• כרטיס רופא והטבות
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        פברואר 2014

        אדם דלאל, שירה בן ברק, אברהם זלוטוגורסקי ונעמה קונסטנטיני
        עמ'

        אדם דלאל1, שירה בן ברק2, אברהם זלוטוגורסקי3, נעמה קונסטנטיני4

        1ענף מיון רפואי ורפואה תעסוקתית, מפקדת קצין הרפואה הראשי, צה"ל, 2מסלול "צמרת", הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים, 3מחלקת עור, המרכז הרפואי של הדסה והאוניברסיטה העברית, ירושלים, 4המרכז לרפואת ספורט, מחלקה אורתופדית, המרכז הרפואי של הדסה והאוניברסיטה העברית, ירושלים

        איזוטרטינואין חולל מהפיכה בטיפול בחטטת (אקנה) עם התחלת הטיפול בו בתחילת שנות ה-80. התרופה פועלת כנגד הגורמים העומדים בבסיס המחלה ומביאה לריפוי בשיעור גבוה מהמטופלים.

        בפרשות חולים, מרביתן מהעשור הראשון של הטיפול באיזוטרטינואין, קשרו החוקרים בין הטיפול בתרופה  להתפתחות תמס שריר בכלל ותמס שריר ממאמץ בפרט. סמיכות זו הביאה רופאים להימנע ממתן הטיפול לחולים המבצעים פעילות גופנית או להתנות את הטיפול בתרופה בהפסקת האימון הגופני.

        השפעות הלוואי של איזוטרטינואין המשפיעות על מערכת שריר-שלד מגוונות, ועיקרן כאבי שרירים ומיפרקים. עלייה ברמת האנזים קריאטין פוספוקינאזה (
        CPK) בקרב המטופלים בתרופה היא מימצא שכיח, אשר מסתמן לרוב כעלייה מתונה בערכי האנזים בדם.  HyperCKemia משנית לטיפול אינה מלווה בהכרח בתסמינים בשרירים, אולם גם קיומם של תסמינים אלו אינו מחייב חריגה מערכי ה-CPK התקינים.

        התפתחות תמס שריר ממאמץ בזמן טיפול באיזוטרטינואין היא השפעת לוואי נדירה של הטיפול בתרופה. המנגנון העומד בבסיס הסתמנות זו איננו ברור, כמו גם ההשפעה של המישלב בין הטיפול בתרופה וביצוע פעילות גופנית להתפתחות תמס שריר ממאמץ.

        בחולים עם תמס שריר ממאמץ בזמן טיפול באיזוטרטינואין, ניתן לאפיין חריגה של האימון הגופני מפעילות גופנית שגרתית כגורם הדק (טריגר) אפשרי. מבין הדיווחים, נמצאו שתי פרשות חולים עם דיווח על הפרשת מיוגלובין בשתן, ולא דווח על אף פרשת חולים עם ירידה בתפקוד הכליות.

        על סמך הספרות המדעית הקיימת, אנו סבורים כי אין מניעה מטיפול באיזוטרטינואין גם למטופלים המבצעים פעילות גופנית מאומצת. יש להמליץ למטופלים אלו להימנע מחשיפה לגורמי הדק נוספים לתמס שריר ממאמץ, לרבות חריגה משיגרת האימונים, ולהנחותם לדווח לרופא המטפל במקרה של הופעת תסמינים בשרירים.

         

        ינואר 2014

        יונתן רוט, יצחק פריד ושלומי קונסטנטיני
        עמ'

        יונתן רוט, יצחק פריד, שלומי קונסטנטיני

        המחלקה לנירוכירורגיה והמחלקה לנירוכירורגיית ילדים, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב

        טרשת גבשושית היא תסמונת גנטית המאופיינת בפרכוסים, פיגור ותפרחת (Rash) אופיינית בפנים. חלק גדול מהחולים מפתחים פרכוסים עמידים לטיפולים תרופתיים, לרוב מגיל הינקות. מצויות עדויות לכך שהפגיעה הקוגניטיבית בטרשת גבשושית נמצאת במיתאם למחלת הפרכוסים. בט"ג מצויות שלוש פתולוגיות של המוח: גבשושים (טוברים – Tubers), שאתות במוח מסוג SEGA (Subependymal giant cell astrocytoma), ונגעים תת-אפנדימליים (Subependymal nodules – SENs).

