תוצאת חיפוש

אסנת רזיאל¹, נאסר סקרן^1,2, דוד גויטיין^1,3

¹קבוצת אסיא מדיקל, מרכז רפואי אסותא, תל אביב, ²מחלקה לכירורגיה א', בית חולים העמק, עפולה והפקולטה לרפואה של הטכניון, חיפה, ³מחלקה לכירורגיה ג', מרכז רפואי שיבא, תל השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

מגפת ההשמנה הוכרה זה מכבר כבעיה עולמית. יותר משליש מהמבוגרים וכ-15% מן הילדים והמתבגרים מוגדרים כלוקים בהשמנת יתר. רשויות הבריאות בכל העולם מנסות להתמודד עם הבעיה בגישה רב תחומית, גם בהיבט המניעה וגם בהיבטים הטיפוליים. בחיפוש אחר הגורמים להשמנת יתר ולחוסר היכולת לשמור על המשקל, נחקר בשנים האחרונות הקשר בין הפרעות קשב וריכוז (ADHD) והשמנה. הקשר ניתן להסבר על פי שתי תיאוריות: הפרעות קשב וריכוז תורמות להשמנה בגלל האכילה האימפולסיבית, הקשר בין שתי התופעות מקורו במנגנון פסיכופתולוגי משותף.

הפרעות קשב וריכוז מופיעות לרוב בילדות וכוללות אימפולסיביות, מוסחות דעת והיפראקטיביות, וברוב הילדים הללו ממשיכות גם לחיים הבוגרים ומתבטאות בתסכול, חוסר ארגון, ותגובה רגשית גבוהה. הטיפול בהפרעות קשב מחייב לרוב שילוב של טיפול תרופתי לצד טיפול נפשי וסיוע גופני (כגון ריפוי בעיסוק), וכן הנחיה בנוגע לתזונה נכונה. לצד אלו, חשוב גם ייעוץ של גורם מקצועי המעריך את התמונה החברתית והמערכתית (פסיכולוג חינוכי/עובד סוציאלי).

רוב המחקרים על הקשר בין ADHD  והשמנת יתר התבצעו על אנשים שהגיעו לייעוץ לגבי השמנה, ונמצא ששיעור הפרעות הקשב אצלם גבוה משיעור ההפרעות בכלל האוכלוסייה (בילדים ובמבוגרים). אותם מטופלים עם השמנת יתר שטופלו בתרופות בהפרעת הקשב, הצליחו לרדת במשקל בצורה יעילה יותר. בנוסף נמצא, כי מנותחים בריאטריים בעלי הפרעת קשב וריכוז הקפידו פחות על ביקורי המעקב לאחר הניתוח.

נראה שהפתרון לבעיה הוא ראשית באבחון הפרעות הקשב בקרב הלוקים בהשמנת יתר, ובשלב השני על ידי טיפול קוגניטיבי התנהגותי שירתום את הפרעת הקשב לצרכים של הירידה במשקל, כגון זיהוי נקודות המשבר (שעמום, דכדוך, עיסוק באוכל) והסטת תשומת הלב לתהליכים בונים, כמו פעילות גופנית או פעילות אחרת שאיננה קשורה במזון.

מיכל וינקר¹, סול יברובסקי², יוסף מרגי²

¹הפקולטה לרפואה הדסה והאוניברסיטה העברית בירושלים, ²המחלקה לפסיכיאטריה, המרכז הרפואי שערי צדק, ירושלים, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים

הפרעה טורדנית-כפייתית (Obsessive Compulsive Disorder – OCD) מתבטאת בקהילות שונות בעולם באופן דומה, תוך התאמת "התסמינים הקלאסיים" לעולם התוכן התרבותי והרוחני של המטופל. אדם חרדי עם הפרעה טורדנית-כפייתית (להלן OCD), מבצע מעשים כפייתיים הכוללים חזרות ובדיקות, וסובל ממחשבות טורדניות הקשורות לעולם היהודי דתי – זוהי אותה המחלה, המתבטאת בהקשר שונה. התסמינים הדתיים הנפוצים אינם חופפים בהכרח למצוות המרכזיות ביהדות. למרות חשיבותן הרבה, מצוות שמירת השבת או מצוות מוסריות כמו כיבוד אב ואם לרוב אינן מהוות חלק מרכזי בדפוס הכפייתי. ההתנהגות הכפייתית הדתית של חולי OCD מתמקדת במצוות הקשורות ללכלוך, תקינות וסדר ומאופיינת בחזרות, בדיקות ואיטיות – בדומה למקרי OCD אחרים.

