תוצאת חיפוש

במחקר זה נבדקו מאפייני הצריכה והעמדות של מטופלים שעלו לישראל מברית-המועצות לשעבר משנת 1990 ביחס לרפואה משלימה. המחקר נערך במירפאה עירונית גדולה בקריית-מוצקין באמצעות שאלונים וריאיונות חצי-מובנים ונערכה השוואה בין עמדות ציבור העולים (106 נשאלים) לאוכלוסייה הוותיקה (1041 נשאלים). נמצא שלציבור העולים עמדות ומאפייני צריכה ייחודיים, כגון פנייה מופחתת למטפל ברפואה משלימה, נטייה רבה יותר לצריכה של צמחי מרפא והסתייגות מטיפול בתרופות בהקשר לעניין בטיפול משלים. הנשאלים ייחסו תפקיד מרכזי לרופא המשפחה בהפניה וטיפול ברפואה משלימה. בסיום המאמר מובאות המלצות מעשיות לאנאמנזה מכוונת של מטופלים עולים מברית-המועצות לשעבר בנושא רפואה משלימה. המלצות נוספות מוצעות עבור מתכנני מדיניות בריאות לפיתוח מיתווה של רפואה משולבת במירפאה הקהילתית, בהתאם למאפייני אוכלוסייה זו, אם רפואה משלימה תשולב בעתיד בסל הבריאות.

אדי שטרמר, עדה תמיר, עומר גולדשטיין, דין קרן, טובה ריינס, ערן פסטר, אלכסנדרה לביא

המכון לגסטרואנטרולוגיה, מרכז רפואי בני-ציון והמחלקה לרפואת הקהילה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הפקולטה לרפואה של הטכניון, חיפה

אנדוסקופיה בגישה פתוחה (Open access endoscopy) מאפשרת זירוז ביצוע קולונוסקופיה על-פי בקשת רופא המשפחה, בלא היוועצות מקדימה עם גסטרואנטרולוג.

המטרות היו לבדוק את הסוגיות הבאות: 1) האם שיעור המימצאים המשמעותיים תלוי בתחום ההתמחות של הרופא המפנה – רופא משפחה לעומת מומחים אחרים – על-מנת לשפר את שיעור ההפניות המוצדקות; 2) האם קיים ניצול-יתר של בדיקת הקולונוסקופיה בגישה פתוחה בישראל, שבה הבדיקה אינה כרוכה בתשלום מצד המטופל; 3) האם שיעור גבוה של מימצאים אקראיים בעלי משמעות (ממאירים או קדם-ממאירים) עשוי להצדיק גישה יותר ליברלית להוריות לקולונוסקופיה.

לשם כך נערך מחקר פרוספקטיבי אשר הוכללו בו כל המטופלים העוקבים שהופנו לקולונוסקופיה בגישה פתוחה במשך 10 שבועות. הרופאים המפנים סווגו על-פי רופאי משפחה לעומת מומחים אחרים. ההוריות לבדיקה סווגו על-פי הנחיות האגודה האמריקאית לאנדוסקופיה של מערכת העיכול. המימצאים האנדוסקופיים סווגו לרלבנטיים או תקינים. כל מימצא רלבנטי נבדק אל מול ההוריה לביצוע הבדיקה.

נמצא, כי 34.2% מהמטופלים עברו קולונוסקופיה בשל הוריה לא מתאימה. לרופאי המשפחה היה שיעור מעט גבוה יותר של הוריות מתאימות בהשוואה למומחים אחרים. בעיבוד חד-משתנים, מימצא אנדוסקופי רלבנטי נמצא רק ב-14% מהמטופלים שהופנו על-ידי רופאי משפחה בהשוואה ל-22.8% מאלה שהופנו על-ידי מומחים אחרים (P=0.04). אדנומות גדולות מ-5 מ"מ או שאתות אובחנו ב-20.75% מכלל הקולונוסקופיות. תשעה-עשר מבין 83 נבדקים (כ-23%) אובחנו בבדיקות שבוצעו בשל הוריות לא מתאימות. בעיבוד רב-משתנים נמצא, כי הוריה, גיל ומיגדר היו קשורים באופן משמעותי להמצאות שאתות או פוליפים (P=0.006, 0.003, 0.043, בהתאמה), בעוד שמקור ההפניה (רופא מטפל או רופא אחר) לא היה מובהק.

לסיכום, 34% מכלל הקולונוסקופיות בוצעו בשל הוריות לא מתאימות. שיעור המימצאים הרלבנטיים היה נמוך יותר במטופלים שהופנו על-ידי רופאי משפחה. התפוקה הגבוהה של קולונוסקופיה באיבחון שאתות ופוליפים של הכרכשת והחלחולת במיסגרת של גישה פתוחה מקבלת חיזוק מהתוצאות שלנו.