        עד לפני מספר שנים, חולים בטרשת גבשושית עם פרכוסים היו מטופלים בתרופות נוגדות פרכוסים ורק מיעוטם עברו ניתוחים לכריתת מוקדים אפילפטוגניים. בשנים האחרונות חלה עלייה משמעותית בניתוחים לכריתת המוקדים האפילפטוגניים. ניתוחים אלו ייחודיים לטרשת גבשושית ומערבים ניטור לפני הניתוח ובמהלכו, מיפוי וכריתה של מוקדים. התוצאות של גישות מתקדמות אלו הן שיעור הפסקת פעילות הפרכוסים של 75%, גם בחולים עמידים וגם בחולים עם מספר מוקדים.

        בנוסף, השאתות מסוג SEGA מציבות אתגר טיפולי. אלו שאתות הממוקמות לרוב בחדרים הצידיים, בצמוד לפורמינות על שם מונרו, וללא טיפול הן עלולות לחסום את מעברי ה-CSF ולסכן את החולים. גישות ניתוחיות מתקדמות הן אחת מהחלופות הטיפוליות, אולם גם טיפולים תרופתיים חדשניים בחסמי mTOR הראו יעילות בהקטנת השאתות. יש להביא בחשבון טיפולים תרופתיים אלו, בעיקר בחולים עם מספר מוקדי שאת, בשארית שאת לאחר ניתוח, כאשר היכולת להגיע לכריתה מלאה מוגבלת, או כטיפול טרום ניתוחי – להקטנת השאת.

        בעבודה זו, אנו סוקרים את ההיבטים הנירוכירורגיים בטיפול בחולי טרשת גבשושית.

        אוקטובר 2013

        הדס גיפס, קונסטנטין זייצב, סיגל טל, מרגריטה וסרמן ויהודה היס
        עמ'
        הדס גיפס1, קונסטנטין זייצב1, סיגל טל2, מרגריטה וסרמן2, יהודה היס1

        1המרכז הלאומי לרפואה משפטית, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, 2מכון הדימות, מרכז רפואי אסף הרופא, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

        השיפור באיכות ובזמינות בדיקות הדימות הפך אותן לחלק בלתי נפרד ממערך האבחון הקליני, כך שבשנים האחרונות נאלצה גם הקהילה הרפואית משפטית להכיר בחשיבותן לחקירת סיבת המוות. משנת 2011 בוצעו במרכז הלאומי לרפואה משפטית בדיקות דימות ב-200 גופות (טומוגרפיה מחשבית – CT, ותהודה מגנטית – MRI). ברובן בוצעו לאחר מכן נתיחות מלאות, ארבע מתוכן מובאות כדוגמה ליתרונות ומגבלות השיטה. מסקירת הספרות ומניסיוננו עד כה עולה, כי בדיקת טומוגרפיה מחשבית מאפשרת הדגמה טובה יותר מאשר נתיחה של מימצאים חבלתיים גרמיים ושחזור תלת מימדי שלהם. בנוסף היא מאפשרת הערכת נוכחות אוויר ברקמות ובכלי הדם, תעלות מעבר, קליעים ומאפיינים אנתרופולוגיים לזיהוי. בדיקות הדימות מוגבלות בהשוואה לנתיחות לשם קביעת אבחנה ודאית במקרי מוות פתאומי ממחלות, כגון דלקת ריאות, דלקת קרום המוח, אוטם בשריר הלב או תסחיף ריאתי – חסרונות שניתן להתגבר על חלקם בביצוע אנגיוגרפיה. בנוסף, בדיקות הדימות אינן מאפשרות נטילת דגימות מאיברים לבדיקה מיקרוסקופית ודגימות נוזלי גוף לתרביות ובדיקת רעלים.

        במציאות החברתית התרבותית הנוכחית בישראל, בדיקות הדימות מאפשרות לצמצם את הנתיחה החודרנית ובמצבים מסוימים אף לוותר עליה כליל, כפשרה בין הצורך בחקירת סיבת המוות לבין דרישה של קבוצות באוכלוסיה המאמינות בשמירה על שלמות הגופה, שלא לבצע נתיחה לאחר המוות. לנוכח היתרונות של בדיקות הדימות, כל נתיחה של מקרה מוות מחבלה לא תהיה שלמה ללא ביצוע טומוגרפיה מחשבית.

        אוגוסט 2013

        אנדריי קוטיק, קונסטנטין זייצב ויהודה היס
        עמ'

        אנדריי קוטיק, קונסטנטין זייצב, יהודה היס 

        המרכז הלאומי לרפואה משפטית, משרד בריאות 

        הקדמה:  מדווח במאמרנו על פרשה חריגה – תקיפה מינית קטלנית על ידי החדרת מוט עץ לפי הטבעת שהגיע לחלק העליון של בית החזה. בבדיקת הגופה במקום הימצאותה לא הועלה חשד לתקיפה, ובעקבות מימצאים שנחשפו בנתיחה השתנתה ההערכה לגבי סיבת המוות והנסיבות.

