• כרטיס רופא והטבות
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        יולי 2019

        רננה איתן, דוד ארקדיר, אדי לינצקי, עתירה ביק, מורן גילעד, שרה פרידמן, חגי ברגמן, צבי ישראל
        עמ' 418-422

        הפרעה טורדנית כפייתית שאינה מגיבה לטיפול המקובל בתרופות ובטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי, נחשבת להפרעה פסיכיאטרית חמורה המובילה לירידה בתפקוד. בעבר הוצעו טיפולים לכריתת מסלולים עצביים הקשורים לפתופיסיולוגיה של ההפרעה. הטיפול בגירוי עמוק של המוח מהווה חלופה יעילה ובטוחה, מאפשר שינוי הפיך במעגלים העצביים ומביא להקלה בתסמיני ההפרעה. תיאור פרשת החולה מציג את מהלך ותוצאות הטיפול בגירוי עמוק של המוח שניתן לחולה הלוקה בהפרעה טורדנית כפייתית חמורה ועמידה לטיפול מקובל, לראשונה בישראל. חולה זו השיגה שיפור משמעותי בתסמיני ההפרעה ובתפקודה החברתי והאישי. הדיון מתמקד באמצעים להטמעת הטיפול בגירוי עמוק של המוח במטופלים הלוקים בהפרעה טורדנית כפייתית בישראל. 

        מרץ 2019

        ארזה סטימצקי, שלומית תמיר, פיה רענני, גליה ספקטר
        עמ' 192-195

        תרומבוציטופניה מושרית הפרין היא הסיבוך המשמעותי ביותר של טיפול בהפרין, למעט סיבוכי דמם. בסקירה זו מובאת פרשת חולה שפיתח סיבוך של תסחיף פקקת (תרומבואמבולי) נרחב מלווה בתרומבוציטופניה לאחר חשיפה להפרין בעת ניתוח מעקפים. תרומבוציטופניה תועדה כחודש לאחר החשיפה להפרין ואילו אירוע הפקקת, שהוביל למותו של החולה, אובחן שישה שבועות ממועד החשיפה.

        בסקירה נדון בהיבטים הפתופיזיולוגיים והקליניים של תרומבוציטופניה מושרית הפרין, בדגש על המאפיינים הייחודיים לחולה, כולל תרומבוציטופניה שנמשכה שבועות לאחר החשיפה להפרין.

        מאי 2018

        עדית הררי-סנדרוביץ, שירי ברקן, ערן קוצר
        עמ' 283-286

        הקדמה: מכתבי הפניית חולים הם דרך תקשורת בין רופאי הקהילה לבין רופאים במסגרת רפואה שניונית ושלישונית. מכאן החשיבות הרבה לדרך ניסוח ההפניה, לאפיון החולה ובעיותיו ולהגדרת הנדרש להמשך בירור וטיפול רפואי.

        מטרות: לבדוק את המיתאם בין מטרת הפניית ילדים למחלקה לרפואה דחופה (מלר"ד) כפי שהוגדרה על ידי רופא הקהילה לבין הבנת מטרה זו על ידי רופא המלר"ד, וכן מה מידת הבנת ההורים את מטרת ההפניה.

        שיטות: נכללו במחקר ילדים שהגיעו עם הפניה למלר"ד ילדים אסף הרופא במהלך ארבעה שבועות עוקבים בחודש יולי 2013. עבור כל ילד שהתקבל עם הפניה רפואית מולאו שלושה שאלונים, על ידי רופא המלר"ד, הורי הילד וכן שאלון טלפוני לרופא המפנה. בשאלונים נשאלו הרופאים וההורים מהי מטרת הפניית הילד למלר"ד.

        תוצאות: בקרב 261 מהמקרים נאספו לפחות שני שאלונים כבסיס להשוואה. בהשוואת המטרות כפי שהוגדרו על ידי הרופא המפנה וכפי שהובנו על ידי הרופא במלר"ד נמצא, כי ב-41.6% לא הייתה התאמה כלל, ב-24.8% נמצאה התאמה חלקית, ורק ב-33.7% נמצאה התאמה מלאה. בהשוואת כוונת הרופא המפנה והבנת ההורים את ההפניה, ב-34.2% לא הייתה התאמה כלל, ב-30.3% נמצאה התאמה חלקית, ורק ב-35.5% נמצאה התאמה מלאה.