מאחר ששיעור גבוה של המימצאים נמצא בנבדקים שבהם ההוריה לקולונוסקופיה נחשבה לא מתאימה, אנו מציעים כי גישה יותר ליברלית ביחס להוריות של קולונוסקופיה, כגון גיל מעל 50 שנה, עשויה להיות לתועלתם של המטופלים.

שמואל רייס

המח' לרפואה המשפחה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

NAPCRG הוא האירגון המוביל במחקר ברפואה ראשונית בצפון-אמריקה. אירגון התנדבותי זה מהווה מוקד פעילות בקידום הידע של רפואה בקהילה בארה"ב וקנדה, מקיים פעילות הכשרה, מימון ותמיכה (לדוגמה ברשתות מחקר בקהילה) ענפה, והוא הרוח החיה מאחורי העיתון החדש יחסית, שהפך לעיתון המחקר העיקרי של רפואת משפחה בעולם:  Annals of Family Medicine http://www.annfammed.org/l.

האירגון מקיים כנס שנתי בחודש אוקטובר, ובזה שהתקיים בשנת 2004 באורלנדו בצמוד לכנס WONCA (אירגון הגג העולמי של רפואת משפחה) העולמי גם הייתה השתתפות ישראלית ערה. השנה מצאתי את עצמי ישראלי יחיד בכנס של כ-700 משתתפים, ביניהם כ-70 שאינם מצפון-אמריקה (בעיקר אנגלים והולנדים, אך נציגי 20 מדינות בסך-הכל). הכנס התנהל כמקובל, עם הרצאות מליאה, הצגת עבודות, פוסטרים וסדנאות. הושם דגש רב על יצירת הזדמנויות למיפגש בין חוקרים צעירים וותיקים, ועל יצירת הזדמנויות לחניכה. הנושאים שנדונו בכנס מייצגים את מוקדי העניין בדיסציפלינות של רפואה ראשונית בעת הזאת בעולם כולו: אירגון שירותי בריאות, מחקר, חינוך ושלל נושאים קליניים.

אורית כהן קסטל^1,2,3, אריק שכטר², גלעד עמיאל³, דליה גלעד³, שמואל רייס^2,3

¹חיל רפואה, צה"ל, ²המח' לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה רפפורט, ³המח' לחינוך רפואי, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

חיל הרפואה חרת על דיגלו את שיפור איכות הטיפול הרפואי בחיילי צבא ההגנה לישראל בכלל ואת שיפור איכות הרפואה הראשונית בצה"ל בפרט. כחלק מהחתירה להשגת יעד זה, עוסק חיל הרפואה באופן שוטף בפיתוח תוכניות ללימודי המשך להכשרת רופאים ראשוניים ומשקיע משאבים בהפעלת מערך בקרת האיכות ברפואה ראשונית.

המטרה במחקר הייתה לבדוק האם ובאיזו מידה יכול ה- OSCE - Objective Structured Clinical Examination, או המקא"ם (מבחן קליני אובייקטיבי מובנה), לשמש ככלי הערכה לקביעת רמת תיפקודו של הרופא הצבאי בנושאים מרכזיים ברפואה הראשונית בצבא.

ארבעים-ואחד (41) רופאים בשרות סדיר השתתפו במבחןOSCE  בן 10 תחנות. המקרים הקליניים נבחרו בהתאם לרשימת הבעיות השכיחות ברפואה ראשונית בצבא על-פי נתוני השנתון הסטטיסטי של חיל הרפואה בין השנים 1988-1998. כל בעיה היוותה בסיס לסיפור מקרה (תחנת בחינה) שהוצג על-ידי חולה מדומה. לכל תחנת בחינה היו שני חלקים: בחלק א' נבדקו כישורי הראיון הרפואי, היכולת לבצע בדיקה גופנית ממוקדת לבעיה וכישורי התקשורת הבין-אישית. בחלק ב' נדרש הנבחן לרשום את האבחנה המבדלת ואת תוכנית האיבחון והטיפול. שני החלקים הוערכו באמצעות טפסים  מובנים שתוקפו על-ידי צוות מומחים.

המהימנות הכוללת של המבחן הייתה a=0.9. הציון הממוצע היה 59 (סטיית-תקן 10). בניתוח שאלון המשוב דירגו הנבחנים את אמינות השחקנים כטובה (4 מתוך 5) והעריכו את המקרים כרלוונטיים לרפואה צבאית (4 מתוך 5). 92% מהמשיבים הביעו את רצונם לקבל משוב על ביצועיהם במבחן.

