תוצאת חיפוש

חמצת שמסוכרת היא סיבוך חד של סוכרת, בעיקר סוכרת מסוג 1, וסיבוכיה הם הסיבה השכיחה ביותר לאישפוז ולתמותה שמסוכרת בילדים ומתבגרים. למרות הבנת מנגנון התהוות החמצת והשיפור הניכר באמצעי ובדרכי הטיפול, הרי ששכיחותה נשארה קבועה במרבית מדינות המערב, וכך גם היארעות בצקת במוח, שהיא סיבת התמותה העיקרית מחמצת שמסוכרת. לכן, מטרת הצוותים המטפלים בסוכרת היא מניעת החמצת במאובחנים חדשים על-ידי איבחון מוקדם של הסוכרת, ובחולי סוכרת ידועים על ידי טיפול נכון במחלות חדות, והתערבות משפחתית ופסיכו-חברתית, כנדרש. בנוסף, למרות התוצאות הסותרות של מחקרים שונים בדבר גורמי-הסיכון להתהוות בצקת במוח, הרי שהפרוטוקול הטיפולי המקובל כיום מורה על תיקון איטי במתן נוזלים איזואוסמוטיים, ללא מתן תמיסת ביקרבונט אלא במקרים חריגים, תוך דאגה רציפה לרמות הגלוקוזה, הנתרן והאשלגן, ולתקינות הנירולוגית של המטופל. קווים מנחים לטיפול והצעות לדרכי מניעת החמצת מובאים בסקירה זו.

_____________________________

¹ ח"צ – חמצת שמסוכרת
 

זאבת אדמנתית מערכתית (זא"מ) היא מחלה רב-מערכתית השכיחה יותר בנשים צעירות בגיל הפוריות. קביעת האבחנה מחייבת קיום של ארבעה מתוך אחד-עשר המדדים של האגודה האמריקאית לרימטולוגיה. מחד-גיסא, הריון עשוי לגרום להחמרה במהלך זא"מ. מאידך גיסא, סיבוכי הריון כגון קדם-רעלת הריון (Preeclampsia) עשויים להתבטא בדומה לתסמיני זא"מ, ולכן האיבחון והטיפול בסיבוכים ותסמינים בתקופת ההריון הוא מורכב.

בגליון הנוכחי של "הרפואה" מדווחים ויינטראוב וחב' על החמצת שמסוכרת המאפיינת את החולים בסוכרת מסוג 1. העלייה המתמדת בשכיחות סוכרת מסוג 1 בילדים ובמבוגרים מתבטאת גם בעלייה בהסתמנות הסוכרת בחדרי-המיין כחמצת שמסוכרת.

פיקוח ובקרה על מוסדות רפואיים הם חלק מהגדרת תפקידיו של משרד הבריאות. הסמכות לפיקוח מעוגנת ב"פקודת בריאות העם 1940". על-מנת ליישם את הוראות החוק, מופעל משנת 2003 על-ידי האגף לרפואה כללית במשרד הבריאות, תהליך מובנה לבקרות ורישוי של בתי-חולים כלליים ומירפאות כירורגיות פרטיות החייבות ברישוי.

המטרות היו יישום פקודת בריאות העם ופיקוח על רמת הפעילות בבתי-חולים כללים ובמירפאות כירורגיות פרטיות. מישוב המוסדות שנבדקו למען שיפור איכות הטיפול. רגולציה (הסדרה) ושינוי פעילויות המוגדרות ברישיון והמלצות לחידוש רישיון.

קודם לקיום הבקרות, פותחו באגף רפואה כללית 20 כלי בקרה בנושאי פעילות שונים. במהלך הבקרה נבדק כל תחום במשך 4-5 שעות על-ידי מומחה מטעם משרד הבריאות, בליווי האחראי על התחום במוסד הנבדק. בהמשך הועבר דוח מסכם להנהלות המוסדות שנבדקו. בכל דוח נדרשה התייחסות אל המימצאים הטעונים שיפור. במקביל הועברה המלצה לחידוש רישיון אל ראש האגף לרישוי מוסדות ומכשירים רפואיים במשרד הבריאות. 

