תוצאת חיפוש

קרלוס בן בסט ^1,3, דניה הירש^1,3, איל רובנשטוק^1,3, גדעון בכר^2,3

¹המכון האנדוקריני, ²מחלקת אף אוזן גרון ושאתות ראש וצוואר, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

ההסתמנות הקלינית של סרטן ממוין של בלוטת התריס השתנתה באופן משמעותי במהלך שני העשורים האחרונים, בעיקר בעקבות השיפור ביכולותינו להגיע לאבחנה מוקדמת. כתוצאה מהשינויים האלו, נוצרה עלייה גדולה בשכיחות המחלה ברחבי העולם במקביל להופעתה של המחלה בדרגה קלה יותר. במהלך תקופה זו, תהליך חשוב נעשה גם כן בהבנתנו של המחלה, והיום הגישה שלנו לחולה בסרטן ממוין של בלוטת התריס השתנתה משמעותית. עם הכניסה לעידן של טכנולוגיות חדשניות, אנו סוקרים במאמר זה את ההתפתחויות החשובות הנחשבות לאבני הפינה של השינויים הללו.

גילוי נאות: ד"ר איל רובנשטוק קיבל דמי ייעוץ מחברת ג'נזיים.

איתן הלדנברג, אריה בס

המחלקה לכירורגיית כלי דם, המרכז הרפואי אסף הרופא, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

הצורך בבדיקות סקירה לגילוי הצרות אי תסמינית בעורקים התרדמניים שנוי במחלוקת. במציאות הקיימת, רופאים רבים (מנתחים, מרדימים, קרדיולוגים, רופאי אף אוזן גרון ונירולוגים) שולחים את מטופליהם באופן שגרתי להערכת נוכחות מחלה בעורקים התרדמניים, טרם הפנייתם לניתוחים שונים, על אף העובדה שתרומתה של בדיקה זו לא הוכחה.

הטיפול בחולים עם היצרות (70% ≤)  תסמינית של העורקים התרדמניים לא השתנה ממועד פרסום מחקר ה-  North American Symptomatic Carotid Endarterectomy Trial (NASCET) בשנת 1991, שתוצאותיו זכו להסכמה גורפת מצד המטפלים. מאידך, תוצאות מחקרי ה- Asymptomatic Carotid Atherosclerosis study (ACAS)  ומחקר ה-  Asymptomatic Carotid Surgery  Trial (ACST) לא זכו להסכמה זהה בקרב הקבוצות הרב תחומיות המטפלות בלוקים במחלה של העורקים התרדמניים.

שכיחות היצרות העורקים התרדמניים, בתחום שבין 99%-60% בקרב האוכלוסייה הכללית, היא כ-1%. באף אחד משני המחקרים שהוזכרו לעיל (ACAS, ACST) לא הודגם קשר ישיר בין דרגת ההיצרות של העורקים התרדמניים לבין הסיכון לאירוע מוח – וזאת בניגוד להנחה המקובלת. נמצא, כי מתן טיפול לכלל החולים עם היצרות אי תסמינית מאפשר למנוע רק כ-1% מכלל אירועי המוח.

הנתונים העדכניים בספרות מלמדים, כי הסיכון לאירוע מוח בחולים אי תסמיניים המקבלים טיפול תרופתי מיטבי הוא כ-0.5% בשנה. סיכון זה נמוך יותר מאשר הסיכון לאירוע מוח במהלך ניתוח לטיפול בהיצרות בעורקים התרדמניים.

לנוכח נתונים אלו, נראה כי תרומת בדיקות הסקירה לאיתור היצרות בעורקים התרדמניים, מתוך מטרה לקבוע טיפול עבור חולים אלה, קטנה ביותר וזניחה. בנוסף, כאשר נשקלת היעילות-תועלת של בדיקות סקירה אלה, שעלותן גבוהה ביותר, המסקנה העולה היא כי יש לחדול מביצוען  באופן שגרתי.