לסיכום, במחקר מבוא זה, ה-OSCE נמצא ישים, בעל מהימנות ותקפות גבוהות, ואף הוערך לטובה על-ידי הרופאים הנבחנים. כלי זה ראוי להוות כלי להערכת רופאים ראשוניים בצה"ל, למתן משוב ואיתור פערים לצורך הוראה מתקנת.
 

אורית כהן קסטל, סוניה כרכבי, רחל דהן, חאלד כרכבי, דורון חרמוני

המח' לרפואת משפחה, שירותי בריאות כללית – מחוז חיפה וגליל מערבי, הפקולטה לרפואה ברוך רפפורט , הטכניון

עישון הסיגריות הוא אחד הגורמים העיקריים לתחלואה ותמותה שניתנים למניעה ואחראי בישראל לכ-10,000 מקרי תמותה בשנה ממחלות הנגרמות מעישון. בישראל, 26% מהאוכלוסייה הבוגרת מעשנים, כשליש מהם מצהירים על רצונם להפסיק לעשן, אך רק כ-2% מצליחים במשימה זו לאורך שנה שלמה לפחות. לרופא המשפחה תפקיד משמעותי בעזרה למטופליו להפסיק לעשן; רוב הרופאים הראשוניים מדרגים את העישון כגורם התנהגותי המשפיע ביותר על הבריאות, ואף 70% מהמעשנים מדווחים כי מסר חד-משמעי המלווה בתמיכה מרופא המשפחה שלהם מהווה מניע להפסקת עישון. על-פי הקווים המנחים המעודכנים להפסקת עישון של שירותי הבריאות האמריקאים, על רופא המשפחה לפעול להפסקת עישון בקרב מטופליו בכך שיתשאלם באופן שיגרתי לגבי עישון, ימליץ באופן מזדמן על הפסקת עישון תוך כדי הערכת מוכנותו של המעשן להפסיק לעשן, ייעץ למעונינים בנוגע לטיפול בתחליפי ניקוטין או בבופרופיון, וכן יכיר את המרכזים המתמחים בטיפול התנהגותי להפסקת עישון שבסביבתו וכיצד מפנים  לטיפולם. אולם גם רופאים בעלי מודעות ומחויבות לנושא הפסקת העישון יועצים למטופליהם להפסיק לעשן רק ב-50% מהמיפגשים, בשל תחושתם כי הם חסרי ידע ומיומנות בתחום. בסקירה זו מדווח על העדויות העדכניות ליעילותם של כלים לקידום הפסקת עישון, הניתנים ליישום במיסגרת הרפואה הראשונית: החל בעצה מרופא המשפחה, תכשירים ותרופות מקו ראשון ושני, התערבויות המותאמות לשלב המוכנות להפסקת עישון, וכלה בטיפול פסיכולוגי והתנהגותי.

ענת צור(1), אילנה הרמן-בוהם(2), חוליו וינשטיין(3), איתמר רז(4) 

(1) מירפאה לאנדוקרינולוגיה ולסוכרת, שירותי בריאות כללית, ירושלים, (2) היחידה לסוכרת, מרכז אוניברסיטאי רפואי סורוקה, באר-שבע, (3) מרכז רפואי וולפסון, חולון, היחידה לסוכרת, (4) האגף לרפואה פנימית, בית-חולים הדסה עין-כרם, ירושלים

סוכרת מסוג 2 היא אחת המחלות הכרוניות השכיחות ביותר בעולם. ההערכה היא כי כ-190 מיליון בני-אדם לוקים במחלקה, והתחזית היא שמספר החולים יוכפל ב-25 השנים הקרובות. חוסר פעילות גופנית, ברות (Diet) עתירת-קלוריות ושומן, והשמנת-יתר הם התורמים העיקריים לעלייה בשכיחות הסוכרת עד לכדי מגפה כלל-עולמית.

שלמה וינקר^1,2, מרים שפיז¹, אשר אלחיאני¹, ששון נקר^2,1

¹שירותי בריאות כללית, מחוז המרכז, ²החוג לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מומלץ לבצע בדיקה של קרקעית העין בחולי סוכרת לפחות אחת לשנה. זיהוי שינויים מוקדמים וטיפול מתאים יכולים למנוע את מרבית ההתעוורויות. אולם הענות החולים לביצוע הבדיקה נמוכה.

המטרות בעבודה להלן היו להעלות את שיעור חולי הסוכרת הפונים לרופא עיניים למטרת בדיקה ולבחון את היקף התחלואה שאינה מאובחנת באוכלוסייה זו.

העבודה נערכה במירפאה עירונית באזור ברמה חברתית-כלכלית בינונית. תוכנית ההתערבות נבנתה ללא קבלת משאבים חיצוניים נוספים והתבססה על צוות המירפאה. בתוכנית נכללו איתור החולים, זימון טלפוני של החולה, יצירת קשר עם רופא עיניים וניהול התורים לרופא העיניים על-ידי צוות המירפאה. תזכורת למטופל שעליו להגיע לבדיקה בסמוך למועד שנקבע והעברה של סיכום הביקור בפקס ישירות לרופא המשפחה.