מיוני 2003 ועד יולי 2006 נערכו 91 בקרות מתוכננות ב-47 בתי-חולים כלליים, ציבוריים ופרטיים, וב-24 מירפאות כירורגיות פרטיות בישראל פעם אחת לפחות. רוב המוסדות שנבדקו נמצאו  עומדים בדרישות וראויים להמשך פעילות. בשני בתי-חולים פרטיים במרכז הארץ, שתיפקודם הוערך ברמה נמוכה, ניתנו רישיונות קצרי מועד, וצוות הבקרים שב לבקר בהם 4 פעמים במהלך השנתיים האחרונות. תוצאות הבקרה במירפאות הכירורגיות הפרטיות היו נמוכות יחסית לבתי-החולים הציבוריים. מבין המירפאות הכירורגיות הפרטיות, אחת נדרשה להפסיק פעולות בהרדמה כללית ואחת נסגרה.

לסיכום, תוצאות הבקרות שנערכו היו בעיקרן איכותניות ומראש נקבע שלא ידורגו בסולם ציונים. בעתיד, על-מנת לשפר את התהליך ולאפשר "השוואה" שוויונית בין המוסדות, נדרש סולם השוואתי אחיד שיסתמך על מדדים שפותחו במהלך המחזור הראשון של הבקרות. על המיניסטריון לקבוע מדדים אלה כנהלים מחייבים, שיהווו בעתיד כלי פיקוח מדויק ומוסכם. פירסום מימצאים השוואתיים על-פי המדדים שייקבעו ייצר תנופה נוספת לשיפור איכות השירות והטיפול הרפואי בישראל.
 

סמינומה היא ממאירות שמקורה בתאי נבט והמקור השכיח לה בגברים הוא באשך. סמינומה ראשונית של המיצר (Mediastinum) היא מחלה נדירה. המחלה מתגלה בדרך-כלל בשלב מאוחר. על כן אופייני שלחולה תהיינה תלונות, כגון שיעול, צרידות וכאבים בבית-החזה בשלב קביעת האבחנה. גוש בצוואר הוא מימצא שאינו שכיח במחלה וכאשר מדווח הוא בדרך-כלל גרורה בקשרית-לימפה של הצוואר. מובאת בזאת פרשת חולה שפנה לבירור בשל גוש בצוואר התחתון שנמצא כהמשכו הישיר של גוש גדול במיצר הקדמי. הגוש במיצר והמשכו הישיר בצוואר אובחנו כסמינומה ראשונית של המיצר. למרות גודלו הניכר של הגוש במיצר, הרי שלחולה לא היו תלונות כלשהן.

אופיואידים הם אבני פינה בטיפול בכאב ממקור ממאיר ובשנים האחרונות גם בכאב ממקור שאינו ממאיר. מידת צריכת המורפין של כל מדינה מהווה על-פי אירגון הבריאות העולמי סמן חשוב לאיכות הטיפול בשיכוך הכאב. בקרב כמחצית ממדינות העולם קיימת צריכה נמוכה ואף אפסית של מורפין.

המטרה במאמר הייתה לבחון את השינוי במגמות צריכת אופיואידים בקרב מבוטחי שירותי בריאות כללית (שבכ"ל)¹ במשך חמש שנים (2000-2004) בישראל.

לשם כך הופקו ממאגרי המידע המחשביים של שבכ”ל נתוני ניפוק של תכשירי האופיואידים המאושרים לטיפול רפואי במדינת ישראל בין השנים 2000-2004. הופקו גם נתונים דמוגרפיים של החולה ונתונים על תחלואה (כאב ממקור ממאיר או כאב כרוני שאינו ממקור ממאיר).  בניתוח הנתונים נעשה תרגום לשווה ערך מינון מורפין הניטל בדרך פומית (Oral morphine equivalents), על-מנת שניתן יהיה להשוות את צריכת האופיואידים של התכשירים השונים (הידרומורפון, מטאדון, פנטניל, אוקסיקודון).