למחשבות הטורדניות של המטופלים ולמעשיהם הכפייתיים יש לרוב מסגרת בכתובים היהודיים. הדת, כמסגרת עם כללים וטקסים מוכתבים, מהווה לכאורה כר נוח להתפתחות OCD. עם זאת, מעריכים היום כי שכיחות OCD בקהילה החרדית דומה לשכיחותה באוכלוסייה הכללית. הרבנים מכירים ב-OCD כמחלה פסיכיאטרית, לא מעודדים את הדקדוק הכפייתי בקיום המצוות, ולעיתים אף מתירים הפסקה זמנית של קיום המצווה הקשורה למחלה.

היכרות עם הרקע התרבותי והדתי של המטופל חיונית להצלחת הטיפול בייחוד באדם חרדי – החי בסביבה מתבדלת וסגורה, ובפרט בטיפול פסיכיאטרי ב-OCD עם תסמינים דתיים. אדם חרדי הסובל מ-OCD יפנה בתחילה לרב שלו לייעוץ, ורק בהמשך, בהמלצת הרב, יפנה לטיפול פסיכיאטרי. גם לאחר הפנייה לגורמי בריאות הנפש, ייתכן שיעדיף המטופל החרדי טיפול תרופתי על פני טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, מחשש שיכלול אלמנטים הנוגדים את אמונותיו.

שיתוף פעולה עם הרב חשוב מאוד להצלחת הטיפול, על מנת לרכוש את אמון המטופל ולהתאים את הטיפול ההתנהגותי לאמונות ואורח החיים של המטופל.

איציק לוי^3,1, אלון גולדשטיין^3,1, צבי פישל^3,2, יסמין מאור^3,1, ולדיסלב ליטצ'בסקי^3,1, גליה רהב^3,1

¹המרכז הרפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²המרכז לבריאות הנפש גהה, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הקדמה: הפרעות נירו-קוגניטיביות ופסיכיאטריות שכיחות בנשאי HIV. חלק גדול מהחולים אינם מפתחים תסמינים, אולם בבדיקות נירו-קוגניטיביות ובשאלונים ספציפיים ניתן לאבחן הפרעות תת תסמיניות. 

מטרות: לבדוק את השכיחות של הפרעות נירו-קוגניטיביות, דיכאון וחרדה בקרב נשאי HIV ישראלים, ולמצוא גורמי ניבוי להפרעות אלו.

שיטות: איסוף נתונים סוציו דמוגרפיים וקליניים וביצוע בדיקות שתוקפו לאבחן הפרעות נירו-קוגניטיביות בנשאי HIV, ושאלונים לאבחון דיכאון וחרדה, בקרב 57 נשאי  HIVאי תסמיניים.

תוצאות: שיעור ההפרעות הנירו-קוגניטיביות באוכלוסיית המחקר היה תלוי בשיטת הבדיקה. בעוד שבמבדקי מסלול A ו- B (TMAו- TMB) נמצא שיעור גבוה של חולים עם הפרעה, הרי שבבדיקת החלפת מספר/סימן (Digit symbol substitution test) לא נמצאו כמעט הפרעות. במבחני זיכרון מידי ומושהה (IMT ו-DMT) 47.7% ו-49% זכרו פחות מ-75% מהמספרים. נמצא גם כי 18% מהחולים סובלים מחרדה ו-24% מדיכאון. חציון מדד איכות החיים היה 7. בעיבוד רב משתנים לא נמצאו במחקר זה גורמי ניבוי ספציפיים להפרעה נירו-קוגניטיבית.

לסיכום: הפרעות נירו-קוגניטיביות ופסיכיאטריות נמצאו בשיעור גבוה של נשאי HIV, ללא קשר למשך הנשאות, מצב מערכת החיסון, העומס הנגיפי בעבר או בהווה או הטיפול שקיבלו.