בשנת 2000 נבדקו אצל רופא עיניים 177/420 מחולי הסוכרת במירפאה (42%). לאחר הפעלת תוכנית ההתערבות נבדקו בשנת 2001 76% מהחולים (318/420) – עלייה של 80% במספר הנבדקים. בשבעה-עשר אחוזים (55/318) התגלו ממצאים לא תקינים בבדיקות העיניים, ו- 33 מהם לקו ברטינופתיה שמסוכרת. חולים עם רטינופתיה שמסוכרת לקו ביתר-לחץ-דם בשיעור גבוה יותר ורמת ה-HbA1c הממוצעת שלהם הייתה גבוהה יותר.

מתוך 33 הלוקים ברטינופתיה שמסוכרת 20 נמצאו בדרגה קלה ונותרו במעקב בלבד, בעוד ש-13 הנותרים הופנו בעקבות הבדיקה לטיפולי לייזר. שיעור הגברים בקרב החולים עם רטינופתיה שהיו זקוקים לטיפול בלייזר היה כפול (69% לעומת 35%, P=0.06), משך מחלתם היה ארוך יותר במידה משמעותית, וכן הייתה עדות למחלת כלי-דם היקפיים ולשכיחות גבוהה יותר של פגיעה בכף הרגל עקב מחלת הסוכרת.

בתוכנית התערבות הכוללת שיתוף-פעולה של כל צוות המירפאה וללא תוספת משאבים ניתן להעלות את שיעור חולי הסוכרת העורכים בדיקה שנתית של קרקעית העיניים, לאתר חולים עם רטינופתיה שמסוכרת ולהפנותם לטיפול מתאים, ובאופן כזה להפחית את הסיכון לנכות ולעיוורון.

מיכל קאפמן, נטע אלון, דורון חרמוני

המח' לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה, הטכניון ושירותי בריאות כללית, מחוז חיפה וגליל מערבי

קיים מצב של תת-איבחון דיכאון ברפואה הראשונית כמענה לבעיה פותח כלי-עזר איבחוני המורכב משני שלבים לסקירת דיכאון.

המטרות במאמר להלן הן בדיקת יישום כלי-עזר זה ברפואה ראשונית יעילות ההסתייעות בו, ומידת המיתאם בין המימצאים העולים ממנו לבין התיעוד הרפואי ובדיקת שיעור הפנייה לרפואה הראשונית של חולים שאובחנו כלוקים בדיכאון.

לשם כך חולק למבקרים בחמש מירפאות ראשוניות שאלון למילוי עצמי המכיל פרטים דמוגרפיים ושלוש שאלות בנושא דיכאון. נבדקים שענו בחיוב על אחת מהשאלות לפחות נתבקשו למלא שאלון נוסף, מפורט ובעל רגישות גבוהה לאיבחון דיכאון. נבדק שיעור החולים שאובחנו כלוקים בדיכאון, הטיפול שניתן להם ומספר הביקורים של כל נבדק במירפאה במהלך חצי שנה.

חמש-מאות-חמישים-ואחד מטופלים מילאו את השאלון הראשון: 222 (40%) ענו בחיוב על אחת השאלות, 113 מתוכם (51%) הסכימו למלא את השאלון השני ו-15 מהם (13.3%) אובחנו כלוקים בדיכאון. רק בשלושה מהמאובחנים באופן זה נמצא רישום של דיכאון בתיק הרפואי. חמישה מטופלים (כ-4.4%) אובחנו על-ידי רופאיהם כלוקים בדיכאון, אולם אבחנה זו לא עלתה מתוצאות השאלונים המלאים בבדיקת מידגם של 50 תיקים רפואיים מאלה שענו בחיוב על השאלון הראשון אך סירבו למלא את השאלון השני אובחנו 10 מטופלים נוספים (20%) על-ידי רופאיהם כלוקים בדיכאון ו-12% עם בעיה נפשית כלשהי. מטופלים הלוקים בדיכאון פונים לרופא הראשוני 12.7 פעמים בממוצע בחצי שנה לעומת 7.14 בחולים שאינם לוקים בדיכאון (P>0.028).

לסיכום, מטופל הלוקה בדיכאון פונה לרופא בתדירות גבוהה יותר. ההסתייעות בכלי דו-שלבי לסקירה בקרב מטופלי מירפאה ראשונית מדגימה פערים משמעותיים בשיעורי האיבחון באמצעות הכלי לרשום בתיק הרפואי, ותועלתו של כלי סקירה זו מוטלת בספק. עם זאת, נראה כי מישלב של שלוש שאלות סיקור באוכלוסייה המצויה בסיכון ללקות בדיכאון (כגון המרבים לבקר במירפאה) יכול להיות כלי-עזר ראשוני יעיל לאיתור מטופלים הלוקים בדיכאון.