        מסקנות וסיכום: בעבודה זו מצאנו יכולת הבנה נמוכה של ההפניות הכתובות. מעל 65% מההפניות הובנו באופן חלקי בלבד או לא הובנו כלל על ידי הרופא במלר"ד. יש לנסות לשפר את התקשורת בין רופאי הקהילה לבין רופאי המלר"ד כדי לשפר את הטיפול הניתן במלר"ד.

        אפריל 2018

        רביב אלון, נופר בן-בסט, אלכסנדר פוחוב, ירון זאולן, רונית וולשטין
        עמ' 210-213

        הקדמה: אחד הסיבוכים החמורים לאחר ניתוח להחלפת מיפרק הוא זיהום סביב משתל המיפרק. מעבר להשלכותיו הקשות קיים גם קושי לאבחן זיהום ולהבדילו מסיבוכים חמורים פחות. קושי זה נובע מהיעדר הסתמנות קלינית של תהליך הזיהום, קיומן של בדיקות מוגבלות מבחינת רגישות וסגוליות, יעילות וערכים תקינים של בדיקות משתנים ותלויי מעבדה. מכיוון שקיימת אי הסכמה בספרות לגבי אלגוריתם אחיד לאבחון, בדקנו את שיטת האבחון של זיהום סביב משתל המיפרק במרכז הרפואי שלנו.

        שיטות מחקר: סוכמו נתונים על מטופלים שלקו בזיהום שאובחן בוודאות סביב משתל המיפרק לאחר ניתוח להחלפת מיפרקי ירכיים או ברכיים במחלקה לאורתופדיה מינואר 2005 ועד דצמבר 2012. נאסף מידע הכולל נתונים דמוגרפיים, תוצאות מעבדה כגון: רמות ליקוציטים וחלבון מגיב C בנסיוב בעת האבחון, השחרור, חודש לאחר השחרור, ותוצאות התרביות מהמיפרק החשוד בזיהום. כמו כן, האלגוריתם האבחוני של מחלקתנו הושווה לאלגוריתמים המקובלים בספרות.

        תוצאות: מתוך 1,142 מטופלים שעברו ניתוח להחלפת מיפרק ירך או ברך נמצאו 34 מטופלים (2.97%) שאובחנו עם זיהום סביב משתל המיפרק. אלו כללו 21 מיפרקי ברכיים (61.8%) ו-13 מיפרקי ירכיים (38.2%). נמצאה תרבית חיובית בקרב 12 מטופלים (35.3%), כאשר בשש תרביות (50%) צמח חיידק גרם שלילי. כמו כן, נמצא הבדל מובהק בין ערכי חלבון מגיב C בעת האבחון, בעת השחרור וחודש לאחר השחרור (p<0.0001).

        סיכום ומסקנות: האלגוריתם האבחוני לזיהום סביב משתל המיפרק אינו תואם את האלגוריתמים המוצעים בספרות ועלול להוביל לתת-אבחון, לטיפול שגוי ולניצול לא יעיל של משאבים. אנו מציעים למרכזים נוספים לבצע בקרת איכות בכל הנוגע לניהול זיהומים סביב שתלים במיפרק.

        נובמבר 2017

        ניר ארדינסט, יאיר מורד
        עמ' 720-724

        קוצר ראייה הוא ליקוי התשבורת הנפוץ ביותר שהפך לאנדמי בכל העולם התעשייתי, בעיקר באסיה. קוצר ראייה גבוה הוא אחד הגורמים העיקריים לעיוורון ברחבי העולם. האטת התקדמות קוצר הראייה היא אפשרית, הטיפול היעיל ביותר הוא מתן טיפות אטרופין כאשר הם תלויי מינון. למרות שאטרופין בריכוז גבוה (1% ו-0.5%) הועיל מאוד בהאטת התקדמות קוצר ראייה, נמצא כי ריכוז נמוך של אטרופין (0.01%) הוא בעל ההשפעה הנמוכה ביותר של "אפקט ריבאונד" (עלייה גבוהה בקוצר הראייה לאחר הפסקת הטיפול), ולפיכך הוא הטיפול היעיל ביותר לטווח ארוך. יעילותם של טיפולי פירנזפין, ציקלופנטולט, אורתוקרתולוגיה, עדשות מגע בעלות עיצוב להפחתת הטשטוש ההיקפי של רוחק ראייה ועדשות מגע מולטיפוקל בעלות עיצוב מרכז רחוק, הייתה בינונית. עדשות משקפיים מולטיפוקל, עדשות משקפיים ביפוקל, עדשות מגע רכות דו-מוקדיות ופעילות מחוץ לבית בשעות אור יום היו בדרגת יעילות נמוכה. תרגילי עיניים, משוב ביולוגי (ביו-פידבק), תיקון מלא במשקפיים, תת תיקון, הרכבת משקפיים לשליטה בתשבורת ההיקפית, עדשות מגע רכות חד מוקדיות, עדשות מגע קשות חד מוקדיות, טרופיקאמיד וטימולול, לא הועילו בהאטת התקדמות קוצר הראייה.

