• כרטיס רופא והטבות
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        אוקטובר 2021

        מאיר שכטר, עופרי מוסנזון
        עמ' 671-678

        בשנת 2015 התפרסם מחקר ה-MPA-REG  שבדק את בטיחות התרופה empagliflozin בחולי סוכרת. תרופה זו מעודדת הפרשת גלוקוזה בשתן דרך עיכוב הנשא המשותף לגלוקוזה ונתרן מסוג 2 (SGLT2) –המתבטא בתאי המקטע הראשון של האבובית הקריבנית (proximal tubule) בכליה. המחקר בוצע כחלק מהדרישות הרגולטוריות להוכחת בטיחות קרדיווסקולרית של תרופות לטיפול בסוכרת. אולם להפתעת קהילת החוקרים והרופאים, נמצא כי נוסף על היותה בטוחה, התרופה גם יעילה בהפחתת תחלואה ותמותה קרדיווסקולרית ובהורדת סיבוכי כליה, בהשוואה לאינבו. מחקר זה היה סנונית ראשונה שבישרה את הגעתם של מחקרים שהדגימו, כי תרופות נוספות ממשפחת מעכבי SGLT2 משפרות תוצאים קרדיווסקולריים ותוצאי כליה במגוון רחב של אוכלוסיות עם סוכרת – החל מאוכלוסיות שבהן רוב החולים עם תפקודי כליה תקינים (מחקר ה-DECLARE-TIMI 58), המשך במטופלים עם מחלת כליות בשלב מוקדם עד בינוני (ה-EMPA-REG וה-CANVAS) וכלה באוכלוסיות עם אי ספיקת כליות כרונית בדרגה 3 ופרוטאינוריה (ה-CREDENCE). לאחרונה אף מצטברות עדויות ליעילותן הקרדיווסקולרית ולכליה באוכלוסיות נוספות בסיכון גבוה עם או ללא סוכרת: חולים עם אס"כ פרוטאינורית (DAPA-CKD), או עם אי ספיקת לב ומקטע פליטה ירוד (ה-DAPA-HF וה-EMPEROR-Reduced). בסקירה זו נעסוק במחקרי התוצא הגדולים שבדקו את מעכבי ה-SGLT2 בהיבט של הכליות. נדון באוכלוסיות השונות שנבדקו, בהגדרות תוצאי הכליה בהיררכיה של תוצאי הכליה במחקר, בממצאים ובמסקנות. לסיום, נדון בקצרה במנגנונים המוצעים להגנת התרופות על הכליות, וכן בקשר שבין תוצאי הכליה לבין התוצאים הקרדיווסקולריים

        יולי 2021

        אלכסנדר שישפורטיש, ג'רמי גודפרוי, יודפת קראוס, סימונה גרוזינסקי-גלסברג, קירה אולייניקוב, דוד גרוס, עמיחי מאירוביץ, סימונה בן-חיים
        עמ' 419-424

        הקדמה: PRRT (Peptide Receptor Radionuclide Therapy) עם [177Lu]-DOTA-TATE הוא טיפול יעיל בשאתות נוירואנדוקריניות. לאחר כל טיפול מתבצעת בדיקת דוזימטריה, על מנת לחשב במדויק את החשיפה לקרינה של השאתות והאיברים הבריאים, ועל מנת לוודא שהחשיפה המצטברת בכליות, האיבר הרגיש ביותר, אינה עולה מעבר לסף הבטיחות של Gy 25. החשיפה לקרינה של האיברים השונים מחושבת באמצעות שלוש בדיקות SPECT (Single Photon Emission Computed Tomography) עוקבות כמותיות עם תיקון הנחתה באמצעות בדיקת CT (Computed Tomography).

        מטרות: מטרת המחקר היא להעריך האם ניתן לחזות לאחר הטיפול הראשון או הטיפולים הראשונים של PRRT את החשיפה המצטברת של הכליות לקרינה בתום שלושה או ארבעה מחזורי טיפול.

        שיטות מחקר: על מנת להעריך את כוח החיזוי של המיפוי הראשון לחשיפה המצטברת לכליות, נכללו בדיעבד 187 מטופלים שעברו בדיקות SPECT/CT לצורך חישובי דוזימטריה לאחר כל טיפול PRRT. נבדק התיאום בין החשיפה המצטברת לכליות לאחר סיום מחזורי הטיפול והחשיפה לאחר הטיפול הראשון או הטיפולים הראשונים. באמצעות תסוגה (רגרסיה) מולטי-ליניארית, נחזתה החשיפה המצטברת בכליות בתום סדרת הטיפולים (הסיכון לעבור את סף הבטיחות התקבלה עם ערך של p <0.1 וההסתברות למנוע באופן שגוי מחזור טיפול התקבלה עם p > 0.05). מוצע אלגוריתם המאפשר מעקב אחר חשיפת הכליות לקרינה.