יאן פרס, ששון מנחם, פסח שוורצמן

המח' לרפואת משפחה, מרכז סיאל – מרכז מחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, החטיבה לבריאות בקהילה, החטיבה לבריאות בקהילה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

הפרעה בתיפקוד המיני מתאפיינת בפגיעה בחימוד המיני (libido) או בשינויים פסיכופיסיולוגיים הקשורים בשינויים במעגל התגובה המינית. במחקרים הודגם, כי שכיחות ההפרעה בקרב נשים היא 10%-52% ובגברים -  25%-63%. להפרעות אלה השפעה עצומה על הפרט, היחסים הבין-אישיים ואיכות חיי המשפחה.

המטרות במאמר היו להעריך גישות, ידע וטיפול בהפרעה בתיפקוד המיני על-ידי רופאי המשפחה בישראל.

לשם כך השתתפו במחקר 292 רופאים מתוך כ-800 שנכחו בכנס ארצי לרפואת משפחה ורפואה כללית. לרופאים אלה חולק שאלון למילוי עצמי, ו-179 מתוכם ענו עליו במלואו (61%).

שבעים ותשעה אחוזים מהרופאים גרסו, כי על רופא המשפחה להיות אחראי לטיפול ברוב ההפרעות בתיפקוד המיני. הרופאים ציינו כי 12% בלבד מכלל מטופליהם בשל הפרעות בתיפקוד המיני היו נשים. הבדלים משמעותיים נמצאו בין דיווחי רופאים לרופאות ובין דיווחי רופאים כלליים למתמחים ברפואת משפחה בהקשר לטיפול בהפרעה בתיפקוד המיני. מומחים ברפואת משפחה טיפלו בחולים עם הפרעה בתיפקוד המיני בשיעור גבוה יותר מאשר רופאים כלליים ומתמחים ברפואת משפחה (53%, 23%, ו- 22% בהתאמה. P>0.05). המחסומים העיקריים לטיפול בהתפרעות בתיפקוד המיני שצוינו על-ידי הרופאים היו חוסר זמן (62%) וחוסר ידע (47%).

לסיכום, רופאים ראשוניים רואים עצמם כמען העיקרי למטופלים עם הפרעות בתיפקוד המיני. כמו כן סברו הרופאים הנשאלים, כי הם זקוקים ל הכשרה מעמיקה יותר בנושא ההפרעה בתיפקוד המיני, כדי להתגבר על בעיות כמו מחסור בזמן, בידע או בהכשרה, וכך לאפשר להם מתן טיפול טוב יותר בהפרעות התיפקוד המיני של מטופליהם.

דניאל חמיאל (1), דונלד מוס (2), פסח שוורצמן (3)

(1) המרכז לבריאות הנפש בריל, קופת-חולים כללית, תל-אביב, (2) מרכז רפואי גרנד הבן, מישיגן, (3) המח' לרפואת המשפחה, החטיבה לבריאות בקהילה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע

בתחילת המאה ה-21 ניכר במערכות הבריאות בעולם הצורך בגישה רפואית אחרת. בגישה חדשה יש להדגיש, בנוסף לבדיקות מעבדה, גם בדיקות דימות, טיפול תרופתי, תפקיד החולה, והעברת מיקוד השליטה לחולה ולבני-משפחתו. זוהי הגישה הביו-פסיכו-חברתית, שבה הצוות הרפואי מתחשב בגורמים ביולוגיים מסורתיים, אך בנוסף גם בגורמים סביבתיים אפשריים בבואו להחליט על אופן הטיפול. אי-היענות לצרכים רפואיים ופסיכולוגיים אמיתיים של החולה האופייני עלולה להוביל לביזבוז משאבים רבים, לתיסכול החולה והצוות הרפואי, ולהפחתה ביעילות הטיפול.

פסיכופיסיולוגיה קלינית היא היישום הטיפולי של הגישה הביו-פסיכו-חברתית, והיא אמורה לענות לצרכים ביולוגיים ופסיכולוגיים של החולה. גישה זו משלבת טיפול פיזיולוגי והתערבות התנהגותית-קוגניטיבית. במאמר הנוכחי מוצגים באופן פרטני התהליכים בפסיכופיסיולוגיה קלינית, על-פי המדווח בספרות העדכנית בנושא. לפסיכופיסיולוגיה קלינית יעילות מוכחת לבעיות רבות של החולים ברפואה ראשונית כמו כאב כרוני, יתר-לחץ-הדם, הפרעות קשב, הפרעות שינה ועוד. מערכת הרפואה הראשונית מעניקה את התשובה הטיפולית המיטבית לביצוע התערבויות אלו, והאתגר העומד היום לפני החוקרים הוא פיתוח שיטות שתאפשרנה נגישות רבה יותר לחולים הזקוקים לסיוע.