        אוקטובר 2017

        אמיר קושניר, רובין רובין, דניאל זוהר, ילנה צ'ולסקי, שי ברק
        עמ' 638-641

        השימוש בתיק האלקטרוני, המשרת גורמים רבים, יעיל למדי, אך יש להקפיד על רישום נכון ומדויק. ליקוי ברישום עלול להיות מופץ לגורמים רבים ולגרום נזק ניכר למטופל (E-Iatrogenesis).  

        שימוש נכון בתיק רפואי אלקטרוני עשוי להפחית טעויות ברישומים רפואיים. אין ספק כי רשומות בכתב יד יכולות לגרום לטעויות אנוש בשל כתב לא קריא, שגיאות כתיב ומושגים שונים [13]. תיקים פיזיים, לעומת זאת, אובדים ביתר קלות.

        יולי 2017

        אורי ברק, יואב רוזנטל, עמיר ערמי, יונה קוסאשוילי וסטיבן וולקס
        עמ' 433-437

        אורי ברק1,2, יואב רוזנטל1,2, עמיר ערמי1, יונה קוסאשוילי1, סטיבן וולקס1

        1המחלקה לאורתופדיה, בית חולים בילינסון, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב,

        2שני הכותבים הראשונים תרמו בצורה שווה לכתיבת המאמר.

        רקע: הטיפול הנרחב בביספוספונטים כנגד אוסטיאופורוזיס בעשורים האחרונים מעלה לאחרונה חשש לגבי הופעת שברים בלתי אופייניים בעצם הירך כסיבוך מן הטיפול. שברים אלה יכולים להופיע ללא חבלה או כתוצאה מחבלה קלה. לעיתים מקדים את השבר כאב בירך או במיפשעה. נראה שקיים קשר סיבתי בין הטיפול בתרופה להופעת השברים, אך לא ברור היקפו.

        שיטות: סקרנו את אירועי השברים באזור תת תל הירך (Sub trochanteric) במחלקתנו בין השנים 2014-2010. במהלך שנים אלה, טופלו כ-726 חולים עם שבר תל הירך, כ-514 חולים עם שבר תת ראשי וכ-75 שברים מתת תל הירך עד קצה הירך (סך הכול 1,315). מתוכם, נמצאו 16 מטופלות (1.2%) העונות למאפיינים של שברים בלתי אופייניים. נבדקו מיקום השבר, משך הטיפול בביספוספונטים, סוג הקיבוע, הגעה לאיחוי וסיבוכים.

        תוצאות: הגיל הממוצע של המטופלות היה 76.9 שנים. כולן טופלו בביספוספונטים, כאשר מעל 80% טופלו באלנדרונט עם משך טיפול ממוצע של 7.8 שנים. רוב השברים (75%) היו באזור תת תל הירך, האחרים במרכז מוט הירך. כולן נותחו והגיעו לאיחוי מלא קליני ודימותי.

        מסקנות: נראה כי סביר להניח קשר סיבתי בין הופעת השברים לטיפול ממושך וארוך שנים בביספוספונטים. התופעה נדירה יחסית, אך יש לתת עליה את הדעת במהלך טיפול מתמשך וארוך טווח.

        לפי הניסיון במחלקתנו, אין הפרעה באיחוי וריפוי העצם לאחר קיבוע במסמר תוך לשדי למרות הטיפול הממושך בביספוספונטים. מכאן, שיש מקום לשקול בחיוב קיבוע מונע כטיפול בשברי מאמץ לא אופייניים, טרם יומרו לשבר מלא.