בין השנים 2000 ו- 2004 נמצאה עלייה של 68% בסך מ"ג המורפין שנצרך בשנה (מ- 56.4 ק"ג ל- 94.9 ק"ג) ובמ"ג מורפין לנפש (מ-15.7 ל-25.3 מ"ג). סך כמות מורפין למירשם עלתה מ-   834.2מ"ג ל- 892.9 מ"ג. מספר החולים שקיבלו מירשם לאופיואידים גדל פי 1.47 (מ- 18,551 ל- 27,302) כשבאותו זמן עליית מספר המבוטחים הייתה קטנה יותר משמעותית (בכ-4% בלבד). בבחינת מאפייני החולים לא נמצאו לאורך השנים הבדלים משמעותיים במין ובגיל של מקבלי האופיואידים. בהשוואת צריכת האופיואידים בין חולים עם כאב  ממקור ממאיר לחולים עם כאב כרוני שאינו ממאיר, נמצא כי בשנת 2004, חולים עם כאב ממקור ממאיר צרכו מינון הגבוה פי 2.74 לחולה לעומת חולים עם כאב ממקור שאינו ממאיר (6110.8 מול 2225.6 מ"ג/חולה בשנה).

לסיכום, מהנתונים ניצפתה מגמת עלייה בטיפול באופיואידים בשבכ”ל בישראל. עלייה זו מהווה סמן לשיפור הטיפול בשיכוך כאב על-פי מדדי אירגון הבריאות העולמי.

______________________________

¹ שבכ"ל – שירותי בריאות כללית.
 

ריפיון ריצפת האגן, שאינו אלא בקע נרכש, מוליך לפגיעה בתיפקוד מנגנוני נקיטת השתן והצואה, ואף לפגיעה בתיפקוד המיני. לשיקום בקעים בריצפת האגן נדרשו עד לא מכבר ניתוחים מורכבים, רחבי-היקף וקשים לביצוע. הצלחותיהם הטיפוליות של אותם ניתוחים היו לא מספקים, ולכך נוספו גם סיבוכים תוך- ובתר- ניתוחיים ניכרים. לאחרונה דווח על קידום של ממש בתחום מאתגר זה, ובעיקר על פיתוח מתלי רשת למניעת קריסה נשנית של מדורי ריצפת האגן. למעשה, אין מדובר אלא בהרחבת כללי הטיפול האנטומי הנכון בבקע בבטן, הכוללים השמת רשתות תמיכה סינתטיות למניעת קריסת התיקון, והחלתם אף על בקעים שבריצפת האגן. כך דיווחה קבוצת חוקרים צרפתים על ניסיונה בשתילה לדנית של מיתלה רשת חדיש, העולה לכאורה על קודמיו בפוטנציאל השיקום הטמון בו. זהו שיכלול משמעותי באיכות הרשת ובאופן עיגונה למבנים איתנים באגן. גישה זו מתבססת על ההנחה, כי שתלי רשת הם אמינים ועמידים יותר מאשר תלייה ישירה של הריקמה הצנוחה במבנים באגן, ועל כן מגלמת שינוי תפיסה מהותי בתובנת תהליכי הבקע האנטומיים שבריצפת האגן ובניתוח הראוי. הניתוח המדווח הוא לדני, זעיר-פולשני, אינו מחייב חדירה לחלל הצפק וכולל רשת פוליפרופילן קלה, רכה ורחבת-נהורות למניעת זיהומים.

המטרות היו להעריך את ההצלחה הטיפולית קצרת-הטווח, הבטיחות והסיבוכים המוקדמים של ניתוח ה- Prolift.

ניתוח Prolift בוצע לראשונה ב-100 נשים שלקו בריפיון מתקדם של מדורי ריצפת האגן בבתי החולים של אסותא. נתוני הנשים, תוצאות הניתוח וסיבוכיו נאספו במשך מעקב של חודשיים ועד 12 חודשים.