אמיר קריבוי, צבי פישל, אברהם ויצמן

המרכז לבריאות הנפש גהה, פתח תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

סכיזופרניה היא מחלה כרונית מגבילה המתבטאת במגוון רחב של סימנים ותסמינים. המוכרים מביניהם הם הסימנים החיוביים, כגון מחשבות שווא והזיות. אחד הממדים הבולטים של המחלה הוא הליקוי הקוגניטיבי המופיע בחולים אף לפני שאר הסימנים. הליקוי מפושט ומשפיע על מגוון כשרים כגון זיכרון עבודה, קשב וריכוז, למידה ותפקוד חברתי. הטיפול התרופתי הקיים כיום אינו משפר את התפקוד הקוגניטיבי. יתרה מזו, נראה כי עוצמת הליקוי הקוגניטיבי היא המנבא הטוב ביותר ליכולת התפקוד של חולי סכיזופרניה בקהילה.

בשנים האחרונות הליקוי הקוגניטיבי נמצא במוקד המחקר הקליני. לצורך כך פותחה סוללת מבחנים קוגניטיביים שהוסכם כי הם מאפשרים לבדוק את הליקוי בצורה המהימנה ביותר. באמצעות סוללת המבחנים הללו כיום, מתקיימים ניסויים קליניים בתרופות פוטנציאליות לטיפול בהפרעה הקוגניטיבית.

ולנטינה סמיונוב^1,2, פסח שורצמן^1,2

¹היחידה לטיפול פליאטיבי ושיכוך כאב, המחלקה לרפואת משפחה, מרכז סיאל-מרכז מחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, החטיבה לבריאות הקהילה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²שירותי בריאות כללית-מחוז דרום, באר שבע

במדינות רבות באירופה, נטילת אופיואידים כטיפול ארוך טווח בכאב על רקע סרטני ולא סרטני עלתה באופן משמעותי בעשור האחרון. המטרה בטיפול זה היא להעלות את איכות החיים של החולה, ולאפשר המשך חיים חברתיים פעילים וחזרה לעבודה. סוגיית יכולת הנהיגה של חולים הנוטלים באופן קבוע אופיואידים וההיבטים הרפואיים-משפטיים של יכולת הנהיגה מטרידה רופאים, חולים ובני משפחותיהם, וכן את החברה בכללותה.

במחקרים רבים נבדקה ההשפעה של תרופות אופיואידיות שונות על יכולות קוגניטיביות ויכולת נהיגה בקרב אנשים בריאים, בחולים שנוטלים תרופות אופיואידיות לכאב כרוני סרטני ולא סרטני בדרכי מתן שונות, ובחולים הנוטלים תרופות אלה במשלב עם תרופות פסיכואקטיביות אחרות.

במחקרים שנערכו בנושא הוכח, כי חולים הנוטלים מינונים יציבים של אופיואידים עשויים להמשיך לעבוד ולנהוג בבטיחות. ההחלטה לאפשר נהיגה ברכב לאנשים המטופלים באופיואידים היא החלטה אינדיבידואלית, הצריכה להתקבל על בסיס נתונים קליניים עדכניים, ועל הערכה גופנית ונפשית של המטופל. מאידך, גם על המטופלים מוטלת האחריות על מצבם לפני הנהיגה ובמהלכה.

יעל גלזר¹, נטליה בילנקו^3,1,2

¹המחלקה לאפידמיולוגיה והערכת שירותי בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר-שבע, ²המרכז הבינלאומי על שם דניאל אברהם לבריאות ולתזונה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ³משרד הבריאות, מחוז דרום, באר שבע

רקע: ההימצאות של אנמיה מחוסר ברזל בקרב תינוקות וילדים נעה בעולם בשיעור של 22.5%-2%. ברזל חיוני לתפקוד תקין של הגוף ובמיוחד להתפתחות מערכת העצבים המרכזית בשנתיים הראשונות לחיים. מטרות: לבדוק באמצעות סקירת הספרות הרפואית בנושא, האם קיים קשר בין מחסור בברזל (Iron Deficiency – ID) ואנמיה מחוסר ברזל (Iron Deficiency Anemia – IDA) בשנתיים הראשונות לחיים לבין בעיות בהתפתחות הקוגניטיבית והמנטאלית בילדות.

שיטות: סקירת 10 מחקרי מעקב וניסויים קליניים מ-16 השנים האחרונות שנחקר בהם קשר זה.