מיכל וינקר¹, סול יברובסקי², יוסף מרגי²

¹הפקולטה לרפואה הדסה והאוניברסיטה העברית בירושלים, ²המחלקה לפסיכיאטריה, המרכז הרפואי שערי צדק, ירושלים, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים

הפרעה טורדנית-כפייתית (Obsessive Compulsive Disorder – OCD) מתבטאת בקהילות שונות בעולם באופן דומה, תוך התאמת "התסמינים הקלאסיים" לעולם התוכן התרבותי והרוחני של המטופל. אדם חרדי עם הפרעה טורדנית-כפייתית (להלן OCD), מבצע מעשים כפייתיים הכוללים חזרות ובדיקות, וסובל ממחשבות טורדניות הקשורות לעולם היהודי דתי – זוהי אותה המחלה, המתבטאת בהקשר שונה. התסמינים הדתיים הנפוצים אינם חופפים בהכרח למצוות המרכזיות ביהדות. למרות חשיבותן הרבה, מצוות שמירת השבת או מצוות מוסריות כמו כיבוד אב ואם לרוב אינן מהוות חלק מרכזי בדפוס הכפייתי. ההתנהגות הכפייתית הדתית של חולי OCD מתמקדת במצוות הקשורות ללכלוך, תקינות וסדר ומאופיינת בחזרות, בדיקות ואיטיות – בדומה למקרי OCD אחרים.

למחשבות הטורדניות של המטופלים ולמעשיהם הכפייתיים יש לרוב מסגרת בכתובים היהודיים. הדת, כמסגרת עם כללים וטקסים מוכתבים, מהווה לכאורה כר נוח להתפתחות OCD. עם זאת, מעריכים היום כי שכיחות OCD בקהילה החרדית דומה לשכיחותה באוכלוסייה הכללית. הרבנים מכירים ב-OCD כמחלה פסיכיאטרית, לא מעודדים את הדקדוק הכפייתי בקיום המצוות, ולעיתים אף מתירים הפסקה זמנית של קיום המצווה הקשורה למחלה.

היכרות עם הרקע התרבותי והדתי של המטופל חיונית להצלחת הטיפול בייחוד באדם חרדי – החי בסביבה מתבדלת וסגורה, ובפרט בטיפול פסיכיאטרי ב-OCD עם תסמינים דתיים. אדם חרדי הסובל מ-OCD יפנה בתחילה לרב שלו לייעוץ, ורק בהמשך, בהמלצת הרב, יפנה לטיפול פסיכיאטרי. גם לאחר הפנייה לגורמי בריאות הנפש, ייתכן שיעדיף המטופל החרדי טיפול תרופתי על פני טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, מחשש שיכלול אלמנטים הנוגדים את אמונותיו.

שיתוף פעולה עם הרב חשוב מאוד להצלחת הטיפול, על מנת לרכוש את אמון המטופל ולהתאים את הטיפול ההתנהגותי לאמונות ואורח החיים של המטופל.

סוזנה מוסטפא, מונא מוסטפא, יחיאל בורק, עווד ח'מאיסי ניבאל, מיכאל דויטש, ליאור לבנשטיין

מחלקת נשים ויולדות, הקריה רפואית רמב"ם, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

הקדמה: שכיחות הניתוחים לתיקון צניחה של אברי האגן נמצאת במגמת עלייה. ההערכה היא, שאחת מכול שלוש נשים שעברו ניתוח יידרשו לניתוח נשנה בפרק זמן של עד חמש שנים. מבין הסיבות המיוחסות להישנות הצניחה ניתן לכלול הוריה של ניתוח לא מתאים או לחלופין כשל בגישת הניתוח. ניתוח סקרוקולפופקסי תואר לראשונה לפני כ-55 שנים. על מנת לבצע את הניתוח בגישה לפרוסקופית נדרשת מיומנות כירורגית גבוהה. לאחרונה הוכנס ליישום הרובוט בניתוחים גינקולוגיים.

המטרה במחקר: דיווח על ניסיוננו בביצוע ניתוח סקרוקולפופקסי בסיוע רובוט.

שיטות המחקר: איסוף נתונים רטרוספקטיבי אודות 100 נשים ראשונות שעברו במוסדנו ניתוח סקרוקולפופקסי בסיוע רובוט. נתונים דמוגרפיים, אנמנזה רפואית, משך זמן הניתוח/איבוד דם במהלך הניתוח, סיבוכים במהלך הניתוח ובתקופת ההחלמה בפרק זמן קצר שלאחר הניתוח נאספו מגיליון המטופלות.