נמצא, כי משכי הניתוח, האישפוז וההחלמה הם קצרים למדי יחסית לניתוחים הקודמים, וכי לא ניצפו סיבוכים חריגים ומשמעותיים. כל המנותחות, למעט חמש (5%), הביעו שביעות-רצון מתוצאות הניתוח. תיקון ריפיון ריצפת האגן כשלעצמו הניב הפחתה משמעותית בשיעור הלוקות באי-יציבית תסמינית של שריר הדטרוסור.

לסיכום, ניסיוננו בטיפול ב-100 נשים עם ריפיון מתקדם של ריצפת האגן ודפנות הלדן מעיד כי ניתוח זה יעיל, דל סיבוכים ועתיר הצלחה, וכי ראוי שהכללתו בסל הטיפולים הקיימים לשיקום ריצפת האגן תישקל בכובד ראש – לאחר שייאסף מידע ארוך-טווח נאות.
 

למחברים אין כל אינטרס כלכלי מסוג כלשהו בכל הקשור למדווח במאמר המצורף.

מדווחים המימצאים הקליניים והדימותיים של חולה שהגיעה לחדר-מיון במצוקה חדה עקב תת-נקיעה של גלגל העין. לחולה אנאמנזה של 10 שנות מחלת גרייב לא מאוזנת עם אורביתופטיה הקשורה לבלוטת-התריס.

תופעה נדירה זו, של תת-נקיעת גלגל העין בקשר עם מחלת גרבס, נדונה בדיווח אחד בלבד, והאירוע החד נזקף לחובת הרחבת נפח שומן הארובה וגמישות טובה של שרירים חוץ-עיניים כמעט תקינים (אורביטופתיה מסוג 2 – "שומנית").

למיטב ידיעתנו, דיווח זה הוא הראשון שבו מתועד אירוע נדיר זה בחולה עם אורביטופתיה הכוללת מעורבות ניכרת של השרירים החוץ-עיניים שגרמה לצפיפות בחוד הארובה, הפרעה לניקוז הוורידי וגודש קשה בארובה.

לסיכום, אנו סבורים, כי תת-נקיעה חדה של גלגל העין עלולה להופיע באופן נדיר באורביטופתיה מסוג 2 ("שרירית") הקשורה לבלוטת-התריס.
 

המטרה במאמר הנוכחי הייתה בדיקת  FISH לשינויים מספריים בכרומוזומים 11 ו- 17 במישלב עם ציטולוגיה בשתן לצורך מעקב ואיבחון שאת אפיתל המעבר (שא"מ)¹ בשלפוחית-השתן.

_______________________

¹ שא"מ – שאת אפיתל המעבר.

מאפריל 2005 ועד יוני 2006 נכללו 65 נבדקים שסווגו לשלוש קבוצות: קבוצה א': קבוצת בקרה – 15 נבדקים ללא שאת בדרכי-השתן; קבוצה ב': 25 נבדקים שעברו בירור נוכחות שאת בשלפוחית-השתן; קבוצה ג': 25 נבדקים שאובחנו בעבר כלוקים בשא"מ בשלפוחית-השתן ונמצאים במעקב. כל החולים עברו בדיקת שתן לציטולוגיה ולבדיקת שינויים מספריים בכרומוזומים 11 ו- 17 בשיטת FISH, ובהמשך בוצעה בדיקת ציסטוסקופיה. לאחר איבחון השאת בשלפוחית-השתן, סווגו השאתות ודרגת המחלה על-פי התשובה הפתולוגית. חושבו ערכי הרגישות והסגוליות של בדיקות FISH ובדיקת הציטולוגיה, הן בנפרד והן במישלב שתי הבדיקות יחד. העיבוד הסטטיסטי של הנתונים בוצע בשיטת  T-test, ובעת השוואת יותר משתי קבוצות התבססנו על תבחין ANOVA בתוכנה המחשבית Prism גירסה 4.03.

