשנים במהלך השנים נבחנה באמצעות Cochran-Armitage trend test.

תוצאות: בקבוצת הבקרה הייתה מגמה מובהקת של ירידה בשיעורי האשפוזים הנשנים (P=0.0002), בעוד שבקבוצת המחקר לא נצפתה מגמת שינוי בשיעורי האשפוזים הנשנים (P=0.2883) .שיעור הפניות לחדר מיון ללא אשפוז נמצא גבוה יותר בקרב קבוצת המחקר לעומת קבוצת הבקרה (41.09% לעומת 31.54%). שיעור האשפוזים הנשנים בטווח של שנה מהאשפוז הראשון בקרב לוקים בסכיזופרניה היה גבוה בהשוואה לקבוצת הבקרה (24.07% לעומת 34.55%, P=0.0026). לפי תבחין Log-rank נמצא כי הלוקים בסכיזופרניה מתאשפזים שוב מהר יותר בהשוואה לקבוצת הבקרה (P=0.0032).

מסקנות: יעילות המאמצים למנוע אשפוזים נשנים נמוכה יותר בלוקים בסכיזופרניה בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. ייתכן ששינוי הגישה כלפי חולים הלוקים בסכיזופרניה ושיפור הממשק בין רפואת בית החולים לרפואת הקהילה יפחיתו אשפוזים נשנים של חולים הלוקים בסכיזופרניה במחלקות הפנימיות.

סקירה זאת עוסקת בהפרעות הירופסיכיאטריות הנגרמות כתוצאה מזאבת אדמנתית מערכתית. זוהי מחלה אוטואימונית כרונית המשפיעה על כל מערכות הגוף ובכלל זה מערכת העצבים המרכזית. תסמינים ירופסיכיאטריים בזאבת אדמנתית מערכתית הם סיבוך שכיח ומשמעותי של זאבת אדמנתית מערכתית. לסיבוך זה השלכות משמעותיות על חומרת המחלה. לרוב לא מתבצעת בדיקה פסיכיאטרית יסודית בעת ההערכה הראשונית של המחלה, ואין בנמצא פרוטוקול או קווים מנחים ברורים לטיפול בתסמינים הפסיכיאטריים של הלוקים במחלה. זיהוי מוקדם של תסמינים נפשיים בזאבת אדמנתית מערכתית הוא קריטי, מאחר שללא טיפול עלולים להופיע סיבוכים פסיכיאטריים חמורים. קיים צורך במחקרים תרופתיים קליניים כדי לפתח קווים מנחים לטיפול בתסמינים הפסיכיאטריים בזאבת אדמנתית מערכתית.

רקע: אלרגיה למזון גורמת לתחלואה משמעותית בילדים ואף לתגובה אלרגית אנפילקטית מסכנת חיים. הדגמת נוגדני IgE סגוליים כנגד המזון האלרגני באמצעות תבחיני עור מיידיים או על ידי קביעת רמתם בנסיוב, היא כלי העזר העיקרי באבחון החולים ובמעקב אחריהם בהמשך. ביצועי בדיקת המעבדה וערכי הניבוי החיובי והשלילי של רמות נוגדניIgE בנסיוב כנגד מזונות, משתנים בהתאם לשיטת המעבדה, האוכלוסייה הנבדקת ושכיחות האלרגיה למזון בה. המדדים של בדיקת המעבדה נקבעו בעבר באוכלוסיית ילדים בארה"ב ובאירופה בשיטת ImmunoCAP.

מטרות: לאפיין את ביצועי הבדיקה ולהגדיר את ערכי הניבוי החיובי והשלילי של נוגדני IgE סגוליים כנגד חלב ובוטנים, ערכים שאותרו בשיטת 2000Immulite באוכלוסיית ילדים בישראל, ולהשוותם לנתונים דומים בילדים בארה"ב ובאירופה.