        אוגוסט 2016

        דב גפל, סבטלנה טורקוט, דורית אהרוני, שלמה פייטלוביץ' ויניב ש' עובדיה
        עמ' 470-474

        דב גפל1,2, סבטלנה טורקוט3, דורית אהרוני4, שלמה פייטלוביץ'4, יניב ש' עובדיה1,2*

        1בית הספר למדעי התזונה, הפקולטה לחקלאות, מדעי המזון ואיכות הסביבה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2מחלקה לרפואה פנימית ג', 3מירפאת אנדוקרינולוגיה, 4מעבדה לביוכימיה קלינית, מרכז רפואי אוניברסיטאי ברזילי, אשקלון

        *עבודה זו בוצעה בחלקה על ידי מר יניב עובדיה, תזונאי-דיאטן קליני רשום, במסגרת מילוי חלק מהדרישות לקבלת תואר מוסמך מבית הספר למדעי התזונה, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

        רקע: מחסור ביוד במזון ובמי השתייה עלול לגרום למחלות של בלוטת התריס. לאחרונה דווח בישראל על עלייה בשיעור הטיפול בתרופות כנגד מחלות בלוטת התריס, כאשר במקביל התרחבה הצריכה הלאומית, ובמיוחד בנפת אשקלון, במי שתייה משולבי מי ים מותפלים ומדוללי-יוד.

        מטרה: לקבוע את רמות תירוגלובולין בנסיוב (Tg) ולהעריך את צריכת היוד במדגם בוגרים ישראליים ללא מחלות בלוטת התריס מנפת אשקלון, אשר בה מי ים מותפלים מדוללי-יוד הפכו למקור העיקרי של מי שתייה.

        שיטות: בוצעה הערכה של ריכוז היוד במי הרשת (מי ברז לשתייה מחב' "מקורות") לפני ולאחר שילוב מי ים מותפלים מדוללי-יוד בנפת אשקלון. בחודשים מרס 2012 ועד אוקטובר 2013 גויסו נבדקים תושבי נפה זו במרכז הרפואי אוניברסיטאי ברזילי אשקלון, שסיפקו נתונים לגבי מגורי הקבע שלהם, BMI וטיפול בתרופות המכילות יוד ו/או סטרואידים. נקבעה בדמם של נכללים מתאימים רמת תירוטרופין, נוגדנים לאנזים פר-אוקסידאזה, נוגדני Tg ו-Tg, והם רואיינו לשאלון תדירות צריכת יוד מקוצר (sIFFQ).

        תוצאות: הערכת ריכוז היוד המי הרשת פחתה מ-52 מק"ג/ל' ל-27 מק"ג/ל' לאחר שילוב מי ים מותפלים מדוללי-יוד בנפת אשקלון. לאחר סינון מתוך 92 נבדקים, נכללו במחקר 50 מבוגרים ללא מחלת בלוטת תריס מדווחת או ידועה. חציון רמות Tg בנסיוב היה 21 ננוג'/מ"ל, וב-76% נכללים נמצאו רמות גבוהות (Tg ≥ 10 ננוג'/מ"ל), המצביעות על שכיחות גבוהה של מחסור אפשרי ביוד. הערכת צריכת היוד היומית הממוצעת (חציון 99 מק"ג/יום, על ידי sIFFQ) הייתה נמוכה מהצריכה הנאותה המומלצת (150 מק"ג/יום). שיעור תרומת מי רשת שאינם מסוננים מסך צריכת היוד היומית הממוצעת הוערך ב-16%.

        מסקנה: הממצא של צריכת יוד ירודה במדגם הנוכחי, מחייב לדעתנו איסוף נתונים באזורים רבים נוספים ברחבי הארץ. בירור שכזה מתבקש בדחיפות לנוכח הצריכה הגוברת של תושבי ישראל במי ים מותפלים מדוללי-יוד כמי שתייה.

        ינואר 2016

        זאהר בחוס, שראל הלחמי, בועז מושקוביץ ועופר נתיב. עמ' 37-40
        עמ'

        זאהר בחוס, שראל הלחמי, בועז מושקוביץ, עופר נתיב

        המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי בני ציון, חיפה, הפקולטה לרפואה של הטכניון, חיפה

        הקדמה: בשל ההפניה הגוברת והולכת בשנים האחרונות לבדיקות דימות, חלה עלייה באבחון גושי כליה קטנים. רוב גושי הכליה הקטנים הם אי תסמיניים, גדלים לאט, ואינם שולחים גרורות, עובדה שניתן לייחס להתנהגות ביולוגית טבה (Benign) יחסית. למרות ההתקדמות באמצעי הדימות, אין ביכולתנו כיום להבדיל בבדיקת רנטגן בין שאתות כליה טבות לממאירות, ובשאתות הממאירות אין ביכולתנו כיום להבדיל בין שאתות עם ביולוגיה מתונה לעומת כאלה עם ביולוגיה ממארת. על כן, יש התלבטות מתמדת בבחירה בין מעקב פעיל לבין כריתת השאת בניתוח.

