תוצאת חיפוש

רחלי דנקנר וויטה בראל ז"ל

בנוסף להשפעתה החיובית הרבה של פעילות גופנית על הבריאות, היא עלולה לגרום לפציעות ולנזק. בישראל הפכה עם השנים הפעילות הגופנית לחלק מפעילות שעות הפנאי, ועימה עולה הסיכון להיפגעות. קיימים משתנים ייחודיים בספורט המשפיעים על הסיכון להיפגע. מרבית פגיעות הספורט הן קלות ואינן מצריכות טיפול בבית-חולים. אולם לעתים עלולה פגיעת ספורט להיות קשה, עד כדי אישפוז בבית-חולים, נכות ללצמיתות ואף מוות. בישראל אין עדיין מערכת מידע כוללנית לגבי פגיעות ספורט, אך ניתן ללמוד על שיעור הפגיעות באוכלוסיות מוגדרות עליהן מבוצעים סקרים נקודתיים. מהנתונים של המערכת לרישום טראומה לאומית של משרד הבריאות ניתן ללמוד, כי בשנים 1995-1996 אושפזו בישראל בחמישה בתי-חולים (שלושה מרכזי-על ושני בתי-חולים בפריפריה) 4,023 ילדים בגילי 5-17 שנה עקב פגיעות טראומטיות. מתוכם, שלוש מאות חמישים ושישה (356) (8.8%) אושפזו עקב פגיעות שאירעו קרוב לוודאי בזמן פעילות ספורט ופעילות פנאי.

נודעת חשיבות רבה לפיתוח וטיפוח גישות מנע, הן על-ידי העמקת הידע לגבי אופי הפגיעות והן על-ידי התחקות אחר מנגנוני התרחשותן. מן הצורך להקים מערכת לאומית לרישום פציעות ספורט, על-מנת שתספק מידע על האוכלוסייה שבסיכון ועל ממדי ההיפגעות. נתונים אלה יאפשרו נקיטת פעולות מנע יעילות.

נחום גל

בחודש יולי 2001 התקיים בבוקה רטון שבפלורידה סימפוזיון בינלאומי שנמשך 4 ימים בנושא הטיפול בחמצן בלחץ גבוה (חל"ג) בילדים עם שיתוק מוחין או פגיעות מוח. יושב ראש הכנס היה ד"ר ניבאואר, שהמרכז בפורט לאודרדייל פלורידה, שבראשו הוא עומד, מטפל בילדים עם שיתוק מוחין כבר משנת 1972.

בת-חן דגן-פרידמן, אריאל טרסיוק, אשר טל

החטיבה לרפואת ילדים, היח' לחקר השינה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

שינה היא תהליך פיסיולגי החיוני לקיום האדם. למרות שהידע המדעי הקיים בנוגע לתפקיד הביולוגי של השינה מוגבל ביותר, קיימת הסכמה רחבה על-כך ששינה בכמות ובאיכות נאותה חיונית לבריאות ולהתפתחות התקינה של הילד.

שינה לא תקינה בילדים פוגעת בתיפקודי היומיום שלהם ומתבטאת בדפוסי התנהגות אופייניים: ישנוניות, חוסר ריכוז, אי יציבות רגשית ואי שקט. בנוסף להשפעה על ההתנהגות, קיימות עדויות לכך שהפרעה בשינה עלולה לפגוע גם ביכולות נירוקוגניטיביות. במחקר שנערכה בו השוואה בין תוצאות מבחנים קוגניטיביים של ילדים בגיל 10-14 ששנתם הוגבלה ל-5 שעות בלבד לבין ילדים ששנתם לא הוגבלה, הודגם שמספיק לילה אחד של מיעוט שינה כדי לגרום לחסרים ניכרים בתיפקוד הקוגניטיבי.

שהאב שיהאב (1), קלרה נוטנקו (1), אריאל קורן (2), מירה רון (1), אדוארד סלחוב (3), תיאודור טולצינסקי (3)

משרד הבריאות, לשכת בריאות עכו (1), המח' לרפואת ילדים, מרכז רפואי העמק, עפולה (2), המח' לרפואה מונעת, משרד הבריאות, ירושלים (3)

לחסר דם בגיל הינקות יש השפעה שלילית ובלתי-הפיכה על התפתחותם הקוגניטיבית של ילדים. נערך סקר שמטרתו לבדוק את שיעור ההיארעות של חסר דם בקרב תינוקות ילידי 1995 הנמצאים במעקב בתחנות לבריאות המשפחה בנפת עכו. נבדק הקשר בין שיעור הלוקים בחסר דם למדדים חברתיים-כלכליים ודמוגרפיים שונים. משרד הבריאות ממליץ לתת לכל תינוק תוספת ברזל עד גיל שנה, ובהגיעו לגיל זה הוא מופנה לביצוע נוסחת-דם. תוצאות של בדיקות ההמוגלובין שערכנו הוצלבו עם נתונים ממאגר מידע של לשכת הבריאות. סה"כ נמצאו במעקב 7,925 תינוקות ילידי 1995, ואילו תוצאות בדיקת ההמוגלובין התקבלו מ-5,703 תינוקות.