        הפרשה: גופת גבר בן 57 שנה עם רקע של מחלה פסיכיאטרית נמצאה בחדרו. בנתיחה בחללי הצפק  והצדר משמאל נמצא מוט עץ גלילי, שהוחדר דרך פי הטבעת. בנוסף, נמצאו סימני לחץ על עור הצוואר וסימני חבלה קהה בראש, גו וגפיים המתיישבים עם מנגנון של חנק ידני.

        דיון: בספרות מוכרים אירועי פגיעה בפי הטבעת, ובנפטרים שלקו בהפרעות נפשיות קיים קושי להבדיל בין חבלה עצמית לתקיפה על ידי אחר/ים. הימצאות נזקי חבלה באזורים אחרים של הגופה (כמו בצוואר), מאפשרת לאבחן תקיפה.

        לסיכום: פרשה זו ממחישה את הצורך בביצוע נתיחה מלאה בכל מקרה של מוות בנסיבות לא ברורות, במיוחד כאשר מבדיקה מוגבלת של הגופה לא ניתן לקבוע את סוג המוות (נסיבות טבעיות, תאונה, התאבדות או רצח).

         

        מרץ 2012

        אלכס טוזוב, קונסטנטין זייצב, ריקרדו נחמן ויהודה היס
        עמ'


        אלכס טוזוב, קונסטנטין זייצב, ריקרדו נחמן, יהודה היס

        המרכז הלאומי לרפואה המשפטית, מרכז רפואי אסף הרופא, תל אביב

        דלקת של עורק כלילי היא גורם התמותה הרביעי בשכיחותו מכלל המחלות הקטלניות של הלב, אחרי טרשת, בתירה (Dissection) ומומים מלידה.

        דלקת אאוזינופילית של עורק כלילי היא מחלה נדירה מאוד. היא פוגעת בעורקים הכליליים הראשיים, מופיעה כמחלה מבודדת או כחלק מתסמונת
        Churg-Strauss או גרנולמטוזיס  על שם ואגנר, שבהן קיימת מעורבות של איברים פנימיים אחרים.

        מובאת במאמרנו פרשת חולה של אישה צעירה, ללא מחלות רקע, שנפטרה באופן פתאומי ובלתי צפוי. בנתיחה לאחר המוות נמצאו דלקת אאוזינופילית בעורק הכלילי היורד הקדמי השמאלי, עם פקקת וסתימת הנהור, שגרמו לכשל קטלני של הלב. לא נמצאו סימני מחלה אחרים או סימני חבלה.

        במאמר זה אנו דנים בחשיבות הנתיחה המלאה באנשים צעירים שנפטרו בפתאומיות. חשוב לכלול בנתיחה בדיקה מיקרוסקופית של הרקמות, במטרה לקבוע את סיבת המוות, אשר עשויה להיות מחלה נדירה – כמו בפרשת החולה הנדונה.

        פברואר 2012

        גל דובנוב-רז, מיטל עזר, רונן ראובני, נעמה קונסטנטיני ואוריאל כ"ץ
        עמ'

        גל דובנוב-רז1, מיטל עזר2, רונן ראובני3, נעמה קונסטנטיני4, אוריאל כ"ץ3

         

        1מרפאת ספורט, תזונה ואורח חיים בריא, בית החולים אדמונד ולילי ספרא לילדים, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, 2המרכז לרפואת ספורט "מדיקס", תל אביב, 3המרפאה לקרדיולוגית ילדים, המרכז הבינלאומי אדמונד ספרא  למומי לב מלידה, בית החולים אדמונד ולילי ספרא לילדים, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, 4המרכז לרפואת ספורט "הדסה אופטימל", המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי  הדסה, ירושלים

         

        הקדמה: מדי שנה מאובחנים בישראל 400-300 ילדים נוספים הלוקים בסרטן. עם השיפור באיכות הטיפולים עומדים שיעורי ההחלמה הממוצעים על יותר מ-80%. לנוכח זאת, יש מספר גובר והולך של ילדים "שורדי סרטן", אך הם מצויים בסיכון מוגבר למחלות כרוניות רבות ולתמותה בהמשך חייהם. פעילות גופנית סדירה מהווה אמצעי חשוב לצמצום תחלואה זו, אך ילדים רבים אינם פעילים כנדרש. בנוסף, הטיפולים המורכבים עלולים לפגוע בפעילות הלב, הריאות והשרירים, ולהוות גורם מגביל במאמץ. 

        מטרות: למדוד את הכושר הגופני של ילדים לאחר סרטן שסיימו את טיפוליהם בהשוואה לילדים בריאים, ולבדוק אם חלה פגיעה בתפקוד הלב או הריאות.