תוצאות: גיל ממוצע 60 שנה (77-45 שנים). משך ממוצע של זמן הניתוח היה 177 דקות (טווח של 299-114 דקות), וכמות דם ממוצעת מוערכת במהלך הניתוח הייתה 41 מ"ל (טווח פחות מ-300-25 מ"ל).  שיעור כלל הסיבוכים במהלך הניתוחים היה 4% ותקופת האשפוז לאחר הניתוח נמשכה בממוצע יממה אחת (טווח 6-1 ימים). 

לסיכום: ניסיוננו אודות 100 ניתוחים ראשונים לתיקון צניחה של דפנות הלדן בסיוע רובוט, מעיד על כך שניתוח סקרוקולפופקסי הוא בעל שיעור סיבוכים וכמות דימום נמוכים יחסית, ואף משך האשפוז לאחר הניתוח קצר יחסית. לצורך הערכה של יעילות השיטה נדרש מעקב ארוך טווח אחר המטופלות.

יוני יוסף¹, דניאל שור², נעמה קונסטנטיני³

¹חיל רפואה - צה"ל, שירותי בריאות כללית, ירושלים, ²היחידה לחקר, מניעה וטיפול בטרשת העורקים, המרכז הרפואי של הדסה והאוניברסיטה העברית, ירושלים, ³המרכז לרפואת ספורט, המחלקה לאורתופדיה, המרכז הרפואי של הדסה והאוניברסיטה העברית, ירושלים

סטטינים מיועדים למניעה ולטיפול בתחלואת לב וכלי דם. כיום זוהי אחת התרופות השכיחות ביותר לחולים במצב כרוני. הטיפול בטוח למדי, אך אינו חף מהשפעות לוואי, בעיקר כאבי שרירים. החשש מפני כאבים עלול להניא מטופלים מביצוע פעילות גופנית או לפגוע בהניעה (מוטיבציה) לשוב ולעסוק בה. אלא שהן בסטטינים והן בפעילות הגופנית יש תועלת מוכחת בכל הנוגע לטיפול ולמניעת התחלואה, ולשילוב ביניהם אפקט סינרגי המעצים תועלת זו.

שכיחות התופעה נעה בין 30%-1%. הכאבים מופיעים לרוב בתחילת הטיפול, אך יכולים להופיע גם לאחר חודשים רבים ותחת כל אחד מהתרופות הקיימות. עלייה ברמת האנזים CPK עשויה להופיע במקביל, אך לא בהכרח. עלייה ברמה לערכים חריגים (פי 10 מערך הנורמה העליון) נדירה למדי, והסתמנות קלינית של תסמונת פירוק השריר נדירה עוד יותר. הסיכון לסיבוך עולה עם הגיל, בנוכחות מחלות רקע ובעיקר כאשר נוטלים במקביל תרופות שעוברות מטבוליזם כבדי במסלול דומה, העלולות להאט את קצב פירוק התרופה. הכאבים חולפים לרוב תוך חודש מהפסקת הטיפול, אך לעיתים התלונות נמשכות חצי שנה ויותר.

עבודות שנבחנה בהן השפעת הטיפול בסטטינים על היכולת לבצע פעילות גופנית, הניבו תוצאות לא עקביות. בביצוע מאמץ תחת הטיפול בסטטינים נצפתה עליית CPK מוגברת, נטייה שהתחזקה עם העלייה בגיל. אולם לעלייה זו לא נלוותה הסתמנות קלינית חריגה. לא נראו עלייה בשכיחות כאבי שרירים או תסמונת פירוק השריר במטופלים המבצעים פעילות גופנית.

לנוכח כל זאת, אנו ממליצים לעודד את המטופלים לבצע פעילות גופנית. עם זאת, יש להדריך את המטופלים לדווח על כאבי שרירים חדשים או מחמירים. אם מתעורר החשד כי הכאבים קשורים בטיפול, יש לשקול הפסקת הטיפול, הפחתת המינון או מעבר לסטטין מסוג אחר.