        תוצאות: תיאום בין החשיפה המצטברת בכליות לאחר סיום סדרת הטיפולים והחשיפה לאחר הטיפול הראשון מאפשר לחזות שככל שהחשיפה לאחר הטיפול הראשון נמוכה מ 5.6 Gy ניתן לטפל ב- 4 מחזורי טיפול ללא סיכון, כאשר החשיפה מצטברת בכליות נמוכה מ- 25 Gy (p < 0.1). עבור שאר המטופלים ניתן לחזות את החשיפה המצטברת בתום 3 או 4 טיפולים לאחר הטיפול השני. השימוש בפרוטוקול לחיזוי החשיפה לכליות איפשר החלטה מוקדמת, ב-75% מהחולים, מהו מספר הטיפולים שניתן לתת לכל מטופל ללא צורך בבדיקת דוזימטריה נוספת. כמו כן, הפרוטוקול איפשר הפחתה של 34% במספר הסריקות והפחתת משך האשפוז ב-56% מהטיפולים.

        מסקנות: ניתן לפשט את המעקב אחר החשיפה לכליות לאחר PRRT באמצעות האלגוריתם המוצג במחקר זה.

        דיון: התוצאות המוצגות כאן תקפות עבור פרוטוקול הדוזימטריה הנמצא בשימוש במרכז הרפואי בהדסה עין כרם. יישומן במרכזים אחרים דורש סטנדרטיזציה של הפרמטרים של המיפוי ושל פרוטוקול הדוזימטריה.

        סיכום: שימוש באלגוריתם לחיזוי החשיפה של הכליות מאפשר ב-75% של טיפולי PRRT החלטה מוקדמת של מספר הטיפולים שניתן לתת וכן מאפשר הפחתה במספר הסריקות ב-34% והפחתת זמן האשפוז ב-56%. השיטה משפרת את נוחות המטופלים, ובנוסף מאפשרת להפחית את זמן הסריקה במצלמה ואת זמן החשיפה לקרינה של הצוות.

        אפריל 2021

        נביל אבו עאמר, פזית בקרמן
        עמ' 210-214

        הטיפול המיטבי בהיצרות טרשתית של עורק הכליה נתון במחלוקת. מספר מחקרים הראו כי, צנתור מלעורי של עורקי הכליה עם השמת תומכן (percutaneous transluminal renal angioplasty with stenting -PTRAS) אינו עולה על טיפול תרופתי, והתהליך לרוב מתבצע במקרים מיוחדים, דוגמת יתר לחץ דם ממאיר, בצקת ריאות חדה או החמרה בתפקוד הכליה. יעילות טיפול זה במטופלים עם היצרות קשה בעורק הכליה המתבטאת בנזק כלייתי חד הדורש טיפול חד בהמודיאליזה, לא נבדקה דיה. במאמר זה, אנו מציגים פרשת חולה אשר התאשפז עם לחצי דם מוגברים, אי נקיטת שתן ואי ספיקת כליות חדה, אשר אובחן כסובל מכליה יחידה עם היצרות קשה בעורק הכליה. 28 ימים לאחר התחלת הדיאליזה, החולה עבר צנתור מלעורי עם פתיחת ההיצרות והשמת תומכן. חמישה ימים לאחר הפעולה תפוקת השתן עלתה, תפקוד הכליה השתפר והחולה נגמל מדיאליזה .

        פרשת חולה זה מדגימה את התועלת האפשרית בהתערבות אנדווסקולרית גם במטופלים שכבר הגיעו באופן חד לכדי טיפול כליה חלופי בגין היצרות קשה של עורק הכליה

        דצמבר 2020

        רונן לוי-ורדי, יורם יגיל
        עמ' 887-891
        הקשר האפשרי שבין יתר לחץ דם למחלת כליות כרונית מעסיק את עולם הרפואה כבר למעלה ממאה שנה. הקשר הנסיבתי בין יתר לחץ דם ממאיר למחלת כליות ברור ומוסכם, אך כאשר יתר לחץ דם הוא בערכים נמוכים יותר, קשר נסיבתי זה מיטשטש. האומנם יתר לחץ דם שאינו ממאיר אף הוא גורם למחלת כליות ועלול לגרום לאי ספיקת כליות סופנית? בסקירה זו, אנחנו מביאים ראיות המבוססות בעיקרן על נתונים אפידמיולוגיות, שמתוכם ניתן להסיק שככל שלחץ דם גבוה יותר, החל מלחץ דם תקין ומעלה, הסיכון להתפתחות מחלת כליות כרונית ולאובדן תפקוד הכליות הולך וגובר. האם טיפול ביתר לחץ דם מונע את הפגיעה הכלייתית מיתר לחץ דם? הראיות מצביעות על כך שטיפול ביתר לחץ דם מאט את הירידה בקצב סינון הפקעיות רק בנוכחות הפרשה משמעותית של חלבון בשתן, בעוד שבהיעדר חלבון בשתן, הורדת לחץ הדם אינה משפיעה על התפתחות מחלת הכליות.