        שיטה: 18 ילדים אחרי סרטן ו-16 ילדים מקבוצת בקרה עברו מבחן מאמץ משולב לב-ריאה על אופניים עד יכולתם המרבית. נמדדו הכושר האירובי (צריכת חמצן מרבית), ומדדים של תפקוד הלב והריאות בשיא המאמץ.

        תוצאות: העומס  המרבי שאליו הגיעו הנבדקים במבחן המאמץ היה דומה בין שתי הקבוצות, אולם היה נמוך מהחזוי באופן משמעותי בקבוצת המחקר (89%±19 לעומת 101%±18, p=0.055). נמדד כושר אירובי ירוד יותר בקבוצת הילדים ששרדו את מחלת הסרטן, שהיה בעל משמעות סטטיסטית גבולית (33.3±7.5  לעומת 38.9±9.7 מ"ל חמצן/ק"ג גוף/דקה, p=0.075), אך נמוך באופן משמעותי כאשר בוטא כאחוז מהיכולת המרבית הצפויה (78%±15 לעומת 94%±16, p=0.008). לא נמצאה ירידה ביכולת הלב או הנשימה המרבית בקבוצת שורדי הסרטן.

        מסקנות: בקרב ילדים שהחלימו ממספר סוגי סרטן, נמצא כושר גופני מופחת לעומת ילדים בריאים. תפקוד הלב והריאות היה תקין בכל הילדים, ולא נמצא כגורם מגביל לביצוע המאמץ, הן מבחינה פיזיולוגית והן מבחינה בטיחותית. לנוכח החשיבות הרבה של פעילות גופנית סדירה בילדים אלו, יש לעודדם לכך ולספק את המרשם המתאים.

        רקפת אריאלי ונעמה קונסטנטיני
        עמ'




        רקפת אריאלי1, נעמה קונסטנטיני2,1,

         

        1המרכז לרפואת ספורט "הדסה אופטימל", ירושלים, 2המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה, ירושלים

         

        לצריכה הקלורית ולמאזן האנרגיה נודעת חשיבות רבה בקרב ספורטאים. אספקה נאותה של קלוריות מבחינת כמות והרכב מאפשרת גדילה תקינה בקרב ספורטאים צעירים, וכן מבטיחה כמות מתאימה של מאקרו ומיקרונוטריאנטים החיוניים לתפקוד יומיומי ולביצוע ספורטיבי מיטבי









        מאזן אנרגיה












        הוצאה












        הכנסה אנרגיה












        הוצאה











         


        .

        ספורטאים רבים ובעיקר ספורטאיות בענפים המחייבים רזון לצורכי אסתטיקה או לשיפור ביצוע,  מקטינים  את צריכת הקלוריות שלהם, על מנת לשמור על משקל ואחוזי שומן נמוכים. דוגמאות לכך הן ענפים כגון התעמלות, החלקה על הקרח וריצה למרחקים ארוכים, אך גם ענפי קטגוריות משקל, כגון ג'ודו וטקוואנדו.

        צריכה אנרגטית נמוכה גורמת להסתגלויות פיזיולוגיות העלולות להשפיע על מערכות רבות: הקרדיולוגית, ההמטולוגית, הרבייה, השלד, העיכול ועוד. בנוסף, נפגעת יכולת הביצוע הגופנית והקוגניטיבית וביניהן היכולת האירובית, כוח וסיבולת השריר, מאגרי הגליקוגן בשריר, ויסות חום הגוף, קואורדינציה, ריכוז והפרעה בשיפוט. כל הפגיעות הללו, בנוסף לעצבנות ומצב רוח ירוד עד כדי דיכאון, עלולות לגרום לעלייה בשיעור הפציעות.

        Loucks טבעה מושג הנקרא זמינות אנרגטית (Energy Availability). בעבודותיה נמצא, שזמינות אנרגטית של מתחת ל-30 קק"ל לכל 1 ק"ג מסה רזה מובילה לפגיעה הורמונאלית נרחבת, ולהשלכות רפואיות וספורטיביות כפי שצוין לעיל. בעבודה עם ספורטאיות, יש לתת את הדעת למאזן האנרגיה היומי שלהן ולוודא שהזמינות האנרגטית שלהן מעל 30 קק"ל לכל ק"ג מסת גוף רזה, על מנת לאפשר שמירה על בריאותן.