בקרב 30.8% מכלל התינוקות נמצא המוגלובין הנמוך מ-11 ג'/ד"ל; רובם לקו בחסר דם קל. בקרב 24% מכל התינוקות שנבדקו נמצאה רמת המוגלובין שבין 10.0-10.9 ג'/ד"ל, ורק ב-1% מהנבדקים נמצאה רמת המוגלובין בערך הנמוך מ-9 ג'/ד"ל.

בניתוח הקשר בין שיעור חסר דם למדדים חברתיים-כלכליים ודמוגרפיים נכללו 5,535 תינוקות ממוצא לא יהודי. נמצא קשר מובהק בין שיעור חסר דם לבין מספר הילדים במשפחה (p=0.0005), ונמצא קשר הפוך ומובהק בין השכלת האם לשיעור חסר דם בקרב תינוקות (p=0.001). כמו-כן, הודגם הבדל בשכיחות של חסר דם בהשוואה בין תינוקות מקבוצות אוכלוסייה שונות (p=0.0001).

שיעור חסר דם היה גבוה יותר ביישובים ערבים עם רמה חברתית-כלכלית נמוכה לעומת יישובים עם רמת-חיים גבוהה. השיעור הגבוה ביותר של חסר דם בתינוקות נמצא ביישובים בדואים. ידוע שהרמה החברתית-כלכלית ביישובים בדואים היא נמוכה בהשוואה ליישובים ערביים אחרים.

שיעור התינוקות הלוקים מחסר דם בסקר שערכנו נמוך מזה שנמצא בסקרים דומים שבוצעו בשנות השמונים באזורים שונים בישראל. עם זאת, שכיחות חסר דם באוכלוסייה הלא יהודית באזור עכו היא גבוהה. המימצא מצביע על הצורך בתוכנית התערבות, במטרה להפחית את השכיחות של חסר דם לרמה המקובלת בעולם המערבי, ועל-ידי כך למנוע נזק להתפתחות הקוגניטיבית של תינוקות.

מירי קרן, איריס מנור, שמואל טיאנו

היח' לגיל הינקות ומירפאת קשב וריכוז, המרכז לבריאות הנפש, "גהה", הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

התסמינים האופייניים להפרעת קשב וריכוז בקרב ילדים בגיל בית הספר, כגון חוסר תשומת לב, אימפולסיביות ופעילות-יתר, מופיעים גם בילדים מתחת לגיל שלוש שנים ומצריכים התייחסות טיפולית – לפחות מצד הורי הילד. עם זאת, קביעת האבחנה כרוכה בקשיים משמעותיים של מהימנות, הנסקרים במאמר זה, כפי שנראה, נקודת החיתוך בין פעילות-יתר ומיעוט קשב כשלב התפתחותי חולף, לבין ביטוי מוקדם להפרעת קשב, אינה ברורה דיה. בנוסף, מצבו של הילד הצעיר מאוד משקף במידה רבה את איכות הקשר בינו לבין הוריו, עם השפעות הדדיות דינאמיות ולעיתים מורכבות, עקב מטענים פסיכולוגים וביולוגיים בכל אחד מהם. מובאת במאמר זה הגדרת מדדים לאיבחון של הפרעת קשב בגיל הרך, וכן האבחנה המבדלת לגילי 2-5 שנים. פרשת חולה של ילד שהופנה אלינו בגיל שנה וחצי עקב תלונת ההורים על אי שקט, בעיית שינה, פעילות-יתר וקושי במשחק מרוכז, מדגימה את מהלכם של תסמינים אלה מגיל ינקות עד גיל גן חובה ואת ההשפעה החלקית – אם כי משמעותית – של ליווי טיפולי ממושך. בלט הקושי בהפרדה בין קשיי ההורים לקשייו של הילד, כמו גם הקושי להערכיך את מקום ההפרעה האורגנית מול תפקיד הסביבה בהתהוות ההסתמנות הקלינית. הילד והוריו טופלו תחילה טיפול דינאמי והתנהגותי משולב, תוך הטבה ניכרת במצבו של הילד, עם זאת, הפרעת הקשב המשיכה לגרום לבעיות משפחתיות, עם קשר גומלין בין המצב המשפחתי למצבו של הילד. ההסתמנות הקלינית היא דינאמית: היא מושפעת מתהליכים התפתחותיים ועשויה להשתנות בכל שנה.