        נובמבר 2019

        זאהר ארמלי, מהא זהר, ספא כנאנה, זייד עבאסי
        עמ' 742-747

        רעלת היריון היא מחלה שכיחה בקרב נשים הרות ושיעורה מגיע ל-3%-8% מכלל ההריונות. למחלה השפעות לוואי הן על האישה ההרה והן על העובר. מלבד לעלייה בשיעור התמותה של האם, רעלת היריון פוגעת בתפקוד התקין של אברים חיוניים לרבות הכליה, הכבד, הלב, הריאות והמוח. עבור העובר, רעלת היריון מעלה את הסיכון לפיגור בהתפתחות העובר בתוך הרחם, למצוקה נשימתית, ללידה מוקדמת ואפילו לתמותה. אף על פי שהפתוגנזה של המחלה טרם הובהרה די הצורך, יש עדויות רבות לכך שבבסיס המחלה עומדת איסכמיה של השליה כתוצאה מהפרעה במאזן הפקטורים האנגיוגניים ופקטורי קרישה. המכנה המשותף של המחלה הוא פגיעה כלל גופית בתנאי האנדותל.

        סקירה זו מתמקדת בהתפתחויות האחרונות בתחום רעלת היריון, תוך שימת דגש מיוחד על המנגנונים האחראים להתפתחות המחלה ולפגיעה באברי מטרה עיקריים, לרבות הכליה. אחד ממאפייני המחלה הוא פרוטאינוריה הנובעת מירידה בפעילות החיונית של VEGF על תאי האנדותל במחסום הפקעיות, אשר אחראי על שימור המבנה העדין של הפקעית. הבנת הבסיס המולקולארי של רעלת היריון הביאה להתפתחויות מרחיקות לכת בגישות הטיפוליות הפוטנציאליות, ולא רחוק היום שבו תיושמנה גישות אלה בקרב נשים הרות הלוקות במחלה זו.

        מרץ 2018

        אמיתי לורבר, נחום גולדברג, עפר גפרית, דב פודה, ולדימיר יוטקין, אילן גיאלצ'ינסקי, מרדכי דובדבני, יחזקאל לנדאו, גיא הידש, ליאת אפלבאום
        עמ' 154-157

        הקדמה: שיעורו של סרטן הכליה מכלל סוגי הסרטן הוא 3%-2%. שכיחות שאתות הכליה ובמיוחד השכיחות של שאתות קטנות בכליה נמצאת במגמת עלייה. כמחצית מהשאתות המאובחנות כיום קטנות מ-4 ס"מ. לאחרונה פותחו שיטות זעיר-פולשניות בטכנולוגיה של צריבה  בחום (תרמית) בגלי רדיו ((Radiofrequency Ablation -RFA לטיפול בשאתות כליה קטנות המתאפיינות בצמצום הסיכון במהלך ניתוח ובמהלך הרדמה. הצריבה מבוצעת בגישה מלעורית בהנחיית על שמע (US), טומוגרפיה מחשבית (CT) או תהודה מגנטית (MRI). בעבודה הנוכחית אנו סוקרים את התוצאות של טיפול זה.

        שיטות: 75 מטופלים (55 גברים, 20 נשים) בגיל ממוצע 69.6 שנים (90-27 שנים)  עברו טיפול בצריבת חום (אבלציה תרמית) בין השנים 2014-2007. גודל השאת הממוצע היה 28.9 מ"מ (58-11 מ"מ). 44 שאתות היו אקזופיטיות ו-31 היו מרכזיות. פרוטוקול המעקב לאחר הטיפול כלל בדיקות דימות חודש, שלושה חודשים, שישה חודשים ושנים-עשר חודשים לאחר הטיפול ובהמשך אחת לשנה. משך המעקב החציוני של 21 חודשים (97-1 חודשים).

        תוצאות: מתוך 75 מטופלים, 66 (88%) טופלו בהצלחה בצריבה בחום ללא עדות להישנות השאת, ובשאתות הקטנות מ-30 מ"מ ניתן להשיג 94% ריפוי. עדות להישנות שאת נצפתה בתשעה חולים, שמונה מהם עברו טיפול חוזר. מגבלה חשובה במעקב במטופלים עם אי ספיקת כליות היא היעדר שימוש בחומר ניגוד.

        כאשר נצפתה הישנות של השאת היה גודלה האופייני יותר מ-30 מ"מ (5/9 חולים) ובסמיכות לכיסות של הכליה (3/9 חולים). מיקום השאת בחמישה מהמטופלים היה מרכזי (55.5%) ואקזופיטי בארבעה מהם (44.4%) (P=0.5) . מטופל אחד נפטר כתוצאה מ-RCC עם גרורות, ומחלה עם גרורות התפתחה בשני מטופלים נוספים שנפטרו מסיבות אחרות.