        מובאת בזאת פרשת חולה של ספורטאית צעירה מענף הג'ודו שפנתה לייעוץ תזונתי, עקב תלונות על חולשה ועייפות. מבירור רפואי ותזונתי עלה, כי לספורטאית זמינות אנרגטית נמוכה, המשפיעה על מצבה הירוד – שבירת עקומות גדילה, אל וסת על רקע של הפרעה בהיפותלמוס, עייפות, חולשה וירידה בביצועים. דיווח זה נועד להדגים את חשיבות ההתייחסות לזמינות אנרגטית בקרב ספורטאיות.

        דצמבר 2011

        אנדריי קוטיק, קונסטנטין זייצב, איינו שפרבר ויהודה היס
        עמ'

        אנדריי קוטיק1, קונסטנטין זייצב1, איינו שפרבר2, יהודה היס1

         

        1מכון לאומי לרפואה משפטית, מרכז רפואי אסף הרופא, 2מכון לפתולוגיה, מרכז רפואי אסף הרופא

         

        הקדמה: התעללות מינית כוללת ביצוע מעשים מגונים, אינוס ומעשה סדום. בבדיקה רפואית משפטית נבדקים איבר המין, פי הטבעת וכלל הגוף של הקורבן, כדי לאתר סימני חבלה טרייה או ישנה.

         

        המטרה במחקר: בחינת שכיחות ממצאי חבלה בבדיקה רפואית משפטית של קורבנות אלימות מינית, והשוואת הנתונים מישראל עם נתונים מקבילים בארה"ב ובמדינות אחרות.

         

        אוכלוסיית המחקר ושיטות: בישראל במהלך שנה קלנדרית אחת נכללו 95 צעירים מגיל ינקות ועד 16 שנים, מהם 83% נקבות. תוצאות הבדיקה הוגדרו כהמצאות סימני חבלה או היעדרם. הממצאים סווגו לפי מיקומם באזור אנו-גניטלי או באזורים אחרים בגוף, והממצאים באזור האנו-גניטלי תויגו על פי מידת הסבירות לתקיפה מינית. נבחנו תוצאות הבדיקה ביחס לגילם ומינם של הנבדקים, משך הזמן בין מועד התקיפה האחרונה לבדיקה, ומידת הקרבה בין החשוד בתקיפה לבין הנבדק.

         

        תוצאות: ב-41 מהנבדקים נמצאו ממצאים גופניים כלשהם, מהם ב-37 %39 מכלל הנבדקים) באזור אנו-גניטלי.

        מכלל הנבדקים שנמצאו עם סימנים באיבר המין ו/או בפי הטבעת, ב-11 (12%) נמצאו ראיות ברורות לתקיפה מינית, מתוכם בחמישה נמצאו סימני חבלה טריים. 80% מממצאי החבלה הטרייה באזור האנו-גניטלי אותרו בבדיקות שנערכו עד 24 שעות לאחר התקיפה, בשיעור דומה בזכרים ובנקבות.

         

        דיון: שכיחותם של ממצאים המהווים ראיה ברורה לתקיפה מינית בארה"ב (מתוך סך הבדיקות שבהן נמצאו ממצאים כלשהם) נעה בין 10.7%-3% באיטליה כ-9.5%, בתאילנד כ-32%, ובדנמרק כ-40%.

        בישראל, כמו בשאר העולם, רק במיעוט מהתקיפות המיניות של ילדים מאותרים ממצאים המהווים ראיה ברורה לתקיפה. לפיכך, היעדר ממצאים אינו שולל תקיפה, ואיתור ממצא חבלתי בבדיקת קורבן אונס אינו הכלל, אלא היוצא מהכלל. לכן, לתחקור הקורבן ולחקירת נסיבות המקרה חשיבות מכרעת  במקרי תקיפה מינית של ילדים.

        יולי 2011

        גל דובנוב-רז, אליוט בארי, עופר שמר ונעמה קונסטנטיני
        עמ'

        גל דובנוב-רז1, אליוט בארי2, עופר שמר3, נעמה קונסטנטיני4

         

        1מרפאת ספורט, תזונה ואורח חיים בריא, בית החולים אדמונד ולילי ספרא לילדים, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, 2המחלקה למטבוליזם ולתזונת האדם, בית הספר לבריאות הציבור על שם בראון, מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה, ירושלים, 3הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, 4המרכז לרפואת ספורט "הדסה אופטימל", המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה, ירושלים

         

        ניהול אורח חיים בריא הוא הבסיס לבריאות גופנית תקינה. לעיתים, כרופאים וכאנשי צוות רפואי, אנו חשים מוגנים עקב הידע הרפואי שבאמתחתנו. מסיבות אלה ואחרות נוטים לעיתים אנשי הצוות הרפואי לזלזל בבדיקות סקר שגרתיות, בביצוע פעילות גופנית ובשמירה על תזונה נבונה. רופאים אף עלולים לטעות בזיהוי היותם בעלי עודף משקל בעצמם, ולעיתים נמצאו כבעלי הרגלי בריאות פחות טובים מאשר מטופליהם.