רגישות בדיקת FISH בהתייחסות לשינויים מספריים בכרומוזומים 11 או 17 היא  95.2%. הסגוליות היא כ- 94.4%. בחולים עם שא"מ, שיעור המונוזמיות, הטריזומיות, והפוליזומיות היה 95.2%, 78.6% ו- 35.7% , בהתאמה (P<0.05). איבחון השאת בדרגה נמוכה היה 92.3% (24/26) ובדרגה גבוהה 100% (16/16) (P>0.05). רגישות הבדיקה הציטולוגית (31%): בדיקת ציטולוגיה פורשה כחיובית ב- 23% מהחולים (6/26) בדרגה נמוכה לעומת 43.8% (7/16) בדרגה גבוהה (P<0.05).

בדיקת FISH עם גלאים המכוונים לצנטרומרים של הכרומוזומים 11 ו- 17 היא בדיקה לא פולשנית ובעלת רגישות גבוהה באיבחון שא"מ בהשוואה לציטולוגיה. שילוב בדיקת FISH וציטולוגיה מביא לשיפור מידת הדיוק של הציטולוגיה, אך אינו משפר את ערכי הסגוליות.

בדיקת FISH יכולה להיות בדיקת עזר עם משמעות רבה במיוחד בנבדקים עם ציטולוגיה המפורשת כשלילית. בדיקה זו יכולה לעזור בהפחתת תדירות הציסטוסקופיות המבוצעות במעקב ובאיבחון חולים עם שא"מ בשלפוחית-השתן. שילוב גלאים נוספים כנגד צנטרומרים אחרים עשוי לשפר אף יותר את ערכי הרגישות. מונוזומיות הן השינוי המספרי השכיח ביותר בחולים עם שאת בשלפוחית-השתן. דרושים מחקרים נוספים נרחבים יותר היכולים לתמוך בתוצאות ובמסקנות שלנו.
 

במהלך 20 השנים האחרונות פותחו מיגוון ניתוחים ושיטות לתיקון הוותין ("אבי העורקים" – Aorta) בחולים עם אי-ספיקת מסתם הוותין משנית לליקויים שבהם העלים של מסתם הוותין שמורים ומתאימים לתיקון.

המטרה בעבודה הנוכחית הייתה להשוות בין שתי השיטות העיקריות לשימור שורש הוותין: שיטת ה-Reimplantation (Reimplantation – Tirone David I) לעומת שיטת ה-Remodeling (Remodeling – Tirone David II), ולהעריך את התוצאות לטווח הבינוני והארוך בקרב חולים עם אי-ספיקת מסתם הוותין משנית למיפרצת או לבתירת הוותין או הוותין העולה.

נכללו בעבודה 209 חולים שנותחו בין השנים 1993-2006, מתוכם 39 חולים עברו תיקון בשיטת ה-Reimplantation ו-89 חולים ב-Remodeling. שאר החולים במחקר נותחו בשיטות אחרות.

מכלל החולים, 94.3% שרדו לאחר הניתוח. בקבוצת החולים שלקו בבתירה התמותה הייתה גדולה משמעותית בקרב אלה שעברו Remodeling לעומת אלה שעברו Reimplantation (6.7% לעומת 1.1%, P≤0.025). לא נמצא הבדל בתמותה בין קבוצות החולים שלקו במיפרצת לעומת החולים שלקו בבתירה כאשר נותחו בשיטת ה-Reimplantation. אחד-עשר חולים חזרו עם אי-ספיקת מסתם הוותין בדרגה 2 ומעלה. בנוסף, 8 חולים נותחו בשנית בשל אי-ספיקה קשה של המסתם.