תוצאות: ממחקרים שנערכו בשנים האחרונות, עדיין לא ברור אם קיים קשר בין מחסור בברזל ואנמיה מחוסר ברזל, לבין בעיות בהתפתחות המנטאלית והקוגניטיבית בילדות. אולם תוצאות מרבית המחקרים תומכות בקשר שלילי. במחקרי מעקב נמצא, כי לתינוקות עם אנמיה מחוסר ברזל בינקות היו ציונים קוגניטיביים נמוכים במדדים שנועדו להעריך תפקוד קוגניטיבי ומנטאלי ארוך טווח. במחקרי התערבות שבהם ניתנו תוספי ברזל לתינוקות עם אנמיה מחוסר ברזל, נמצא שיפור בציוני מבחני התפתחות השפה ובהתפתחות המנטאלית. יחד עם זאת, בהתערבות של ניוטריאנטים, או ברזל ואבץ יחד או לחוד, לא שופרו הביצועים במבחני ההתפתחות המנטאלית. המחקרים היו שונים במאפייני אוכלוסיית המחקר, בהגדרת החשיפה, בסוג טיפול ובהתייחסות לגורמים מערפלים, ולעיתים התוצאות התאימו רק לאוכלוסייה הייחודית שנבדקה.

מסקנות: קיים קושי להעריך קשר סיבתי בין מחסור בברזל ואנמיה מחוסר ברזל, לבין בעיות בהתפתחות המנטאלית והקוגניטיבית בילדות – בעיקר מסיבות מתודולוגיות ואתיות. אולם תוצאות מרבית המחקרים שנערכו בשנים האחרונות תומכות בקשר שלילי. בישראל, ממליץ משרד הבריאות על מתן תוסף ברזל לתינוקות כפעולה מונעת למחסור בברזל.

תוצאות המחקר משנת 2000 (Lozoff וחב’)
 

בת שבע פורת כץ

המרפאה לאבחון גריאטרי מורחב ושירות להערכה קוגנטיבית, מרכז רפואי קפלן

כידוע, שינה היא תהליך פיסיולוגי החיוני לקיום האדם. קיימת הסכמה רחבה על כך שאיכות ומשך השינה חיוניים לתפקוד קוגנטיבי תקין. תפקודו היומיומי של אדם הישן שינה לא תקינה נפגע, עקב ישנוני, חוסר ריכוז, אי יציבות רגשית ואי שקט, ותיתכן גם פגיעה ביכולות הקוגנטיביות.

איריס חיימוב, לימור ודס

החוג לפסיכולוגיה והמרכז למחקר פסיכו-ביולוגי, המכללה האקדמית עמק-יזרעאל

שינויים במבנה הפנימי של השינה מהווים מרכיב מרכזי בתהליך ההזדקנות. ארבעים-וחמישה אחוזים לערך מאוכלוסיית הקשישים מתלוננים על נדודי-שינה (אינסומניה), וכ-35% מהם נוטלים תרופות שינה בקביעות. מאפיין בולט נוסף בתהליך ההזדקנות הטבעי הוא הירידה ההדרגתית בתִפקוד הקוגניטיבי. במהלך שני העשורים האחרונים, שני התִפקודים, שינה וקוגניציה, נחקרו כל אחד בנפרד ובהרחבה בקרב אוכלוסיית הקשישים. אולם מחקר מצומצם בלבד נערך לבחינת האפשרות לקשר בין שני תהליכים מרכזיים אלו בתהליך ההזדקנות.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה לבחון את הקשר בין נדודי שינה כרוניים בקרב קשישים לבין תִפקודם הקוגניטיבי. לשם כך נבדקו 112 קשישים, שגילם הממוצע היה 5.7±72.9 שנים. מרבית הנבדקים היו נשים (69, 61.6%). אוכלוסיית המחקר נחלקה לשתי קבוצות: 64 קשישים שלא לקו בנדודי שינה ו-48 קשישים שלקו בנדודי שינה. היכולות הקוגניטיביות של הנבדקים נבחנו במבחן מחשבי"MindFit"  (CogniFit, Inc.) בביתם של הנבדקים. המִמצאים הראו, כי בהשוואה לקשישים שאינם לוקים בנדודי שינה, קשישים הלוקים בנדודי שינה ביצעו באופן ירוד יותר (P<0.05) משימות שנועדו לבדוק זיכרון לטווח קצר, קשב מתמשך הממוקד למטרה, תִפקוד ביצועי, אינטגרציה של שני ממדים (חזותי וסמנטי), והערכת זמן שמיעתית וחזותית. מאידך, לא נמצאו הבדלים מובהקים בין שתי הקבוצות במשימת שיום ובמשימה שנועדה לבדוק מיומנויות פסיכו-מוטוריות.