        על בסיס סקירת הספרות העדכנית בתחום, אנו דנים באורח החיים של הרופא בימינו ובחשיבות שבמודעות לצורך בקיום אורח חיים בריא, הן למען הרופא עצמו והן כהשפעה על מטופליו. אנו מציעים מספר קווים מנחים לשמירה על תזונה נבונה, ביצוע פעילות גופנית ובקרת משקל בתנאי המרפאה ובית החולים. באופן כללי מומלץ להרבות באכילת ירקות ופירות, להעדיף דגנים מלאים, ולצמצם בצריכת שומן רווי, מלח ומשקאות ממותקים בסוכר. יש לצבור לפחות 150 דקות של פעילות גופנית אירובית במהלך השבוע, בתוספת אימונים לשיפור הכוח 3-2 פעמים בשבוע. שילוב זה יגביר לאין ערוך את בריאותו של הרופא, הן למען עצמו והן כחלק ממקצועיותו למען מטופליו.

        מרץ 2011

        אלון קריספין, קונסטנטין זייצב ויהודה היס
        עמ'


        אלון קריספין1, קונסטנטין זייצב1, יהודה היס1

         

        1המרכז הלאומי לרפואה משפטית, מרכז רפואי אסף הרופא

         

        תת-חום מהווה סיבת מוות בלתי שכיחה בישראל, ולרוב הוא מתרחש בקרב קבוצות סיכון כמו קשישים, מחוסרי דיור, חולים פסיכיאטרים ואנשים הפעילים בסביבה קרה או הנחשפים אליה באופן אקראי. הפטירות עקב תת-חום מתרחשות לרוב בתנאי קור קיצוניים, אך גם טמפרטורות סביבה של מינוס 20-15 מ"צ עלולות להיות קטלניות. התערטלות פרדוקסאלית היא תופעה המאפיינת מוות מתת-חום דווקא בטמפרטורות סביבה מתונות ומתרחשת בשלבים המאוחרים של הגסיסה.

        מדווח במאמר זה על מוות של מבוגר שגופתו נמצאה עירומה בשטח פתוח, ראשו מכוסה בחולצה ועל גופו סימני חבלה קהה. הועלה חשד כי נחנק או נפל קורבן לאלימות מינית. בנתיחה נמצאו דימומים נקודתיים ברירית הקיבה האופייניים למוות מתת-חום, דלדול (אטרופיה) מוחי קל, טרשת בינונית בעורקים הכליליים ובעורקי המוח, ולייפת בשריר הלב. השילוב בין ממצאי הנתיחה, שלילתם של הסימנים החבלתיים כתורמים לסיבת המוות, ונסיבות מציאת הגופה הביאו לקביעת סיבת המוות כתת-חום.

        נובמבר 2010

        בן שופטי, שלומי קונסטנטיני, סיגל פרידמן, ליאת בן סירה, ענת קסלר
        עמ'

        בן שופטי1,4, שלומי קונסטנטיני4, סיגל פרידמן1,4, ליאת בן סירה3,4, ענת קסלר4,

         

        1המחלקה לנירוכירוגיה ילדים, בית חולים דנה לילדים, מרכז רפואי סוראסקי, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, 2היחידה לנירואופתלמולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, 3היחידה לרדיולוגיה ילדים, מרכז רפואי סוראסקי, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, 4המרכז הישראלי לנירופיברומטוזיס על שם גילברט, בית החולים דנה לילדים, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב 

        *העבודה הוגשה כחלק מהדרישות האקדמיות של הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, לקבלת תואר דוקטור לרפואה

         

        גליומות של מערכת הראייה (OPG - Optic Pathway Glioma) הן השאתות הראשוניות הנפוצות ביותר במסלולי הראייה העצביים, ומהוות כ-1% מכלל שאתות המוח באוכלוסייה וכ-5% מכלל שאתות המוח בילדים. בקרב חולי נירופיברומטוזיס מסוג 1 (מחלה תורשתית גנטית המתאפיינת בשכיחות יתר של שאתות ממקור עצבי) זוהי השאת השכיחה ביותר, ושיעורה נע בין 15% ל-20% מכלל שאתות מערכת העצבים. שאתות אלו גדלות בקצב איטי ויציב, ויכולות להישאר שקטות שנים רבות לאחר האבחון, בעיקר בילדים הלוקים בנירופיברומטוזיס מסוג 1. אולם בקרב חלק מהחולים השאתות גדלות עד לגרימת פגיעה קשה בראייה, עיוורון, הפרעות אנדוקרינית ומוות, וחולים אלו נזקקים לעיתים לטיפול (כימותרפיה, ניתוחים, הקרנות). כיום קיים קושי קליני בהערכת מהלך השאת, בבחירת המועמדים המתאימים לטיפול אונקולוגי ובהתאמת הטיפול לכל חולה באופן פרטני. במאמר זה נסקרים מאפייני השאתות, מובאים חידושים מהספרות העדכנית, ומפורטות דרכי מעקב וטיפול מומלצות.
         