        מטרה: להציג תוצאות בינוניות-טווח של חולים עם גוש קטן בכליות שהיו במעקב פעיל במחלקה לאורולוגיה במרכז הרפואי בני ציון, ולדווח על פרמטרים שיכולים לנבא צורך בכריתת שאת בניתוח.

        שיטות מחקר: בוצעה הערכה רטרוספקטיבית של 70 חולים שאובחנו במחלקתנו עם גוש בכליות הקטן מ-4 ס"מ העובר האדרה לאחר הזרקת חומר ניגוד, בין השנים 2012-2003. בכל החולים בוצעה הערכה בעת האבחון על ידי מדידת הקוטר המרבי של השאת כפי שהודגם בבדיקת טומוגרפיה מחשבית, ובוצעו מדידות נשנות במהלך המעקב.

        תוצאות: נבדקו 70 חולים שלהם 78 גושי כליה קטנים אשר התאימו לקריטריונים להכללה במחקר. ממוצע הגיל בעת האבחון היה 68 שנים. ממוצע תקופת המעקב היה 34 חודשים. מתוך כלל הגושים, 54 גושים הראו גדילה ומתוכם שמונה גושים נכרתו. שמונת הגושים נכרתו בגישה משמרת-נפרון. שניים מתוך שמונת הגושים שנותחו היו נגעים טבים. קצב הגדילה היה גדול יותר בקבוצת המנותחים, כך גם הקוטר באבחון. באיש מהמטופלים לא התפתחה מחלה גרורתית ואף חולה לא נפטר משאת הכליה.

        מסקנות: מעקב פעיל עשוי להוות חלופה לניתוח בחלק ניכר מהחולים עם גושים קטנים בכליה מבלי להגדיל את הסיכון האונקולוגי.

        דיון: 4% בלבד מהגושים התקדמו בדרגת המחלה. באיש מהחולים לא נצפתה התקדמות לדרגה II ומעלה.

        סיכום: רוב שאתות הכליה הקטנות אינן מתקדמות למחלה גרורתית, ומיעוט מהן מתקדמות בהדרגה עד למצב שבו נדרש ניתוח לכריתתן.

        ספטמבר 2015

        דניאל קייזמן, נטלי מימון, משה משאלי, אירינה קוצ'וק ומיה גוטפריד. עמ' 535-538
        עמ'

        דניאל קייזמן, נטלי מימון, משה משאלי, אירינה קוצ'וק, מיה גוטפריד

        השירות לשאתות של דרכי השתן, המערך לאונקולוגיה, מרכז רפואי מאיר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

        סרטן הכליה מסוג Renal cell carcinoma הוא השכיח ביותר במחלות ממאירות של הכליה. בישראל מאובחנים מעל 600 חולים חדשים בשנה. גורמי סיכון לשאת זו הם עודף משקל, עישון, יתר לחץ דם וסוכרת. שיעור של 30%-20% מהחולים מאובחנים עם גרורות, ו-80%-70% מהחולים מאובחנים עם שאת בשלב מוקדם שאינה עם שולחת גרורות. הטיפול בשאת מוקדמת שאינה עם גרורות הוא ניתוח לכריתת השאת. עד היום לא הוכחה יעילות טיפול מערכתי משלים לאחר ניתוח. שיעור של 40%-20% מהחולים שנותחו לכריתת השאת בשלב מוקדם מפתחים בעתיד מחלה עם גרורות. הריאות הן אתר הגרורות השכיח. Renal cell carcinoma היא שאת עמידה יחסית לכימותרפיה וקרינה. שיפור בהבנת הביולוגיה של השאת הוביל בעשור האחרון לפיתוח טיפולים ביולוגיים המכוונים כנגד מנגנונים מולקולאריים מדויקים הקשורים לתהליך המחלה ולהרחבה משמעותית של האופק הטיפולי בחולים אלו. התרופות הביולוגיות לטיפול בסרטן כליה עם גרורות (גרורתי) משתייכות לשתי קבוצות מרכזיות: מעכבי אנגיוגנזה (מעכבי VEGF-R כגון Sunitinib, Sorafenib, Pazopanib, Axitinib) ומעכבי החלבון MTOR.