לסיכום, תיקון שורש הוותין מהווה אתגר ניתוחי, ומצריך הבנה בסיסית של הליקויים והאנטומיה של הוותין. בעבודה הנוכחית, בדומה לעבודות אחרות שפורסמו בסיפרות הרפואית, הודגם שתוצאות הניתוחים לתיקון הוותין טובות יותר כשהתיקון מבוצע בשיטת ה-Reimplantation בקרב חולים בסיכון גבוה, דהיינו, חולים שלקו בבתירה (Dissection) וחולים עם תיסמונת מרפן. התיקון בשיטה זו נמצא יציב יותר ויעיל במיוחד בליקויים שבהם אנולוס מסתם הוותין נוטה להתרחב.
 

עם הפנייה למקורות אנרגיה חדשים לכריתה בניתוח (Ablation) של הפרוזדורים בפירפור פרוזדורים, צצה ועולה השאלה של יעילות המכשירים השונים ובטיחותם. בעבודה זו מובאות התוצאות של שיטת כריתה בניתוח שלנו המשלבת גלי רדיו דו-מוקדי (Bipolar radiofrequency ablation) והקפאה באמצעות קריו.

בין פברואר 2004 ליולי 2006 ההליך בוצע ב-94 חולים, 50 (53%) לקו בפירפור פרוזדורים עמיד (Persistent atrial fibrillation), 31 חולים (33%) לקו בפירפור פרוזדורים קבוע (Permanent atrial fibrillation), ו-13 חולים (14%) לקו בפירפור פרוזדורים חולף (Paroxysmal atrial fibrillation). אופן הפעולה וביצוע קווי הצריבה נעשה על-פי המקובל בניתוח Maze III בתוספת כריתה בניתוח באזור הגת (הסינוס) הכלילית בפרוזדור הימני, ללא צריבה במחיצה בין-פרוזדורית וללא כריתת אוזנית הפרוזדור הימני.

לא היו סיבוכים ניתוחיים הקשורים להליך עצמו. משך הזמן הממוצע של ההליך היה 30 דקות (טווח 27-36 דקות) עבור שני הפרוזדורים ו-16 דקות (טווח 15-19 דקות) בממוצע כאשר הפעולה בוצעה בפרוזדור השמאלי בלבד. שבעים-ואחד חולים (75%) שוחררו בקצב גת (סינוס). עם השלמת המעקב אחר כלל החולים, 75 (80%) חולים היו בקצב גת.

שני גורמי-סיכון להישנות של פירפור או ריפרוף פרוזדורים לאחר ניתוח נמצאו מובהקים: קיומו של ניתוח לב בעבר (P=0.012) ומשך פירפור של למעלה מעשור לפני הניתוח (P=0.037). משך מעקב לאחר הניתוח היה 21 חודשים בממוצע (טווח של 1-32 חודשים).

לסיכום, שיטה משולבת של גלי רדיו דו-מוקדי והקפאה בקריו בניתוח ה-MAZE היא דרך יעילה ובטוחה לניתוח בחולים עם פירפור פרוזדורים.
 

הפרוגנוזה של החולים עם אי-ספיקת המסתם הדו-צניפי על רקע איסכמי ללא ניתוח היא גרועה. בדקנו את התוצאות ארוכות-הטווח לאחר ניתוח מעקפים משולב עם תיקון המסתם הדו-צניפי.

בין השנים 1993-2004 עברו 122 חולים ניתוח מעקף כלילי ותיקון המסתם הדו-צניפי. גיל החולים היה 65+10 שנים, 89 (73%) היו גברים. חמישים ואחד (42%) היו בדרגת תיפקוד NYHA IV (ממוצע דרגת תיפקוד 1+3.1), ב-77 (63%) היה תיפקוד חדר שמאל ירוד בדרגה בינונית או קשה, וב-103 (84%) הייתה אי-ספיקת המסתם הדו-צניפי בדרגה IV (ממוצע 3.8+0.4). בכל החולים הושתלה טבעת אנולופלסטיה גמישה (גודל 26+1 מ"מ), ומספר המעקפים שבוצעו היה 2.5+0.9.