איתן ישראלי

המרכז למחלות אוטואימוניות על שם זבלודוביץ', מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן 

עד עתה תוארו מעל שמונים מחלות הקשורות לתפקוד לקוי של מערכת החיסון, הנקראות מחלות אוטואימוניות. מערכת החיסון בדרך כלל מכירה את רקמות הגוף כ"עצמי" ואינה מפעילה כל תגובה נגדית באמצעות שיפעול תאים או יצירת נוגדנים. במחלות האוטואימוניות, מערכת החיסון של הגוף טועה באבחון ופועלת כנגד מרכיבים עצמיים, והחולים לוקים בשלל תסמינים. התסמינים מבטאים דלקות המגרות את מערכת החיסון להגיב ביתר, וניתן לאבחן תסמינים דומים במחלות הפוגעות ברקמות או מערכות שונות בתכלית.

אירנה קסל, איילה גובר, דן ויסמן, מרינה סולוביצ'יק, קרן לביא נבו, אבי רוטשילד

מחלקת ילודים ופגים, מרכז רפואי כרמל, חיפה

וסקולופתיה לנטיקולו-סטריאטית - Lenticulostriate vasculopathy  (LSV)היא מימצא במוח העשוי להופיע בסקירת על-שמע בילודים. המימצא תואר בהקשר לתחלואות שונות בילודים במועד ובפגים, והופעתו עשויה להיות מוקדמת או מאוחרת. משמעותו הקלינית של מימצא זה שנויה במחלוקת. יש המשערים כי LSV מהווה סמן בלתי סגולי לפגיעה מוקדמת במוח המתפתח, אם כי דווח על קשר בינו לבין הפרעה נירו-התפתחותית. בפרשת החולה הנוכחי, אנו מדווחים על הופעה מאוחרת של וסקולופתיה לנטיקולו-סטריטית (LSV) בילוד עם פגות מאוחרת, לאחר סקירת על-שמע ראשונית של המוח, שפורשה כתקינה. לא קיימת המלצה לבצע בדיקת על-שמע של המוח בפגות מאוחרת. בפרשת החולה המובא במאמרנו מודגם מימצא תוך מוחי שהתגלה רק בשל מעקב על-שמע, מימצא זה מצריך מעקב התפתחותי ארוך טווח, אשר לא היה מאותר על פי ההמלצות הנוכחיות לבדיקת סקר. אנו מציעים לשקול להוסיף סקירת על-שמע של המוח כבדיקת שיגרה בילודים עם פגות מאוחרת.

משה ברונשטיין^2,1, עידו שולט^3,1, זאב בלומנפלד^3,1

¹המחלקה למיילדות וגינקולוגיה, רמב"ם - הקריה הרפואית לבריאות האדם, חיפה, ²הפקולטה למדעי הבריאות והרווחה, אוניברסיטת חיפה, ³הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

מחבר מכותב:

זאב בלומנפלד

מחלקת נשים ויולדות, רמב"ם

הקריה הרפואית לבריאות האדם, חיפה

הקדמה: למרות שמזה למעלה משלושה עשורים הפכה סקירת העל-שמע לחלק אינטגראלי ממעקב ההריון, וחרף ההכרה הבינלאומית בחשיבותה וביכולותיה, אין עדיין הסכמה עולמית בקרב האיגודים המקצועיים לגבי מועד ביצוע הסקירות והגישה המועדפת (דרך הלדן או הבטן).

מטרות: בדיקת גישה אבחונית חדשה לגילוי מומי עובר בהריון בסקירת על-שמע.

שיטות מחקר: סקירה מערכתית בשבועות 17-14 להריון.

תוצאות: בניתוח נתונים מכ-72,000 סקירות מערכות עובר בעל-שמע בגישה לדנית (בין שבועות 17-14 להריון) ומאוחרות (בין שבועות 24-18 להריון), מתברר כי כ-96% מהמומים מאובחנים בסקירה המוקדמת, בשיעור היארעות של 1:50 הריונות, פחות מ-4% מהמומים מאובחנים בסקירה המאוחרת. מעל 99% ממומי הלב ברי אבחנה בסקירה המוקדמת, רובם המכריע מאובחנים בהריונות ללא גורמי סיכון להיארעות מומים.