        (Everolimus, Temsirolimus). תרופות ביולוגיות הובילו לשינוי משמעותי בתוחלת החיים של החולים. אולם תרופות אלו כרוכות בפרופיל השפעות לוואי ייחודי כגון יתר לחץ דם, Mucositis, Hand-foot syndrome בטיפול במעכבי VEGF-R, ודלקת ריאות לא זיהומית (Pneumonitis) בטיפול במעכבי MTOR.

        בסקירה זו נתמקד בגישה המודרנית לסרטן הכליה עם גרורות.

        מיכאל קוצ'וק, אלכסנדר גובר, מתיו קוסלו, אלונה מטבייציק ודוד שטרית. עמ' 481-484
        עמ'

        מיכאל קוצ'וק1,2, אלכסנדר גובר1,2, מתיו קוסלו1,2, אלונה מטבייציק1,2, דוד שטרית1,2

        1מערך הריאות, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, 2הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

        רקע: סקירת העל שמע האנדוסקופית מהווה בדיקת הבחירה בכל חולה עם קשריות לא מוסברות. הבדיקה מהווה כלי עזר באבחון ובקביעת שלב המחלה בחולי עם סרטן ריאות. המטרה בעבודה זו היא לסכם ניסיוננו במרכז רפואי מאיר בביצוע הבדיקה מאז הכנסתה ליישום בשנת 2012 בקרב האוכלוסייה המבוגרת מעל גיל 75 שנים, כולל ההוריות לבדיקה, התועלת והסיכונים הכרוכים בבדיקה.

        שיטות: בוצעה סקירה רטרוספקטיבית של כלל החולים מעל גיל 75 שנים שעברו את סקירת העל שמע האנדוסקופית. הבדיקות בוצעו בחדר ברונכוסקופיה הנמצא במחלקת ריאות. נסקרו כל מאפייני החולים הדמוגרפיים והקליניים. מימצאי בדיקת הטומוגרפיה המחשבית (CT) ובדיקת PET.  

        תוצאות: העבודה כללה 20 חולים מעל גיל 75 שנים: 13 גברים ו-7 נשים. גיל ממוצע היה  5±81 שנים. ההוריות לסקירת העל שמע כללו 11 חולים עם סרטן ריאות ותשעה חולים לבירור שריעות (הגדלה) לא מוסברת של קשריות לימפה במיצר. בקרב 16 חולים (80%) התקבלה אבחנה בבדיקת העל שמע האנדוסקופיה. בשלושה חולים לא התקבלה אבחנה בבדיקת העל שמע האנדוסקופיה ונדרש הליך אבחוני נוסף. כך שניתן לומר כי הבדיקה הובילה לקביעת אבחנה נכונה ב-18 מתוך 20 החולים (90%). נצפו שתי השפעות לוואי בסקירות העל שמע האנדוסקופיות: שיעול קשה והיפוקסמיה  שהצריכה הפסקת הבדיקה למספר דקות, ללא צורך בהנשמה. לא נצפו דימומים בבדיקות, ירידות בלחץ הדם או אוורת בית החזה.  לא היו הפרעות קצב או סיבוכים אחרים. כלל החולים שוחררו ביום הבדיקה (אשפוז יום).

        מסקנות: יעילות והבטיחות סקירת העל שמע האנדוסקופית במבוגרים מעל גיל 75 שנים דומה לכלל האוכלוסייה. לא נצפו כל סיבוכים משמעותיים כולל דימומים או הפרעות קצב. כלל החולים שוחררו לביתם לאחר הבדיקה.

        מאי 2015

        איתי גת ויגאל מדג'ר. עמ' 312-315
        עמ'

        איתי גת1,2,3, יגאל מדג'ר3,4

        1תכנית "תלפיות" על שם פנחס בורנשטיין למנהיגות רפואית, מרכז רפואי שיבא, 2היחידה להפריה חוץ גופית, האגף למיילדות וגינקולוגיה, 3היחידה לפוריות הגבר, 4המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