        אוגוסט 2010

        ליאור זלר, עמית נחושתן, סרג'יו קובל ונעמה קונסטנטיני
        עמ'

        ליאור זלר1,2, עמית נחושתן3, סרג'יו קובל2,4, נעמה קונסטנטיני5

         

        1המחלקה לרפואה פנימית ד', מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, 2הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע, 3רפואת משפחה-מכבי דרום, 4המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, 5המרכז לרפואת ספורט-הדסה אופטימל, המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה, ירושלים

         

        מוות פתאומי של ספורטאי הוא אירוע טרגי, אשר משפיע באופן ניכר על הקבוצה, על חובבי הספורט ועל הקהילה הרפואית. בסקירה קצרה זו מובאים הגורמים העיקריים לתמותה פתאומית  בקרב ספורטאים צעירים.

        במאמרנו, נערכת השוואה בין ההמלצות המקובלות לביצוע בדיקות גופניות ובדיקות עזר טרם התחלת עיסוק בפעילות גופנית תחרותית בארה"ב, באירופה ובישראל. כמו כן, מדווח על הגישות החדשות לביצוע החייאה מחוץ לבית החולים ועל היתרון שבהצבת מכשירי החייאה אוטומטים במקומות ציבוריים.
         

        דצמבר 2009

        גל דובנוב-רז, אליוט בארי, נעמה קונסטנטיני
        עמ'

        גל דובנוב-רז1, אליוט בארי2, נעמה קונסטנטיני3

        1מרפאת ספורט, תזונה ואורח חיים בריא, בית חולים לילדים ספרא, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, 2המחלקה למטבוליזם ותזונת האדם, בית הספר לבריאות הציבור, מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה, ירושלים, 3המרכז לרפואת ספורט ב"הדסה אופטימל", המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה, ירושלים

        בישראל, בדומה לכלל מדינות המערב, עולה שכיחותה של השמנת יתר בילדים על סיבוכיה הרבים. מצב זה מחייב פעולה רחבת היקף, הן במסגרת משרדי הממשלה ושירותי הבריאות, והן במישור הפרטני של יחסי רופא-ילד-משפחה. עודף משקל בקרב ילדים אינו בולט לעין כפי שנדמה, ורוב הילדים הללו אינם מאובחנים נכונה על ידי מטפליהם והוריהם. סקירה זו מבוססת על נייר עמדה, אשר הוכן בסיוע 15 ארגוני בריאות בארה"ב, ומפורטות בו דרכי הזיהוי של השמנת ילדים, מניעת השמנה והטיפול בה. ממסמך זה עולה, כי שינוי בהרגלי חיים כך שיכללו הרגלי תזונה בריאים יותר, פעילות גופנית סדירה, וצמצום בשעות הצפייה בטלביזיה והפעלת מחשב, הם המרשם לטיפול בילדים בעלי עודף משקל, אך גם למניעת השמנה. למרות שהמשימה קשה ביותר, קיים צורך בהגברת מודעות הצוות הרפואי וההורים לנושא הרגלי החיים בילדים, תוך מתן כלים טיפוליים מעשיים, על מנת לגדל דור בריא יותר של ילדים בישראל.

        פברואר 2009

        הדס גיפס, קונסטנטין זייצב ויהודה היס
        עמ'

        הדס גיפס, קונסטנטין זייצב, יהודה היס

         

        המרכז הלאומי לרפואה משפטית, מרכז רפואי אסף הרופא, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

         

        רקע: קביעת סיבת המוות על ידי רופא משפטי במקרי מוות פתאומי ובלתי צפוי מבוססת בדרך כלל על מִמצאים מורפולוגיים חולניים או חבלתיים בנתיחה, ועל תוצאות בדיקת רעלנות (בדיקה טוקסיקולוגית). במצבים חריגים, כאשר לא מאותרים שינויים חבלתיים או חולניים המביאים למוות, ונסיבות מותו של הנפטר היו במצב של דחק רגשי, ניתן לקבוע כי האירוע הנסיבתי גרם למוות מהפרעה בקצב הלב.