מסקנות: (1) הסקירה היסודית והמורחבת תתבצע על ידי מומחה שהוכשר לכך, בין שבועות 17-14, רצוי בגישה הלדנית, סקירה זו כוללת גם אקו-לב עובר, (2) מומלץ ביצוע שלוש סקירות על-שמע נוספות במהלך ההריון: אחת בשבוע 7-6 לצורך: תיארוך ההריון, מיקום שק/י ההריון, וידוא חיות העובר/ים, במקרי ריבוי עוברים – קביעת כוריוניסיטי ובנוסף בדיקת הטפולים. על בדיקה זו להתבצע על ידי הרופא הגינקולוג, המטפל.

שתי  הבדיקות הנוספות: בשבועות 26-22 ובשבועות 34-32, מבוצעות על ידי רופא שהוכשר לכך, אך לבדיקות אלו נדרשת הכשרה פחות יסודית מאשר לביצוע הסקירה המוקדמת.

לסיכום: היתרונות של סקירת מערכות עובר מוקדמת בגישה לדנית בעל-שמע מכתיבים שינוי מדיניות עולמי.

יניב ברגר¹, אנדרו פול זבאר¹, אלכסנדר לבדב¹, יוסף לוי¹, אבינועם נבלר¹, דן אדרקה², טליה גולן², עופר פורים³, ברוך ברנר³, מחמוד נאטור¹, מרדכי גוטמן¹

¹מחלקה לכירורגיה ב', ²המערך לאונקולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ³מרכז דוידוף, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, ^1,2,3מסונפים  לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

הקדמה: בשנים האחרונות התפתחה תפישה חדשה לטיפול בגרורות של הצפק  שמקורן בסרטן הכרכשת והחלחולת או התוספתן: כריתה מרבית של השאתות הנראות לעין (Cytoreduction, או טיפול מפחית תאים),  ושטיפת חלל הבטן בכימותרפיה היפרתרמית תוך צפקית המכונה HIPEC (Hyperthermic intraperitoneal chemotherapy). המטרה בעבודתנו זו היא להציג בפני הקוראים את ניסיוננו הראשוני בטיפול משולב ומורכב זה.

שיטות: נכללו במחקר כל החולים שעברו טיפול מפחית תאים +HIPEC  במרכז הרפואי שיבא, מאפריל 2009 ועד דצמבר 2011. HIPEC  בוצע בשיטת "הקולוסאום" באמצעות מכונת לב-ריאה, בטמפרטורה של 41 מ"צ. כתרופה כימותרפית טיפלנו ב- Mitomycin-C . משך ההזלפה היה 90 דקות.

תוצאות: הוכללו במחקר 45 חולים (מתוכם 18 גברים) עם שאת ראשונית שמקורה בכרכשת ובחלחולת או תוספתן בקרב 42 חולים ותסמונת פסאודו-מיקסומה צפקית בקרב שלושה חולים. כריתה מלאה של כל השאתות (CC-0) הושגה בקרב 37 חולים (82%). משך האשפוז החציוני לאחר הניתוח היה שמונה ימים (טווח 5-43). חולה אחד נפטר 90 ימים לאחר הניתוח. שיעור הסיבוכים הסב ניתוחיים (Peri operative) היה 31.1%. משך המעקב החציוני היה 12 חודשים לאחר הניתוח (טווח 36-2), אשר במהלכו 13 חולים נפטרו, בניתוח קפלן-מאייר ההישרדות הכוללת החציונית בקרב חולי סרטן כרכשת חלחולת או תוספתן הייתה 20.2 חודשים ומשך הזמן החציוני להתקדמות המחלה (Progression free survival) היה 16.4 חודשים. במהלך תקופת המעקב נצפתה התקדמות של המחלה בקרב 23 חולים. 

מסקנות: טיפול מפחית תאים במשלב עם כימותרפיה היפרתרמית תוך צפקית לטיפול בגרורות בצפק שמקורן בכרכשת, בחלחולת ובתוספתן, שבוצע ב-45 חולים, הוא ישים, בטוח ומלווה בתחלואה סבירה ובשיעור תמותה נמוך.

¹ ג"צ – גרורות של הצפק/צפקיות.

² סכ"ח – סרטן הכרכשת והחלחולת (Colorectal cancer).