        הפרעת פוריות עקב אטיולוגיה מצד הזכר היא בעיית בריאות ששכיחותה מצויה בעלייה משמעותית בעשורים האחרונים בעולם המערבי. וריקוצלה (Varicocele) היא סיבה נפוצה נוספת ושכיחותה מגיעה לכדי 35% ו-75% מהגברים הלוקים באי פוריות ראשוני ושניוני, בהתאמה לעומת 15%-10% באוכלוסייה הכללית. וריקוצלה מוגדרת כהרחבה ופיתול של ה-Pampiniform plexus וה-  Internal Spermatic Veins הממוקמים בתוך ה-Spermatic cord . השפעת הווריקוצלה על פוריות הזכר הייתה נתונה במחלוקת במשך שנים רבות, לנוכח חוסר אחידות בתוצאות הדיווחים בספרות והיעדר מחקרי איכות. בשנים האחרונות פורסמו תוצאות מספר מחקרים, אשר תומכים בצורה אמינה יחסית בהשפעה של וריקוצלה על פוריות הזכר, אפשרויות הטיפול וההוריות המתאימות. נמצא, כי בחירת מטופלים מתאימה נמצאה משפרת באופן מובהק את היכולת להרות באופן עצמוני. הגישות הטיפוליות מסווגות לניתוח הכולל קשירה של הוורידים במספר אופנים אפשריים וטיפול תוך וסקולרי הכולל תסחוף וחסימה של הוורידים המוחבאים. במאמר הנוכחי, אנו סוקרים את התפתחות הידע אודות הוריות העדכניות לטיפול, יתרונות וחסרונות הטיפולים השונים, ומביאים בפני הקוראים  את השיקולים בבחירת הטיפול המיטבי בזוג עקר על רקע וריקוצלה.

        משגב רוטנשטרייך, מיכאל לביא ועמיחי רוטנשטרייך. עמ' 296-298
        עמ'

        משגב רוטנשטרייך, מיכאל לביא, עמיחי רוטנשטרייך

        חיל הרפואה, צבא הגנה לישראל

        ליקמיה מיאלואידית כרונית (Chronic myeloid leukemia) היא הפרעה מיאלופרוליפרטיבית כרונית הנגרמת עקב התרבות שבטית לא מבוקרת של גרנולוציטים בשלבי התפתחות שונים. ליקוסטזיס (Leukostasis) היא אחד מסיבוכי ליקמיה מיאלואידית כרונית, ובה נגרמת חסימה חלקית או מלאה של מערכות כלי הדם הקטנים (Microvasculature) המובילה למגוון תסמינים – בעיקר בעיניים, במערכת העצבים ובמערכת הנשימה. בפרשת החולה במאמרנו, חייל קרבי בן 21 שנים התלונן מספר חודשים על כאב ניכר בשריר הסובך בשתי הרגליים. בירור אורתופדי נרחב לא העלה דבר והוא נשלח למחלקה לרפואה דחופה, שם אובחן כלוקה בליקמיה מיאלואידית כרונית על בסיס מספר הליקוציטים הגבוה, לצד מימצאים מורפולוגיים. בבדיקת קרקעית העין הודגמו דימומים רשתיים דו צדדים האופייניים לליקוסטזיס. לאחר כימותרפיה וליקופרזיס (Leukapheresis), הכאב ברגליים חלף ויוחס לליקוסטזיס. הסתמנות ראשונית של ליקמיה מיאלואידית כרונית ככאב בשרירי הסובך כתוצאה מליקוסטזיס היא נדירה וטרם דווחה בספרות. פרשת החולה במאמרנו מדגישה את חשיבות האבחנה המבדלת בחולה עם כאבים בשוקיים וכן את המודעות להסתמנות נדירה זו של ליקמיה מיאלואידית כרונית, המצריכה התערבות טיפולית באופן מיידי.

        דנטה אנטונלי, לימור בושרי אילן, נחום א' פרידברג, אלכסנדר פלדמן ויואב תורגמן. עמ' 288-291
        עמ'

        דנטה אנטונלי, לימור בושרי אילן, נחום א' פרידברג, אלכסנדר פלדמן, יואב תורגמן

        המערך לקרדיולוגיה מרכז הרפואי העמק, עפולה

        מטרה: לסקור את השינויים בהוריות להשתלת קוצב לב קבוע, סוגי מערכות הקיצוב המיושמות ונתונים דמוגרפיים  של המטופלים על פני תקופה של 20 שנים.

        תוצאות שיטות: נסקרו כל החולים שבהם הושתל קוצב לב קבוע לראשונה במוסדנו בין התאריכים 1.1.1991 עד ה-31.12.2010.  בסקירה רטרוספקטיבית של תיקים ומערכות מידע מחשביות נאספו נתונים קליניים, תסמינים שהביאו להשתלת קוצב וסוג מערכת הקיצוב שהושתלה.