        מסקנות: ניתן להשיג הרס של רוב השאתות הקטנות בכליה על ידי חימום ב-RFA. כאשר גודל השאת מגיע עד 30 מ"מ ניתן להשיג שיעור ריפוי ארוך טווח של 94%. כאשר מתחדשת צמיחת השאת ניתן לחזור על הטיפול עם תוצאות טובות. לנוכח ניסיון קצר טווח כדאי להגביל את הטיפול לחולים בגיל המבוגר, בעלי תוחלת חיים קצרה או כאשר לא ניתן להרדימם לצורך ניתוח.

        ינואר 2018

        רוקסנה קלפר
        עמ' 58-62

        מצב של כליה תפקודית בודדת יכול להיות מלידה – כפי שקורה בכ-1/2,000 לידות או על רקע נרכש לאחר כריתת כליה בשל שאת (Tumor), חבלה חמורה, זיהומים או יתר לחץ דם בלתי נשלט או תרומת כליה. המצב של כליה בודדת מלידה יכול להתלוות במומים בדרכי השתן, לב, מעי, שלד או להיות חלק מתסמונת גנטית. בכ-10% מהחולים יש בן משפחה נוסף עם כליה בודדת מלידה. בכל מצב של כליה תפקודית בודדת מופעל תהליך פיצוי שבו לחץ פקעיות מוגבר ויתר סינון (היפרפילטרציה) משיגים תפקוד כליות כולל המגיע ל-75% מזה של שתי כליות. לטווח ארוך עלולים להיגרם שחיקה ואובדן נפרונים נוספים עד לחוסר אפשרות פיצוי והחמרה הדרגתית בתפקוד הכליות. הסיכון לתהליך מסוג זה תלוי במידה רבה במספר הנפרונים בכליה הבודדת, שלא ניתן למדוד אותו בגוף החי. רמזים לכמות מוגבלת של נפרונים כוללים פגות, משקל לידה נמוך לגיל ההריון, נוכחות מומים אורולוגיים בכליה הבודדת עם או ללא זיהומים נלווים, גודל תקין ולא מוגדל (היפרטרופי) של הכליה הבודדת. גיל התחלת תהליך הפיצוי וגם גורמים נרכשים כגון חשיפה לנפרוטוקסינים, השמנה, צריכה מוגזמת של מלח וחלבון, משפיעים במידה רבה על הסיכון לפגיעה בכליות. דרוש מעקב מגיל צעיר ולאורך כל החיים אחר פרטים עם כליה תפקודית בודדת כדי להדריך להרגלי חיים נכונים: תזונה ופעילות גופנית מתאימה תוך שמירת משקל גוף תקין, הימנעות מחומרים נפרוטוקסיים וניטור סימני "שחיקה" של הכליות כמו אלבומינוריה, יתר לחץ דם, ירידה בתפקוד הכליות כפי שנמדדת ב-GFR, כל זאת לצורך התערבות מתאימה בעת הצורך לשמר את רקמת הכליות במצב תפקודי לאורך זמן.

        אפריל 2017

        סיגל אייזנר, יעקב אורלין, אביתר נשר, ודים מז'יבובסקי, מיכאל גורביץ', רחל מיכוביץ', רותי רחמימוב ואיתן מור
        עמ' 237-241

        סיגל אייזנר1, יעקב אורלין2, אביתר נשר1, ודים מז'יבובסקי1, מיכאל גורביץ'1 , רחל מיכוביץ'1, רותי רחמימוב3, איתן מור1

        1מחלקת השתלות, בית חולים בילינסון, 2בנק הדם 3והמכון הנפרולוגי, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, מסונף לפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב

        עם הכנסת טיפולים חדשניים נפרץ מחסום ההתאמה בסוג הדם בביצוע השתלות כליה. דיווחים בספרות מהעשור האחרון מוכיחים שיעור הצלחה דומה בביצוע השתלות אלו לשיעור ההצלחה בהשתלות תואמות בסוג הדם. המטרה בעבודה שלנו היא לסכם את הניסיון הראשוני בביצוע השתלות כליה שאינן תואמות סוג דם במרכז הרפואי רבין.

        שיטות: בתקופה שבין 3.2010 עד 4.2015, 22 חולים מבוגרים עם PRA 0% עברו השתלה מתורם חי שאינה תואמת סוג דם. נערכה השוואה ל-325 השתלות מתורם חי מסוג דם תואם, שבוצעו במקביל באותה תקופה. הטיפול לנטרול נוגדנים כלל מתן ריטוקסימב (375 מ"ג/ק"ג/מ2) וכן שלושה מחזורי שחלוף פלסמה ומתן IVIG (0.5 ג'/ק"ג). נערכה השוואה בין שתי הקבוצות לגבי שיעורי ההישרדות של השתל והחולים, הדחייה ותפקוד הכליה לאורך המעקב לאחר ההשתלה.