³ פמ"צ – פסאודו מיקסומה צפקית (פריטונאית).

⁴ טמ"ת – טיפול מפחית תאים. 

שי שמש¹, מארק יאן לובנברג¹, יונה קוסאשווילי¹, אליעזר סידון¹, סטיבן וולקס¹, סורין דניאל יורדאש²

¹המחלקה לאורתופדיה ²והיחידה לכירורגיה של כף היד, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח תקווה, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

חוסר יציבות אחורי-צידי סיבובי  (PLRI - Posterolateral rotatory instability) של המרפק הוטבע בשנת 1991 על ידי O'driscoll, כדי לדווח על חוסר יציבות שנגרם בעקבות פגיעה ברצועת הגרמיד העקיפה  (LUCL- Lateral ulnar collateral ligament). מצב זה, אשר לרוב קודמת לו פריקה חבלתית של המרפק, הוא הסוג הנפוץ ביותר של חוסר יציבות כרוני של המרפק. בסוג זה של חוסר יציבות, עוברים הכרכיד (Radius) והגרמיד (Ulna) סיבוב חיצוני ביחס לעצם הזרוע הרחיקנית, דבר המוביל לפריקה אחורית של ראש הכרכיד ביחס לראש הזרוע. ההסתמנות הקלינית כוללת כאבים בצדו החיצוני של המרפק, קליקים ונעילות של המרפק. אבחון התסמונת נסמך על חשד קליני גבוה, תבחיני תגר סבילים ופעילים, ובדיקה תחת הרדמה. מספר תבחינים תוארו בבדיקה הגופנית, לרבות תבחיני חרדה ובדיקה תחת הרדמה. ניתוח עם שחזור של מכלול הרצועה הצידי של המרפק מניב תוצאות מוצלחות.

סקירה זו נועדה לתאר את הידע הקיים בפתואנטומיה, ההסתמנות הקלינית, הבדיקה גופנית, האבחון והטיפול בחולים עם אי יציבות זו של המרפק.

האשם בשארה¹, ליאורה אור², דניאל ויילר רבאל¹

¹מרכז לטיפול בשחפת,  בית חולים נצרת, הפקולטה לרפואה של  אוניברסיטת בר אילן בגליל, ²לשכת הבריאות המחוזית, מחוז צפון, משרד הבריאות, בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה

*האשם בשארה וליאורה אור תרמו במידה שווה לחיבור המאמר.

מחלת השחפת מהווה סיבה עיקרית לתמותה ותחלואה בעולם ובעיקר במדינות המתפתחות. בעקבות הירידה בשכיחות השחפת במדינות המערב, האבחון והטיפול בשחפת כמוסה קיבלו מישנה חשיבות, בפרט לנוכח ההערכה כי 10%-5% מהאנשים עם שחפת כמוסה יחלו במהלך חייהם בשחפת. אולם שיעורי ההיענות הנמוכים לטיפול בשחפת כמוסה המדווחים בספרות מהווים מכשול עיקרי להפקת מלא התועלת מהטיפול, ועובדה זו מחדדת את  הצורך בהתערבויות להגברת היענות המטופלים.

במאמר זה מובאים הפרוטוקולים הטיפוליים המקובלים בשחפת כמוסה, ומובאת סקירת ספרות שערכנו באשר למידת ההיענות לפרוטוקולים אלה והדרכים לשיפור ההיענות.

קרן דופלט¹, זהבה יהב², יעקב אורקין^2,3, יעקב בכנר³, נדב דוידוביץ'¹

¹המחלקה לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²מרכז משה פריבס לחינוך רפואי, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ³המחלקה לבריאות הציבור, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

רקע: חינוך רפואי של סטודנטים לרפואה, המושתת על עקרונות הרפואה החברתית, יכול לתרום לצמצום פערים בבריאות.

מטרות: השוואה בין בוגרי הפקולטות לרפואה בישראל בתחומים הבאים: (1) תפיסת הרופאים את האוריינטציה השולטנית (דומיננטית) בלימודי הרפואה (מחקרית לעומת חברתית), (2) שיעור הבוגרים העובדים/עבדו בפריפריה גיאוגרפית (דהיינו, דרומית לגדרה וצפונית לחדרה), (3) שיעור הרופאים המעורבים בפעילות חברתית.