דן טרנר, רון דגן,

היח' למחלות זיהומיות בילדים, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

רקע: על-פי דיווחים רבים ברחבי העולם מתקבלת תמונת-מצב על עמידות גוברת והולכת של חיידקים לתכשירים האנטיביוטיים המקובלים. מאחר שכל טיפול אנטיביוטי אמפירי נגזר גם מהרגישות הצפויה, מתחייב ניטור מתמיד של תבניות רגישות החיידקים בחולים בגילים שונים ובהקשרים שונים.

מטרה: עבודה זו נועדה לסקור את מצב העמידות של אוכלוסיית חיידקים גדולה שבודדה מדם ילדים לתכשירים אנטיביוטיים נפוצים.

שיטות: כל תרביות הדם שבהן היתה צמיחה חיובית ושניטלו מילדים שגילם פחות מ-18 שנה במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה בבאר-שבע, תועדו באופן פרוספקטיבי במשך 9 שנים (מינואר 1990 עד דצמבר 1998). נתונים נוספים על החולה והמחלה נאספו בזמן אמת.

תוצאות: מתוך 5,373 תרביות דם עם צמיחה, ניצפו 1,689 אירועים נפרדים של בקטרמיות שנחשבו אמיתיות. 454 אירועים התרחשו בין השנים 1990-1992; 538 בין השנים 1993-1995; ו-697 בין השנים 1996-1998. החיידקים הנפוצים ביותר היו סטרפטוקוק פנימוניה (שבודד מ-447 ילדים); סטאפילוקוק זהוב (224 ילדים); אשריכיה קולי (187 ילדים); וקלבסיאלה (180 ילדים). ירידה מובהקת ברגישות עם השנים הודגמה בחלק מהמחוללים, בעוד שבחלקם האחר הודגמה דווקא עלייה בגישות. הבעיות הקשות שהועלו הן התפתחות זני ESBL (extended spectrum beta lactamase) ו- MRSA (methacillin resistant staphylococcus aureus), ועמידות נרחבת של סטאפילוקוק קואגולזה שלילי ואצינטובקטר לרוב התכשירים, ועמידות גוברת של הפנימוקוק לתרופות שונות.

מסקנה: למרות עלייה ניכרת בעמידות לאנטיביוטיקה בחלק לא מבוטל של המחוללים, עדיין קיימות בדרך-כלל אפשרויות רבות ומגוונות לטיפול במקרי בקטרמיה בילדים.

רם סילפן, אברהם אמיר, דניאל האובן,

המח' לכירורגיה פלסטית וכוויות, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

חסר בעור לכיסוי רקמות רכות מהווה בעיה שכיחה שעימה מתמודד המנתח הפלסטי המשחזר. חסרים אלה ניתנים לעיתים לסגירה ראשונית, אולם כשאפשרות זו אינה קיימת, בשל חסר נרחב בעור, מן צורך להתמודד עם השיחזור בשיטות שונות. לשם כך הוצעו מתלים מקומיים ומרוחקים עוריים ופציו-עוריים רבים, ואף היתה הסתייעות במתלים חופשיים בשיטת המיקרו-כירורגיה.

לעור נטייה להתרחב. תכונה זו ידועה לנו מזה אלפי שנים. עובדה זו, דווקא בשל היותה ברורה מאליו, היתה אולי הגורם לכך שהשכלנו לנצל תכונה זו בתחום ניתוחי השיחזור רק בשנים האחרונות. דוגמה לכך היא מתיחת דופן הבטן לנשים לאחר הריון – שבמהלכו עור הבטן נמתח בתגובה לרחם הגדל והולך.

משלמדנו על תכונותיו הגמישות של העור, היתה זו רק שאלה של זמן עד לניצול נטייתו העור להימתח והסתייעות במרחיבי רקמות לצורך ניתוחי שיחזור מודרניים.