במאמר זה נדונות בפרטנות חמש אסטרטגיות המאפשרות יישום נרחב יותר של כלים פסיכופיסיולוגיים קליניים: 1) הרחבת החינוך של הרופא; 2) מעורבות של אנשי מקצוע רפואי קרוב (allied health professionals); 3) אינטגרציה של טיפול רפואי התנהגותי ברפואה ראשונית; 4) שינוי יעיל עם מגע מיקטי (minimal) של המטפל; 5) הפניה להמשך טיפול. פסיכופיסיולוגיה קלינית במסגרת הרפואה הראשונית מהווה מישלב חזק של דגמים ביו-רפואיים וביו-חברתיים.

יהושע לשם, הדסה כהן-לולב, נועה די-קסטרו, חוה טבנקין ודב שטינמץ

יתר-לחץ-דם עמיד מוגדר כלחץ-דם אשר אינו יורד מתחת לערך של 140 ממ"כ סיסטולי או 90 ממ"כ דיאסטולי, למרות שהחולה מטופל בשלוש תרופות במישלב מתאים ובמינון מיטבי, כאשר אחת התקופות היא מקבוצת המשתנים. היארעות של יתר-לחץ-דם עמיד נבדקה במספר מועט יחסית של עבודות, ושיעורה נע בין פחות מ-3% ועד 29%. ידוע היום על מספר סיבות התורמות להתהוות מצב זה, הכוללות בין השאר מצבי יתר-לחץ-דם עמיד מדומה, היענות נמוכה לטיפול, נטילה בו-זמנית של תרופות נוספות, עודף נוזלים, מצבים קליניים כמו עישון, השמנת יתר, סוכרת, עודף שומני הדף, תוכנית טיפול-תת מיטבית וסיבות שניוניות. שכיחותן של סיבות אלו טרם נבדקה בישראל.

המטרות בעבודה הנוכחית הן לבדוק את שכיחות המטופלים עם יתר-לחץ-דם עמיד ולערוך השוואה בין שכיחות הגורמים השונים ליתר-לחץ-דם עמיד במירפאות הראשוניות בקהילה לעומת מירפאה מחוזית מייעצת ליתר-לחץ-דם.

שיטות המחקר כללו בדיקת תיקיהם הרפואיים של כל המטופלים מעל גיל 20 ב-5 מירפאות כפריות ראשוניות במחוז הצפון, ובמירפאה המייעצת ליתר-לחץ-דם נסקרו החולים העונים למדדים של יתר-לחץ-דם עמיד. עבור אותם חולים שאותרו ועמדו במדדי ההגדרה, מולאו שאלונים שנכללו בהם פרטים דמוגרפיים, טיפול תרופתי מעודכן לביקור האחרון והערכת הסיבות השונות האפשריות למצב זה. כל השאלונים עברו עיבוד סטטיסטי לפי chi-square ו- Exact Fishers test, ועל פי התוצאות הוסקו המסקנות.

יתר-לחץ-דם עמיד נמצא ב-10 מטופלים מתוך 227 חולי יתר-לחץ-דם במירפאות הראשונות (4.4%), וב-21 מטופלים מתוך 131 חולי יתר-לחץ-דם במירפאה המייעצת ל יתר-לחץ-דם (16%). בשמונה מטופלים (25.8%) נמצאה סיבה אחת להתהוות יתר-לחץ-דם עמיד, ב-14 מטופלים (45.2%) נמצאו 2-3 סיבות וב-9 מטופלים (29%) נמצאו 4 סיבות ויותר. היענות נמוכה לטיפול נמצאה ב-7 חולים, שיטת מדידה לקויה ב-3 חולים ונטילת תרופות המעלות את לחץ-הדם נמצאה בחולה אחד. מבין המצבים הקליניים הנלווים, דיסליפידמיה לא מאוזנת נמצאה ב-15 מטופלים (48.4%), סוכרת לא מאוזנת ב-11 מטופלים (35.5%) והשמנת יתר ב-10 מטופלים (32.3%). פעילות סימפאתטית מוגברת נמצאה ב-6 מטופלים (19.4%), וסיבות שניוניות נמצאו ב-4 מטופלים (12.9%).

המסקנות ממימצאים אלו הן, כי שכיחות יתר-לחץ-דם עמיד במירפאות הראשוניות היא בשיעור של 4.4%, ובמירפאה המייעצת ליתר-לחץ-דם – 16%.