שיטות: מחקר חתך, שהתבצע באמצעות שאלון מקוון שנשלח במהלך חודש מאי 2011 לכ-12,000 רופאים שכתובות הדוא"ל שלהם מעודכנות בהסתדרות הרפואית.

תוצאות: במחקר השתתפו 1,050 רופאים בוגרי הפקולטות לרפואה בישראל המתגוררים בה ועוסקים ברפואה. מהם, 36% בוגרי האוניברסיטה העברית, 26% בוגרי אוניברסיטת ת"א, 22% בוגרי הטכניון ו-16% בוגרי אוניברסיטת בן גוריון. כמחצית מבוגרי הטכניון ובן גוריון עובדים כיום או עבדו בעבר בפריפריה בהשוואה לפחות משליש מבוגרי הפקולטות לרפואה בירושלים ובתל אביב. כמחצית מבוגרי בן גוריון פעילים בקהילה לעומת 38%-34% בקרב בוגרי שאר האוניברסיטאות. מבין הרופאים הפעילים בקהילה, כשליש מבוגרי בן גוריון (32%) העריכו כי לחינוך הרפואי שקיבלו הייתה השפעה רבה עד רבה מאוד על מעורבותם בתוכניות בקהילה, לעומת 15%-8%  בקרב שאר קבוצות הבוגרים. בוגרי האוניברסיטה העברית דירגו באופן גבוה משמעותית את לימודיהם כבעלי אוריינטציה מחקרית. לעומתם, דירגו בוגרי אוניברסיטת בן גוריון את הלימודים כבעלי אוריינטציה חברתית גבוהה, וגילו עמדות חיוביות יותר באשר לתפקיד הרופא לפעול לצמצום פערים בבריאות.

דיון וסיכום: חינוך רפואי בעל אוריינטציה חברתית יוצר תהליך סוציאליזציה, המחזק ערכים אנושיים (הומאניים) בקשר מטפל-מטופל, ומסייע בגיבוש עמדות חיוביות בקרב הרופאים לעתיד באשר לתפקידם החברתי. המימצאים מדגישים את הצורך בפיתוח תוכניות לימודים מוכוונות חברתית ובחיזוק הפקולטות לרפואה בפריפריה.

אריאל צימרמן¹, אורטל נאמן¹, יפעת וינר¹, רון מימון¹, אריה הרמן¹

¹חטיבת נשים ויולדות, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: התקן צווארי תוך לדני על שם ארבין הוא טבעת סיליקון החובקת את צוואר הרחם. נמצא, כי התקן כזה מקטין את שיעור הלידות המוקדמות במטופלות בסיכון עם צוואר רחם מקוצר בשליש השני להריון. טיפול מונע בפרוגסטרון מהווה כיום טיפול קו ראשון בנשים המצויות בסיכון ללידה מוקדמת.

מטרה: לסקור את השנה הראשונה לטיפול בהתקן צווארי תוך לדני על שם ארבין במישלב עם פרוגסטרון תוך לדני, במטופלת שהייתה בסיכון ללידה מוקדמת ועם צוואר רחם קצר מ-25 מ"מ בשליש השני להריונה.

שיטות: נכללו מטופלות עם הריונות יחיד או תאומים בסיכון ללידה מוקדמת עם קיצור צוואר רחם של פחות מ-25 מ"מ בין שבועות 30-16 להריון אשר טופלו במישלב עם התקן צווארי תוך לדני ופתיליות פרוגסטרון תוך לדני (Micronized Progesterone 200mg TID) עד שבוע 34. ההתקן הוצא בתום 36 שבועות מלאים או במצבים של התפתחות לידה מוקדמת פעילה, דמם, החלטת הצוות המטפל או בקשת המטופלת. נאספו נתונים על מהלך ההריון ועל התוצאות הסב לידתיות.