שיעור התמותה מהניתוח היה 7% (9 חולים). מאה-ושלושה-עשר חולים ששרדו את הניתוח עברו מעקב במשך תקופה ממוצעת של 34 חודשים (טווח 2-91). ניצפה שיפור בדרגת תיפקוד עד דרגת NYHA 2.2+1, וב- 65 (58%) תיפקוד חדר שמאל היה בדרגה I-II. אי-ספיקת המסתם הדו-צניפי הייתה בדרגה 1.6+1 לכלל הקבוצה, וב- 28 (25%) נשארה אי-ספיקה בדרגה III-IV. תמותה מאוחרת הייתה ב-21 חולים (18%) בתקופה של 33+20 חודשים לאחר הניתוח (טווח 2-62). מנבאים לתמותה מאוחרת היו תיפקוד ירוד של חדר שמאל, דרגת NYHA IV, וגיל מעל 70 שנה (P<0.0001). אי-ספיקה שאריתית של המסתם הדו-צניפי לא נמצאה כגורם מנבא לתמותה מאוחרת.

לסיכום, בחולים עם אי-ספיקת המסתם הדו-צניפי על רקע איסכמי, ניתן לבצע ניתוח מעקפים לתיקון המסתם עם סיכון סביר. תיפקוד חדר שמאל הוא הגורם העיקרי המנבא הישרדות לטווח ארוך.
 

ניתוח לב פתוח בחתך זעיר צדדי ימני ובאמצעות תורקוסקופיה הוא חלופה המיושמת באופן נרחב יותר במחלקות לניתוחי לב בעולם. בעבודה זו נבחנות תוצאות הניתוח של המסתם הדו-צניפי בגישה של החתך הזעיר.

משנת 2000 נותחו במחלקתנו 130 חולים בגישה של חתך זעיר צדדי ימני ובאמצעות תורקוסקופ, ביניהם ניתוח המסתם הדו-צניפי, תיקון המסתם התלת-צניפי, סגירת המחיצה הבין-פרוזדורית והוצאת מיקסומה מהפרוזדור השמאלי. בסקירה זו נתרכז ב- 72 חולים שנותחו במסתם הדו-צניפי, מהם תוקנו 52 מסתמים והיתר הוחלפו.

באכו תוך-ושטי שבוצע בכל החולים מיד בסיום הניתוח הודגמה תוצאה מצוינת של התיקון-ההחלפה. משך הניתוח, משך חיבורו של החולה למכונת לב ריאה וזמן חסימת הוותין נמצאו ארוכים בממוצע מניתוח מקביל בגישה הפתוחה.

בחולה אחד בוצעה המרה מחתך זעיר לחתך מרכזי בשל הידבקויות צדריות (Pleural) קשות. לא נרשמה תמותה, ומלבד סיבוך נירולוגי בחולה אחת וזיהום בפצע אצל חולה אחרת לא נרשמו סיבוכים.

לסיכום, על-פי ניסיוננו, ניתוח המסתם הדו-צניפי דרך חתך זעיר ימני מהווה שיטה בטוחה, ויתרונותיה בהחלמה מהירה, בכאבים פחותים ובתוצאה אסתטית מצוינת. יתרונות אלו תוך כדי שמירה על רמת ניתוח מסתמים בסטנדרדים גבוהים, הפכו אותה לשיטה המועדפת במחלקתנו עבור חולי המסתם הדו-צניפי.
 

חולים עם הלם של הלב או אי-ספיקת לב סופנית מצויים בסכנת חיים מיידית בהמתינם להימצאות תורם מתאים להשתלת לב. השתלת מכשירי עזר חד- או דו-חדריים כגשר להשתלת הלב עשויה להציל חיי רבים מהם, תוך הקניית איכות-חיים משופרת, לעיתים גם מחוץ לכותלי בית-החולים.