        תוצאות: שיעורי הישרדות השתל ב-1, 3 ו-5 שנים בקבוצת המחקר היו 95.5%, בעוד ששיעורי ההישרדות בקבוצת הבקרה לאחר הוצאת איבוד שתל בשל תמותת החולה, היו 99.4% בשנה הראשונה ו-97.9% ב-3 ו-5 שנים, בהתאמה (p=ns). שיעור ההישרדות החולים בקבוצת המחקר באותם מרווחי זמן היה 100%, בעוד שבקבוצת הבקרה היו שיעורי ההישרדות המקבילים 100%, 98.3% ו-97.5%, בהתאמה (p=ns). בקבוצת המחקר, בשני חולים (9.1%) הייתה דחייה הומורלית, אחד מהם איבד את השתל, בהשוואה לשתי דחיות בלבד (0.85%) בקבוצת הבקרה (p<0.05). לא היה הבדל משמעותי בין שתי הקבוצות בתפקוד שתל הכליה לאורך המעקב.

        מסקנות: השתלת כליה מתורם חי ללא התאמת סוג דם היא אפשרות נוספת להשתלה המאפשרת תוצאות מצוינות. בהשתלות אלו נדרש ניטור צמוד של רמת הנוגדנים בדם לאחר ההשתלה, כדי להגיב בהקדם לעלייתם ולמנוע הופעת דחייה קשה.

        ספטמבר 2016

        לקריאת המאמר מאת שמעון שטורך, נדב וילנר, אורורה טובי, סימונה קרויטורו, ולדימיר וולפסון, אברהים מטר, אלינור גרושקה, מגד עודה, אפרת וולפוביץ, אלעד שיף, יצחק רוזנר, אליאס טובי, אהרן קסל, עופר בן יצחק, בועז מושקוביץ ועופר נתיב
        עמ' 537-541

        שמעון שטורך1, נדב וילנר2, אורורה טובי3, סימונה קרויטורו4, ולדימיר וולפסון4, אברהים מטר5, אלינור גרושקה6, מגד עודה7, אפרת וולפוביץ8, אלעד שיף2, יצחק רוזנר9, אליאס טובי10, אהרן קסל10, עופר בן יצחק12, בועז מושקוביץ11, עופר נתיב11

        1המכון לנפרולוגיה ויתר לחץ דם, 2מחלקה פנימית ב', 3היחידה לאולטרסאונד (על שמע), 4מחלקת הדימות, 5המחלקה לכירורגיה, 6המכון לנפרולוגיה ויתר לחץ דם, 7מחלקה פנימית א', 8מחלקה פנימית ג', 9המחלקה לרימטולוגיה, 10המכון לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית, 11המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי בני ציון, חיפה, 12המחלקה הפתולוגית מרכז רפואי רמב"ם, הקריה לבריאות האדם

        הקדמה: נכון להיום, יש דיווחים מועטים בספרות על אופן התפלגות מחלות הכליה בישראל. בנוסף, על פי הספרות העולמית, שכיחות מחלות הכליה לסוגיהן נמצאת במגמת שינוי בעשרות השנים האחרונות. לידע האפידמיולוגי בנושא זה חשיבות רבה, ועל הרופא המטפל להכיר את האבחנות המבדלות הרלוונטיות להסתמנות הקלינית של המטופל. מובאת בזאת סקירה מקורית של התפלגות מחלות הכליה על פי ביופסיה באוכלוסיית המחקר, אשר לטעמנו משקפת באופן עדכני את התפלגות מחלות הכליה לפי ביופסיה במדינת ישראל.

        מטרה: לחקור את שכיחותן של מחלות הכליה בחולים שעברו ביופסיית כליה, לפי גיל, מין, מוצא והסתמנות קלינית.

        שיטות: בין השנים 2014-2000 בוצעו במרכז הרפואי בני ציון בחיפה 155 ביופסיות כליה במסגרת בירור מחלות כליה לפי ההוריות מקובלות. מרבית הביופסיות (65%) בוצעו בטכניקה המקובלת של דיקור עם מחט בגישה אחורית, ואילו שאר הביופסיות (35%) בוצעו בגישה ניתוחית זעיר פולשנית. ב-148 ביופסיות נתקבלה כמות רקמה שהספיקה לביצוע אבחנה פתולוגית.

        תוצאות: ההוריות השכיחות ביותר לביצוע הביופסיה היו תסמונת נפרוטית, תסמונת נפריטית וחלבון בשתן (37.4%, 25.8% ו-24.5%, בהתאמה). מספר פקעיות ממוצע לביופסיית מחט היה 17.5 ואילו בגישה זעיר פולשנית היה המספר הממוצע 82.23, ושיעור הכישלון הטכני היה 7% לעומת 0%, בהתאמה – הבדלים שנמצאו מובהקים סטטיסטית. האבחנה הפתולוגית השכיחה ביותר בכלל אוכלוסיית הנבדקים הייתה Focal Segmental Glumerulosclerosis (להלן: FSGS), אשר היוותה כ-20% מכלל הדגימות, ולאחריה בסדר יורד: Chronic glumerulonephritis (להלן: Chronic GN), IgA Nephropathy, Lupus Nephritis, Minimal Change disease (להלן: MCD), Membranous Nephropathy, Tubular Interstitial Nephritis (להלן: TIN) (11.5%, 11.5%, 10.1%, 9.5%, 8.1% ו-6.1%, בהתאמה).