השכיחות זהה לזו המדווחת בספרות הרפואית ונובעת מהאופי השונה של החולים המטופלים בהן. העובדה שבמחצית מהחולים נמצאו 2-3 סיבות ליתר-לחץ-דם עמיד, וכי בשליש מהם נמצאו 4 סיבות ויותר, מדגישה את מורכבות הבעיות הרפואיות של קבוצת חולים זו מחד-גיסא, והצורך בגישה טיפולית כוללנית רב-מערכתית מאידך-גיסא. בכמחצית מהחולים ביתר-לחץ-דם עמיד ניתן לזהות חולי סוכרת ודיסליפידמיה לא מאוזנים, וכן חולים עם השמנת יתר. עובדה זו ממחישה את הצורך באיזון קפדני של רמות הסוכר ושומני הדם בחולים אלו, כחלק בלתי-נפרד מהטיפול ביתר-לחץ-הדם, ואת חשיבות הירידה במשקל בחולים הלוקים בעודף משקל.

רפי יונגמן, נילי זילבר, נורית קווה, ממויה זרה, פיקרה וורקנה, יילמה בקלה ורוברט גיל

תוצאות מחקרים שונים מעידות על כך, ששיעור נכבד מקרב הפונים למירפאות ראשוניות לוקים בבעיות נפשיות. מטופלים רבים הלוקים בבעיות אלו אינם מאבחנים כהלכה, ולפיכך אינם זוכים לטיפול הולם על-ידי הצוות הרפואי. הבעיה קשה במיוחד כשמדובר במטופלים שעלו לישראל מאתיופיה, בעיקר בשל השוני בין מערכת האמונות הרפואיות של עולי אתיופיה לבין זו של הרופאים הלא-אתיופיים, ובשל השימוש של עולי אתיופיה בניבי מצוקה תרבותיים טיפוסים שאינם נהירים לרופאים המערביים. ה-WHO פיתח את ה- Self Reporting Questionnaire – SRQ – כלי סינון פסיכיאטרי שנועד ליישום בקרב אוכלוסיות ממדינות מתפתחות. ומפותחות כאחד, הוא התגלה כבעייתי ליישום בקרב תרבויות מסוימות. הבעייתיות נובעת בחלקה מפערים בין ניבי המצוקה העצמוניים (הספונטניים) שבהם משתמשים הנשאלים, לדוגמה האתיופים, לבין ניבי המצוקה המופיעים ב- SRQ.

המטרה במחקר היתה לפתח כלי סינון פסיכיאטרי על בסיס ה- SRQ, שיהיה תקף ורגיש לתרבות עולי אתיופיה בישראל.

נכללו במידגם 161 עולים מאתיופיה, ילידי חבל גונדר, בני 18-55. המרואיינים סווגו לשלוש קבוצות בהתאם ל"רמת הטיפול": אנשים בריאים מהאוכלוסייה הכללית שנכללו במידגם בעיקר בשיטה של "דגימת מיכסות" בערים שבהן מצוי ריכוז גבוה של עולי אתיופיה; מטופלים עוקבים במירפאות ראשוניות ובמירפאות מומחים באותן ערים; ומטופלים עוקבים במירפאות פסיכיאטריות בכל אזורי ישראל. כלי המחקר כללו שאלון SRQ מורחב (SRQ-E) וגירסה מורחבת של ה- BPRS- Brief Psychiatric Rating Scale. נבדקה התקפות של כל שאלה ב- SRQ-E, על-מנת להגיע לשאלון סינון פסיכיאטרי חדש, חסכוני ותקף. בהמשך נבדקה התקפות הפנימית, המיבנית והתקפות על-פי מדד של שאלון הסינון החדש. כמו-כן, חושבו רגישות וסגוליות הכלי לאיבון פסיכופתולוגיה.

בתוצאות הודגם, שכלי הסינון החדש נמצא תקף. נמצא שציון 7 בכלי הסינון החדש מסייע להבחין בין חולים הלוקים בפסיכופתולוגיה לבין אלו שאינם לוקים בפסיכופתולוגיה, עם רגישות וסגוליות של 87%.

שרונה אמר, נגה טיבן, חאלד כרכבי, דורון חרמוני

המח' לרפואת משפחה, שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה וגליל מערבי והפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

קיימים בספרות דיווחים רבים על החשיבות של חדילה מעישון, עיסוק בפעילות גופנית ושמירה על תזונה בריאה. אין עדיין מספיק מחקרים בספרות העולמית בכלל ובישראל בפרט, המעידים שייעוץ רפואי אכן משפיע על מטופליו לשנות את אורח-חייהם. במחקר זה בחנו אם בפגישת רופא-מטופל המוקדשת כולה לנושא של רפואה מונעת ניתן לגרום לשינוי באורח-החיים של מטופלים, דהיינו הפסקת עישון, פעילות גופנית וירידה במשקל.