שיטות מחקר: אוכלוסיית המחקר כללה תינוקות, ילדים ובני נוער, שנבדקו במכון קיפר לאימונולוגיה במרכז שניידר לרפואת ילדים בין השנים 2009-2006 עקב מחלות אלרגיות שונות. התוצאות של רמות נוגדני IgE סגוליים בנסיוב כנגד חלב ובוטנים הוצאו מתוך מסד הנתונים של המעבדה והושוו לאבחנה הקלינית של אלרגיה לחלב ובוטנים או לסבילות של מזונות אלו. חושבו הרגישות, הסגוליות וערכי הניבוי החיובי והשלילי של רמות נוגדני IgE שונות, ונבנו תרשימי Receiver Operating Characteristic (ROC).

תוצאות: אבחנה של אלרגיה לחלב נמצאה ב-116/369 (30%) מהנבדקים ושל אלרגיה לבוטנים ב-31/505 (6%). השטח מתחת לעקומת ROC היה 0.954 (חלב) ו-0.956 (בוטנים), מה שמעיד על יכולת דיוק אבחונית גבוהה של בדיקת המעבדה. ערך ניבוי חיובי של ≥ 95% נקבע ברמה של 10 יב"ל/מ"ל ((10 kU/L (חלב) ו-3 יב"ל/מ"ל (בוטנים), בהשוואה ל-15 יב"ל/מ"ל ו-14 יב"ל/מ"ל, בהתאמה, בילדים בארה"ב.

מסקנות: לא ניתן להקיש מערכי הניבוי של רמות נוגדני IgE סגוליים כנגד בוטנים שנקבעו באוכלוסיית ילדים בארה"ב ואירופה בשיטתImmunoCaP , על נתוני נבדקים בישראל שנבדקו בשיטת 2000 Immulite. הממצאים הנוכחיים יכולים לסייע לאלרגולוגים בישראל בהחלטה על ביצוע תבחין תגר פומי בהשגחה רפואית, כדי לוודא שהנבדק אכן פיתח סבילות למזון האלרגני.

אוטם שריר הלב מסוג 2 נגרם כתוצאה מחוסר איזון בין אספקת חמצן לבין צריכת חמצן בשריר הלב, שלא במנגנון של קרע רובד טרשת, האחראי למנגנון באוטם שריר הלב מסוג 1. לעיתים הסיבה לכך היא עקב עלייה בדרישה לחמצן ולעיתים עקב ירידה באספקתו. אוטם שריר הלב מסוג 2 הוא אירוע שכיח במחלקות הפנימיות המלווה בשיעורי תחלואה ותמותה ניכרים, אולם יש אי הסכמה באשר לדרכי האבחון של החולה והטיפול בו.

היעדר קריטריונים ברורים לאבחון אוטם שריר הלב מסוג 2 מוביל לקביעת אבחנות שגויות, וכתוצאה מכך נמנע לעיתים טיפול חיוני באותם חולים הזקוקים לו. בנוסף, גם כאשר מבוצעת האבחנה של אוטם מסוג 2, יש אי בהירות בנוגע להמלצות הטיפול ויחד עמו שונות גדולה בגישה הטיפולית. ככלל, נמצא כי חולים אלו מקבלים פחות טיפול בתרופות, ופחות התערבות ושיקום מאשר חולים הלוקים באוטם מסוג 1.

חולים הלוקים באוטם שריר הלב מסוג 2 הם מבוגרים ובעלי תחלואות נלוות (קו מורבידיות) מרובות משל חולים הלוקים באוטם שריר הלב מסוג 1, והפרוגנוזה שלהם אף גרועה יותר.

מובאת בזאת פרשת חולה, בן 64 שנים, אשר התקבל עם דמם ממערכת העיכול התחתונה ועם אירוע לב שהוגדר בתחילה כאוטם שריר הלב מסוג 2, עקב ירידה באספקת הדם לשריר לב שנבעה מהדימום החד (Acute bleeding), שהתברר בדיעבד כאוטם שריר הלב מסוג 1. בנוסף, נסקרת ספרות עדכנית באשר למאפיינים הקליניים, האבחון, הפרוגנוזה והטיפול באוטם שריר הלב מסוג 2.