        מסקנות: FSGS הייתה האבחנה השכיחה ביותר בכלל אוכלוסיית המחקר, בקבוצת החולים שעברו ביופסיה עקב תסמונת נפרוטית או חלבון בשתן, השכיחה ביותר בקרב גברים, והשכיחה ביותר בחולים מעל גיל 60 שנים. בחולים מגיל 30 שנים ומטה הייתה IgA nephropathy השכיחה ביותר.

        דיון וסיכום: בשנים האחרונות, FSGS הולכת ותופסת מקום מרכזי מבחינת שכיחות ביחס לשאר מחלות הכליה, ומימצא זה תואם מחקרים עדכניים במדינות אחרות בעולם. הודגמה גם מרכזיותה של IgA Nephropathy, בעיקר באוכלוסייה הצעירה ובחולים שהסתמנו עם המטוריה. למיטב ידיעתנו אין נתונים על שכיחות מחלת FSGS בישראל, ומחקרנו מהווה נדבך חשוב בידע האפידמיולוגי הקיים.

        מרץ 2016

        יעל אינבינדר, דבי גודמן, איזבל חג'ג, טניה זהבי וסידני בן שיטרית
        עמ' 158-162

        יעל אינבינדר1, דבי גודמן2, איזבל חג'ג1,2, טניה זהבי1, סידני בן שיטרית1,2

        1המחלקה לנפרולוגיה ויתר לחץ דם, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, 2הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, תל אביב

        רקע: במרבית חולי הסוכרת לא מבוצע דיקור כליה אבחוני לקביעת הסיבה לאי ספיקת כליות. דיקור כליה מבוצע בכל זאת כאשר קיימת אבחנה מבדלת בשל סיבה אחרת העשויה לגרום לאי ספיקת כליות. בישראל, טרם נערך מחקר המאפיין את המימצאים הפתולוגיים בדיקור הכליה בקרב חולי סוכרת.

        מטרה: הערכת המימצאים הפתולוגיים בדיקות כליה של חולי סוכרת והמאפיינים הקליניים הקשורים בהופעתם.

        שיטות: בתקופה שבין ינואר 2009-דצמבר 2012 בוצעו 200 דיקורי כליה במרכז הרפואי מאיר בכפר סבא, מתוכם אובחנו 36 חולי סוכרת. נתונים מגיליון אלקטרוני היו זמינים עבור 34 מהחולים שנכללו במחקר. בוצעו איסוף מידע קליני והערכה פתולוגית מחודשת של מימצאי הדיקור תוך אפיון וכימות המימצאים.

        תוצאות: קבוצת המחקר כללה 34 חולים, גיל חציון 61.8 שנים. יחס גברים לנשים היה 25:9. רמת קריאטינין ממוצעת הייתה 1.8±1.2 מ"ג/ד"ל. השכיחות של פגיעה בכליות שאיננה על רקע סוכרת (שמסוכרת) הייתה 58.8%, נפרופתיה מסוכרת הייתה בשכיחות של 32.4%, ופגיעה משולבת, נפרופתיה שמסוכרת עם פתולוגיה נוספת בכליות הייתה 8.8%. משך מחלת הסוכרת היה קצר באופן משמעותי בקרב חולים עם פגיעה בכליות שאיננה על רקע נפרופתיה שמסוכרת בהשוואה לחולים עם נפרופתיה שמסוכרת או פגיעה משולבת – 6.8±7.1 שנים לעומת 13.0±9.6 שנים. טיפול באינסולין והימצאות רטינופתיה היו שכיחים יותר בקרב חולים עם נפרופתיה שמסוכרת בהשוואה לחולים עם פגיעה אחרת – 72% לעומת 5%, ו-57% לעומת 0%, בהתאמה. רמת הפרוטאינוריה וקצב ההחמרה בתפקוד הכליות לא היו במיתאם עם המימצאים שעלו בדיקור הכליה. הפגיעה בכליות שאיננה נפרופתיה מסוכרת השכיחה ביותר הייתה נפרוסקלרוזיס.

        מסקנות: הימצאות פתולוגיה של הכליה שאיננה נפרופתיה מסוכרת, שכיחה בדיקור כליה בחולי סוכרת. הימצאות מחלת סוכרת ממושכת, טיפול באינסולין ועדות לרטינופתיה, קשורות בשכיחות גבוהה יותר לנפרופתיה שמסוכרת.