לסיכום, המִמצאים מצביעים על כך שנדודי שינה כרוניים בקשישים הם אחד הגורמים האפשריים לירידה בתִפקוד הקוגניטיבי של אוכלוסייה זו. מתוצאות מחקר זה עולה, כי חשוב שרופאים המטפלים באוכלוסיית הקשישים יתורו אחר תסמינים של נדודי שינה, יעריכו אותם ויטפלו בהם. מתן תשומת לב לנדודי שינה כרוניים בקשישים ומתן טיפול יעיל – עשויים לא רק לשפר את איכות שנת הלילה של הקשישים, אלא אף לשמור על תִפקודם הקוגניטיבי ולשפר את איכות חייהם הכוללת. 

אודי בונשטיין

המח' להדרכת הילד והמשפחה, בית-החולים לגליל מערבי, נהרייה

היכולת להמחשת מצבם הנפשי של בני-אדם (לדוגמה, אמונותיהם, רגשותיהם, כוונותיהם או הידע שלהם), ובאופן זה להסביר ולנבא את התנהגותם, מכונה (Theory of Mind (ToM. נמצא, כי ילדים הנמצאים בטווח האוטיסטי לקויים ביכולת זו. אחת הסברות היא כי בניגוד ללוקים באוטיזם, בקרב הלוקים בסכיזופרניה מתפתחת יכולת תקינה ל-ToM, יכולת האובדת באירוע הפסיכוטי הראשון. הפגם יכול להיעלם בזמן ההפוגה מהשלב החד (אקוטי) של הפסיכוזה, כפי שהודגם במספר מחקרים.

בשנים האחרונות גדל הידע בנושא באופן ניכר, וליקוי ה-ToM הסגולי בסכיזופרניה נראה כמסביר רבים מהתסמינים הקשורים בקשת הפרעות זו ובהפרעות נירופסיכיאטריות נוספות. הזיות (דלוזיות) של שליטה ורדיפה, הפרעות באירגון החשיבה והשפה, ותסמינים התנהגותיים נוספים – כל אלה מוסברים היטב לנוכח הקושי של המטופלים בייצוג המצבים הנפשיים שלהם ושל אחרים. פעלים לשוניים המייצגים מצבים נפשיים מתפצלים משאר הייצוג של המשפט (כך לדוגמה, "אני מאמין שבאו לבקר אותי כשלא הייתי פה" – משפט שאינו רומז מאום לגבי נכונותו או אי נכונותו – הופך ל"באו לבקר אותי כשלא הייתי פה"), ומסביר בכך את מהותם של התסמינים המתגלים בסכיזופרניה (לדוגמה, במקרה של מחשבת השווא הפרנואידית).

מחלוקת קיימת לגבי הקשר בין פגיעה בכישורי ToM להיבטים קוגנטיביים אחרים, מידת חדות או כרוניות ההפרעה והאם הפגיעה משקפת קושי מצבי או מצב קבוע. המטרה במאמר הנוכחי היא לסקור את הסיפרות בנושא, ולהצביע על אפשרויות יישום וכיווני מחקר עתידיים.

דורון תודר

מירפאת החרדה, המרכז לבריאות הנפש, באר-שבע, החטיבה הפסיכיאטרית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

הפרעת תבהלה (Panic disorder) היא מבין ההפרעות הפסיכיאטריות הנפוצות ביותר. להפרעה זו חשיבות רבה בכל תחומי הרפואה, כיוון שחולים אלה נוטים לפנות ולהיוועץ שוב ושוב ברופאים מכל תחומי הרפואה. אחת הסיבות לתת-האיבחון של הפרעה זו היא הופעתה באופנים השונים מהתבנית הקלאסית. במאמר זה נדונה הצורה הקרויה הפרעת תבהלה ללא בעתה (Non-fearful panic disorder).

במאמר הנוכחי נסקרת הסיפרות המקצועית בתחום זה, וכן מדווח על ארבע פרשות חולים המדגימות את ההתבטאות השונה של ההפרעה כמו גם את מהלך החיים והבירורים האופייניים לחולים אלה. כן מדווח על ההסתמנות הקלינית האופיינית, היכולה לסייע באיתור חולים אלה.