תוצאות: גויסו 43 מטופלות, 31 (72.1%) הריונות יחיד ו-12 (27.9%) הריונות תאומים. שבוע ממוצע בהתקבלות 25+2 (SD±3.0), אורך צוואר הרחם הממוצע 13.5 מ"מ (SD±5.0), 11 מטופלות (25.6%) ילדו לידה מוקדמת בעבר, בשתי (%4.6) מטופלות ההתקן הונח לאחר כישלון תפר צווארי. שבוע הלידה הממוצע היה 35+5 שבועות SD±3.2 (הריונות יחיד  36+3 שבועות SD±2.6,  תאומים 33+4 SD±4.1,  p=0.05). חמש (11.6%) מטופלות ילדו לפני 32 ≥ שבועות (2 יחיד ו-3 תאומים p=0.08 (, 13 (42%) מטופלות עם הריון יחיד ו-3 (25%) תאומים ילדו במועד (37≤ שבועות) הזמן הממוצע בין הכנסת ההתקן ללידה היה 72.1 SD±26.2 יום (יחיד -76.3 יום  SD±22.9. תאומים 60.2 יום 28.9SD±, p=0.02), ב-23 (%53.5) מטופלות הוצא ההתקן בשבוע 36. ההתקן הונח והוצא בניסיון ראשון בכל הנכללות במחקר, 18 (%41.8) מטופלות התלוננו על הפרשות לדניות מוגברות.

לסיכום: טיפול בהתקן תוך לדני על שם ארבין למניעת לידה מוקדמת במישלב עם פרוגסטרון תוך לדני הוא ישים, וניתן לשלבו בניהול הקליני הקיים בנשים המצויות בסיכון ללידה מוקדמת. מטופלות עם הריון תאומים ילדו מוקדם יותר באופן משמעותי לעומת הריונות יחיד. אולם נדרשים מחקרים נוספים להערכה של מידת יעילות ההתקן החדש.

עידית מלניק, איליה ליבשיץ, פיוטר ויינשטיין, בוריס יופה

המחלקה לכירורגיה כללית וכירורגית כלי דם, המרכז הרפואי ברזילי, אשקלון, מסונף לפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

*המכשיר משווק תחת השם Margin Probe על ידי חברת Dune Medical Devices.

רקע: הגורם הפרוגנוסטי המכריע ביותר לאחר ניתוח משמר שד הוא מעורבות שולי הניתוח. בחולים עם שוליים מעורבים בבדיקה פתולוגית, החולה נאלצת לעבור ניתוח כריתה נשנה. מכאן עולה הצורך בבדיקה בזמן הניתוח להערכת מעורבות השוליים. מכשיר הקרוי "Margin probe" של Dune Medical Devices ומבוסס על ספקטרוסקופיה של תדרי רדיו, הוא כלי ניתוח שפותח למטרה זו. מובא ניסיוננו במרכז הרפואי "ברזילי" באמצעות מכשיר ה-"Margin probe" במהלך הניתוח.

שיטות: בחינת המכשיר נערכה במסגרת טיפול שוטף, כתוספת לסטנדרט הטיפולי המקובל כיום במרכז הרפואי ברזילי. כאשר מדידות המכשיר בוצעו על רקמת הכריתה העיקרית באמצעות מתמר ידני המוצמד לגוש שסולק. המכשיר שולח אותות תדרי רדיו לתוך הרקמות, ולפי פענוח ספקטרוסקופיה הוא מספק למנתח נתונים לגבי הימצאות תאים סרטניים בשולי השאת. כאשר הפענוח חיובי לפי המכשיר, מבוצעת בזמן הניתוח הרחבה של הכריתה במטרה למנוע את הצורך בניתוח נוסף.

תוצאות: מתוך 64 מטופלות שנותחו בניתוח משמר שד, ב-24 (37.5%) בוצעה הרחבה בכריתת הרקמה בשל קריאות חיוביות של המכשיר. מתוכן, בתשע (37.5%) אכן נמצאו בבדיקה הפתולוגית תאים ממאירים בהרחבות הכריתה. מסך כל החולות, ארבע חולות (6.25%) נאלצו לעבור ניתוח נשנה, כאשר רק בחולה אחת הדגים המכשיר מדידת שווא כזובה (False negative).

סיכום: לפי ניסיוננו,  מערכת ה"Margin probe" היא יעילה, בטיחותית ומפחיתה את שיעור הניתוחים הנשנים.