        נובמבר 2015

        עולא אעלימי, אתי שפיגל, אילנה צ'רבינסקי, טניה אטיה-ביאטק, נדיה אלקרטופי, סופי סונייר, מישל ויקמנס, אולפת אבו ליל-זועבי, משה צ'מקה, רונן שפיגל וסתוית שלו.עמ' 632-636
        עמ'

        עולא אעלימי1, אתי שפיגל2,3, אילנה צ'רבינסקי1,2 , טניה אטיה-ביאטק5, נדיה אלקרטופי5, סופי סונייר5, מישל ויקמנס5, אולפת אבו ליל-זועבי1, משה צ'מקה1, רונן שפיגל 1,2,4*, סתוית שלו1,2*

        1המכון לגנטיקה, מרכז הרפואי העמק, עפולה, 2הפקולטה לרפואה, רפפורט, טכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה, 3מחלקת נשים ויולדות, מרכז רפואי העמק, עפולה, 4מחלקת ילדים ב', מרכז רפואי העמק, עפולה, 5מחלקה לגנטיקה, בית חולים לילדים נקר, פריס, צרפת

        *מחברים אלה תרמו תרומה שווה לכתיבת המאמר.

        הקדמה: תסמונת Meckel-Gruber (MKS היא תסמונת גנטית קטלנית נדירה המועברת בתורשה אוטוזומית רצסיבית. התסמונת מאופיינת במומים שונים מלידה, ביניהם כליות רב כיסתיות (פוליציסטיות, אנצפלוצלה של העורף ("עורפית" וריבוי אצבעות (פולידקטיליה. שילוב של שניים מהמומים האלה הוא אבחוני לתסמונת Meckel-Gruber. כיום ידועים לפחות 11 גנים אשר מוטציות בהם אחראיות לתסמונת MKS.

        שיטות: בעבודה זו נסקרות באופן רטרוספקטיבי כל המשפחות שבהן נקבע אבחון של תסמונת MKS במרכז הרפואי העמק, ומסוכמים המאפיינים הקליניים והגנטיים של החולים.

        תוצאות: סך הכול נקבעה אבחנה ב-17 פרטים מ-12 בתי אב שונים. החשד לאבחנה זו עלה או נקבע בסקירות על שמע טרום לידה, חלק מהילודים נבדקו לאחר לידתם, כאשר ב-94% מהם נמצאה עדות לכליות רב כיסתיות, ב-82% היה אובחנה אנצפלוצלה של העורף ("עורפית וב-50% מהם לערך אובחן ריבוי אצבעות (פולידקטיליה. בקרב 11 מהמשפחות זוהה הבסיס הגנטי של התסמונת, מוטציות נמצאו בשבעה גנים שונים. זוהי שונות גנטית בולטת, וכל אחת מהמשפחות (חמולות התאפיינה בבסיס גנטי שונה.

        מסקנות: זיהוי הבסיס הגנטי של תסמונת MKS באזורנו מאפשר ייעוץ גנטי מכוון ומבוסס למשפחות, ואף מהווה כלי חשוב בתכנון המשפחה ומניעת לידת פרטים הלוקים בתסמונת קטלנית זו. בעתיד, אנו נערכים לבדיקת שכיחות המוטציות שנמצאו בקהילות השונות, במטרה לקבל החלטות מושכלות לגבי הרחבת תוכנית הסקר הלאומי הגנטי באוכלוסיות בסיכון.

        ספטמבר 2015

        מיכל מרום, ג'ורג'ינה בזורה, אבי בלייך ויובל מלמד. עמ' 573-574
        עמ'

        מיכל מרום1, ג'ורג'ינה בזורה1, אבי בלייך1,2, יובל מלמד1,2

        1בית החולים לבריאות הנפש לב השרון, 2הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

        הדילמה של השתלת כליה בחולי נפש הועלתה בעבר מעל דפי 'הרפואה'. הדיווח הנוכחי נועד להדגיש את סוגית השתלת כליה בחולה נפש המתמודד עם הפרעה פסיכוטית על ידי הצגה של פרשת חולה.

        בפרשת החולה המובא במאמרנו, מדווח על מצב שבו החולה אינו משתף פעולה עם הטיפול התרופתי הפסיכיאטרי, אך מגלה שיתוף פעולה מלא בכל הקשור למחלתו הגופנית.

        המסקנה העולה מפרשת חולה זה היא כי חולי הנפש אינם מיקשה אחת, וכי יש לדון בכל מקרה לגופו ולהתייחס למורכבויות הייחודיות של כל חולה וחולה.

        יולי 2014

        רועי דוד מזור ויהודה שינפלד
        עמ'

        רועי דוד מזור*1,2, יהודה שינפלד1

        1המרכז למחלות אוטואימוניות זבלודוביץ', מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, 2הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

        *העבודה היוותה חלק מהדרישות האקדמיות של הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, לקבלת תואר דוקטור לרפואה (MD).