        מפרשת החולים: בשנתיים האחרונות נבדקו במרכז הלאומי לרפואה משפטית עשרה אירועים של בני-אדם שנפטרו באופן פתאומי במהלך אירוע מעורר דחק, כגון שוד או ויכוח, אשר בנתיחה ובבדיקות מעבדה לא נמצאו סימני חבלה או מחלה אשר יכלו להסביר את המוות. בכולם נמצאה פתולוגיה כרונית של הלב, שככל הנראה תרמה להפרעת קצב לב ולמוות.


        דיון: משנות השִׁבעים של המאה הקודמת רשאי רופא משפטי לקבוע, כי מוות נגרם מהריגה או מרצח עקב אירוע לב חד שאינו ניתן לאִבחון בנתיחה ושנגזר מנסיבות מעוררות דחק שקדמו למוות. המוות נגרם על רקע מחלת לב כרונית, ובהיעדר נזק גופני מכאני משמעותי. בשנים האחרונות שונו אמות המידה במטרה לכלול גם נפטרים שלא הוכח כי לקו במחלת לב כרונית או שמותם נדחה בעקבות טיפול רפואי. המנגנונים הפיזיולוגיים האחראים לכך נבדקו בבני אדם שלקו בתסמיני אי ספיקת לב חדה בעקבות דחק רגשי ונִצפתה בהם עלייה משמעותית של קטכולאמינים, וכתוצאה מכך עלייה בלחץ הדם, איגור טסיות דם (Aggregation), ועיכוב בהתאוששות הלב וכלי הדם ממצבי דחק.


        מסקנות: קורבנות מוות פתאומי עקב דחק רגשי בעקבות אירוע פלילי, מייצגים פלג באוכלוסייה הלוקה במחלת לב כרונית או בתגובה פיזיולוגית מוגזמת לדחק. מותם נחשב מבחינה משפטית כהריגה או רצח, אם קיימת סמיכות זמנים בין האירוע המחולל והפטירה.
         

        ספטמבר 2007

        יונתן רוט, שו בו, ליאנה בני-עדני, חנוך אלרן, שלומי קונסטנטיני.
        עמ'

        הטיפול המקובל בהידרוקן הראש הוא דלף חדרי ציפקי. פעולה זו גורמת לתחלואה גבוהה לאורך השנים. לכן, תוך חיפוש פיתרון חלופי, הוחל בשנים האחרונות בביצוע ניתוח נירואנדוסקופי של פיום ריצפת החדר השלישי כטיפול בחולים עם הידרוקן הראש על רקע חסימה. בפעולה זו מבוצע חור בריצפת החדר השלישי המשמש כמעקף של החסימה. ניתוח זה מספק פיתרון טוב יותר מהדלף הסטנדרדי, ללא השארת גוף זר ותוך איזון לחצים פיזיולוגי.

         

        המטרות במחקר היו לסכם את ניסיוננו בביצוע פיום אנדוסקופי של ריצפת החדר השלישי בילדים עד גיל 18 שנה.

         

        לשם כך בוצעה עבודה רטרוספקטיבית, הכוללת 112 פיומים כטיפול בהידרוקן הראש שמחסימה. בשמונים-ותשעה נכללים במחקר (קבוצה א') היה ההידרוקן הראש משני לחסימת האקוודוקט על-שם סילוויוס (חסימה ראשונית או משנית) וב-23 (קבוצה ב') היה ההידרוקן הראש משני לסיבות אחרות.

         

        שבעים אחוזים מהילדים בקבוצה א' לא נזקקו לדלף לעומת 56% בקבוצה ב'. בעיבוד רב-משתנים של הסבירות להזדקקות לדלף בקבוצה א' נמצא, כי הגורם המנבא היחיד בעל מובהקות סטטיסטית היה גיל מתחת לשנתיים בזמן הפיום.

         

        תמותה בעקבות הניתוח אירעה בשני ילדים (שניהם לקו במחלה ממאירה ומפושטת: ילד אחד נפטר ממחלה זו, ואילו הילד השני נפטר משנית לדמם תוך-חדרי שנגרם בזמן הניתוח). תחלואה בתר-ניתוחית אירעה ב-23% מהילדים (אך התחלואה ירדה בשנים האחרונות ל-8%). לא הייתה תחלואה קבועה.

         

        לסיכום, פיום אנדוסקופי של ריצפת החדר השלישי הוא הטיפול המועדף בהידרוקן הראש משני לחסימת התעלה על-שם סילוויוס בילדים מעל גיל שנתיים. בתינוקות עד גיל שנתיים עם הידרוקן הראש שמחסימה, רק ניסיון העתיד יוכיח האם פיום עדיף על-פני התקנת דלף.
         

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303