הטיפול במרחיבי רקמות הוא פשוט יחסית, אולם הוא מצריך תשומת-לב רבה. מן הצורך לתכנן באופן קפדני את מיקומו של המרחיב ולערוך בדיקות נישנות ותכופות לאישור תקינות המרחב ולמילויו מחדש.

למרות שההסתייעות במרחיבי רקמות בניתוחים של ילדים עשויה להביא לפיתרונן של בעיות שיחזור רבות, נחשב טיפול זה עד לא מזמן כלא-בטיחותי, והוא נקשר בסיבוכים שונים בילדים, דוגמת פגיעה בגדילת השלד הגרמי.

בעשור האחרון חלה התעוררות של ממש בטיפול במרחיבי רקמות בילדים, ואלו נוטלים היום חלק חשוב בניתוחי בילדים ובמתבגרים. יתירה מזאת, מתוצאות מחקרים שונים עולה, כי למרחיבי הרקמות יתרונות דווקא בילדים ובמתבגרים. יתרונות אלו באים לידי ביטוי כשמתבצעת 1) בחירה נכונה של החולה; 2) תיכנון קדם-ניתוחי קפדני; 3) לוח-זמנים קפדני לגבי ניפוח של מרחיבי רקמות.

במאמר זה יובאו ההוריות, השיטה להשתלת המרחיב, יישומיו וסיבוכים עקב הטיפול בילדים. בנוסף יובאו עידכונים ומחקרים עדכניים מהספרות בנושא.

ניר מרכוס (1,2), אמנון וזינה (1), בועז תדמור(1)

(1) חיל הרפואה, צה"ל, (2) המח' לרפואת ילדים א', מרכז שניידר לרפואת-ילדים, פתח תקוה

בוטוליזם הינקות הוא מחלה רעלנית-זיהומית, הנגרמת על-ידי נבגים של Clostridium botulism הנובטים בכרכשת, מתרבים ומפרישים רעלן. פרשת החולה הראשונה דווחה בשנת 1931. בדו"ח זה דווח על תינוק בן שלושה חודשים וחצי, שאושפז עם הפרעה בבליעה, חולשת שרירים ועצירות. בבדיקת הצואה של התינוק נמצא החיידק קלוסטרידיום בוטולינום (ק"ב). ההנחה היתה שהגורם הבלעדי למחלת הבוטולינום היה אכילת שימורים מעשה-בית. האפשרות של התפרצות המחלה בתינוק זה, הניזון מחלב אם, נשללה על הסף, והאבחנה של בוטוליזם נדחתה. רק בשנת 1976 הוגדרה מחלת בוטוליזם הינקות על מאפייניה הקליניים, האפידמניולוגיה והפתופיזיולוגיה.

אורי קרמר (1), פנחס לרמן (2)

(1) המכון להתפתחות הילד והיח' לנירולוגיית ילדים, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, (2)המרפאה לכיפיון לשעבר, מרכז רפואי בילינסון, פתח תקווה

תיסמונת כיפיון מוקדי טב (תכמ"ט) היא תיסמונת כיפיונית ייחודית לילדים, הכוללת תסמינים קליניים אופייניים והדגמת אא"ג אופייני, המאפשרים איבחון על סמך התמונה האלקטרו-קלינית. התיסמונת מתאפיינת בפירכוסים קצרים במחצית-הפנים (hemifacial), הנוטים להפוך לכלליים כשהם מתרחשים בזמן שינה. אא"ג מדגים זיזים דו-שלביים (bi-phasic) קהים ועתירי-מתח, המלווים לעתים בגל איטי וממוקמים באזור הרולנדי או הצידעי-אמצעי. פעילות זו מתגברת במהלך נימנום ושינה. כל החולים הללו חלים נירמול של האא"ג והיפסקות ההתקפים כעבור מספר שנים, באופן עצמוני, כיפיון מוקדי טב הוא תיסמונת אופיינית לשל גיל הילדות, עם הסתמנות אופיינית, תרשים אא"ג אופייני ואנאמנזה משפחתית.

גיל הופעת המחלה הוא 2-14 שנה עם שיא בגילאי 5-8 שנים. התיסמונת דווחה גם בשנתיים הראשונות לחיים. לעתים פורצת המחלה בעקבות גורמים מאיצים, כגון מתח ריגשי או עייפות ניכרת. שכיחות המחלה גבוהה ומגיעה ל-25% מכלל התיסמונות הכיפיוניות המתחילות בגיל בית הספר.