במחקר נכללו 88 מטופלים בגילאי 25-50. המטופלים זומנו לפגישה בת 20 דקות עם רופא-המשפחה. בפגישה קיבלו המטופלים הדרכה אישית מרופא-המשפחה בתחומים של עישון, פעילות גופנית ותזונה בריאה. ההדרכה הותאמה לכל מטופל. כעבור 6-12 חודשים, רואיינו המטופלים טלפונית. הנתונים עובדו ונותחו באמצעות תוכנת SPSS לחלונות.

מתוך 25 מעשנים, חדלו לעשן שתי מטופלות (8%); חמישה (20%) מעשנים הפחיתו מספר הסיגריות שעישנו ביום. לאחר ההתערבות חלה עלייה במספר האנשים שעסקו בפעילות גופנית קבועה – 56.1% לעומת 2.7% לפני ההתערבות. העלייה נמצאה משמעותית מבחינה סטטיסטית (p<0.001). בקרב מטופלים הלוקים בעודף-משקל (BMI 26.9-25) ובהשמנת-יתר (27>BMI) נמצאה ירידה משמעותית סטטיסטית (p<0.001) ב-BMI בעקבות ההתערבות. בקרב מטופלים בעלי משקל תקין (BMI 24.9-20) ונמוך (20<BMI) נמצאה ירידה ב-BMI – אולם היא אינה משמעותית סטטיסטית.

בעידן שבו שיקולים כלכליים מכבידים על עבודתו היומיומית של הרופא ועל החלטותיו, הראנו כי פגישה קצרה בין רופא למטופל, שאינה כרוכה בעלות גבוהה, עשויה לתרום לשינוי באורח-חייו של מטופל.

What Primary Care Physicians Think of Israel's Health Policy Reform

Revital Gross, Hava Tabenkin, Shuli Brammli-Greenberg

JDC Brookdale Institute, Jerusalem, HaEmek Hospital, Afula; and Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

Opinions of the National Health Insurance (NHI) Law held by primary care physicians were surveyed. A questionnaire was submitted (April-July 1997) to 930 primary care physicians employed by sick funds, including general practitioners, family physicians, pediatricians and internists. Response rate was 86%.

They supported the main components of the NHI law. It was considered desirable "to a great" or "very great extent" to allocate funds to sick funds based on age and number of members (76%), to require them to accept all applicants (72%), to designate a uniform basket of services (65%), to allow members to transfer freely between funds (63%), and to allow sick funds to sell supplemental insurance (59%). However, only 41% were satisfied with the implementation of the law.

Multivariate analysis showed that employment by Maccabi, Meuhedet, or Leumit sick funds had an independent effect on low satisfaction with the law as implemented, and on negative opinions about the uniform basket of services, the accepting of all applicants, and allocation of funding based on age and number of members. Those employed by the Maccabi and Meuhedet funds were in favor of allowing sick funds to sell supplemental insurance.

The findings of the study have implications for policy-makers interested in increasing support for national health reform by physicians. It is important to examine possibilities of developing direct channels of communication between national policy-makers and physicians, as well as institutionalizing mechanisms that involve physicians directly in formulation of national policy.

Referrals and Self-Referrals to an Emergency Department

Sasson Nakar, Shlomo Vinker, Yaacov Or, Mordechai Schadel, Yosi Niego, Gavriel Plotkin

Central District of General Sick Fund and Family Medicine Dept., Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University, and Emergency Dept., Kaplan Medical Center, Rehovot (Affiliated with Hebrew University-Hadassah Faculty of Medicine, Jerusalem)

The Israeli health system has been undergoing major changes in recent years. Considerations of cost containment have led sick funds to open new out-of-hours services in the community to reduce visits to hospital emergency departments.

Referred and self-referred visits to our emergency department during a 1-month period were studied. Patients after trauma or whose visits resulted in hospitalization were excluded. Of the 505 encounters 56.3% were of women; the average age was 52.5±19.3 years (range 18-96). 57.4% visits were during working hours of primary care clinics ("working hours"), while the others were "out-of-hours" visits. Only 52.7% had a referral letter, 75% of them from the family physician. The quality of the handwriting in 46% was good, in 44% fair and the remaining 10% were illegible. A specific clinical question was asked in only 16% of the letters. A third of "working-hours" visits were self- referrals, rising to 64% in "out-of-hours" visits (p<0.001).

The most common diagnoses in discharge letters were: chest or abdominal pain, asthma, back pain, headache, nephrolithiasis and upper respiratory tract infection. The rate of self-referrals was relatively high throughout the day. Cost-containment efforts did not seem to eliminate self-referrals with "primary care" problems. The quality of referral letters should be improved both with regard to format and content.