אילן הלפרין¹, עמוס קורצ'ין²

¹מרכז רפואי סוראסקי, המח' לנירולוגיה, מירפאת זיכרון, ²הקתדרה לנירולוגיה, אוניברסיטת תל-אביב

הפרעה קוגניטיבית קלה (הק"ק)¹ (MCI–Mild Cognitive Impairment) היא מונח שנועד לייצג את מצבו הקוגניטיבי של הפרט בטווח שבין הזדקנות תקינה לבין שיטיון. בשל היותו של המונח חדש, קיימות מחלוקות לגבי הגדרתו, שכיחותו ומאפייניו. למרות אי-הבהירות ביחס למהלך ההפרעה והגדרתה, מזוהה ההפרעה הקוגניטיבית הקלה עם סיכון מוגבר להתהוות שיטיון (Dementia). משום כך מהווה הפרעה זו יעד לטיפול מונע או מעכב החמרה למצב של שיטיון. למרות המחלוקות באיבחון ההפרעה ובהגדרתה המדויקת, הושגה התקדמות מחקרית בזיהוי השינויים במוח, גורמי-הסיכון הגנטיים וגורמי-המניעה בקרב הלוקים בהפרעה זו.

יאיר למפל

המח' לנירולוגיה, מרכז רפואי אדית וולפסון, חולון

דופלר דרך הגולגולת היא שיטת דימות בעל-שמע, שמודגמות בה מהירויות זרימה בעורקים התוך-גולגולתיים. דופלר תיפקודי דרך הגולגולת (דתד"ג), היא שיטת איבחון המשווה בו-זמנית את מהירויות זרימת הדם בעורקים השונים בשני דורי המוח (ההמיספרות). בדיקת הדימות מבוצעת קודם לביצוע מטלות תנועתיות או קוגניטיביות ולאחריהן. הנחות היסוד העומדות בבסיסה של שיטה זו נדונו בעבודות שונות ויישומה מוכח כיעיל בחשיפה לגירויים השונים, אם כי בדרגת  יעילות שונה. יעילותה של שיטה זו הוכחה באיבחונים של המערכת הוואסקולרית המוחית הקדמית (המערכת התרדמנית). פירסומים שבהם נדון היישום של שיטה זו במערכת הוואסקולרית המוחית האחורית (המערכת הוורטברובזילרית) הם דלים יחסית והשיטה לא הוכחה עדיין במידה מספקת. שיטה זו היא יעילה וקלה לתיפעול כשנדרשת הדגמת שינויים בזרימת הדם למוח, תוך היחשפות למטלות תנועתיות וקוגניטיביות או לגירויים חיצוניים תחושתיים, שמיעתיים או ראייתיים. שיטה זו עשויה להיות לעזר ברמה המחקרית בקבוצות נבדקים בריאים או בקבוצות חולים שונות. בנוסף לכך, יתכן יישום קליני נרחב במעקב אחר חולים בשלבי השיקום השונים.

בת-חן דגן-פרידמן, אריאל טרסיוק, אשר טל

החטיבה לרפואת ילדים, היח' לחקר השינה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

שינה היא תהליך פיסיולגי החיוני לקיום האדם. למרות שהידע המדעי הקיים בנוגע לתפקיד הביולוגי של השינה מוגבל ביותר, קיימת הסכמה רחבה על-כך ששינה בכמות ובאיכות נאותה חיונית לבריאות ולהתפתחות התקינה של הילד.

שינה לא תקינה בילדים פוגעת בתיפקודי היומיום שלהם ומתבטאת בדפוסי התנהגות אופייניים: ישנוניות, חוסר ריכוז, אי יציבות רגשית ואי שקט. בנוסף להשפעה על ההתנהגות, קיימות עדויות לכך שהפרעה בשינה עלולה לפגוע גם ביכולות נירוקוגניטיביות. במחקר שנערכה בו השוואה בין תוצאות מבחנים קוגניטיביים של ילדים בגיל 10-14 ששנתם הוגבלה ל-5 שעות בלבד לבין ילדים ששנתם לא הוגבלה, הודגם שמספיק לילה אחד של מיעוט שינה כדי לגרום לחסרים ניכרים בתיפקוד הקוגניטיבי.