Menetrier's Disease in Children

Yossi Rimar, Michael Jaffe, Ron Shaoul

Department of Pediatrics, Bnei-Zion Medical Center, Faculty of Medicine, Technion, Haifa, Israel

Menetrier's disease in children is a rare disorder that is characterized by the presence of marked protein losing gastropathy associated with enlarged and thickened gastric folds. Abnormal regulation of gastric epithelial growth, probably triggered by an infectious agent, has been suggested as an etiology for this disorder. We describe a case of Menetrier's disease in a young child and review the current literature encompassing the different aspects of the disease.

חיים בסן ואורי קרמר

המכון להתפתחות הילד והיחידה לנירולוגית ילדים, החטיבה לילדים, בי"ח דנה, מרכז רפואי ת"א, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

הליגה הבינלאומי למניעת כיפיון מגדירה פירכוסי חום (פ"ח) כפירכוסים המתרחשים בילדים מעל גיל חודש, נלווים למחלת חום, אינם נובעים מזיהום במערכת העצבים המרכזית, בהעדר אנאמנזה של פירכוסים ללא חום ואשר אינם במיתאם עם ההגדרה של פירכוסים תסמיניים חדים אחרים. פ"ח מתרחשים ברוב החולים בשלב עליית החום, בד"כ אך לא תמיד ביממה הראשונה של מחלת החום, ובלי קשר למידת החום. שיעור הפ"ח בארה"ב ובמערב אירופה הוא 4%-2%, ביפן 10%-9% ובגואם 14%. תופעה זו היא הסיבה השכיחה ביותר לפירכוסים בילדות.

Characteristics of Nasopharyngeal Carriage of Streptococcus Pneumoniae in Children During Acute Respiratory Disease

A. Aran¹, D. Fraser², R. Dagan¹

Pediatric Infectious Disease Unit¹, Epidemiology Department², Soroka University Medical Center and Faculty of Health Sciences, Ben-Gurion University of the Negev, Beer-Sheva

Streptococcus pneumoniae is an important cause of pediatric morbidity and its main reservoir is the nasopharynx, from which it can disseminate and cause invasive disease. From November 1997 through March 1998, nasopharyngeal carriage of S. pneumoniae was evaluated in 250 children under the age of 36 months: 123 Jews and 127 Bedouins with acute respiratory disease and in 980 healthy control children (852 Jews and 128 Bedouins).

Carriage rate was higher among sick children. Among Jewish children it was 57% and 35% of sick and healthy children respectively (p<0.01), and among Bedouin children it figured as 80% and 67% respectively (p=0.01). The difference in carriage rate was most prominent in infants under the age of 5 months: among Jewish children it was 60% and 27% of sick and healthy children respectively (p<0.001) and among Bedouins it was 82% and 65% respectively (p=0.05).

Higher carriage rate of penicillin resistant pneumococci (PRP) was also detected in sick children, with no relation to antibiotic treatment in the month prior to sampling. In Jewish children PRP was detected in 12%, 28% (p<0.001) and 36% (p<0.001) of healthy children, sick children with previous antibiotic treatment and sick children with no treatment, respectively.

The seroypes included in the newly developed 7-valent conjugate vaccine: 4, 6B, 9V, 14, 18C, 19F, 23F, that are highly pathogenic and often antibiotic resistant contributed 74% of isolates in sick Jewish children who had previous antibiotic treatment and 39% of isolates in healthy children (p<0.001). In Bedouin children vaccine types carriers rate among the sick children was not higher than in healthy children.

Acute respiratory disease increases the risk of pneumococcal carriage in general and carriage of resistant pneumococci in particular. Previous antibiotic treatment increases the risk of carring one of the pathogenic serotypes included in the 7-valent vaccine. The impact of disease is most prominent in infants under 5 months, since they are usually less exposed to S. pneumoniae carriers than older children.

Since the increase in carriage rate during illness is mostly due to the serotypes included in the newly developed conjugate vaccine, future immunization programme may decrease not only morbidity rate but also nasopharyngeal carriage rate of pneumococci in general and of antibiotic-resistant pneumococci in particular.