        בתקופה שנסקרה, הושתל קוצב לראשונה ב-1,009 חולים, 535 היו גברים (53%), הגיל הממוצע היה 74.6±19.5 שנים, השיעור הגבוה ביותר של השתלת קוצב ראשון היה בחולים בני 79-70 שנים, שיעור ההשתלות הראשונות בחולים מעל גיל 80 עלה בתקופת המחקר.

        זמן ההישרדות החציוני לאחר השתלת קוצב לב היה שמונה שנים. עילפון היה התסמין השכיח ביותר (62.5%) וחסם הולכה פרוזדורי-חדרי היה ההוריה האלקטרוקרדיוגרפית השכיחה(56.4%). (56.4%) להשתלת קוצב לב.

        ההשתלה של קוצבי לב דו-לשכתיים ומגיבי תנועה (Rate responsive)  גדלה לאורך השנים. לא היה הבדל בין נשים וגברים באשר לסוג הקוצב.

        מסקנות: שיעור השתלות קוצבי לב גדל על פני תקופה של 20 שנים. הקוצב הדו-לשכתי החליף את הקוצב החד-לשכתי חדרי וקוצבי לב המגיבים לקצב הפכו להיות המכשירים היחידים המושתלים.

        נתונים שאספנו במרכז בעל נפח השתלות קטן דומים לאלו שדווחו בסקרי קוצב לב של מרכזי השתלת קוצב לב בנפח גבוה, הם מאששים נאמנות לקווים מנחים להשתלת קוצבי לב.

        אפריל 2014


        עמ'

        דרור וינר, פלטיאל וינר,  מרינלה בקרמן 

        המחלקה לרפואה פנימית א', מרכז רפואי הלל יפה, חדרה 

        הקדמה: חולים המתלוננים על קוצר נשימה כרוני, עם קוצר נשימה שנותר ללא הסבר לאחר בירור מעמיק, מוגדרים כלוקים בקוצר נשימה פסיכוגני (מלחץ) או בקוצר נשימה לא מוסבר.

        מטרות: להעריך את ההסתמנות הקלינית של חולים עם קוצר נשימה פסיכוגני ואת מצב החרדה שלהם, וכן האם קוצר הנשימה בו הם לוקים קשור לתפיסת קוצר נשימה מוגברת מתפיסת קוצר הנשימה הנורמאלית.

        שיטות מחקר: גויסו למחקר זה 46 חולים עם תלונה של קוצר נשימה מתמשך ללא סיבה ברורה לקוצר נשימה למרות בירור מקיף. בוצעה הערכה של תפיסת קוצר הנשימה ((POD ומצב החרדה (באמצעות שאלון ה-HADS).

        תוצאות: קוצר נשימה שאינו קשור למאמץ (100% מהחולים), קשיים במילוי הריאה בשל הרגשה שהריאות אינן מתמלאות דיין (93%), הצורך בנשימת אתנחתא מדי פעם בכדי למלא את הריאה (93%), והצורך בפיהוק מדי פעם למילוי הריאה (83%) – כל אלה היו התסמינים האופייניים לקבוצה זו. מהחולים, 32 (70%) היו במצב של חרדה על פי תוצאות מילוי שאלון ה-HADS. בקבוצה זו נמצאה תפיסת קוצר נשימה ((POD נמוכה מהנורמאלי.

        מסקנות: בעבודתנו נמצא, כי לחולים עם קוצר נשימה פסיכוגני יש הסתמנות קלינית אופיינית: קוצר נשימה שאינו קשור למאמץ, קשיים במילוי הריאה, הצורך בנשימת אתנחתא מדי פעם ו/או בפיהוק על מנת שיוכלו למלא את הריאה.

        דיון וסיכום: כאשר ההערכה הראשונית לסיבה אורגנית לקוצר נשימה מפורשת כשלילית, האבחנה של קוצר נשימה פסיכוגני יכולה להתבסס על תסמינים אלו, ללא פעולות אבחוניות נוספות שעלותן גבוהה.מילות מפתח:
        דרור וינר, פלטיאל וינר,  מרינלה בקרמן, וינר, וינר, בקרמן, קוצר נשימה,  לחץ נפשי, תפיסת קוצר נשימה,  psychogenic dyspnea, anxiety, perception of dyspnea 

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303