בין השנים 1994-2006 עברו במחלקתנו 29 חולים השתלת מכשירי עזר חדריים כגשר להשתלת לב: ב-21 חולים הושתל מכשיר עזר לחדר השמאלי וב-8 חולים הושתל מכשיר עזר דו-חדרי. ההוריות להשתלת המכשירים היו הלם מתמשך של הלב ב-16 חולים ואי-ספיקת לב סופנית ב-13 חולים. האטיולוגיות למצב הסופני היו מחלת לב איסכמית ב-20 חולים וכן קרדיומיופתיה אידיופתית, דלקת שריר הלב, מום לב מלידה, מחלת מסתמי הלב, קרדיומיופתיה שלאחר לידה וואסקולופתיה כרונית בלב מושתל.

שבעה-עשר חולים שרדו את השתלת מכשירי העזר החדריים (59%), מהם 14 חולים עברו השתלת לב, ושלושה חולים עדיין נתמכים במכשיר וממתינים להשתלת הלב. משך התמיכה הממוצע  במכשירי העזר החדריים היה 72 ימים (טווח 1-353 ימים). כל החולים ששרדו את השתלת המכשיר והגיעו להשתלת הלב היו בדרגת תיפקוד I לפי הגדרות ה-New York Heart Association. שיבעה מבין החולים (24%) שוחררו לבתיהם להמתנה להשתלת הלב בעודם נתמכים במכשיר העזר לחדר השמאלי וחזרו לפעילות יומיומית שגרתית, כולל חזרה לעבודה למשך ממוצע של 146 ימים (טווח 16-258 ימים). תישעה מבין החולים שעברו השתלת לב (64%) שוחררו לבתיהם, ושבעה מהם חיים ובריאים כיום, עד 12 שנה לאחר השתלת הלב.

לסיכום, השתלת מכשירי עזר חדריים כגשר להשתלת לב בחולים עם הלם של הלב או אי-ספיקת לב סופנית היא שיטה חיונית להצלת חיי רבים מהם, תוך הקניית איכות-חיים משופרת.
 

במהלך תיקון מיפרצת של הוותין בית-החזה-בטן (Thoracoabdominal aortic aneurysm) נחסם הוותין היורד. כתוצאה מכך מתרחש תת-זילוח של איברים שונים, שעלול לגרום לפגיעה בלתי הפיכה בהם, לנכות ואף למוות. בשנים האחרונות פותחו מספר שיטות להגנה על האיברים השונים מפני איסכמיה, כמו ניקוז נוזל-השדרה, זילוח פרטני של עורקים לכבד, כליות, מעיים וחוט-השידרה, מעקף זמני של האזור החסום והשקה ברירנית של עורקים בין-צלעיים אל השתל המחליף את קטע המיפרצת. גישות אלו תרמו להפחתה בסיבוכים האיסכמיים לאחר הניתוח ולשיפור בהישרדות המנותחים.

המטרות במחקר הנוכחי היו סקירת הגישות לשימור איברים בניתוחי הוותין בית-החזה-בטן על-פני תקופה של כעשור והשפעתן על תוצאות הטיפול.

אחד-עשר חולים (גיל 41-80 שנה, ממוצע 60 שנה) נותחו במוסדנו בין מרץ 1993 למרץ 2004 לתיקון מיפרצת הוותין בית-החזה-בטן. במהלך התקופה ננקטו גישות שונות לשימור האיברים בניתוח.

חולה אחד אשר נותח בזמן קרע של המפרצת נפטר בניתוח, חולה אחד לקה בשיתוק קבוע בפלג הגוף התחתון, וחולה אחד לקה בחולשה קלה וחולפת של הגפיים התחתונים. שני חולים נפטרו במהלך המעקב: אחת נפטרה מקרע של קשת הוותין שנתיים לאחר הניתוח, והשני נפטר כעבור חמישה חודשים מסיבוכים זיהומיים עקב נכותו הפאראפלגית.

לסיכום, הנהגת המיכלול השלם של אמצעי הגנה על אברי הגוף התלויים בוותין היורד בזמן חסימתו, תורמת להקטנת שיעור הסיבוכים האיסכמיים כתוצאה מן הניתוח.