The Effect of Gastro-Esophageal Reflux Therapy on Respiratory Diseases in Children

Y. Levin¹, A. Mandelberg², A. Gornstein³, F. Srour³, S. Reif⁴

¹The Sackler Faculty of Medicine, Tel-Aviv University, ²The Unit of Pediatric-Pulmonology, Wolfson Hospital, ³The Unit of Pediatric-Surgery, Wolfson Hospital, ⁴The Unit of Pediatric-Gastroenterology, Dana Children's Hospital

In order to examine the effect of reflux therapy on Hyper Reactive Airway Disease (HRAD) and apnea severity, 107 children, 78 with HRAD and 29 with apnea, underwent pH monitoring in the Pediatric Surgery Unit of Wolfson Hospital and the Dana Children's Hospital during the years 1995-1998. Pathological reflux was defined by means of the Boix-Ochoa and RI (Reflux Index) scores. In patients with positive reflux, anti-reflux treatment was initiated. Prior to and following pH monitoring, the respiratory status of all patients (both with and without reflux) was evaluated by a pediatric pulmonologist employing commonly used scores to determine severity.

Results: Subject age ranged between one day and 15 years (mean: 15.44±29 months, median: 6.37 months). In HRAD, following anti-reflex treatment the reflux positive group showed a significant score improvement, from an average of 2.9±1.1 units to 1.54±1.2 units (p<0.0001); a decrease in the number of patients treated with oral corticosteroids (p<0.01); a close to significant decrease (p=0.069) in the average dose of inhaled corticosteroids; and a decrease in the number of patients using bronchodilators (p=0.042). The reflux-negative group, not treated for reflux, displayed no significant improvement, with only a decrease in the severity scores from 2.44±1.0 to 1.78±1.2 units (p=0.14), and no change on any of the other parameters.

In apnea, all patients improved, from an average score of 2.34±0.77 to 0.03±0.19 units (p<0.0001), with no significant difference between the reflux positive and the reflux negative groups.

In view of these findings, it is postulated that anti-reflux therapy may have an additive effect on HRAD severity, beyond that of spontaneous respiratory improvement. We therefore find it appropriate for every severe HRAD patient (frequent exacerbations or high corticosteroid dose) to undergo pH monitoring in order to treat those with proven reflux. In respect to apnea, we cannot attribute any significance to the existence of reflux or to anti-reflux treatment.

Intraventricular Hemorrhage in Full-Term Neonates

S. Menascu, A. Levitas, A. Golan

Pediatrics B Dept., and Newborn and Preterm Dept., Soroka Medical Center and Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

Intraventricular hemorrhage in full-term neonates is rare; it may develop without any clinical signs. Its cause is not fully understood although some risk factors have been identified. A higher index of suspicion would ensure earlier diagnosis and treatment, which might reduce the rate of severe complications. We describe 2 cases in full-term neonates.

Long-Term Sequelae of Malignant Tumors in Childhood

N. M. Peretz, H. Goldberg, A. Kuten, I. Meller, E. Krivoi, A. Lorber, L. Bentur, A. Lightman, V. Gorenberg, M. Ben Arush-Weyl

Pediatric Hematology-Oncology Dept., Oncology Center, Pediatric Cardiology Unit, Pulmonology and Gynecology Depts., and Pediatric Endocrinology Unit; Rambam Medical Center and Technion-Israel Institute of Technology, Haifa; and Orthopedic-Oncology Unit, Tel Aviv-Sourasky Medical Center and Tel Aviv University

110 children with malignant diseases (leukemia excepted) who survived 5-20 years (median 9) post-therapy were followed (1996-1998). Median age during follow-up was 15 years (range 5-23). The most common malignancies were brain tumors, lymphoma, retinoblastoma and Wilm's tumor.

The 174 late side-effects included endocrine disorders (19%), cognitive impairment (14%), orthopedic dysfunction (12%), alopecia (12%), dental damage (11%), psychological (8%) and neurological (8%) disturbances, and azoospermia or amenorrhea (5%). There was no cardiac or renal damage and no second malignancy.

29% of side-effects were severe. There was significant reduction in quality of life in 54 (49%), in 27 of whom it was severe enough to require psychological intervention. Treatment of brain tumor caused 98 late side-effects in 28 patients (sequelae-to-patient ratio [SPR] 3.3). Most cognitive, endocrine and neurological disorders, and most cases of alopecia, dental and psychological difficulties were in these patients. There were frequent late complications in those treated for retinoblastoma (SPR 1.8), and bone or soft tissue sarcomas (SPR 0.8). Those treated for Wilm's tumor had few side-effects (SPR 0.4).

Late side effects were most frequent after radiation, reaching as high as SPR 2.4. It averaged only 0.5 in those treated with chemotherapy alone or in combination with surgery.

Reduction of late side-effects in these patients requires using less toxic modalities, as long as cure rate is not compromised. When considering secondary strategies, screening for early detection of late complications would enable immediate solutions, such as hormonal replacement or providing compensating skills for post-treatment disability.