        מחלת ארדהיים-צ'סטר היא מחלה יתומה המערבת שיגשוג, נדידה והסננה של רקמות שונות על ידי היסטיוציטים טיפוסיים הנצבעים בצביעה לחלבון CD68, אך אינם נצבעים בצביעה לחלבון CD1a. למחלה מרכיבים הסננתיים ולייפתיים המקדמים נזק לאברי המטרה ובסופו של דבר גורמים לכשל שלהם. הסתמנות של מחלת ארדהיים-צ'סטר כוללת באופן סוגי סוכרת תפלה (Diabetes insipidus) ארוכת שנים בשילוב עם כאב מתגבר של העצמות הארוכות. העצמות המעורבות הן לרוב עצמות הירכיים והשוקיים. לחלופין, המחלה עשויה להסתמן עם חסרים נירולוגיים המאפיינים בעיקר את המוחון. לפיכך, נדרש חשד קליני גבוה בשילובי המצבים המוזכרים לעיל. קליטה מוגברת, סימטרית ודו-צידית של טכנציום מסומן המערב את עצמות הירכיים והשוקיים בבדיקת מיפוי עצמות, מכוונת מאוד לאבחנה של מחלת ארדהיים-צ'סטר. טיפול הקו הראשון במחלה הוא אינטרפרון אלפא. על אף האמור, הידע המצטבר לאחרונה בספרות המקצועית מצביע על כך שהמחלה מבוססת על התמרת הסיגנל במסלול Ras/Raf/MEK/ERK, שכן עיכוב החלבון BRAF בעל המוטציה V600E על ידי התרופה ומוראפניב בקרב חולים הנושאים את המוטציה הזו, גרם לתגובות קליניות ניכרות.

        פברואר 2011

        זייד עבאסי, אורטל שגיא, זאהר ארמלי ובשארה בשארה
        עמ'

        זייד עבאסי1, אורטל שגיא1, זאהר ארמלי2, בשארה בשארה

         

        1המחלקה לפיזיולוגיה, הפקולטה לרפואה, הטכניון, והיחידה למחקר, בית חולים רמב"ם, חיפה, 2המחלקה לנפרולוגיה, בית חולים אנגלי, נצרת, 3המחלקה לכירורגיה כללית א', בית חולים רמב"ם, חיפה 

         

        השכיחות של אי ספיקת כליות חדה וכרונית עולה בצורה מתמדת ומגיעה כיום לממדים של מגיפה. בשני מצבים אלו, עשויה התערבות טיפולית מוקדמת לשפר את הפרוגנוזה ולצמצם את ממדי התחלואה והתמותה בקרב החולים. אולם עד לאחרונה לא היו סמנים אמינים המסוגלים להעיד על קיום שלבים מוקדמים של נזק לכליות, טרם העלייה בריכוז הקריאטינין בפלסמה, המתרחשת לכל הפחות 24 שעות מרגע השראת הנזק. אך  בשנים האחרונות נתגלו מספר סמנים מבטיחים, המנבאים בדיוק רב ובדרגת סגוליות גבוהה נזק לכליות. ביניהם: NGAL) Neutrophil Gelatinase-Associated Lipocalin וKidney Injury Marker- (KIM-1). בסקירה זו נתמקד בסמן המצטייר כמבטיח מכולם – NGAL. רמות NGAL בשתן ובדם עולות תוך שעתיים, מרגע השראת נזק חד לכליות, תופעה זו שכיחה בקרב חולים העוברים ניתוחי לב, תוך חיבור למכונת לב-ריאה, השתלת כליה, חולים הנוטלים תרופות נפרוטוקסיות או חומרי ניגוד, חולים במצב קריטי במחלקה לטיפול נמרץ, הנדבקים במזהמים ועוד. חולים המציגים עלייה ב-NGAL בשעות הראשונות שלאחר קיום הפרוצדורות הקליניות או מתחילת התהוות המחלה, כפי הנזכר לעיל, צפויים לפתח אי ספיקת כליות חדה – תוך יממה עד ימים ספורים מתחילת האירוע, כפי שמוכח על ידי עלייה ברמות הקריאטינין בפלסמה. בדומה ל-NGAL, רמות KIM-1 בשתן עולות כ-8 שעות לאחר השראת נזק חד לכליות, כתוצאה מנטילת תרופות נפרוטוקסיות או כתוצאה מנזק איסכמי. לפיכך, גילוי שני סמנים אלו מהווה שבירת הקיפאון הממושך ששרר בתחום האבחון המוקדם של נזק חד לכליות, ואף מספק תקווה לשיפור הפרוגנוזה העגומה בקרב הלוקים בסיבוך קליני שכיח זה.

         

        פברואר 2010

        ליאור פלוט, זמיר דובריש, נעמי ויסנברג והווארד עמיטל
        עמ'

        ליאור פלוט1, זמיר דובריש1, נעמי ויסנברג2, הווארד עמיטל1

        1המחלקה לרפואה פנימית ד', 2מכון הדימות, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא

        אישה בת 50, הלוקה במחלה רב כיסתית של הכליה והכבד, סיימה לאחרונה טיפול אנטיביוטי עקב דלקת בדרכי השתן. החולה פנתה לחדר המיון בשל חום גבוה המלווה כאבים במותן שמאל, ללא צריבה, תכיפות או דחיפות בנקיטת השתן. בהתקבלותה לא היה חום, והחולה הייתה יציבה המודינאמית ונשימתית. שאר הבדיקה הגופנית פורשה כתקינה, למעט רגישות בניקוש על פני מותן שמאל ומעל לבטן השמאלית התחתונה.

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303